לבוש אורח חיים רפד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD284

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש החור על אורח חיים · סימן רפד | >>

סימן רפד בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני הפטורה וברכותיה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א[עריכה]

ומפטירין בנביא מעניינה של הפרשה, והטעם שמפטירין בנביא הוא, מפני שפעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים שבעה כנגד השבעה שהיו צריכים לעלות ולקרות בתורה, ולא היו קורין עם כל אחד פחות משלשה פסוקים, והרי בין כולם כ"א פסוקים, לכך אע"פ שהשמד בטל מנהגם לא בטל. ותקנו שלא לפחות מכ"א פסוקים בנביא מעין ענין הפרשה, אם לא שישלים הענין בפחות מכ"א פסוקים, כגון הפטרת שובה (הושע יד, ב) שהיא פרשה קטנה, או כגון עולותיכם ספו על זבחיכם וגו' (ירמיה ז, כא), ואי איכא תורגמן סגי בי' פסוקים מקרא, וי' פסוקים תרגום עליהם הרי כ', והאחרון כופלים הרי כ"א, וביו"ט שאין קורין אלא ה' גברי, סגי בט"ו פסוקים בהפטרה. ומטעם זה נקרא הפטרה לפי שנפטרין בה מקריאת התורה בשעת השמד. ויש אומרים שנקרא הפטרה, משום דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין (לט.) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר (נחמיה ח, ה) ובפתחו עמדו כל העם וגו', ולאחר קריאת התורה הותר להם לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה (תהלים כב, ח): הג"ה ועיין לעיל סימן קמ"ו סעיף ב': ואין הכוונה שמותר לפתוח לדבר בדברים בעלמא חלילה, שהרי ודאי כולם צריכים לשמוע ההפטרה: הג"ה כמו שנתבאר בסימן הנזכר סעיף ג': אלא כוונתי לומר שמותר לדבר בדבר הלכה, אם נפל לאחד קושיא בתוך הפרשה על איזה פסוק, שיכול לישא וליתן עם חבירו, שזה בשעת קריאת הפרשה היה ג"כ אסור כדי לשמוע הקריאה מפי הש"ץ. ומה שקורין ההפטרה דוקא בנביא ולא בכתובים, י"ל מפני שגם הגזירה היתה עליהם ולא על הנביאים, אי נמי משום שבנביאים נמצא מעין ענין כל הפרשיות שבתורה משא"כ בכתובים. ולא נתקנה ההפטרה אלא בציבור אחר שקראו בספר תורה, כיון שהיתה ההפטרה במקומה בעת השמד, אבל במקום שאין ספר תורה אין לקרות ההפטרה עם הברכות שלפניה ולאחריה דהוי ברכה לבטלה, רק יקראנה בלא ברכה, וכיון שכן שאין קריאת ההפטרה אלא בצבור, תמהתי כל ימי שלא ראיתי באחד מן המקומות שנוהגין לכתוב ההפטרות כדין ספר, כמו שכותבין המגילה שקוראין בציבור, כי היה נ"ל שאין יוצאין בציבור כלל בקריאת ההפטרות שקוראין בחומשין הנדפסין, כיון שאין נכתבין בכל הלכות הספר תורה או במגילה וצ"ע הג"ה ועיין לקמן סימן תקנ"ט סעיף א': ותקנו למפטיר ז' ברכות כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני ההפטרה, וד' לאחריה, ג' לפניה שתים מהם על קריאת התורה, ואחת שלפני ההפטרה אשר בחר בנביאים טובים וכו', וחותמת בברוך, כי מברוך אתה ה' הבוחר וכו' הכל הוא סיום הברכה ראשונה, ועל כן אין לענות אמן אחר הנאמרים באמת, כי הוא באמצע הברכה. וד' לאחריה, הראשונה פותחת בברוך וחותמת בברוך: הג"ה ואיני יודע למה היא פותחת בברוך, דהא ברכה הסמוכה לחברתה היא, ומאי שנא מברכות ק"ש וברוך שאמר וישתבח, ולא דמי לברכה אחרונה של קריאת התורה שהיא גם כן פותחת בברוך אע"פ שברכה הסמוכה לחברתה היא, דשאני התם שיש טעם בדבר מה שאין שייך לומר כן כאן כמו שנתבאר לעיל סימן קל"ט סעיף י'. ומיהו שמעתי מחכם אחד, שתקנו ברכות ההפטרה כעין ברכות קריאת התורה, מאחר שתקנו ההפטרה במקום קריאת התורה בשעת שמד כמו שנתבאר בריש סימן זה, ונראה שטעם נכון הוא: ומה שמפסיקין כשמגיעין לכל דבריו אמת וצדק, לא מפני שהיא סיום ברכה, שלא תקנו אלא ז' ברכות ואם היה זה סוף ברכה הוי להו ח', אלא מפני שהיו נוהגין שם לומר דברי שבח וריצוי, אע"פ שאנו אין נוהגין כן בהפסקה, מנהג אבותינו בידינו. שניה רחם והיא חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך כדין ברכה הסמוכה לחברתה, וכן השלישית שהיא שמחנו, וחותם ברוך אתה ה' מגן דוד, שהיא מעין כל הברכה, הרביעית על התורה וכו' וחותם ברוך אתה ה' מקדש השבת.

סעיף ב[עריכה]

ואם חל ראש חודש בשבת, אין מזכירין של ראש חודש כלל בברכות אלו, שהרי ההפטרה אינה באה אלא בשביל שבת, ובראש חודש אין הפטרה ולמה יזכירוהו בברכת ההפטרה: הג"ה ועיין לקמן סימן תכ"ג סעיף א' וסימן רצ"ב סעיף א' וסימן תפ"ז סעיף ג'.

סעיף ג[עריכה]

ויכוין כל אדם לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, שהרי אין מתפללין כל י"ח ברכות, וחסירים הרבה ממאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, ומי שיכוין לאלו הברכות ויענה אחריהם אמן יהא לו בהם תשלומין: הג"ה ועיין לעיל סימן מ"ו.

סעיף ד[עריכה]

וקטן יכול להפטיר, ואם קראו למפטיר מי שאינו יכול לומר ההפטרה יכול אחר לאומרה, אבל לכתחלה לא יעשו כן, שנים לא יאמרו ההפטרה יחד, דתרי קלי לא משתמעי: הג"ה ועיין לעיל סימן קמ"א סעיף ב': אין מקפידין במפטיר לקרות כהן או לוי או ישראל, כיון שכבר כלה מנין הקרואים אין שייך כאן פגמו של ראשון או שני.

סעיף ה[עריכה]

אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, הבא לסיימה לא יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור ממקום שהתחיל הראשון כמו בספר תורה, ומטעם שנתבאר לעיל בהלכות קריאת ספר תורה: הג"ה ולא דמי לש"ץ שטעה בתפלה ואינו יודע לחזור למקומו דצריך האחר שעומד תחתיו להתחיל מתחלת הברכה שטעה זה, דשאני התם דכבר יצאו הציבור ידי חובתן מאותן הברכות שקרא ראשון, משא"כ בהפטרה שצריך לברך לפניה ולאחריה. ועיין לעיל סימן ק"מ סעיף א' וסימן קכ"ו סעיף ב'.

סעיף ו[עריכה]

אין המפטיר מתחיל ההפטרה עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת, כדי שגם הגולל יוכל לתת לבו למה שיאמר המפטיר ויצא בו: הג"ה ועיין לעיל סימן קמ"ו סעיף ג'.

סעיף ז[עריכה]

בשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרת פרשה שניה דסליק מינה: הג"ה ועיין לעיל סימן רפ"ג ולקמן סימן תרפ"ד סעיף ג' וסימן תכ"ח סעיף ח': גם בפרשת אחרי וקדושים מפטירין התשפוט (יחזקאל כב, א), וטעות נפל בפי העולם להפטיר הלא כבני כושיים (עמוס ט, ז), כמו שכתבתי בהוכחה לקמן סימן תצ"ג.

אחר קריאת התורה נהגו לומר יקום פורקן, ולברך כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, ואין זה תחינה אלא ברכה. ונוהגין להזכיר נשמות ולומר אב הרחמים. ואמרו טעמא, לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבא, ויום שגם המתים נוחים בו ואינם נדונים, ראויים להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם. מיהו ביום שאין אומרים בו צדקתך צדק, וכן בשבת שיש בו חתונה או מילה, או ביום שמברכין בו את החודש, אין מזכירין נשמות ואין אומרים אב הרחמים, משום בהיות טוב אל תקרא רע (ב"ק פא, ב); חוץ מבימי הספירה, שאומרים אותו אפילו בימים הללו, מפני שבלאו הכי הם קצת ימי אבל כמו שיתבאר בעזה"י.

ומה שנהגו לפסוק צדקה בעד המתים שכבר מתו מזמן רב כשמזכירין נשמות, אע"פ שאפשר שכבר קבלו דינם, מצאו להם סמך מן המדרש (ספרי סוף שופטים) שדרשו בפסוק דעגלה ערופה: "כפר לעמך ישראל" – אלו החיים; "אשר פדית" וגו' – אלו המתים, מגיד שהמתים צריכין כפרה. וסיים המדרש: נמצינו למדים שהשופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים. והכי פירושו: שההורג הזה מגלגל בעוונו חטא ועון למפרע, אפילו על אותם שמתו מאותו היום שהרג עד שיצאו ישראל ממצרים, דהכי פירושו: מה דדריש בתר הכי, "אשר פדית ה'", כלומר: על כן פדיתנו שלא יהיה בינינו שופכי דמים, וכדאמרינן (סוטה לז, ב) דכל ישראל נעשו ערבים זה לזה: הג"ה ועיין לעיל סימן קפ"ו סעיף א': ועל מנת כן נפדו, שלא יהא בם ובזרעם שופכי דמים. וזה עבר, על כן נעשו גם המתים ערבים עליו וצריכים כפרה: הג"ה ועיין לקמן סימן תרכ"א סעיף [ג'] (ו'): ומכאן יצא המנהג שנודרין צדקה בעד המתים לכפר בעדם.

ונוהגין לומר אשרי, והוא אחד מהג' פעמים אשרי שחייב אדם לומר בכל יום, ומחזירין הספר תורה למקומה. ויש נוהגין לומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כשמחזירין הספר, מפני שנאמר על מתן תורה (עיין זבחים קטז.). גם ז' ברכות של שבת נתקנו כנגד ז' קולות שנאמרו בו (ברכות כט, א).