ערוך השולחן אורח חיים רפד

קיצור דרך: AHS:OH284

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רפד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הפטרה וברכותיה
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן רפד סעיף א

מה שקורין מפטיר והפטרה, מפני שבשעת הגזירה היו נפטרין בה מקריאת התורה, כמ"ש בסימן רפ"ב (לבוש). ועוד משום דכל זמן קריאת התורה אסור לדבר, ואחר כך מותר לדבר, והוא מלשון 'יפטירו בשפה' (שם). ויותר נראה דהוא לשון התחלה, ומצוי במדרש: 'עביד לה אפטרתא', וכמו 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' בשלהי פסחים, והכוונה שמתחיל בדברי נביא. וקבעו שם זה בלשון ארמי להסביר לההמון, ולכן בזמן הש"ס היו מתרגמין ההפטרה.

ומה שתקנו כל ההפטרות בנביאים ולא בכתובים, מפורש במשנה דריש 'כל כתבי' דאין קורין בכתובים בשבת, מפני ביטול בית המדרש ע"ש. (והלבוש טרח בטעם זה ע"ש) והמפטיר מברך שבע ברכות: שתים על התורה, ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה, כנגד שבעה קרואים. ואצל 'אמת וצדק' אף שיש הפסק - אין עונין אמן, דזהו באמצע ברכה. וההפסק הוא משום דבימיהם כשהגיע המפטיר ל'נאמן אתה וכו', אמרו זה הציבור ואחר כך אמרה המפטיר, כמפורש במסכת סופרים פרק י"ג (הלכה י') וזה לשונו: 'כי כל דבריו אמת וצדק, ומיד עומדים העם ואומרים: 'נאמן אתה וכו', ואחר כך חוזר המפטיר ואומר: 'נאמן' ע"ש. (ועיין תוספות פסחים ק"ד: ד"ה 'חוץ') ופשוט הוא דכשאין קריאת התורה - אין כאן מפטיר.

סימן רפד סעיף ב

אמרינן בגיטין (ס'.): דמן הדין היה אסור למקרי בספרא דאפטרתא. כלומר שהיו כותבין כל ההפטרות בקלף בכרך אחד - ואסור לקרות כשאין נביא שלם, כמו בספר תורה שאין לקרות כשאין הספר תורה שלימה, אך התירו משום 'עת לעשות לד' וגו' '. כלומר כיון דלא אפשר לכל ציבור וציבור לכתוב נביאים שלם, ולכן התירו בכתיבת ההפטרות בלבד.

וכתב הלבוש:

"תמהתי כל ימי שלא ראיתי שנוהגין לכתוב ההפטרות כמין ספר כמו שכותבין המגילה, כי היה נראה לי שאין יוצאין כלל בקריאת ההפטרות בצבור שקורין בחומשין הנדפסין, כיון שאין נכתבין ככל הלכות ספר תורה, וצ"ע"

עכ"ל.

וברור הוא שאין כוונתו שיכתבו נביאים בשלימות, שהרי בזה התירה הגמרא משום דלא אפשר, אלא כוונתו למה לא יכתבו ההפטרות בקלף ובדיו ובגידין כמו שכותבין ספר תורה כמו שעשו בזמן הגמרא, דזהו אפשר לכל צבור, דמילתא זוטרתי היא. ובהנדפסין וודאי אין יוצאין, אפילו אם נאמר שיש קדושה בדפוס כמו בכתב - מכל מקום הא ליכא קלף ולא דיו אלא צבע בעלמא. ועוד דאין כל ההפטרות מחוברין יחד, והרי עלינו לעשות כמו שעשו חכמי הש"ס, ולעניות דעתי דבריו ברורין.

סימן רפד סעיף ג

והבאים אחריו השיגו עליו: יש מי שתירץ דבשעת הדחק אפילו בעל פה מותר (א"ז בשם ע"ת), ויש מי שתירץ שאין לכל צבור יכולת לכתוב נביאים שלם, ואם יכתבו ההפטרות בלבד - אין תועלת, כיון שאין ספר שלם (שם בשם מעשה יום טוב).

ואני תמה, דאטו הלבוש מצריך ספר שלם, הוא מצריך כתיבת ההפטרות בלבד כדין על קלף ובדיו, וכי נתחכם יותר מחכמי הגמרא. ולא ידענא מאי קאמר שאין תועלת בזה, הא בזה התירו חכמי הש"ס לקרות בספרא דאפטרתא. ודברי הלבוש ברורין בטעמן, דלמה לא נעשה כמו שצ(י)וו לנו בגמרא דגיטין שם.

סימן רפד סעיף ד

ויש מי שתירץ, דכיון דכל עיקר שהתירו חז"ל הוא משום 'עת לעשות', מפני שאין ביכולת כל צבור לכתוב נביאים שלם, ואם כן השתא שנתגלה מלאכת הדפוס והספרים בזול - אסור לכתוב ההפטרות, דהדפוס כתיבה מעלייתא היא. ואי משום שכותבין בנייר - הא כתב השלטי גבורים בפרק 'כל כתבי' דשארי ספרים לבד תורה נכתבים בכל מיני צבעונין, ואם כן ממילא דנכתבין גם על הנייר ואין צריך גלילה (מג"א), וכתב עוד שכן כתבו התוספות שם.

וכל הדברים תמוהים, דלהדיא מסקי התוספות שם דזהו לעניין להצילם מפני הדליקה, וכן הוא בשלטי גבורים, אבל לקרות בהם בצבור - אסור ע"ש, וכן כתב בעצמו לקמן סימן של"ד (סקי"ח), דאין קורין אפילו בזמן הזה כשכתובין שלא בדיו ע"ש. (וכן השיג עליו הגר"ז בקו"א ע"ש) וזה שכתב שמברכים על שיר השירים ואיכה על הנדפסים בנייר - ערבך ערבא צריך, ועוד שאצלינו אין מברכים כלל עליהם.

סימן רפד סעיף ה

עוד כתב שבתשובות הרשב"א (סימן תפ"ז) כתב דדווקא בספר תורה אסור ולא בהפטר(ו)ת ע"ש. ותמיהני דהרשב"א לא הזכיר זה, וזה לשון הרשב"א שם: "אין קורין בצבור אלא בספר תורה העשוי כהוגן... ולקרות אפטרתא במקום שלא קראו בספר תורה - לא, שלא נתקנה אלא אחר קריאת ספר תורה" עכ"ל. הרי לא הזכיר כלל בהיתר כתיבת ההפטר(ו)ת כשלא נכתבו כהוגן כדינא דגמרא, ובזה לא היתה השאלה כלל.

והשאלה היתה שנהגו לברך כשמפטירין בנביא אף על פי שלא קראו בספר תורה, ויש שקורין בתורה הכתובה על קונדריסין, והשיב שניהם לאיסור, וי(ו)תר מזה לא נמצא בכל תשובת הרשב"א.

עוד הביא מהכלבו בשם הרשב"א וזה לשונו: "ובהפטרה ששאלת - אני אומר שאין מקפידין בה, ומברכין על הקריאה בלא ספר" עכ"ל. ולעניות דעתי הכי פירושו: אפילו כשאין ספר שלם, וכדאיתא בגיטין. שם אבל ההפטר(ו)ת - כתובות כדין.

ועוד קשה לי, דאפילו לפי דבריו, דעכשיו הספרים מצויים בדפוס ובזול ואסור למקרי באפטרתא, דאם כן היה לנו לקרות ההפטרה בתנ"ך או בנביא שלם, והרי אנו קורין בהפטר(ו)ת שבחומשין. ואם כן פשיטא שאסור לדבריו, שאומר דאפילו בספרא דאפטרתא הכתובה על קלף - אסור, משום דאפשר בספר שלם מהדפוסים, וכל שכן שאסור בדפוסי אפטרתא.

סימן רפד סעיף ו

ויש שדחה דבריו מטעם אחר, וזה לשונו:

"שההפטרה לא נתקנה כלל שיקראוה בספר כשר, אלא שאסור לקרותה על פה. ואף שבימיהם היה אסור לכתוב פרשיות פרשיות בפני עצמם כל שאינו ספר שלם, בין בתורה בין בנביאים וכתובים - אף על פי כן התירו לכתוב הפטר(ו)ת, משום 'עת לעשות'. ואף עכשיו שנתגלה מלאכת הדפוס והספרים בזול - אף על פי כן מותר להדפיס או לכתוב ההפטר(ו)ת בלבדן, לפי שאף אם ידפיסו ספר נביא שלם על הנייר - לא יהיה מותר לקרות בו אלא משום 'עת לעשות לד', כיון שאינו על עור ולא נכתב בגלילה וכו'"

עכ"ל. (הגר"ז בסעיף ד')

ואין הדברים מובנים כלל, דמנא ליה לומר שלא נתקנה לקרות ההפטרה בספר כשר בצבור. ועוד דאם כן למאי אמרו בפרק קמא דבבא בתרא (י"ג:) דצריך להניח בין כל נביא ונביא ד' שיטין ובתרי עשר ג' שיטין, ושצריך לכתוב כל נביא בפני עצמו, דכיון דבצבור לא נתקן לקרות בספר כשר - כל שכן בסתם לימוד, ולמה לא אמרו כן על כתובים.

אלא וודאי דזה הוא מפני שצריך לקרותה בצ(י)בור בכשרות כספר תורה, והספר אפטרתא דגיטין נכתב בדין על קלף ובדיו ובגלילה, אלא שלא היה ספר שלם משום דלא אפשר. ולבד זה אי אפשר לומר כן, דהא אמרינן בגיטין שם דאין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור, וכל שכן שלא יתקנו לקרות הפטרה בנביא שאינו כשר מפני כבוד הצבור. ובוודאי גם עתה על ידי הדפסה אין לקרות, אלא בכתיבה כספר תורה, אך לא נביאים של[י]מים אלא ספר הפטרות שבזה התירו חכמים, ושפיר קאמר הלבוש.

ובליט"א יש הרבה מקומות שכותבין נביאים שלימים, ויש שכותבין רק ההפטרות, וכך חובתינו וכך יפה לנו, אלא שיש להזהירם שלא לעשות שני עמודים כבספר תורה אלא עמוד אחד, דכן אמרינן שם בבבא בתרא (ט"ו.) ע"ש (וכן כתב הא"ר).

סימן רפד סעיף ז

מפטירין בנביא מעניינה של הפרשה כמו שנדפס בחומשים, ואין פוחתין מכ"א פסוקים כנגד שבעה הקרואים, לכל אחד ג' פסוקים, אלא אם כן נשלם העניין מקודם, כמו 'עולותיכם ספו על זבחיכם' וכיוצא בו. דבאמת אין זה לעיכובא, שהרי כתב הטור דבמקום שיש מתורגמן - די בעשרה פסוקים, דכן איתא במסכת סופרים (פרק י"ג), וביום טוב שקורין חמשה עולין - די בט"ו פסוקים. ולפי זה בתשעה באב ותענית ציבור - די בתשעה פסוקים, אלא דבשם העניין מתארך יותר.

וכבר כתבנו דלא נתקנה המפטיר וההפטרה רק בצבור ואחר שקראו בתורה, אבל בלאו הכי - אסור לקרותה בברכה לפניה ולאחריה, אבל בלא ברכות - מותר. ונכון לקרות ההפטרה אחר שנים מקרא ואחד תרגום, וכן המנהג.

סימן רפד סעיף ח

אם חל ראש חודש בשבת - לא יזכיר בברכת הפטרה ב'על התורה ועל העבודה' של ראש חודש, משום דבראש חודש ליכא נביא. ויש אומרים שאף על פי שאינו מזכיר בהחתימה דמקדש השבת של ראש חודש - מכל מקום מזכירו בתוך הברכה, שיאמר 'ועל יום השבת הזה ועל יום ראש החדש הזה', וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"ב מתפילה, שכתב שם: "וכן אם חל ראש חודש להיות בשבת, המפטיר בנביא מזכיר ראש חודש בברכה זו, כמו שמזכיר בתפ(י)לה" עכ"ל, וכן נראה דעת רש"י בשבת (כ"ד.) וכן דעת רבינו יונה ברא"ש שם.

ומכל מקום אין המנהג כן, משום דרבותינו בעלי התוספות כתבו שם דאין צריך להזכיר כלל, ותלוי בסוגית הש"ס. (דהא דאמר: 'ולית הלכתא וכו', כתבו התוספות דלא קאי אדרב גידל ע"ש)

סימן רפד סעיף ט

כבר כתבנו דלפני ההפטרה הוה ברכה אחת: 'אשר בחר בנביאים טובים'. ויש רוצים לומר שהם שתי ברכות, שהרי באמצע אומר 'ברוך אתה ד' הבוחר בתורה וכו'. אמנם היא באמת ברכה אחת, שבתחלה מברך אשר בחר בנביאים טובים ולא בנביאי השקר, ומשום דאיכא מילי טובא בנביאים דנראה כסיפור דברים בעלמא - לזה אומר 'ורצה בדבריהם הנאמרים באמת', כלומר שאין זה סיפור דברים בעלמא אלא דברי אמת שרצה בהם הקב"ה.

ורצו לחלוק כבוד לתורה שהיא במעלה על הנביאים, ולמשה רבן של כל הנביאים, והיה נראה כמזכירן אחר הנביאים ואין זה כבודם - לזה אומר 'ברוך אתה ד' הבוחר בתורה ובמשה עבדו וכו' להסמיכן ל'ברוך ד', ואחר כך 'ובנביאי האמת וצדק', דהנביאים קטנים במעלה ממשה רבינו, ודברי הנביאים קטנים במעלה מהתורה (כ"מ פרק י"ב מתפלה הלכה ט"ו).

וזה שמקודם אמר: 'אשר בחר' לשון עבר, ואחר כך: 'הבוחר' - זהו כמו בברכת התורה, דמקודם אומר 'אשר נתן', ואחר כך 'נותן התורה', להורות שבכל יום ויום הקב"ה נותן תורתו ובוחר בה, על דרך שאמרו: 'שבכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים'. ועוד דחידושי תורה מתגלים בכל יום ויום לעוסקים ועמלים בה לשמה, וכמאמרם ז"ל: 'מה דד זה וכו'.

סימן רפד סעיף י

ואחר ההפטרה יש ד' ברכות, דכבר כתבנו ד'נאמן' הוא באמצע ברכה. ויש בזה שאלה: למה פותחת בברוך, הלא היא סמוכה לחב[י]רתה להברכה שקודם ההפטרה, וההפטרה לא הוי הפסק, כמו 'ישתבח' שאינה פותחת בברוך, משום דהיא סמוכה ל'ברוך שאמר', אף על גב שפסוקי דזמרה מפסיקין באמצע, וכמ"ש בסימן נ"ד ע"ש.

והתשובה היא שרצו לדמותה לברכת התורה, שמתחלת ב'ברוך' אחר הקריאה, מטעם שנתבאר לעיל סימן קל"ט, מפני שבזמן המשנה לא כל העולים ברכו אלא הראשון והאחרון, והיה הפסק גדול, ולכן גם בנביאים תקנו כן (לבוש בהגה"ה).

ועוד נראה דמשום שיש שהיו מתרגמין הנביאים להבינם לעמי הארץ, והיה הפסק גדול - לכך תקנו לפתוח בברוך, ושארי הג' ברכות אין פותחין בברוך, כדין ברכה הסמוכה לחב[י]רתה. וברכה הראשונה שאחר ההפטרה פותחת וחותמת בברוך, לפי שיש בה כמה עניינים, והוה ברכה ארוכה. (ואולי גם הראשונה שלפניה דנו כארוכה: 'אשר בחר' 'ורצה בדבריהם', ואחר כך נזכר התורה ומשה, ואין צריך למ"ש בסעיף ט' ודו"ק)

סימן רפד סעיף יא

זה שאומרים: 'ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם', ולכאורה הך 'אחור' מיותר ואין לו הבנה. ונראה לי דהכי פירושו: דזהו מילתא דפשיטא שכל דברי התורה וכל דברי הנביאים יתקיימו אי"ה, והמפקפק בזה אין לו חלק באלקי ישראל. אלא דלכאורה בדברים שכבר עברו - אין לנו תועלת בדבריהם, וחלילה היא כסיפור מעשה.

אבל האמת דגם העבר עדיין נוצץ בכל עת ובכל זמן, כמו יציאת מצרים, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, ונמצא דבכל עת הוא יציאת מצרים, וכן כל דברי הנביאים שכבר עברו - לא עברו ולא יעברו, ונוצצים תמיד ופועלים בכל עת, וזהו מסגולת תורת[י]נו הקדושה. ולזה אומרים 'ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם', כלומר אפילו אותם העומדים עתה באחור שכבר עברו - גם הם לא ישובו ריקם, והם תורה של[י]מה.

ובברכת 'רחם' אומרים: 'ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו', והספרדים אומרים: 'תושיע ותשמח', לפי שחותמין 'משמח ציון' - צריך שתהא מעין חתימה סמוך לחתימה. והאשכנזים לא חשו לזה, לפי שהתשועה הכל אחד עם השמחה.

ובברכת 'שמח[י]נו' מסיימים במגן דוד, שכן צוו חז"ל בפסחים (קי"ז:): 'בתפלה - מצמיח קרן ישועה, דאפטרתא - מגן דוד' ע"ש, שכן הבטיח הקב"ה לדוד: "ועשיתי לך שם כשם הגדולים" (דברי הימים א יז ח), דכשם שחותמין 'מגן אברהם' - כן חותמין 'מגן דוד', אך בתפ(י)לה אי אפשר לחתום 'מגן דוד', דצריכין לחתום בלשון רחמי. ועוד דכיון דחתמו 'מגן אברהם' אי אפשר להזכיר שם 'מגן דוד' (רשב"ם בשם רש"י שם).

סימן רפד סעיף יב

צריך כל אדם לכוין לברכות של הקוראים בתורה ולברכות של המפטיר, ולענות אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מניין מאה ברכות שחסר ממניינם בשבת, וכמ"ש לעיל סימן מ"ו ע"ש. ולפי זה חובה על העולים לברך בקול רם, והאומר בלחש גוערין בו. וקטן - יכול להפטיר, ומלמדין אותו שיאמר בקול רם.

ואם קראו למפטיר את מי שאינו יודע לומר ההפטרה - יכול אחר לאומרה, כמו בספר תורה שזה מברך והקורא קורא, אבל לכתחלה אסור לעשות כן. וטעמא דמילתא, דבשלמא בתורה שצריך לקרות בטעמים, והוא אינו בקי בהטעמים - קורא הקורא, והוא אומר אחריו בלחש. אבל הפטרה שקורין בחומשין, אם הוא עם הארץ כל כך שאינו יכול לקרות בחומש - אינו נכון לקרותו למפטיר. ולכן במדינתינו, שיש בהרבה בתי כניסות נביאים של[י]מים - קורא הקורא כמו בתורה, וכן המנהג הפשוט. (כן נראה לי בפירוש הרמ"א סעיף ד', ואין צריך לדברי המג"א סק"ג ע"ש. וגם מה שהביא מהב"י סימן רפ"ב - גם הב"י שם לא הסכים לזה ע"ש ודו"ק)

סימן רפד סעיף יג

כתב רבינו הב"י בסעיף ה':

"אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה - הבא לסיימה לא יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון, כמו בספר תורה"

עכ"ל.

כלומר דלעיל סימן ק"מ כתב: "הקורא בתורה ונשתתק - העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך תחלה וסוף, ולהרמב"ם לא יברך בתחלה" עכ"ל, ואפילו במקום שהש"ץ קורא דינו כן. וגם כאן צריך לברך גם הברכה שקודם הפטרה, ולהרמב"ם אין צריך, וזהו מירושלמי פרק ה' דברכות (הלכה ג'), ושם בארנו בס"ד ע"ש. (ואין זה דמיון לש"ץ שנשתתק שהזכיר הט"ז בסק"ב, ולשופר שהזכיר המג"א בסק"ד, דהתם כולם כבר יצאו. מה שאין כן בהפטרה, דהעולה מחוייב לברך לפניה ולאחריה, וכן בספר תורה בסימן ק"מ)

סימן רפד סעיף יד

אין המפטיר מתחיל הברכה שקודם ההפטרה עד שיגמור הגולל לגלול הספר תורה (סוטה ל"ט:). והטעם, כדי שגם הגולל ישמע הברכות וההפטרה, ועוד דאיכא בזיון ספר תורה, שעדיין לא נגללה ועוסק בצרכי ההפטרה. (עיין ב"י)

וכשמברך אחר ההפטרה - לא יסלקו ספר הנביא עד אחר הברכות, כדי שיראה על מה מברך. ורבינו הב"י בספרו הגדול לא נראה לו דבר זה ע"ש, ויש לומר דכל דבר שמברכין עליו - צריך שיהיה הדבר לפניו. (עיין ט"ז אות ג')

ושנים לא יאמרו ההפטרה בפעם אחת, דתרי קלי לא משתמעי. וזהו רק כשהקורא קורא בנביא, או המפטיר עצמו קורא בחומש וכולם שומעים. אבל ברוב המקומות של המדינה - כולם אומרים ההפטרה מתוך החומשים שבידם, וכן נוטה דעת האריז"ל (עיין מג"א סק"ה), ובכהני גווני לא שייך דין זה (וזהו כוונת המג"א שם).

ודע דבשבת שקורין שני סדרות - ההפטרה היא מפרשה השנייה, וגם ב'אחרי' ו'קדושים' מפטירין 'הלא כבני כושיים' דקדושים, ודלא כמי שאומר להפטיר 'התשפוט' (עיין לבוש והשיגו עליו).

סימן רפד סעיף טו

אחר ההפטרה נהגו לומר 'יקום פורקן', ו'מי שבירך', וברכה למלך. ומזכירין נשמות, משום דבשבת יש גם להמתים מנוחה, ונודרים צדקה בעדם. ויש לזה סמך מהספרי: 'כפר לעמך ישראל' - אלו החיים, 'אשר פדית' - אלו המתים, מלמד שגם המתים צריכים כפרה.

ואומרים 'אב הרחמים' ו'אשרי' ו'יהללו', והצבור אומרים 'מזמור לדוד הבו וגו', לפי שיש בו ז' קולות, שמכאן למדו ז' ברכות לשבת. ובשבת שאין אומרים תחנון א(י)לו היה בחול, וכן בשבת מברכין - אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים בו נשמות. ומכל מקום אם צריך להזכיר - מזכיר, שהרי גם ביום טוב מזכירין נשמות.

ובימי הספירה - אומרים 'אב הרחמים' גם כשמברכים החדש, וכן כשמברכין ראש חודש אב, לפי שאלו הימים הם ימי הגזירות. ואם חל ראש חודש אייר וראש חודש אב בשבת - אין אומרים 'אב הרחמים', וכן כשיש חתונה או מילה אין אומרים 'אב הרחמים', וכל מקום ומקום לפי מנהגו.

(עיין מג"א סק"ו דאם אין חומש בבית הכנסת ואין עירוב - הולכים עשרה לבית שיש בו חומש ומפטירין שם, אף על פי שהקריאה בתורה היתה בבית הכנסת, ושיכולים לקרות בעל פה אם אי אפשר בעניין אחר, ולא נהירא ע"ש. ושארי דברים שכתב - אין המנהג אצלינו)