ערוך השולחן אורח חיים שי

קיצור דרך: AHS:OH310

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

עוד דיני מוקצה, ודיני בסיס לדבר האסור
ובו ששה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז

סימן שי סעיף א

כבר נתבאר דקיימא לן כרבי שמעון דמיקל במוקצה, ולכן במוקצה מחמת מיאוס, כגון עץ שתולין בו בשר ודגים, או נר של חרס שבימיהם שלא הדליקו בו בין השמשות וכיוצא באלו - מותרין בטלטול. וכן במוקצה מחמת אוצר, כגון מיני מאכל ומיני משקאות הנתונים באוצר, כמו בחנותים ובמרתפים שהם לסחורה - מכל מקום אין בהם מוקצה.

וכללא הוא דאין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת, דתמרים ושקדים ושארי פירות עומדים לסחורה - מותר לאכול מהם בשבת. וכן כל מיני משקאות, אפילו החתומים מלמעלה - שובר החתימה ואוכל ושותה, כדתנן (קמ"ו.): "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות". אמנם הרבה פרטים יש בדין זה, ויתבארו בס"ד בסימן שי"ד.

סימן שי סעיף ב

וכבר בארנו בסימן ש"ח סעיף ז' דמוקצה דדחייה בידים - מודה רבי שמעון, אמנם דבר זה צריך ביאור, דלאו בדחייה בידים בלבד תלוי, אלא שתהיה גם הדבר אינו ראוי בין השמשות, כגון נר שהדליק קודם הלילה, דעשה המוקצה בידיו והיא אסורה בין השמשות מחמת האש. וכן גרוגרות וצמוקין שהניחן לייבשן, ובשעה שמניחן עדיין ראוין הן לאכילה אלא שאחר כך מתקלקלין ואינן ראוין לאכילה עד שיתייבשו לגמרי, ובמוקצה זו מודה רבי שמעון, דכיון דדחאן בידים וגם אינם ראוים לאכילה באמצע - אין דעתו עליהם עד שיתייבשו לגמרי ויטלם משם.

ולכן אפילו הם ראוים בשבת - אסורים לרבי שמעון משום דאסח לדעתא מינייהו, ואינו יושב ומצפה עליהן כבנר הדולק שיושב ומצפה מתי תכבה נרו (מ"ד.), והוי ככוס וקערה, דמודה רבי שמעון שאסורים בטלטול אף לאחר שכבה, משום דאינו יושב ומצפה. (וזהו כונת התוספות מ"ה. ד"ה היכא וד"ה אלא ע"ש. ואף דלדידן אין נפקא מינה, שהרי גם בנר שכבה לא קיימא לן כרבי שמעון, דבמיגו דאתקצאי קיימא לן כרבי יהודה, מכל מקום גם לרבי שמעון כן הוא)

סימן שי סעיף ג

ולכן חטין שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת, כל זמן שלא נתקלקלו - מותר ליטלן ולאכול, דאף על גב דדחייה בידים, מכל מקום כיון דחזו לאכילה - לא מקצי דעתייהו מהם לרבי שמעון, וקיימא לן כוותיה. ולא דמי לנר הדולק דאסור לדידן, דהתם הלא בין השמשות לא היה ראוי, מה שאין כן אלו היו ראוין בין השמשות, ואי משום דדחייה בידים, קיימא לן כרבי שמעון.

וזהו שכתבו הטור והש"ע בסעיף ב', דאפילו חטים שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו וביצים שתחת התרנגולת - מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים קודם בישולם וכונסים אותם בסלים והם מתבשלים מאליהם - מותר לאכול מהן קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקין שמניחין אותן במוקצה לייבשן - אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שידע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי: דחינהו בידים ולא חזו - הוי מוקצה" עכ"ל, והכונה כמ"ש.

ותמרים אף שאינן ראוים לאכילה, מכל מקום הא לא דחיין בידים, ואדרבא קירבן לאכילה במה שכינסם בסלים. (והמהרש"ל חולק על הטור כמ"ש הב"ח, ולפי מ"ש דברי הטור ברורין. והב"ח תירץ קושיתו ולפי מ"ש אתי שפיר בפשיטות, ודברי המג"א סק"א סתומים ודו"ק)

סימן שי סעיף ד

אינו יהודי שהניח גרוגרות וצמוקים במוקצה כדי לייבשן והם שלו - אינן מוקצין, ואם נותן מהם לישראל בשבת ויכול לאכלם - מותר לאכלם, דאין דיחוי אצלם ואין הכנה שייך להם כיון שאין להם איסורי שבת, ממילא דלא שייך מוקצה בשלהם.

ובירושלמי פרק ג' דביצה (הלכה ב') יש פלוגתא בזה אם של אינו יהודי צריך הכנה, וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך, כמו שיתבאר בסימן תצ"ח ע"ש. ומזה מוכח גם לכל דבר של אינו יהודי שבחול מותר הישראל לאכלם ורק בשבת יש איסור מוקצה - לא שייך בשל אינו יהודי, אבל הכלים המוקצין אסור גם בשל אינו יהודי כמובן.

סימן שי סעיף ה

קיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת. ביאור הדברים: דבדבר שהוקצה בין השמשות אמרינן 'מיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא', אבל בדבר שהוקצה באמצע שבת ובין השמשות היה הדבר ראוי, רק באמצע שבת לא היה ראוי בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול, אם חזר ונ[ת]תקן – מותר, דחוזר להתירו. אבל דבר שהיה מוקצה בין השמשות – אסור, דבהא קיימא לן דלא כרבי שמעון אלא כרבי יהודה כמ"ש.

סימן שי סעיף ו

אם הדבר לא היה מוקצה בין השמשות אלא שהבעלים סברו שהיו מוקצים - לית לן בה, דאף על גב דאקצי מדעתיה - הוה הקצאה בטעות.

לפיכך נר שלא הדליקו בו בין השמשות והבעלים סברו שהדליקו בו - מותר בטלטול בנרות שלהם, דנרות שלנו בכל ענין אסור, כמ"ש בסימן רע"ז ובסימן ש"ח ע"ש. וכן גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים, וכשהגיע בין השמשות כבר נתייבשו והם ראוים לאכילה, אף על פי שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואחר כך נודע להם שכבר נתייבשו בין השמשות - מותרים לאוכלן בשבת.

סימן שי סעיף ז

אמנם זהו דוקא כשלגמרי ראוים בין השמשות, אבל אם ראוים ואינם ראוים, דיש בני אדם שאוכלין אותם כשהם במדריגה זו ויש שאינם אוכלין אותן, עדיין בזה צריך הזמנת הבעלים: דאם הזמינם – מותרים, ואם לא הזמינם – אסורים, ואפילו אם אחר הזמינם - לאו כלום הוא.

ויראה לי דאפילו אם הוא דרכו לאכול תמיד כשהם במדריגה זו, ועכשיו לא ידע שהם במדריגה זו - מכל מקום אסורים בלא הזמנה, כיון דאיכא אינשי דלא אכלי - אין זה הקצאה בטעות.

וכן לא מהני הזמנתו אם אינם ראוים כלל לאכילה, והזמנתו לאו כלום הוא, שזהו כמזמין עצים ואבנים לאכילה. ותמרים שנותנים עליהם מים בגיגית מערב שבת ואינם ראוים, ובשבת נעשו ראוים - מותרים (ט"ז סק"ד בשם ב"י), דאין מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין (ב"י), משום דהם אינם ראוים לגמרי, אבל התמרים תיכף נעשו ראוים ואין בהם דיחוי.

סימן שי סעיף ח

כל דבר שאסור לטלטלו - אסור ליתן תחתיו כלי בשבת כדי שיפול לתוכו, דמבטל הכלי מהיכנו כיון שתהא אסורה בטלטול, ויש בזה איסור בנין וסתירה כמ"ש בסימן רס"ה. אבל מותר לכפות עליו כלי בשבת, דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל, ובלבד שלא יגע בו בדבר שבהנגיעה יכול לבא לידי נדנוד, כמו ביצה וכיוצא בה.

ואפילו דבר שלא יתנדנד ומוקצה אינו אסור בנגיעה בעלמא, כמ"ש בסימן ש"ח כשעיקר הכוונה לשם המוקצה, כמו בכאן שכופה על המוקצה כלי - אין נכון ליגע בו (עיין מג"א סק"ג וט"ז סק"ה). ואין איסור גמור בזה, אלא שיש למנוע את עצמו מזה, דכיון שכל עסקו עתה בהמוקצה לכפות עליה כלי, אם נתירנו בנגיעה בקל יזיזה ממקומה (כן נראה לעניות דעתי).

סימן שי סעיף ט

דבר שמותר לטלטלו והניח עליו מבעוד יום דבר האסור לטלטלו - גם התחתון אסור מפני הדבר האסור המונח עליו, וזה נקרא בסיס לדבר האסור, ובטעם הדבר מה שנעשה בסיס בארנו בסימן הקודם סעיף י"ב ע"ש.

לפיכך מטה שיש עליה מעות בשבת ולא היו עליה בין השמשות, כגון שהונחו בשבת בידיעת הבעלים על ידי אינו יהודי או על ידי קטן - נעשית המטה בסיס להמעות ואסורה בטלטול. ניטלו המעות - מותרת בטלטול.

אבל אם הניח קודם הלילה שיהיו על המטה בין השמשות או כל השבת, כפי הדיעות שנתבארו בסימן הקודם סעיף ט', אפילו נפלו מן המטה - אסורה בטלטול, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא.

ואיסורא דבסיס הוא אפילו לצורך גופו ומקומו, כדין המוקצה עצמה. ופשוט הוא דאם נעשה ההיתר בסיס לכלי שמלאכתו לאיסור - מותר לצורך גופו ומקומו כהמוקצה עצמה. וזהו הכל במניח בכוונה, אבל שכח מעות על המטה או הניחם שלא בכוונה - אינה נעשית בסיס, ומנער ונופלות כמ"ש בסימן הקודם סעיף ח' ע"ש.

סימן שי סעיף י

ודע דבגמרא (מ"ד:) איתא: אמר רב: מטה שייחדה למעות, הניח עליה מעות אפילו בחול - אסור לטלטלה בשבת, דכיון שייחדה לדבר איסור הוה ליה מוקצה, כמו נר שייחד להדלקה.

והרי"ף והרמב"ם בפרק כ"ה השמיטו זה, דזה אינו לפי ההלכה דקיימא לן כרבי שמעון במוקצה, ורב כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא שם בגמרא. ולדידן יחוד לא מעלה ולא מוריד, אלא העיקר דאם יש עליה מעות - אסורה בטלטול מטעם בסיס כשהניח בכוונה, או אם הניח עליה בין השמשות - אסורה בטלטול מטעם מיגו דאתקצאי, דבזה קיימא לן כרבי יהודה, כמ"ש בסימן ש"ח סעיף ט' ע"ש.

וזהו אפילו בלא ייחדה, אבל יחוד - הוי מוקצה מחמת איסור סתם, ובזה קיימא לן כרבי שמעון. ולפי זה כיס שנותנים בו מעות: אם אין בו מעות וגם לא היה בו מעות בין השמשות - מותרת בטלטול, ואם ראוי היא לאיזה תשמיש היתר - דינה ככלי שמלאכתו להיתר. ואפילו אם אינה ראויה למלאכת היתר, מיהו על כל פנים מותרת לצורך גופה ומקומה.

וכל שכן הכיסים התלוים בהבגדים, אם אין בהם מעות וגם בין השמשות לא היה בהם דמותרים לגמרי, ולכן הפארטמאנע"ש שלנו העשוים ליתן בתוכן מעות, וכן הפארטאבאקי"ן שלנו העשוין ליתן בתוכן טאבא"ק לעשן אותם בפיו, אם הם ריקנים וגם לא היה בהם בין השמשות מעות וטאבא"ק - מותרים בטלטול, דהא ראוין ליתן בתוכם איזה דבר של היתר, והוויין ככלי שמלאכתו להיתר. ואפילו נדינם כמלאכתן לאיסור - לצורך גופן ומקומן ודאי דמותר.

(ונראה דכל אלו לבד הכיס שבבגד נקראים כלים שמלאכתן לאיסור, ורק במטה אמרו רבותינו דאינה כן, משום דרוב מטות הם לשכיבה, מה שאין כן אלו הם ככל כלים שמלאכתם לאיסור. אבל מדברי הרמ"א בסעיף ז' לא משמע כן, מדכתב דלהיש אוסרים, והיא שיטת ר"ת שיתבאר - אסורים הכיסים ומותרים לצורך גופן ומקומן ע"ש, מבואר להדיא דלהרי"ף והרמב"ם מותרים לגמרי ככלים שמלאכתן להיתר, וצ"ע ודו"ק)

סימן שי סעיף יא

אמנם שיטת רבינו תם בתוספות שם דהלכה כרב, דאם רק ייחדה למעות - אסורה המטה בטלטול אף אם לא היה עליה מעות בין השמשות, אם רק נתן עליה מעות בחול. ומפורש שם בתוספות דלצורך גופה ומקומה מותר (ע"ש בד"ה 'מטה'), וכן כתב בהגהות אשר"י שם.

אבל לשון הרא"ש שם כן הוא:

"ור"ת פירש דרבי שמעון מודה במטה שייחדה... דאדם קפיד עלה ומייחד לה מקום, מידי דהוה אסיכי ומזורי בריש כל הכלים"

עכ"ל. ולכאורה כיון דמדמה לזה - הוה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו, וכן דעת אחד ממפרשי הש"ע (מג"א סק"ה).

אבל מאד תמוה דמה שייך חסרון כיס בזה, בשלמא סיכי ומזורי, הם כלי אורגים או כלי צבעים כמבואר שם דמקפידין מפני מלאכתן שלא יתקלקלו כמו סכין של שחיטה, אבל המטה במה תתקלקל שלא תהא ראויה להנחת מעות. ונראה לי ברור דגם דעת הרא"ש כהתוספות והגהות אשר"י, ורק שהסביר הדבר איזה שייכות יש מטה למעות, לזה אומר כיון שייחדה למעות - קפיד עלה לבלי להשתמש בה תדיר תשמיש אחר, ומצינו כיוצא בזה בסיכי ומזורי, אף שראויין לתשמיש אחר - קפיד עלייהו. אבל אינו מדמה הקפידות להדדי, דבשם הקפידא מחמת חסרון כיס שלא יתקלקלו, ובמטה לא שייך זה.

וזהו דעת רבינו הרמ"א שכתב בסעיף ז' גם לדיעה זו דמותרת המטה לצורך גופה ומקומה ע"ש, וכן כתב רבינו הב"י בספרו הגדול ע"ש. ויש מי שהשיג עליהם מדברי הרא"ש, ולעניות דעתי הדין עמהם כמ"ש. (עיין מג"א סק"ה, ותמיהני עליו שלא ראה בתוספות שמפורש כן כמ"ש, וגם מ"ש המג"א בתוספות דף ל"ו. זהו יותר תמוה, דשם לרבי יהודה כתבו כן ולא לרבי שמעון, ע"ש בסוף ד"ה 'הא רבי יהודה'. ומ"ש מהגהות מיימוניות, גם שם לא כתב כגרוגרות וצמוקים, אלא כעין גרוגרות ע"ש, ופירושו כמ"ש בפירוש הרא"ש. ומ"ש בשם ראב"ן, אין א(י)תי ספרו, ומ"ש דבזה כולי עלמא מודים דהוה כלי שמלאכתו לאיסור, זהו ודאי כן, אף על פי שמרמ"א לא משמע כן כמ"ש ודו"ק)

סימן שי סעיף יב

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז' דלשיטת ר"ת אסור לטלטל כיס מעות אף על פי שהוציא המעות ממנו מבעוד יום, אלא אם כן עשה בו מעשה ופחתו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין, מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו - מותר.

וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם - מותר הבגד ללובשו, דהכיס בטל אצלו. אבל אם שכח המעות - מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות, הואיל ואין המעות על עיקר הבגד. אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, עכ"ל.

סימן שי סעיף יג

והנה זה שכתב דלשיטה זו אסור לטלטל כיס מעות בלא מעות שלא לצורך גופו ומקומו, ומבואר מדבריו דלשיטת הרי"ף והרמב"ם - מותר לגמרי ככלי שמלאכתו להיתר. והנה בכיסים התפורים לבגדים ודאי כן הוא, אבל בכיסים שהם בפני עצמם היה נראה מצד הסברא דכולי עלמא סבירא ליה דנקראים מלאכתן לאיסור (וכמ"ש המג"א ססק"ז). ורבינו הרמ"א סבירא ליה כיון דהכיס ראוי לכל הדברים - לא מקרי מלאכתו לאיסור, ואין זה דומה לשארי כלים שמלאכתן לאיסור.

וזה שכתב בכיס התפור בבגד אם הוציא המעות מותר ללובשו, דהכיס בטל אצלו - כוונתו לענין לצאת בו לרשות הרבים, דא(י)לו מפני איסור מוקצה לא היה צריך לטעם ביטול, דהא לצורך גופו מותר כמ"ש מקודם, אלא בא לומר דלא הוי כמשא ברשות הרבים מטעם ביטול (שם סק"ו).

ומה שכתב דבשכח מותר לטלטל הבגד הואיל ואין המעות על עיקר הבגד, הנה לשכח לא צריך לטעם זה, דהרי בשכח לא נעשה בסיס, אלא דהכי קאמר א(י)לו היה על עיקר הבגד גם בשבת היה צריך לנער המעות, אבל עכשיו גם זה אין צריך.

מיהו יש מי שאומר דגם בכהני גווני צריך לנער (שם סק"ז), וגם אפילו במניח כיון שאינו על עיקר הבגד - לא הוי הבגד בסיס (שם). וגם רבינו הרמ"א סובר כן, אלא דנקיט 'שכח' משום דבכוונה אסור להניח מעות שם, דשמא יצא בו ברשות הרבים (שם), וגם אסור להכניס ידו בהכיס (שם).

ואם הכיס הוא בפני עצמו אלא שקשור לבגד, דאז נעשה הבגד בסיס כשיש מעות בכיס, דכיון שהוא בפני עצמו יש בו חשיבות, וכן תיבה שבשלחן כשיש בה מעות - אסור השלחן בטלטול מטעם זה, אלא אם כן יש על השלחן גם דבר המותר, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר (שם), ולא ידעתי למה לא תהיה תיבת השלחן טפילה להשלחן וצ"ע.

(ומה שלמד המג"א ממוכני שבגמרא, תמיהני, דבשם עיקר הטלטול הוא על ידי המוכני, הן לפירוש רש"י שהוא אופן הן לפירוש ר"ת שהוא הכן שהשידה עומד עליה הן לפירוש הראב"ד שהוא גלגל, כמ"ש בפרק ג' מהלכות כלים וזה לשונו: "שכל תשמישה על ידי המוכני" ע"ש, ועיקר הטלטול הוא המוכני, ואיזה דמיון הוא לתיבה שבשלחן. ולכן נראה לעניות דעתי דמותר בכהני גווני גם כן ודו"ק)

סימן שי סעיף יד

כבר נתבאר דבסיס לדבר האסור ולדבר המותר - מותר, ובארנו בסימן ש"ט סעיף ו' דגם זה בקושי התירו בשעת הדחק ע"ש, דאם לא כן צריך לנער את האיסור. וגם צריך שהאיסור וההיתר יהיו עליו בין השמשות, דאם האיסור לבדו עליו בין השמשות אינו מועיל מה שיניח ההיתר בשבת, דעיקר הבסיס[ה] הוא בין השמשות. ולהיפך, אם לא היה האיסור עליו בין השמשות אפילו בלא ההיתר - לא נעשה בסיס לכל השבת אלא רק בעודן עליו, ובכהני גווני יכול להניח לכתחלה ההיתר עליו ולטלטלו (ט"ז סק"ח) אם מוכרח הוא לכך, שאינו יכול לנער האיסור או שיהיה לו הפסד כשינער את האיסור (ב"ח).

סימן שי סעיף טו

וזה לשון הטור והש"ע בסעיף ח':

"כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר - מותר לטלטלו, כגון מחתה שיש עליה מבעוד יום אפר (שניסוק מערב שבת) שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה גם כן שברי עצים שהם אסורים בטלטול - מותר לטלטל המחתה כמו שהיא. וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר - בטל אצלו ואסור לטלטלו"

עכ"ל.

ולא נתבאר איך הדין כששניהם שוים בחשיבות, ויש מי שכתב שאסור (ת"ש סקי"ח). ולא נהירא לי, דאם נדייק ממה שכתבו: "וכגון שדבר המותר חשוב יותר" משמע דבשוין אסור, נדייק מסיפא איפכא, מדכתבו: "אבל אם דבר האסור חשוב יותר וכו'", משמע דבשוים מותר, אלא אין דיוק מזה, דכן דרך הלשון.

ומצד הסברא פשיטא דכששניהם שוים אינם בטילים זה לזה, וכן נראה להדיא מדברי הגהות מיימוניות (פרק כ"ו אות ז') שכתבו דתיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינם עיקר - מותר לטלטל התיבה עכ"ל, הרי מפורש דאם רק המעות אינם עיקר, אף על גב דגם האוכלין אינם עיקר - מותר, דאם לא כן הוה ליה לומר: 'אם אין האוכל עיקר - אסור לטלטל'. וכן ממקור הדין בגמרא (מ"ז.) מוכח כן למעיין שם, בין לפירוש רש"י ובין לפירוש ר"ת ע"ש. (בהך ד'בגלילא שנו', דלפירוש רש"י משום דהאיסור חשוב להם ולר"ת מפני שאין ההיתר חשוב להם ע"ש. ודע דבענין החשיבות כתב המג"א סק"ט דתלוי בדידיה אף שלכל העולם אינו כן ע"ש, ואין הראיה מגלילא דזהו מדינה, אבל הראיה ממ"ש שם קרטין בי רבי מי חשיבי ע"ש ודו"ק)

סימן שי סעיף טז

ועוד כתבו רבותינו בעלי הש"ע שם:

"וטעם היתר טלטול זה, משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודא אפילו אי שדיה ליה מהמחתה (כשצריך להאפר) או אם צריך למקום המחתה. ואם אין צריך אלא לגוף המחתה לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. וכן אם יכול לנער האיסור לחוד - ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר"

עכ"ל.

וזהו הכל על היסוד שכתבנו, דזה שהתירו בבסיס לשניהם - התירו רק על צד ההכרח. ולפי זה יש להבין בכל דבר הבסיס לשניהם: אם יש הכרח בטלטול שניהם, כגון שירא מפני הקלקול או מפני הגניבה וכיוצא בזה - מותר לטלטלם, ואם לאו - ינער האיסור. וזה כבר נתבאר, דבשכח לא שייך בסיס. (והדין שכתב הב"י בסעיף ט' זהו מה שהבאנו בסעיף הקודם מהגהות מיימוניות) (עיין ב"י בשם הרמב"ן דאם האיסור אין בו שום חשיבות - לא שייך בסיס).