ערוך השולחן אורח חיים תרכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרכד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר מוצאי יום הכיפורים
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תרכד סעיף א[עריכה]

מתפללים תפילת ערבית, ואומרים הבדלה ב"חונן הדעת". ולא קיימא לן כמאן דאמר תפילת נעילה פוטרת של ערבית. ואפילו מי שסובר כן להלכה – מכל מקום קבלנו עלינו להתפלל ערבית בפני עצמה, כמו שכתב הרי"ף סוף יומא, עיין שם.

וצריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, והיינו שימתינו מעט גם אחר צאת הכוכבים. ולכן אל ימהרו ביום הכיפורים להתפלל ערבית כבשארי תעניות.

ואחר ערבית מבדילין בבית הכנסת על הכוס, להוציא את מי שאינו מבדיל בביתו. ויש שאין מבדילין בבית הכנסת, ואין זה מנהג נכון (מגן אברהם).

ואין מברכין על הבשמים אפילו כשחל בשבת, משום דבכל השבתות מריחין מפני הנשמה יתירה שנהנית ממאכלי שבת וביום הכיפורים – לא שייך זה. אבל רבים וגדולים פסקו דאם חל בשבת – מברכין על הבשמים, וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות (מגן אברהם סעיף קטן א, ועיין ט"ז סעיף קטן ב).

סימן תרכד סעיף ב[עריכה]

צריכים להבדיל על הנר במוצאי יום הכיפורים כבמוצאי שבת. אך אין הטעמים שוים: דבמוצאי שבת הטעם משום שאז נברא האש, כדאיתא בפסחים (נד א). אבל יום הכיפורים אינו שייך טעם זה, אלא לפי שכל הלילה וכל היום היה אסור להדליק, ועכשיו הותרה ההדלקה, והוי כברכת הנהנין. ויש הפרש גדול בין שבת ליום הכיפורים, דבמוצאי שבת מברכין על אור חדש שנתהוה עתה, כמו אור היוצא מן העצים ומן האבנים, כמו שכתבתי בסימן רצח. לפי שתחלת ברייתו היא במוצאי שבת, וגם אש זה – תחילת ברייתו הוא.

מה שאין כן במוצאי יום הכיפורים, דהטעם מפני ששבתנו מאור – צריכין לברך גם כן על אור ששבת ביום הכיפורים, והיינו שדולק מערב יום הכיפורים. וכן אם הודלקה בהיתר ביום הכיפורים, כמו לצורך חולה או לצורך יולדת – גם כן מברכין עליו, משום דעל כל פנים האור הזה שבת ממלאכת איסור. אבל על אור חדש – אין מברכין, דאין בו דמיון ליום הכיפורים, כיון שלא היה בעולם – לא שייך עליו לומר ששבת ממלאכת איסור. ואפילו חל יום הכיפורים בשבת – מכל מקום צריכין אור ששבת, כדי להראות על עצם קדושת היום, כמו בכל השנים.

סימן תרכד סעיף ג[עריכה]

וכן מברכין על האור שהודלק מאור ששבת, כיון שמקורו הוא מאור ששבת. אבל על האור שהודלק מן אור חדש – אין מברכין. ויש אומרים שעל זה מברכין, וזהו שכתב רבינו הבית יוסף סעיף ד, וזה לשונו:

ואין מברכין על האור שהוציאו עתה... ויש אומרים שמברכין עליו מעמוד ראשון ואילך.

עד כאן לשונו. משום דזה אינו תחילת ברייתו. ומכל מקום תמוה, דאכתי אין כאן אור ששבת? והלבוש כתב דגם זה מקרי אור ששבת, עיין שם, ודבריו נפלאו ממני (וגם הגר"ז השמיט זה), ועיין בסעיף ו.

סימן תרכד סעיף ד[עריכה]

וכן ישראל שהדליק את הנר מנרו של אינו יהודי – אין מברכין עליו, שהרי אור זה לא שבת ממלאכת איסור. ואף שהאינו יהודי לא שייך בו איסור – מכל מקום הרי עצם האור הודלק ביום הכיפורים. ולא דמי לנר של חולה ויולדת, דהתם היה מחוייב להדליק על פי התורה, מפני פקוח נפש. וכן לא דמי לאור שהודלק מאור חדש לדעת היש אומרים, דעל כל פנים לא הודלק ביום הכיפורים (ומתורץ קושית המגן אברהם סעיף קטן ד).

ואף על פי שבמוצאי שבת מברכין בכהי האי גוונא – זהו מפני שמברך על התוספת, דהוי כאור חדש. אבל לא במוצאי יום הכיפורים, דאין מברכין על אור חדש, דביום הכיפורים אין מברכין אלא על אור ששבת או מה שהודלק ממנו, דחשבינן להתוספת כהעיקר.

ויש אומרים עוד שאין מברכין על נרות שעמדו בבית הכנסת כל יום הכיפורים, מפני שלא נעשו להאיר, אלא לכבוד. אבל מברכין על האור שהודלק ממנו. אבל יש חולקין, ואומרים דמברכין על נר של בית הכנסת, כיון דהוי אור ששבת.

סימן תרכד סעיף ה[עריכה]

וכן המנהג הפשוט: דאם יש לו בביתו נר שהודלק מערב יום הכיפורים – מברכין עליו. ואם אין לו בביתו – מברך על נר של בית הכנסת, או הנר שהודלק ממנו. וכן נוהגים רבים להדליק נר מנר של בית הכנסת, ומוליכו לביתו, ומברך עליו.

ורבינו הרמ"א בסעיף ה כתב:

יש אומרים להבדיל על נר של בית הכנסת. ויש אומרים שאין להבדיל עליו, אלא מדליקין נר אחד ממנו. והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר של בית הכנסת, ולא יבדיל על נר של בית הכנסת לחוד.

עד כאן לשונו. ואם אי אפשר בשניהם – מוטב להבדיל על נר אחר לחוד, משל בית הכנסת לחוד (מגן אברהם סעיף קטן ז). אבל מנהג העולם לברך על נר של בית הכנסת לחוד, ויש לומר הטעם: דאצלינו נרות בית הכנסת עשוים גם להאיר.

סימן תרכד סעיף ו[עריכה]

ויש להסתפק אם אין לו נר ששבת, ולא נר שהודלק ממנו, אם פטור לגמרי מברכת מאורי האש? או דאין זה רק כשיכול להשיג אור ששבת, ולא כשאין יכול להשיג?

והנה ביום הכיפורים שחל בשבת – פשיטא שמברך על אור חדש, דלא גרע מכל מוצאי שבת. אבל כשחל בחול – יש להסתפק. ומלשון הפוסקים נראה להדיא דאין מברכין.

ומכל מקום נראה לעניות דעתי דבזה יש לסמוך על דעת היש אומרים שבסעיף ג, דכשהודלק מאור חדש – יכול לברך. וכוונתם דבכי האי גוונא אין לחוש על אור ששבת ממש, כיון שאי אפשר להשיגו. ודיו במה שאינו מברך על אור החדש ממש, אלא על אור שהודלק ממנו, ונחשבו כאור שהודלק מאור ששבת בשעת הדחק.

סימן תרכד סעיף ז[עריכה]

אוכלים ושותים ושמחים במוצאי יום הכיפורים. ועל כיוצא בזה נאמר: "לך אכול בשמחה... כי כבר רצה האלקים את מעשיך". ונחשב כקצת יום טוב. ואין אומרים תחנון ולא "צדקתך צדק" בין יום הכיפורים לסוכות, וכולם נחשבים ימי שמחה.

והמדקדקים מתחילין מיד לעשות הכנת הסוכה במוצאי יום הכיפורים, כדי להתחיל במצוה מיד, ויקויים בנו "ילכו מחיל אל חיל". ומי שאין לו מה לעשות – ילמוד קצת ממסכת סוכה או מדיני סוכה, ולמחרת ביום הכיפורים יתחיל לעשות הסוכה מיד. ומצוה הבאה לידך – אל תחמיצנה.

והמנהג להתפלל שחרית במוצאי יום הכיפורים בבוקר מוקדם, בהשכמה, שלא יהא מקום לשטן לקטרג. ומי שמתענה תענית חלום במוצאי יום הכיפורים – אינו צריך למיתב תענית לתענית. ואף על גב שאין מתענין בהם, מכל מקום למיתב תענית לתעניתו אינו אלא בשבת ויום טוב.

סימן תרכד סעיף ח[עריכה]

וזה שאין אנו עושים שני ימים יום הכיפורים, כמו שעושים שני ימים טובים של גליות, משום דאנן בקיאין בקביעא דירחא. ואפילו בעת שהיו מקדשין על פי הראייה – לא מצינו מימות עזרא ואילך אלול מעובר. ואם כן אין ספק לנו איזה יום הוי יום הכיפורים.

ורק ביום טוב אנו עושין מפני מנהג אבתינו, אבל ביום הכיפורים לא נהגו מעולם להתענות שני ימים, מפני הסכנה. וכדאמרינן בירושלמי פרק ראשון דחלה: תמן חשרן לצומא רבה תרין יומין. אמר רב חסדא: [למה] אתם מכניסים עצמיכם בספק סכנה? אבוה דשמואל צם תרין יומין, ואיפסיק ליה חד מעייא ומית. עיין שם.

ומכל מקום היו מחסידי הקדמונים שהיו נוהגין כן. ומי שנהג כן פעם אחת – צריך התרה. אך לא שמענו ולא ראינו מי שינהוג כן.

בסייעתא דשמיא סליק הלכות יום הכיפורים