טור אורח חיים תרכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תרכד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

ומתפללין ערבית, שאין תפילת נעילה פוטרת של ערבית. ואומר בה הבדלה בחונן הדעת.

וצריכין להוסיף מחול על הקודש גם בצאתו, שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים, ותוקעין תשר"ת זכר לתקיעת היובל שהיתה ביום הכיפורים. ויש נוהגין לתקוע מיד אחר תפילת נעילה קודם ערבית, אף ע"פ שעדיין לא הבדילו אין חוששין, כיון שתקיעת שופר אינה מלאכה. ונכון יותר להמתין עד אחר ערבית, ואפילו אם יתקע קודם שהבדיל אין לחוש כיון שהבדיל בתפילה.

ומבדילין על הכוס, ואין מברכין על הבשמים, אבל מברכין על האור שדבר חידוש הוא שלא נהנו ממנו היום, וחמור יום הכיפורים משבת שאין מברכין על האור היוצא מהעצים ומהאבנים, פירוש שהוציאוהו עתה מן האבנים, אלא א"כ היה מערב יום הכיפורים. ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הדליק בהיתר כגון לחולה יכולין לברך עליו.

ואוכלין ושותין בשמחה, דכתיב לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו'.

וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים יום הכיפורים, שמתענין ב' ימים. ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בעשרה בכל סדר יום הכיפורים, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם. אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון, הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו. וי"א מי שעשה פעם אחת ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם, דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ומתפללין ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית בסוף יומא (פז:) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירתא היא וכיון דצלי תו לא צריך וכתב הרי"ף והאידנא נהוג עלמא לצלויי תפלת ערבית אחר נעילה והרא"ש כתב בשם ר' מאיר דלית הלכתא כרב והביא ראיה מהירושלמי:

וצריכין להוסיף מחול על הקודש גם בצאתו פשוט בפ' בתרא דיומא (פא.) וכתב הרא"ש דתוס' זה לא בבין השמשות הוא דבין השמשות ספק יום ספק לילה ואם עשה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ואינו נקרא תוספת דבלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מספק וגם ספק כרת יש בו ותוספת זה לא נתבאר שיעורו אלא ע"כ לאו תוספת כל דהו קאמר כדמשמע בר"פ בתרא די"ט (ל:) ופ' שואל (קמח:) שהנשים היו מזלזלות בתוס' ולא בעצומו של יום ולא בספיקו אלמא לאו בתוספ' כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש בכניסתו קודם בין השמשות מעט וכן ביציאתו אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט:

ותוקעין תשר"ת במרדכי ובהגהמ"י כתבו שיש שאינם תוקעים אלא תקיעה אחת ויש תוקעין תשר"ת ומנהג העולם עכשיו לתקוע תשר"ת וכ"כ סמ"ג :

ומ"ש שתקיעה זו הוא זכר לתקיעת היובל שהיתה ביוה"כ כן כתב המרדכי אבל הגהמ"י כתבו שמי שאומר כן טועה דא"כ לא היה לתקוע אלא ביה"כ עצמו בשנת היובל אלא הטעם משום דאיתא במדרש דבמוצאי יה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וגו' וכ"כ סמ"ג. והתוס' כתבו בס"פ אלו קשרים (קיד:) בשם ר"י ומה שתוקעים במוצאי י"ה אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי י"ה ולא כמחזורים שכתוב בהם שהתקיעה זכר ליובל כי למה תוקעין בכל שנה ושנה וכי הוי יובל בכל שנה ושנה עכ"ל. והרוקח כתב שהטעם שתוקעין הוא לומר נצחנו את השטן. והכלבו כתב שהטעם תקיעה זו כדי לערבב השטן שחוזר לשלוט במוצאי י"ה:

ויש נוהגים לתקוע מיד אחר תפלת נעילה וכן' כ"כ המרדכי והגהמ"י דטעמא משום דכיון דחכמה היא ואינה מלאכה לא אחמירו בה רבנן כולי האי כיון שעבר היום וכ"כ סמ"ג וכ' עוד קבלתי ממורי רבי' יהודה ב"ר יצחק אחר שהשלים תפלת נעילה אומר קדיש ואח"כ ז"פ ה' הוא האלהים לפי שהשכינה עולה למעלה מז' רקיעים ואח"כ שמע ישראל פעם אחת ומיד תוקעין משום דכתיב עלה אלהים בתרועה. וז"ל סמ"ק בליל מוצאי יה"כ שרגילין לומר ה' הוא האלהים ז"פ י"א אותו קודם תקיעה וי"א אותו אחר תקיעה וכ"נ שהרי הוא אומר אותו לסימן סילוק שכינה שמסתלקת ועולה עד רקיע שביעי וכתיב עלה אלהים בתרועה אלמא לאחר תקיעת שופר הוי ההעלאה והסילוק עכ"ל:

ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים כ"כ הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת שא"צ לברך על הבשמים במי"ה והכלבו כתב בסימן קנ"ח שא"צ לברך בו על הבשמים ואף אם יהיה במ"ש לפי שאין בו נשמה יתירה מפני התענית ע"כ ובס"ס ע' כתב דלדברי האומר שטעם הבשמים במ"ש מפני שבכל שבת שובת אור גיהנם ובמ"ש חוזר ושורף ומסריח וע"כ מריחין בבשמים להגין מאותו הריח לפ"ז הטעם יש לברך על הבשמים אף במי"ה שחל להיות בשבת ולא כן כ' הרמב"ם ז"ל ולא כן אנחנו עושין עכ"ל. אבל בתשובה אשכנזית מצאתי לברך על הבשמים במוצאי י"ה יפה כתבת שאין לאומרו זולת כשחל בשבת עכ"ל וכ"כ הרד"א וכל זה שלא כדברי המרדכי שכתב סתם שמברך על הבשמים במוצאי י"ה ומשמע דאפי' כשחל בחול קאמר:

אבל מברכין על האור שדבר חידוש וכו' בפ' מקום שנהגו (נד.):

ומ"ש וחמור יה"כ משבת שאין מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים ג"ז שם ופירש"י אור היוצא מן העצים דנברא עכשיו אין מברכין עליו במי"ה אלא במ"ש שאף הוא תחלת בריית אור וז"ל הכלבו וכשמברכין על האור אין מברכין אלא על אור ששבת ממלאכה כגון עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום אבל לא על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שטעם ברכת האור בי"ה לפי שפסקה הנאתו בו ביום ועכשיו הותר לו וע"כ צריך אור ששבת והיוצא מן העצים ומן האבנים לא שייך שבת אבל מ"ש של כל השנה אין מקפידין לאור ששבת שטעם ברכת האור במ"ש לפי שתחלת ברייתו במ"ש כמו שמצינו בהגדה בירושלמי במ"ש זימן הקב"ה לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן האור ובירך בורא מאורי האש ולפיכך מברכין על כל אור שבעולם ואפילו על היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שזהו כעין ברייתו אבל בי"ה שאין לו טעם זה אין מברכין אלא על אור ששבת וי"א דאפי' במי"ה מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים מעמוד ראשון ואילך עכ"ל:

ומ"ש ומיהו אפי' הודלק ביום הכפורים אם הודלק בהיתר כגון לחולה יכולין לברך עליו שם מותבינן אהא דא"ר יוחנן מברכין על האור בין במ"ש בין במוצאי י"ה מדתניא אין מברכין על האור אלא במ"ש הואיל ותחלת ברייתו הוא ומשני ל"ק כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים ופירש"י באור ששבת שהיה בשבת שדלק היום ומ"מ ממלאכת עבירה שבת שדלק בהיתר כגון של חיה ושל חולה או נר הדולק מעיה"כ מברכין אף במוצאי י"ה דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו שלא נהנו מן האור היום ז"ל הרב המ' בפ' כ"ט מהלכות שבת בשם הרמב"ן ישראל שהדליק מעו"ג אין מברכין עליו בי"ה אע"פ שבמ"ש מברכין עליו דאין מברכין בי"ה אלא על אור ששבת ממש או על אור שהדליק ממנו וכן נהגו במקומותינו להדליק מעששיות של בה"כ נראה שזו היא כוונת רבינו ששבת בי"ה בדוקא ואמר שאין מברכין אלא עליו עכ"ל : כתב המרדכי אם חל בשבת אומר פסוקים ויתן לך ושמעתי אומר אותו פיוט המבדיל בין קודש לחול חטאתינו ימחול ותיקן לאומרו בב"ה בקול רם במוצאי י"ה :

ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב לך אכול בשמחה לחמך וכו' נראה דזהו המדרש שכתבתי בסמוך שבמוצאי י"ה בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך :

וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילים לעשות שני ימים י"ה כתבו הגהות מיי' בתחלת הלכות שביתת עשור וז"ל גרסי' שילהי פ"ק דר"ה רבא היה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותיה מכאן היה נוהג ר"י הלוי ותלמידיו ושאר גדולים לעשות ב' ימים י"ה וכשחל י"ה יום ה' ועתה יום שני שלו הוא בע"ש אסור להם להכין צרכי שבת בע"ש שהוא י"ה שלהם אך יאכלו בשבת עם האחרים שלא הרבו בשבילן כן הורה הר"מ וז"ל תשובת הר"מ כשחל יום ב' שלהם בע"ש אסור להקנות קמחם לאחרים כדי שאותם אחרים יעשו להם כדשרינן (יז.) בי"ט שחל להיות בע"ש למי שלא עירב עירובי תבשילין שאם התירו בכך מי"ט לשבת דמדאורייתא צרכי שבת נעשין בי"ט אלא מדרבנן הוא דאסרו מהני טעמי דבריש פ"ב דביצה (טו:) לא נתיר מי"ה לשבת דמדאורייתא אסור ובכרת הלכך לא שרי ע"י הערמה מיהו הוא מותר לאכול מה שבשלו אחרים לצורך עצים אבל היכא דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור מיהו היכא דלא נתכוין להרבות בשבילו אמנם במכירו צ"ע אם מותר לאכול מבישולו או לא חיישינן שמא ירגילנו בי"ה אחר בע"ש מיהו נראה דלא אסרינן במכירו אלא בעו"ג דלא קפיד על לפני עור אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכלנו דאלפני עור לא עבר עכ"ל: וכתב עוד ההגהות מה שלא נהגו כל ישראל לעשות שני ימים י"ה כשאר י"ט זהו מפני הסכנה כדאמרי' בירושלמי במס' חלה פ"ק תמן חשון דצומא רבא תרין יומין א"ר חסדא אתם מכניסין עצמכם בספק סכנה אבוה דשמואל הוה חש על גרמיה וצם תרי יומין ואיפסיק ליה חד מעי ומית אכן נראה דאין להן ראיה כלל לא מדרבא ולא מהירושלמי כי בימים ההם היו בני א"י מקדשין ע"פ הראיה והיו בני בבל מסופקין מתי קידשו ב"ד את החדש ומחמת אותו ספק היו עושין שני ימים בכל י"ט אבל אנן דבקיאינן בקביעא דירחא ואין אנו עושין שני ימים טובים אפילו בשאר י"ט של גליות מספק אלא מנהג אבותינו בידינו ובי"ה שלא היה מנהג אבותינו מעולם לעשות שני ימים ומעתה דבקיאין בקביעא דירחא אין להם על מה לסמוך מיהו י"ל דטעמייהו משום דסברי די"ט ב' של ר"ה הוא עיקר וממנו מנינן ליה"כ ולסוכות וטעמא כדפי' בפ' כ"ט מה' שבת בענין זמן בליל ב' של ר"ה עכ"ל וסמ"ק כ' יש מתענין ב' ימים אבל חומרא יתירא היא אחר שאין מקדשין בשום מקום ע"פ הראייה אין לחוש ע"ש :

וא"א ז"ל היה מוחה בידם נראה שטעמו משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואע"ג דבפ"ק דיבמות אמרי' דהיינו ב"ד אחד שלא יהיה פלג מורין כב"ש ופלג כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה הכא כבית דין אחד דמי אי נמי היה מוחה בידם משום דמיחזי כיוהרא ואתו לידי מחלוקת וכדעת הרא"ש מצאתי בשם ספר אגודה וז"ל העושין ב' ימים י"ה לא יתפללו יום שני כי אם עם שאר הקהל ואפילו הם עשרה ומצאתי בתשובה אשכנזים שני ימים י"ה אין משנין כלל התפלות ואפילו הוו עשרה אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם :

וי"א מי שעשה פעם אחד שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם וכו' כך כתב סמ"ק בשם הר"ם:

וא"א ז"ל היה מתיר לישאל עליו טעמא משום דמדינא א"צ להתענות אלא יום אחד לבד וכמו שכתבתי בשם סמ"ק והגהות וא"כ הוי כמו נדר ונשאל עליו וכמו שכתב המרדכי בפ' מקום שנהגו בשם ר"מ מי שרגיל להתענות תעניות שבין ר"ה לי"ה ושלפני ר"ה צריך ג' שיתירו לו וכגון שבשע' שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ואפי' בפעם אחד אם נהג צריך היתר ע"כ:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • ומתפללין ערבית שאין תפלת נעילה פוטרת וכו' כבר בארתיו בס"ד בסי' שקודם זה:
  • ומ"ש ותוקעין תשר"ת זכר לתקיעת היובל כו' כ"כ המרדכי בשם גאון וכתב ראבי"ה דנראה סברת הגאון משום דדילמא שוה יובל לתקיעות ולברכות מיהו נ"ל דכולי האי כתקנת ר' אבהו לא עשו כן ע"כ וכן אנו נוהגין לתקוע רק תקיעה אחת שאמרו קדיש אחר תפילת נעילה ויש נוהגים לתקוע מיד אחר תפלת נעילה כו' כן נוהגים עכשיו והטעם משום דהשכינה מסתלקת אחר תפלת נעילה וכתיב עלה אלהים בתרועה ועוד כיון דהוי זכר לתקיעת יובל שהיתה ביה"כ כל כמה דמסמכינן ליה ליה"כ עדיף טפי:
  • ומבדילין על הכוס ואין מברכין על הבשמים כ"כ הרמב"ם בפ' כ"ט מה' שבת ובכל בו כתב דאף במוצאי יה"כ שחל בשבת אין לברך וכן פסק בש"ע גם בהגה' ש"ע לא כתב כנגדו ונמשך אחר מנהגי מהר"א טירנא שכתב ג"כ שאין לברך אפילו בחל בשבת אכן בתשובת מהרי"ל סימן ל"ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת וכ"כ הר"ר דוד אבודרהם וכן נ"ל עיקר לענין מעשה מאחר שהמרדכי פסק לברך על הבשמים כניהוג ר"ג מ"ה ואף כשחל בחול לא נהגינן כוותיה מ"מ כשחל בשבת ראוי לנהוג כניהוגו מאחר שרבים סוברים כן וכן פסק מהר"ש לורי"א ועוד נ"ל דלא שייך כאן ספק ברכות להקל מאחר שנהנה מן הבשמים וק"ל:
  • אבל מברכין על האור וכו' בפ' מקום שנהגו:
  • ומ"ש פי' שהוציאוהו עתה וכו' כלומר התם הוא דאין לברך עליו והטעם משום דבעינן אור ששבת וכשהוציאוהו עתה לא שייך שבת אבל אם היה אור ששבת אפילו הוציאוהו מקודם מן העצים ומן האבנים מברכין עליו אפילו במוצאי יה"כ:
  • ומ"ש ומיהו אפילו וכו' כן פירש"י לשם וה"ט שגם בזה שייך שבת כיון ששבת ממלאכת עבירה וטעם עיקר הדין דבעינן שבת היינו משום דההיא ברכה ניתקנה כיון דדבר חידוש הוא שלא נהנה ממנו היום ואין זה אלא בשבת: כתוב במהרי"ל יותר נכון להבדיל בנר של בית הכנסת שהוא אור ששבת אלא לפי שהודלק לשם מצוה לכבוד ולא להאיר ידליק נר אחר ממנו ויבדיל לאור שניהם: ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב לך וגו' הכי איתא במדרש במוצאי יה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול וגו': וחסידים וכו' כ"כ בסמ"ג שהיה נוהג ר"י הלוי ושאר הגדולים:
  • ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם טעמא משום דאין כח לשום אדם לברך ברכות מעצמו כל שלא הסכימו עליהן חכמי התלמוד ורבא הוה רגיל דהוי יתיב בתעניתא תרי יומי קאמר אבל לא שהיה מתפלל כסדר יה"כ נראה לי והב"י פירש בענין אחר ע"ש:
  • ומ"ש אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון הילכך אפילו אחרים לא יבשלו לו פשוט ומהר"ם האריך בזה ע"ש במ"ש ב"י:
  • ומ"ש וי"א מי שעשה פעם אחת כו' כ"כ בסמ"ק בשם הר"ם סוף הלכות י"כ:
  • ומ"ש וא"א היה מתיר לישאל עליו כן עיקר ועכשיו לא שמענו מי שנהג לעשות ב' ימים יה"כ ויפה המנהג שלא לעשות:

דרכי משה[עריכה]

(א) אבל במרדכי ובהג"מ סוף ה' יו"כ כתב שיש שאינם תוקעים אלא תקיעה א' ובאגור כתב שכן מנהג אשכנז וכן אנו נוהגין והמנהג לתקוע מיד אחר הקדיש שאומרים בסוף נעילה וכ"ה במנהגים ויש שמקדימין אף קודם קדיש מיד שאמרו ה' הוא האלהים ע"ש עלה אלהים בתרועה כי אומרים ז"פ ה' הוא האלהים כנגד ז' רקיעים שהשכינה עולה בהן כמ"ש סמ"ג והג"מ ושמעתי שכ"ה מנהג אשכנז:

(ב) וכ"כ אבודרהם שכ"כ הר"י שמנהג היה בברונה שכ"א היה מביא עמו נר מב"ה כדי שיהא לו נר ששבת ובאגודה כתב פ' אחרון דיומא דצריך נר אחר ולא נר הדולק בב"ה שאותו נר הדולק לכבוד אין מבדילין עליו אלא מדליקין מאותו נר נר אחר ומבדילין עליו עכ"ל וכ"כ מהרי"ו בדרשה שלו ובא"ז כתב שיש לברך על אור שהביאו מב"ה אבל לא בנר שנדלק ממנו דלא מיקרי נר ששבת וריב"א מתיר עכ"ל ובמנהגים ישנים דאם חל יוה"כ בשבת אין מבדילין על אור של ב"ה אלא מדליקין נר אחר ומבדילין עליו דהא הוי אור שנברא במ"ש אבל בשאר י"ה מבדיל אנר של ב"ה וכן נוהגין ומהרי"ל כתב שידליק נר מנר של ב"ה ויבדיל על שניהם וכנ"ל לנהוג:

(ג) [וכ"כ מהרי"ל וכתב דאין אומרים ויהי נועם]:

(ד) ובדרשות מהרי"ו בשם א"ז ומרבים בסעודה שהוא יום טוב.

(ה) וכ"כ בא"ז דיותר טוב שלא לעשות דאיכא סכנה בדבר דאמרינן בירושלמי דהוה אבוה דשמואל עביד הכי ומית מיהו אין למחות ביד העושים כן:

(ו) וכ"פ מהרי"ו דלפי דעת זה אפי' תנאי שהתנה שלא ינהג כן לעולם לא מהני כתוב במנהגים מי שמתענה למחרת יה"כ ת"ח א"צ להתענות לעולם וכתב מהרי"ל ומהרי"ו יש שמתחילים לעשות הסוכה במוצאי יה"כ שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגומר ועוד כתב מהרי"ל והמנהגים שא"א תחנון מי"ה עד אחר סוכות ובמהרי"ל ולמחרת יה"כ א"א למנצח אבל במנהגים ליתא וכן דמנהג לאומרו וכתב עוד מנהגים ומהרי"ל וא"א צו"ץ בשבת שבינתיים וכ"ה בהג"מ פ"ב דברכות:

(ז) וכ"פ מהרי"ו בדרשותיו: