ערוך השולחן אורח חיים קלט

קיצור דרך: AHS:OH139

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קלט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר קריאת התורה וברכותיה
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן קלט סעיף א

כתבו הטור והשולחן ערוך:

הקורא הפרשה צריך לסדר אותה תחילה פעמיים ושלוש בינו לבין עצמו. כההיא דרבי עקיבא, שקראו אותו לתורה ולא רצה לעלות לפי שלא סדר אותה תחילה. ודריש ליה מקרא: "אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה".

עד כאן לשונם. ומעשה דרבי עקיבא הוא במדרש פרשת "כי תשא", וזה לשון המדרש שם ריש פרשה מ':

צריך אדם... בשעה שהוא מבקש לאמרם בציבור לא יאמר: הואיל שאני יודע בו יפה, כשאכנוס לדרוש אני אומר. אמר רבי אחא מן האלקים אתה למד, כשבקש לומר תורה לישראל אמרה ארבע פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל, שנאמר: "אז ראה...", ואחר כך: "ויאמר לאדם...". רבי יוחנן בן תורתא בא לפני רבי עקיבא. אמר לו: עמוד וקרא בתורה! אמר להם: לא עברתי על הפרשה. ושבחוהו חכמים, הוי "אז ראה ויספרה".

עד כאן לשונו.

סימן קלט סעיף ב

ולפי זה יש לתמוה על הטור ושולחן ערוך, שכתבו "פעמיים ושלוש", והרי מהמדרש מבואר דצריך ארבע פעמים?

ונראה לי משום דבמדרש בראשית (פרשה כ"ד) איתא:

"אז ראה ויספרה" – רבנן ורבי אחא. רבנן אמרין: כל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא למשה היה אומרו שני פעמים בלבו, ואחר כך היה אומר למשה. מאי טעמא? "אז ראה ויספרה" – חד... ורבי אחא אמר: ארבע...

עד כאן לשונו. והמדרש ד"כי תשא" אומר רבי אחא, ופסקו כרבנן.

וזהו בזמן הש"ס שהעולה היה קורא. ועכשיו ששליח הציבור קורא – מחויב לחזור הפרשה שני פעמים מקודם, אפילו אם הוא בקי. וכשקרא בערב שבת שנים מקרא – יצא בזה.

ויש מי שכתב שמצוה שגם העולה יסדר (באר היטב בשם כנסת הגדולה). ואין טעם לזה, שהרי אומר בלחש אחר שליח הציבור. וגם אין המנהג כן.

סימן קלט סעיף ג

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

מי שאינו יודע לקרות – צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה. ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות לפי שהוא כהן או לוי, ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו שליח ציבור מילה במילה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב – יכול לעלות. ואם לאו – לא יעלה.

עד כאן לשונו. והנה זהו וודאי ד"יודע לקרות" אין צריך רק בזמן הש"ס שהעולה בעצמו קורא. אבל בזמנינו למה צריך שיהא ביכולתו בעצמו לקרות? מיהו שיהא ביכולתו לאמר אחר שליח הציבור מילה במילה וודאי שצריך גם עתה, דאם לא כן הוי ברכתו לבטלה.

ולדעת רבינו הבית יוסף צריך שיהא יכול לקרוא מתוך הכתב. והולך לשיטתו בסעיף ד דסומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות שלא מן הכתב.

אבל לרבינו הרמ"א שם שהביא משם מהרי"ל דעכשיו קורא סומא ממילא, דאינו צריך שיהא יכול לקרות מתוך הכתב. מיהו אחר שליח הציבור וודאי שצריך שיהא יכול לקרות, וכמו שכתב רבינו הבית יוסף לקמן סימן קמ"א סעיף ב דהעולה צריך לקרות בלחש עם שליח הציבור; דאם לא כן הוי ברכתו לבטלה, דאיך יברך על מה שאחר יקרא?

אבל כבר כתבו גדולי עולם דאפילו עם הארץ גמור שאינו יכול לקרות גם אחר שליח הציבור, מכל מקום עולה לתורה דשומע כעונה, ויכול לברך (ט"ז שם סעיף קטן ג' וכנסת הגדולה). וגם רבינו הבית יוסף בעצמו בספרו הגדול שם, כתב על פי זוהר "ויקהל" דבזה שומע כעונה, עיין שם. וכן הוא המנהג הפשוט ברוב תפוצות ישראל.

סימן קלט סעיף ד

אין לעלות לתורה מעצמו עד שיאמרו לו "עלה". ולכן המנהג ששליח הציבור אומר "יעמוד פלוני בן פלוני". ולמי שקראו שליח הציבור – מחויב לעלות מיד, ואם אינו עולה גורם לו קיצור ימים.

וכך אמרו בברכות (נה א): שלושה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, ואחד מהם מי שנותנים לו ספר תורה לברך ואינו מברך, עיין שם. ועכשיו זהו נתינת הספר תורה שקורין אותו "יעמוד...". ואפילו הגבאי שהוא ראש הכנסת או החזן – לא יעלו מעצמן עד שיאמרו להם לקרות.

סימן קלט סעיף ה

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג דנהגו דשליח ציבור כשרוצה – מברך וקורא בלי נטילת רשות, משום דהוי כאילו משעה שמינוהו לשליח ציבור הרשוהו על כך. עד כאן לשונו.

וכתב על זה רבינו הרמ"א דבמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות. אבל אין קוראין לו בשמו כשאר העולין שקורין אותם בשמם "פלוני בר פלוני". עד כאן לשונו. דבמדינת רבינו הבית יוסף שליח הציבור קורא מדעתו לכל הקרואים, וממילא דהוי כאילו נתנו לו רשות לעלות מעצמו, דאם לא כן מי יקראנו? אבל באלו המדינות אין שליח הציבור קורא אלא למי שיאמר לו הסגן שיקראנו, ולכן הסגן קורא גם לו רק בשמו – לא שייך שיקראנו, כיון שעומד אצל הספר תורה ולא שייך לומר "יעמוד" שהרי כבר עומד כאן. אלא אומר לו שהוא יהיה מן העולים.

(כן נראה לי הטעם מדרכי משה אות א', והגר"א סעיף קטן ה'.)

סימן קלט סעיף ו

עוד כתב דמי שאביו עבריין לכל התורה כולה – קורין אותו בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד, שלא לביישו ברבים. ודווקא שלא עלה מימיו בשם אביו. אבל אם הוא גדול והורגל באותה העיר לעלות בשם אביו, ואחר כך נתהפך – קורין אותו בשם אביו כמו שהורגל, שלא לביישו ברבים. וכן אם איכא למיחש לאיבת הנהפך ואסופי ושתוקי – קורין אותו בשם אבי אמו. ואם אינו ידוע – קורין אותו בשם "אברהם" כמו לגר. עד כאן לשונו.

והנה "שתוקי" הוה שמכירין אמו ולא אביו. אבל "אסופי" גם אמו אין מכירין, כדתנן בריש פרק "עשרה יוחסין". ואם כן מניין יודעין שם אבי אמו? ואמנם משכחת לה גם באסופי, כמבואר באבן העזר סימן ד' סעיף ל"ב, עיין שם.

(עיין ט"ז סעיף קטן א' שגמגם לכתוב "בשם אבי אמו" משום גט, עיין שם. וצריך עיון, דאם כן גם בשם אבי אביו, ובשם "אברהם" יש לחוש. וכבר הקשה כן האליה רבה סעיף קטן ד'. אלא אין חשש בזה, דהרב חוקר בשעת הגט. ועיין מחצית השקל סעיף קטן ב', ופרי מגדים סעיף קטן א', ובבית שמואל אבן העזר סימן קכ"ט סעיף קטן י"ט וסעיף קטן ל"ט, ובט"ז שם סעיף קטן ט"ו. ודייק ותמצא קל.)

סימן קלט סעיף ז

רבינו הבית יוסף בסעיף ד פסק דסומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב. עד כאן לשונו.

ורבינו הרמ"א כתב דעכשיו קורא סומא בתורה, כמו שאנו מקרים בתורה לעם הארץ. עד כאן לשונו. וכתב זה בשם מהרי"ל, כלומר: דכן המנהג אף שדעתו אינו כן, כמו שכתב בספרו דרכי משה, עיין שם. וכן הכריעו גדולי אחרונים. וכתבו דכבר נהגו לקרות סומא בפני גדולי עולם ולא מיחו (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ד', וט"ז בסימן קמ"א סעיף קטן ג', ואליה רבה סעיף קטן ה'), מטעם דכיון דהאידנא קורא שליח הציבור ולא העולה בעצמו – אין חשש בזה. אך על כל פנים בעינן שיקרא התיבות אחר שליח הציבור (עיין מגן אברהם שם).

ואין תימא שזה מברך ואינו יכול לקרות, ואיך יקרא אחר בעדו? דשנינו בתוספתא דמגילה ובירושלמי (פרק שלישי): מעשה ברבי מאיר שקרא מיושב, ונתנה לאחר ובירך עליה. ופריך: וכי זה קורא וזה מברך? אמר רבי ירמיה: מכאן שהשומע כקורא (ט"ז שם). אבל אין מזה ראיה כלל, דהתם המברך ראוי לקרות, אבל הסומא אינו ראוי. וכדאמרינן בעלמא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו.

סימן קלט סעיף ח

ויש לי תמיה רבה בעניין זה על רבינו הבית יוסף, בספרו הגדול בסימן קמ"א שכתב בשם ספר האשכול, וזה לשונו:

דהא דתנן בפרק "הקורא את המגילה": סומא אינו קורא בתורה – היינו לומר דאינו קורא על פה. אבל אוקמי אינש אחרינא...

עד כאן לשונו. והרי אינה משנה בשום מקום, ואדרבא כך שנינו שם (כד א): פוחח פורס את שמע, אבל אינו קורא בתורה... סומא פורס את שמע..., עיין שם. ולא הזכיר בסומא קריאת התורה כלל. ואדרבא יש לדקדק להיפך, מדגבי פוחח תני לה, וגבי סומא לא תני לה – שמע מינה דמותר. אך אפשר דאין צריך לשנות זה בסומא כיון שאינו יכול לראות, ובוודאי שכן היתה הגירסא אצלם במשנה. וכן מצאתי ברי"ף גירסא זו. מיהו המנהג הפשוט שסומא עולה לתורה.

(ומה שהקשינו: הא אינו ראוי לקרות – יש לומר לפי מה שכתב הת"י ביומא ע א דזה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בעל פה אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכובא, עיין שם. ואם כן סומא דאי אפשר בעניין אחר – מותר לכתחילה. ובזה ניחא, דהא מצינו רב יוסף ורב ששת שאמרו ההגדה כמבואר בפסחים קטז ב, ושם יש הרבה פסוקים. וכבר בארנו בעניין זה לעיל סימן מ"ט, עיין שם.)

סימן קלט סעיף ט

כל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה. ואין זה שייך לברכת התורה, דברכות אלו נתקנו משום כבוד התורה. ואפילו בירך ברכת התורה, ותיכף קראוהו לעלות לתורה – מברך כדרכו.

ואין לומר: כיון שעתה בירך ברכת "אשר בחר בנו" לעצמו, איך יחזור ויברך תיכף ברכה עצמה זו בלי הפסק בנתים? דאין חשש בזה, כיון שעושה כתיקון חכמים. ועוד: דבאמת יפסיק בפסוקים או במשנה ד"אלו דברים" שאומרים אחר ברכת התורה. ואף אם אין פנאי, מכל מקום דרך הילוכו יכול לומר איזה פסוק (מגן אברהם סעיף קטן י"א), כמו "יברכך" שהוא פסוק קצר.

אמנם אם קראוהו לעלות לתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו – כבר נפטר מלברך ברכת "אשר בחר בנו", דלא גרע ממי שנפטר ב"אהבה רבה" כמו שכתבתי בסימן מ"ז. ולא יברך רק לעסוק ו"והערב נא". ואף על גב דלפי זה הקדים "אשר בחר" מברכות אלו, ובברכת התורה אינו כן, מכל מקום – אין חשש בזה.

סימן קלט סעיף י

הברכה ראשונה על התורה היא "אשר בחר בנו...", שהיא מעולה שבברכות (ברכות יא ב) לפי שיש בה הודאה למקום ושבח לישראל ולתורה (רש"י).

וברכה אחרונה "אשר נתן..." וזו היא תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכינו" זו היא תורה שבעל פה, שעיקר לימוד התורה היא תורה שבעל פה. ולא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה (גיטין ס ב). וברכה זו נאה לאומרה לאחר הקריאה, דעל מה אנו זוכין לחיי עולם – הרי בשביל לימוד התורה. ולכן לאחר הלימוד שהיא הקריאה נאה ברכה זו.

(ואם היפך ובירך לפניה "אשר נתן", ולאחריה "אשר בחר" – יצא. מגן אברהם סעיף קטן ה'.)

סימן קלט סעיף יא

בזמן המשנה לא היו כל העולים מברכים, אלא הראשון היה מברך לפניה והאחרון לאחריה. וכל העולים היו קוראים בלא ברכה, ויצאו כולם בברכת הראשון והאחרון, שהרי כולם עניין אחד הם. וכך שנינו במשנה ריש פרק [רביעי] (שלישי) דמגילה.

וחכמי הגמרא תיקנו שכל אחד מהעולים יברך לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסים באמצע הקריאה – יאמרו שאין ברכה בתורה לפניה. ומשום היוצאים, שלא יאמרו אין ברכה לאחריה מפני שראו כמה עולים שלא ברכו (מגילה כא ב).

ויראה לי שלא הוצרכנו לטעם זה אלא בזמן שהעולה קורא בעצמו. אבל כפי המנהג אצלינו ששליח הציבור קורא – בהכרח שכל העולים יברכו, דאם לא כן במה ניכר שעולים לתורה?

סימן קלט סעיף יב

העולה לתורה פותח התורה, ורואה הפסוק שצריך לקרות, ומברך כשהיא פתוחה. ובשלהי מגילה פליגי בזה תנאי: דרבי מאיר סובר דרואה, וגולל הספר תורה ומברך, ואחר הברכה פותחה וקורא. והטעם: דאם יברך כשהיא פתוחה יאמרו שהברכות כתובות בתורה. ורבי יהודה אומר: פותח ורואה, ומברך כשהיא פתוחה, ולא חיישינן לשמא יאמרו ברכות כתובות בתורה. ואיפסקא הלכתא בגמרא שם כרבי יהודה, דפותח ורואה ומברך. וכך פסקו הרמב"ם בפרק שנים עשר מתפילה והטור והשולחן ערוך סעיף ד, וכן נוהגים.

אבל רבותינו בעלי התוספות שם כתבו דלכתחילה יגלול, עיין שם. ונראה דסבירא להו דגם רבי יהודה מודה דזה עדיף טפי לגוללה, אלא דסבירא ליה דאינו צריך לכך (וכן כתב הב"ח). ויש מי שנוהג כן.

ולא ידעתי אם נכון לעשות כן, אחרי שמכל הפוסקים לא נראה כן. ואינהו סבירא להו דלרבי יהודה דווקא יברך כשהיא פתוחה, דכיון שצריך לקרותה – איך יסתמנה? ולכן פסקו כולם דאחר הקריאה יגללנה ויברך, מפני שכשגמר הקריאה צריך לסתום אותה עד שיעלה אחר ויפתחנה.

(ובפרי עץ חיים דף ע"ב ע"ב כתב גם כן כהתוספות. ועיין מגן אברהם סעיף קטן ו', וט"ז סעיף קטן ד', וב"ח ואליה רבה סעיף קטן ז'. וכולם הסכימו כפסק הטור והשולחן ערוך. ומה שכתב הט"ז שהתוספות מחלקים בין זמנם לזמנינו, עיין שם – לא ידעתי מי הכריחו לזה. וטעמם הוא כמו שכתבתי, וכן כתב הב"ח.)

סימן קלט סעיף יג

וכתב רבינו הרמ"א דבשעה שמברך ברכה ראשונה – יהפוך פניו אל הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה. ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו. עד כאן לשונו. דצד שמאל הוא ימינו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתבתי בסימן קכ"ג (מגן אברהם סעיף קטן ח'). ואיני יודע איזה דמיון לשם, דשם הוא בתפילה והוי כעומד לפני המלך, אבל בכל מקום ימין חשוב יותר.

ולעניות דעתי נראה הטעם מפני שהקורא עומד בשמאלו כידוע, ולכן פונה אליו. וראיתי נוהגים שבברכה אחרונה מהפך פניו לצד ימינו, ונכון הוא.

אבל יש מהגדולים שהתרעמו על עיקר דין זה, וכתבו דאם כן למה אומר רבי מאיר לסותמה כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה, היה לו לומר להפך פנים (ט"ז שם וב"ח ואליה רבה)?

ולעניות דעתי נראה שאין זה סתירה. ויש לומר דרבי מאיר סבירא ליה דאינו די בהיכר זה, ורבי יהודה סבירא ליה דדי בזה. ומה שלא הזכיר זה, לפי שיכול לעשות איזה היכר אחר. ויש מהגדולים שהיה מביט חוץ לספר תורה, ולא יביט בהכתב (אליה רבה בשם כנסת הגדולה).

סימן קלט סעיף יד

יש נוהגים לכרוע בברכת התורה. ויש שהתרעמו על זה, שאין לשחות אלא במה שתיקנו חכמים (מעדני יום טוב סוף פרק חמישי דברכות). ויש שכתבו שכן עשו הקדמונים, שאין זה אלא מפני כבוד התורה (מגן אברהם סעיף קטן ו' בשם הש"ך), וכן כתב ברוקח (סימן שי"ט, ורמ"ע סימן רנ"ו). ומכל מקום לא נהגנו כן.

וינענע התורה בעת שאומר "ונתן לנו את תורתו", וכן בברכה האחרונה כשאומר "אשר נתן לנו תורת אמת" (מגן אברהם סעיף קטן י"ב), להורות שזו היא תורתנו. ומובן שאין זה לעיכובא אלא מנהגא בעלמא, והיכא דנהוג – נהוג. והנענוע הוא הגבהה קצת על ידי העמודים שאוחזן בידיו.

סימן קלט סעיף טו

צריך לאחוז בעמודי הספר תורה בשעת ברכה ובשעת קריאתה. וסמכו זה על מה שנאמר ביהושע: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", דמשמע שתופסה בידו.

ולאחר הקריאה ינשקה. ואנחנו נוהגים לנשקה על ידי טלית או על ידי מפה, קודם הברכה ולאחר הקריאה, להראות חביבותה אצלינו.

ויש נוהגים שקודם הברכה יאחוז בשני העמודים, ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית כדי להגביר הימין (שם סעיף קטן י"ג בשם כוונות). ויש נוהגים שבשעת הברכה יאחוז בשתי ידיו ביריעות הספר תורה, על ידי מפה או על ידי הטלית, ואחר הברכה יסלק השמאל (שם בשם כתבים). וכשנזדמן לו רוק – ירוק ואחר כך ינשק, ולא להיפך (שם).

ודע דבקרא ד"לא ימוש" כתיב: "חזק ואמץ". ומזה נהגו לומר למסיים ספר "חזק חזק ונתחזק!" ויש רוצים שיאמרו "חזק" שלוש פעמים שהם במספר "משה", ונכון הוא.

סימן קלט סעיף טז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

נהגו לכסות הכתב בסודר בין גברא לגברא.

עד כאן לשונו. כלומר: דזה שנתבאר דאחר הקריאה גולל התורה – נהגו שלא לגלול, רק מניחים אותה פתוחה, ופורסים המעיל של הספר תורה על הכתב עד שאחֵר עולה.

אבל אנחנו לא נהגנו כן, וכמו שכתב רבינו הרמ"א דבמדינות אלו נהגו שתהא מגוללה בין גברא לגברא. וכן עיקר. עד כאן לשונו.

סימן קלט סעיף יז

העולה אומר "ברכו" והברכות בקול רם. והאומר בלחש טועה הוא, שהרי אין לאומרם רק בעשרה. וכשעשרה אינם שומעים ואין עונין "אמן" – הוי ברכתו לבטלה (בית יוסף). והוא הדין לקדיש ו"ברכו" שבתפילה (מגן אברהם סעיף קטן י').

ויש מרבותינו שפסקו דאם בירך בלחש – צריך לחזור ולברך בקול רם, כדי שישמעו העם ויענו "ברוך ה' המבורך..." (הר"י). ורבינו הבית יוסף בסעיף ו הביא דעה זו.

ונראה לי דאפילו לדעה שנתבאר בסימן קכ"ד שיכול לענות "אמן" אף בלא שמיעת הברכה, אם רק ידע איזה ברכה היא, מכל מקום "ברכו" בהכרח לשמוע מפי המברך.

ואחר שענו העם "ברוך ה' המבורך..." – חוזר המברך ואומר: "ברוך ה'..." כדי לכלול את עצמו בכלל המברכים, שהרי מקודם אמר "ברכו" שאחרים יברכו.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו דאם לא שמעו הציבור את המברך כשאמר "ברכו", אף על פי ששמעו החזן עונה "ברוך..." – לא יענו עמו אלא יענו "אמן" על דברי החזן. עד כאן לשונו. וכבר בארנו בסימן קכ"ד סעיף ט"ז דב"ברכו" שבתפילה אינו כן; ובשָם אם רוב הציבור שמעו "ברכו" מפי המברך, אז גם היחיד שלא שמע כששומע הציבור עונים "ברוך..." – יכול לענות עמהם "ברוך...". ועיין מה שכתבתי בסימן נ"ז.