יומא לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי אומר ערבית משל שחרית בשלמא לרבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב אלא ר' מ"ט אמר רבה בר עולא אמר קרא (במדבר כח, ז) לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד הוי אומר זה תמיד של שחר ורבנן מאי אחד מיוחד שבעדרו ורבי (דברים יב, יא) מומבחר נדריך נפקא ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכי:
אם היה כ"ג זקן או איסטניס וכו':
תניא א"ר יהודה אעששיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף בדבר שאין מתכוין מותר ומי אמר אביי הכי והתניא (ויקרא יב, ג) בשר ערלתו גאפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ דברי ר' יאשיה והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא:
מתני' הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם דקדש ידיו ורגליו ופשט ר"מ אומר פשט קדש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי לבן לבש וקדש ידיו ורגליו בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה ההכל שלשים מנה אלו משל ציבור וואם רצה להוסיף מוסיף משלו:
רש"י
[עריכה]
רבי אומר של ערבית משל שחרית - דלכבש האחד אדשחרית קאי שנאמר בו את הכבש אחד תעשה בבקר:
וצריכי - יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע חובו משלם:
עששיות - חתיכות עבות כמו עשת שן (שיר ה) ואף לשון חכמים מנורה באה מן העשת (מנחות דף כח.) משי"ש בלע"ז:
והלא מצרף - הנותן ברזל מן האש למים מצרפו מחזקו ומקשהו:
שלא הגיע לצירוף - כבר היה מצונן במקצת אף על פי שהיו נותנין בלילה בתוך גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך שיהא לו חיזוק ע"י מים:
מי אמר אביי הכי - דדבר שאינו מתכוין מותר:
קרא ל"ל - בשר לרבות המנוגע דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו ל"ל קרא הא דבר שאינו מתכוין הוא:
ואמר אביי וכו' - אלמא ס"ל לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה מדאצטריך קרא למישרייה:
בכל התורה - באיסורא דאורייתא כגון קוצץ בהרת דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר:
ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין:
מתני' הביאוהו לבית הפרוה - לטבול טבילה שניה שהיא טעונה מקום קדוש כדפרישית לעיל:
ר"מ אומר - פשט תחלה ואחר כך קידש והא פרישית לעיל פלוגתייהו:
בשחר - בגדים שלובש בטבילה זו היו מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה:
ובין הערבים - בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה:
הנדוין - שהיו מפשתן של ארץ הינדוין והיא ארץ כוש כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיהו יג) היהפוך כושי עורו הינדוואה:
תוספות
[עריכה]
רבי אומר של ערבית משל שחרית. נ"ל דאיכא בינייהו ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהן למאן דאמר דגמר של ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמאן דאמר גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית:
הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן. ה"ג רש"י ולא גרסי' אין שבות במקדש ומפרש כיון דאפי' אי הוה מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין לא גזרו ביה רבנן אפילו במדינה וקשה לר"י דא"כ משמע דבצירוף דרבנן לא אסר ר' יהודה ובפרק כירה (שבת דף מא:) משמע דאסר דקאמר אביי גופיה התם המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור מיהו הא לא קשיא דמצי לשנויי דצירוף עששיות דווקא דרבנן שאינם כלים ועומדין לעשות מהם כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאורייתא מיהו קשה דבס"פ כירה (שם דף מו:) אמרי' כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דאוריי' כי לא מיכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מיכוין ליכא איסורא דאוריי' כי לא מיכוין לא גזר פי' כגון גורר מטה וספסל וכסא דהויא חורש כלאחר יד א"כ ר' יהודה דפליג עליה אסר אפי' בכי האי גוונא דכי מיכוין ליכא איסורא דאורייתא ועוד מאי פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא מברייתא וממילתא דאביי דאיתמר עלה ליפרך ממתני' דפ"ב דמסכת ביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אלמא דבר שאין מתכוין אסור נהי דמצי למימר דניחא ליה למיפרך דאביי אדאביי טפי הוה ליה לאתויי ממילתא דר' יהודה דמתני' בהדיא ועוד שהוא מוחק כל הספרים דגרס בהו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש על כן נראה לר"י אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר פירוש מן התורה ואע"ג דמדרבנן אסור אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שאין מתכוין לא מיתסר אלא מדרבנן והתניא וכו' ומדאיצטריך קרא ש"מ דדבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא ומשני הני מילי בכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פירוש בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי כלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש ויש ספרים דגרסינן בהו בהדיא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה כפר"י והשתא אוכחן דלר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא גבי שבת ותימה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ:) אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן ור"א בר צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר' יהודה דבר שאין מתכוין חייב מה"ת ויש לומר דהתם פסיק רישיה הוא שא"א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי ואע"ג דלא צריך להבערתו והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה נמי בהא כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דפטר ליה ר"ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר"ש כיון דהוי פסיק רישיה ועוד דר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה אע"ג דבשאר מלאכות פטור משום מלאכת מחשבת כדאיתא בספ"ק דחגיגה (דף י.) ומתעסק נמי דפטור בשאר מלאכות מטעם מלאכת מחשבת מחייב ר' שמעון בחבורה והבערה כדאמר פ' ספק אכל (כריתות דף יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן ממשכן ואפילו בחבורה והבערה ס"ל דבעינן צריכה לגופה כדמוכח בר"פ אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה.) והאי דנקט בכריתות לישנא דמתכוין ואין מתכוין ולא נקט הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון משום רבותא דר' יהודה נקט ליה דאע"פ שאין מתכוין להבעיר התחתונות מאחר שהוא פסיק רישיה חייב דסד"א דר' יהודה לא מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בדבר שהוא מתכוין בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח וכן חס על הנר שמתכוין לכבות ומוציא המת במטה וכן כולם שמתכוין לעשות המלאכה בידים אלא שאינה צריכה לגופה אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן דלא נתכוין למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי אע"ג דהוה פסיק רישיה סד"א דלא ליחייב ר' יהודה קמ"ל אבל בההיא דבתר הכי דחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאיליהן לא נקט לישנא דאין מתכוין אלא משני הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר פטור אע"ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר"ש מ"מ הרי להתחמם הוא עושה אלא אינו מתכוין להבעיר אלא למשוך הגחלים אצלו להתחמם בהן ואינו צריך שיובערו יותר ממה שהם בוערים כבר ודבר שאין מתכוין לא הוי אלא היכא דקשה לו בהבערתה דהיינו כשבא לכבות התם שייך להזכיר אין מתכוין לרבותא דר' יהודה ור' שמעון שרי ליה משום דהוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף על גב דבפ' הבונה (שבת דף קג.) אמר התולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת אם לייפותה בכל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות קרקע נינהו ומשני לא נצרכה אלא לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ג (עריכה)
לה א מיי' פ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ד':
לו ב מיי' פ"א מהל' שבת הלכה ה', סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' של"ז סעיף א':
לז ג מיי' פ"א מהל' מילה הלכה ט', ומיי' פ"י מהל' טומאת צרעת הלכה ה', סמג עשין כח, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף א':
לח ד מיי' פ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ב':
לט ה ו מיי' פ"ח מהל' כלי מקדש הלכה ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
ת"ר ונסכו רביעית ההין יין וגו' ילמד של שחרית משל ערבית נסוך היין דההוא קרא בשל ערבית כתיב שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואחר כך כתיב ונסכו רביעית ההין וגו' כלומר כל מה שכתוב בפרשה אחר זה בתמיד של בין הערבים הוא דכתיב ורבי סבר כיון דכתב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד חזר בתמיד של שחר מדכתיב אחד שבכ"מ בתמיד של שחר כתיב אחד בתמיד של בין הערבים כתיב שני. מאי ת"ק לר' משמעות דורשין איכא בינייהו:
ואם היה כה"ג זקן וכו' תניא א"ר יהודה עששית של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין בצונן כדי שתפוג צינתן ואקשינן והלא מצרף כלומר והלא נמצא מכבה ריתוח האש במים וצירוף זה כאותו הצירוף שחלקו בו ר' יוחנן ור"ל בתחלת פ' השוכר את הפועלים בענין הסייף והסכין והפגיון כו'. ואמרינן עלה מאימתי גמר מלאכתן ר' יוחנן אמר משיצרפנו בכבשן ור"ל אמר משיצחצחו במים והוא כעין כיבוי. ומצאנוהו מפורש בתלמוד א"י. תני א"ר יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו' ולא נמצא כמכבה ביוה"כ ואוקמיה התם ר' יהודה סבר שאין תולדת אש כאש כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא לפיכך אינו כריבוי האש וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף כלומר לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין כי האי גוונא מתיר ר' יהודה ואקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין מותר איני והא תניא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו במקום שיש בהרת בערלה יקוץ דברי ר' יאשיה כלומר אע"ג שהזהירה תורה שלא לקוץ הצרעת כדכתיב השמר בנגע הצרעת וקי"ל כל מקום דכתיב השמר פן ואל הרי הן בלא תעשה. בכאן מותר למול אע"פ שהוא קוצץ הבהרת בעת שמוהל והוינן בה למה לי קרא פשיטה דבר שאין מתכוין הוא ופירק אביי כי איצטריך קרא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופרקינן אליבא דאביי הני מילי דסבר ר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור בכל התורה אבל הכא ביוה"כ צירוף כי האי גוונא דרבנן היא מ"ט לאו מלאכה שצריכה לגופ' היא.
ר' אומר של ערבית משל שחרית כו': ומפרש טעמיה ואזיל ומשמע לפום פשטא דליכ' בין רבנן ור' בהא אלא משמעות דורשין בעלמא ואפשר דאיכא בינייהו לענין אם לא הקריבו נסכי היין באחד מהם אותו שהוא עיקר שלא יקריבו בשני שלמד ממנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל קשה על זה דא"כ היאך לא הזכירו בגמרא דהא איכא בינייהו והוה ליה לתלמודא נמי לאתויי התם בפרק התכלת כדמייתי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן לענין הכבש שאם לא הקריבו שחרית וכו' וגם כן קשה לפי' הראשון למה לא אמרו בגמרא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כדאמרינן בכמה דוכתי. אבל י"ל דהכא פשי' להו הא ולא הוצרכו לומר כן שאין התלמוד אומר כן אלא היכא דאיכא למ"ד דאיכא מידי בינייהו והא הלכתא למשיחא כשיבא אליהו יורה צדק:
חד בחובה וחד בנדבה וצריכי: פי' דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד הוה אמרי' דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר אבל נדבה אין לנו אלא כנדבתו בין רב למעט דאינו אלא דורון בעלמא. ואי כתב רחמנא נדבה הוה אמרי' דרך השולח דורון הוא להביא מן המובחר אבל כשאינו מביא אלא לחובתו אין עליו חובתו במה שאפשר לו ומיהו לר' סביר' ליה דשפיר ילפי' חובה מנדבה.
והלא מצרף: פי' שהכלי שהיה מלובן באור כשנותנין אותו בצונן מתחזק ומתקשה אמר רב ביבי בשלא הגיע לצירוף פי' שלא היו עששיות אלו מלובנין כ"כ שיגיעו לצירוף:
אביי אמר אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר: פי' דהכא אינו מתכוין לצרף אלא להפיג צנתן של מים ופרכי' ומי אמר אביי הכי פי' דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין מותר דהא מתניתא דהכא ר' יהודה היא והתניא כו'. וא"ת ואפילו תימא דר' יהודה שרי בדבר שאין מתכוין שאני הכא דפסיק רישיה ולא ימות הוא כיון שהגיעו לצירוף ואפילו ר' שמעון דשרי בשאין מתכוין מודה הוא בפסיק רישיה ולא ימות. ואי משום מלאכה שאינו צריכה לגופה הוה ליה הכי למימר בהדיא. וי"ל דהא לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד שאין כל המתכות מצטרפות בכניסה למים וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשי' פסיק רישיה כדברירנא בכמה דוכתי. ועוד דההיא דאמרינן אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר שמעון וכו'. הא פרכי' מינה לאביי בפרק ר' אליעזר גבי ההיא דערלה דמייתי בסמוך ופרקי' דאכתי לא שמיעא ליה ולבתר דשמעה מרבא סברא וכיון דכן הא דאמר הכא נמי מקמי דשמעה מרבא אמרה ותדע דהא פרכי' ליה מההיא דערלה דאתמרן מקמי דשמעה מרבא וא"ת ולמה לן למפרך לאביי מהא מתניתא דמייתי' השתא והלא משנה מפורשת היא ותלמוד ערוך דר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ממתני' דגרירת מטה וספסל דאוסר ר' יהודה. וי"ל דאין ה"נ ואפי' הכי מדאביי גופיה עדיפא לן לאקשויי מלמפרך ממתני'. ועוד דדילמא מודה אביי שר' יהודה אוסר מדרבנן והכא מדאורייתא קאמר שהוא מותר ובמקדש לא גזרו מפני צורך השעה או משום דאין שבות במקדש כדלקמן. ואע"ג דמשמ' דהשתא לא ידעי' דאתי כולה מההוא טעמא דאין שבות במקדש:
קרא למה לי: פי' למשרייה תיפוק לי' דהוי דבר שאין מתכוין. אמר אביי לר' יהודה נצרכה דאמר דבר שאין מתכוין אסור פי' אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למשרייה. ורבא אוקמוה התם אפילו כר' שמעון ומשום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב.
גרסת הספרים ישנים גם חדשים ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש מלאכת מחשבת אסרה תורה: ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ואין שבות במקדש. דהשתא אוקמתא דאביי מפרשי' ואיהו כולה מילתא בדבר שאין מתכוין בלחוד תלי לה. ופי' הוא ז"ל ה"מ בדבר שהוא אסור מן התורה כשהוא מתכוין כגון הקוצץ בהרתו בהא ודאי לר' יהודה אף בשאין מתכוין אסור מן התורה. אבל הכא צירוף אפי' במתכוין אינו אלא מדרבנן. ונראה מדבריו ז"ל דסבי' ליה דלר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר בדבר שאיסורו במתכוין מדרבנן והקשה עליו ר"י ז"ל חדא דהא מתניתא דגרירת מטה דאסר ר' יהודה איסורא דרבנן היא כדאיתא בפרק כירה ועוד דבההוא פרקא גבי מתני' דמיחם שפנהו אמר אביי גופיה ה"ק מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאלמא סברא דאביי דר' יהודה אוסר צירוף שאינו מתכוין ואלו הכא שרי ועוד דבכולהו נוסחאי קדמאי גרסי' ואין שבות במקדש לכך פר"י ז"ל ה"מ בכל התורה כולה כו'. ה"מ דדבר שאינו מתכוין אסור לר' יהודה מן התורה בשאר איסורין של תורה דלאו אסור שבת כגון קוצץ בהרת ודכותה דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת אבל הכא לענין שבת צירוף שאינו מתכוין לו. מדרבנן בעלמא הוא דאסור ואין שבות במקדש. דאלו מדאורייתא משרא שרי דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מה שאסר ר' יהודה לענין שבת דבר שאין מתכוין לא אסר אלא מדרבנן ולפי' זה במתכוין איסור תורה הוא משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה. ובאמת כי לפי זה מתיישב לשון הגמרא אבל בתוס' הקשו על זה דאשכחן לר' יהודה דאוסר בשבת דבר שאין מתכוין באיסור תורה מהא דאמרינן בכריתות שאם היה חותה בגחלים והיה מכבה את העליונות והובערו התחתונות חייב שתים. ואוקי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והתם חייב שתים מן התורה קאמ' גם מה שאומר רבינו ז"ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסיר משום דלא כתיב ביה מלאכה מחשבת. לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוק' בפרק כל שעה בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת דאלמ' דין שאר איסורי בדבר שאין מתכוין כדין שבת וכן בפרק הנחנקין אמרי' גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דר' שמעון ורבנן ואמרינן נמי המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור. לר' שמעון משום דהוי דבר שאין מתכוין דומיא דשבת. וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה דכל כי האי גונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתי' בהא מלאכת מחשבת אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה ועוד דהתם בפרק כירה משמע כפי' רש"י ז"ל דצירוף דרבנן אפילו בשאין מתכוין מדפרכינן התם ולצרף לכתחלה מי שרי וכיון דלא קשיא לן אלא בלכתחלה מכלל דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו דהכא ה"ק ה"מ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה באיסורין של תורה כגון קוצץ בהרתו אבל הכא אפילו במתכוין אינו אלא מדרבנן וכדפרש"י ז"ל ואין שבות במקדש כלומ' דאע"ג דצירוף כיון דבמתכוין אסור מדרבנן אסר רבי יהודה בשאינו מתכוין כמתכוין. במקדש הקלו להתיר בשאינו מתכוין דאין שבות במקדש. והא דאצטרכי למהדר ולומר מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכיח בפרק בתרא דעירובין וכדכתי' התם בס"ד. הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה והא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה נראה לפי' זה דלאו בדוק' נקטינן ליה דהא לרבי יהודה קיימי' דאסר בשאינו מתכוין במלאכות דשבת נמי כדברירנא. אלא לישנא בעלמא נקטי' דצירוף בשאינו מתכוין קיל להו לאינשי. מימר אמרי ומרגלא בפומייהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולרבי יהודה מלאכת מחשבת דאמר רחמנא למעוטי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע ודכותה שלא נעשית מחשבתו:
בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו': יש שפי' פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר נקראי' כן על שם מקומן כדאמרי' בסופ' הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו. ויש שפי' שנקראי' כן מלשון פלס ומאזני משפט לחשיבותן. שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין היום לבגדים חשובים בלעז מלבושים של משקל.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
אביי אומר אפי' תימא הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר כמה זו השיטה קשה בעיני חדא דהא לר' יהודא קאמר והא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ותו דהו"ל פסיק רשי' ואל ימות בין גבי צירוף בין גבי ערלה ואפי' ר"ש מודה בפסוק רשי' ולא ימות ותו אמאי מקשינן ומי אמר אביי הכי מבשר ערלתו ולא מייתי לי' פלוגתא דר' יהודא ור' שמעון דפליגי בגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דברי ר"ש ור' יהודא אוסר ונ"ל לפרש שיטה זו כך אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר פי' האי מותר לא לגמרי קאמר דאפילו איסור דרבנן ליכא דהא ר' יהודא ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור אלא מותר מדאורייתא קאמר דכיון דאינו מתכוין לצרף אע"ג דהו"ל פסיק רישי' ולא ימות אין בו איסור תורה אלא איסור דרבנן ומשום חולשא דכ"ג לא גזור בי' רבנן ומאי דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישי' ואל ימות אין בו אלא איסור דרבנן דבדבר שאינו מתכוין שרי לכתחלה ובפסיק רישי' ואל ימות איכא איסור דרבנן והשתא אתי תירוצא דאביי אליבא דר' יהודא דבדבר שאינו מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי אם איסורא דרבנן ומש"ה מקשי לי' מבשר ערלתו דאוקמה אביי דהאי ברייתא ר' יהודא היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור מה"ת ומש"ה איצטריך בשר להתירו דאילו לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי' אע"ג דהוי פסיק רישי' ואל ימות לית בי' איסור תורה ולא איצטריך בשר למשרי' אלא מתניתא ר' יהודא היא דס"ל מלאכה שא"צ פטור עלי' אע"ג דהוי פסיק רישי' ולא ימות לית בי' איסור תורה ולא איצטריך בשר למשרי' אלא מתניתא ר' יהודא היא דס"ל מלאכה שא"צ חייב עלי' ואע"פ שאינו מתכוין לטהר עצמו מן הבהרת כיון דהי' פסיק רישי' ואל ימות מיחייב ולהכי איצטריך בשר ולא אקשי' לי מגורר אדם מטה וספסל דאמר ר' יהודא דבר שאינו מתכוין אסור דההיא איסורא ליתי' דאורייתא אלא מדרבנן ומתרץ הנ"מ בכל התרה כולה הי' מחייב ר' יהודא מהתורה בדבר שאינו מתכין במקום דאיכא איסור תורה כגון בקציתצת הבהרת שאע"פ שאין כוונתו לטהר עצמו מ"מ הבהרת קצוצה וטומאה פורחת מעליו וכגון המוציא המת לקוברו או המכבר את הנר לחוס על השמן ועל הפתיל שהן מלאכת שאצ"ל. ואינו מתכיון לה ואפ"ה כיון שהמלאכה נעשית מאלי' חייב אבל הכא צירוף דרבנן הוא שבוודאי אם הי' כלי שהי' צריך צירוף אע"פ שלא נתכוין לצרפו כיון דהוי פסיק רישי' ואל ימות הוה מחייב דמלאכה שאצ"ל חייב עליה אלא שהעששיות אין בהן תורת צירוף שהרי עתיד להכניסן באש ולעשות בהן כלים וצירופן אינו אלא מדרבנן וכיון דאין צירופן אלא מדרבנן אין שבות במקדש שאם הי' חוץ למקדש הוה אסור מדרבנן אע"פ שאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישי' ואל ימות אבל במקדש אין שבות במקדש עיין זו השיטה בפ' ר"א בהלכתא קמייתא אבל בית החליפות או לבנים הכל מודים שפסול פ' בית החליפות הוא האויר שיש בין כותל האולם לכותל העזרה שרוחב העזרה היתר קל"ה אמה וכותל האולם הי' מאה אמה נשארו למזרח ל"ה אמה הן חציין לצפון וחציין לדרום הרי מכותל האולם הצפוני ועד הכותל העזרה היו י"ז אמות וחצי ואותן י"ז אמות וחצי ברוחב ה' אמות שהי' עובי של כותל האולם נקראין בית החליפות שהי' אויר ומהן ולפנים צצו ההיכל נקרא מן החליפות ולפנים אבל הכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח עד כותל העזרה הצפוני נקרא צופון לר"א כר"ש:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
אמר קרא לכבש האחד. והיינו קרא דאמרינן בפ' בתרא דמגילה (ד' כח.) אם נאמר כבש למה נאמר אחד מגמגם היה רבי למה כתב אחד יתירא בשביל זה מה יש לחוש אם שתק מאחד והוה קאי אשל ערבית וילמד שחרית מערבית וקצת נ"ל דמשום דדין הוא יותר שילמד ערבית משחרית וגם מצינו שמגלה בשחרית ללמד על ערבית במקום אחר לעיל כמנחת הבקר וכנסכו תעשה וגו'. מ"ש:
חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. והא דאמרינן לקמן בפרק בא לו (דף ע:) שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים ומאי אחד מיוחד שבעדרו וחד בחובה וחד בנדבה וצריכי ההוא ר' אלעזר בר"ש לאו היינו רבנן דהכא דלדידהו מקרא אחר נפק אלא סבירא להו כרבי דהתם ור' אלעזר בר"ש כרבי דהכא:
אפילו תימא כשהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. וכגון דלא הוי פסיק רישיה ואפילו בפסיק רישיה (לא) מיתוקמא וכגון שאין הכלי שלו וכדאמרינן בהבונה (דף קג.) לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה מיהו לר' יהודה מיהא יכול להיות אסור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה לר' יהודה דהכא ובהבונה לא איירי אלא לר"ש דוקא:
ומי אמר אביי הכי והאמר כו'. וא"ת מאי פריך מבהרת דהוי פסיק רישיה לצירוף דלא הוי פסיק רישיה דאי הוה פסיק רישיה הוי חייב לר' יהודה בכלי דחבריה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כדפיר' ותירץ ה"ר אלחנן דהכי פריך מדאסור מן התורה דבר שאין מתכוין בפסיק רישיה יש לנו לאסור מסתמא מדרבנן אפילו לא הוי פסיק רישיה ורבי תירץ דאביי לא הוה ידע מעיקרא חילוק בין פסיק רישיה ללא פסיק רישיה כדאמרינן באם לא הביא (שבת דף קלג.) ואע"ג דרבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה היינו כגון שמתכוין לעשות גוף המלאכה ואינו צריך לגופה כגון הורג נחשים ועקרבים [ע"י מנעל] בס"פ כל כתבי הקודש (דף קכא:) אבל הכא שאינו מתכוין לצרף היה סבור שאין בה חיוב מלאכה שאינה לגופה ומכל מקום פריך דלחייב משום דבר שאין מתכוין לר' יהודה דאסור מן התורה בפסיק רישיה וה"ה הכא ודוחק הוא זה לומר שיטעה התלמוד בכך ותירוץ ה"ר אלחנן נכון ועיקר:
הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש. בקונטרס לא גריס ואין שבות במקדש דתיפוק לי כיון דצירוף דרבנן הוא דבר שאין מתכוין מותר וקשה לרבי שלפי' זה משמע שסובר דר' יהודה לא אסר דבר שאין מתכוין אלא בדאורייתא ואילו בשבת פרק כירה (דף מא:) קאמר המיחם א) הערת המדפיס: צ"ל שפינה ממנו. שפינהו כו' ומיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לדחות דצירוף דהתם מיירי בצירוף גדול דהוי דאורייתא ועוד מדאמרינן בשילהי כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה מכלל דר' יהודה פליג עליה ועוד ב) הערת המדפיס: צ"ל דאמאי פריך ליה מדאמר. דודאי פריך ליה אדאמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין כו' תיקשי דהא שמעינן ליה לר' יהודה במשנה בפרק שני דביצה (דף כג:) דבר שאין מתכוין אסור ועוד דהכי הוה ליה למימר הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן הוא ועוד שמוחק גירסת כל הספרים על כן נראה לרבי לפרש הכי הני מילי בכל התורה כולה דאסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין מן התורה כגון גבי כלאים דמוכרי כסות דלא שייך מלאכת מחשבת אבל צירוף דבר שאין מתכוין אין איסור בו אלא מדרבנן וכן כל דבר שאין מתכוין דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ואין שבות במקדש והשתא פריך שפיר מההיא דבהרת דאסר ר' יהודה התם דבר שאין מתכוין אי לאו קרא אבל המשנה של ביצה לא קשיא מידי דודאי מדרבנן אסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין ודוק לישנא דבכל דוכתא קאמר דבר שאין מתכוין אסור או מותר ולא נקט פטור וחייב כמו גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגירסת הספרים ניחא בפשיטות אך קשה לרבי על מאי דפי' דדבר שאין מתכוין אסור היינו מדרבנן מדאמרינן בפרק ספק אכל בכריתות (דף כ:) החותה גחלים כו' חייב ר' אלעזר [בר' צדוק] אומר חייב שתים כו' וקאמר רב אשי כגון שנתכוין ג) הערת המדפיס: צ"ל לכבות. לכסות והובערו מאליהן דת"ק סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור ור' אלעזר בר' צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב ומדקאמר חייב ופטור אלמא כי קא פליגי בדאורייתא פליגי ונראה לי דלאו מילתא היא דבסוף המוציא יין (דף פא:) גבי תלוש קאמר חייב ועל כרחיה מדרבנן קאמר כמו שהוכיח לשם וק"ל א) הערת המדפיס: במקום הזה יש גירסאות שונות בספרים שונים ועי' בש"י. מש"ה. או אומר רבי דדבר שאין מתכוין דהתם לא הוי כדבר שאין מתכוין בשאר התלמוד דהתם כולי עלמא מחייבי משום דהוי פסיק רישיה דכיון דמחתה לגחלים עליונות כדאיתא התם אי אפשר שלא יבעיר וניחא ליה נמי באותה הבערה אלא לר' שמעון פטור דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור ורבי יהודה מחייב בדבר שאין מתכוין ב) הערת המדפיס: צ"ל בזה. ביה דהוי אינה צריכה לגופה והא דקרי ליה אין מתכוין לפי שלא נעשית מחשבתו שנתכוין ג) הערת המדפיס: צ"ל לכבות. לכסות והבעיר אבל שאר מתכוין אינו אסור לר' יהודה אלא מדרבנן וא"ת אי במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי מאי שנא בתר הכי דקאמר ת"ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן חייב ותניא אידך פטור ומוקי לה הא כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב והא כמ"ד פטור אמאי נקט הכא לישנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה טפי מדלעיל י"ל דבקמייתא דלא מיכוין כלל אלא לכסות דהוי איפכא ממלאכה שעושה קרי ליה דבר שאין מתכוין אבל בבתרייתא קרי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו בכל התלמוד לפי שכוונה יש בדבר וא"ת כי פריך בפ"ק דפסחים (דף יא:) מאי שנא גבי חמץ דגזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה מאי שנא גבי קירצוף דלא גזר אטו קירוד ומשני לחם בלחם מיחלף כו' ואמאי לא משני ליה משום דבקירוד אפילו (לא) עביד ליה ליכא איסורא אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין ולכך לא גזר אבל חמץ במועד איכא כרת י"ל דעדיפא מיניה קמשני התם הקשה ריב"א מדאמרינן בפרק כירה (ד' מב.) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים דמשמע הא ברשות היחיד אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות חמות ותירץ דאין שבות במקדש ואין זו נראה דהתם מיירי בגחלת שיוצא מתחת יד הנפח אבל הכא אינו חם כל כך והרי הוא כמו מיחם שפינהו דפרק כירה (דף מא.) דלא אסרינן ליה משום כיבוי:
פילוסין והנדוין. פר"ח מלבושין הן בלשון ערבי ובת"כ מפיק מקרא לשנות בגדי לבן לערב דקתני מנין לרבות כלים אחרים לבין הערבים ת"ל ולבש את בגדי הבד וקרא יתירא הוא לדרשה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה