ערוך השולחן אורח חיים רפח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH288

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רפח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שאסור להתענות בשבת, ודין תענית חלום
ובו שבעה עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן רפח סעיף א[עריכה]

אסור להתענות בשבת, ולשם תענית - אפילו שעה אחת אסור. וגם בסתם צריך לאכול קודם חצות, דהכי איתא בירושלמי סוף פרק ג' דתענית, דאסור להתענות בשבת עד שש[ה] שעות, ואפילו עוסק בתורה ותפ(י)לה - אסור, ובוודאי בסתמא מיירי, דאי לשם תענית - אפילו שעה אחת אסור.

והטעם משש שעות נראה, משום שהזמן האחרון של זמן האכילה הוא בשעה ששית, שזהו מאכל תלמידי חכמים, כמ"ש בסימן קנ"ז, ומשם ואילך הוא כזורק אבן לחמת כמ"ש שם, ולכן אין לעכב האכילה עד אחר זמן הזה. ואף על גב דשם נתבאר דלסתם בני אדם מאכלם בשעה רביעית, מכל מקום כיון דגם מכאן ואילך לא הוי כזורק אבן לחמת - לית לן בה.

ועוד, דעיקר קפידא הוא בתלמידי חכמים, כדגרסינן בירושלמי (הביאו ב"י): 'לא ניתנו שבתות ויום טוב אלא לאכילה ושתייה, לא ניתנו שבתות ויום טוב אלא לעסוק בהם בדברי תורה'. ומפרש בתנחומא דלא פליגי, דתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל ימי השבוע - להם ניתנה יותר לאכילה ושתייה, ולאלו שעוסקים במלאכה כל ימי השבוע - ניתנה יותר לעסוק בדברי תורה.

ודבר פשוט הוא שאם קידש ואכל כזית קודם חצות - יכול להמתין גם עד אחר חצות. וכן נראה לי דכששותים חמין קודם התפלה - גם כן מותר להמתין עד אחר חצות, שהרי יצא מכלל תענית. וזהו מעשים בכל יום, שעושין קידוש וטועמין מטעמת, וממתינין עם הסעודה השנייה עד אחר חצות.

סימן רפח סעיף ב[עריכה]

והנה באמת לפי עניות דעתי צריכה להיות הסעודה השנייה רק קודם חצות, שהרי כמו שהסעודה השלישית צריכה להיות רק אחר חצות, כמו שיתבאר בסימן רצ"א. והטעם נראה דכיון דהג' סעודות ילפינן מתלתא 'היום': "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד', היום לא תמצאוהו בשדה", (שמות טז כה) (קי"ז:) - צריך להיות לכל אחת זמן קבוע בפני עצמה: אחת בלילה, ואחת ביום קודם חצות, ואחת לאחר חצות.

אבל תמיהני למה לא הזכיר אחד מן הפוסקים דבר זה, וגם הרבה לא יחושו לזה. ואולי דטעם סעודה שלישית שאינה קודם חצות אינה מטעם תלתא 'היום', אלא מפני שכל סעודה צריך להיות שמה עליה: דלילה - סעודת ערבית, ודיום - סעודת שחרית, והשלישית - סעודת מנחה, ומנחה הוי רק לאחר חצות. אך לפי זה גם שחרית לא הוי אחר חצות, ואם היינו אומרים דסעודה שלישית אין יוצאים אלא אם כן התפלל מנחה מקודם - הוה אתי שפיר, אבל באמת אינו כן, כמ"ש בסימן רצ"א.

ולכן אני אומר אף שהפוסקים לא הזכירו זה - מכל מקום ברור הוא שסעודה שנייה צריכה להיות התחלתה על כל פנים קודם חצות, וכן אני נוהג.

סימן רפח סעיף ג[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף ב': "יש אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, שאז עונג הוא לו שלא לאכול - לא יאכל" עכ"ל. ופשיטא שכן הוא, שהרי לעונג ניתנה ולא לצער.

וכתב בלשון 'יש אומרים' ולאו משום שיש חולקים בזה, אלא שכן דרכו בדבר שמוציא הדין רק מפוסק אחד - כותב בלשון 'יש אומרים'. ואחר כך כתב בסעיף ג': אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת - יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה, וכן אמרו שכך היה עושה רבינו יהודה החסיד עכ"ל.

סימן רפח סעיף ד[עריכה]

ולכאורה זהו הדין שבסעיף ב', אבל באמת אינו כן, דמקודם אמר שמי שמזיק לו האכילה פטור, והדר קאמר אפילו מי שאינו מזיק לו האכילה ואולי גם נהנה, אך שמפני שינוי הוסת יש לו גם כן קצת צער כמובן, שהחיך מרגיש מתיקות המאכל אך שינוי הוסת גורם לו קצת צער במ[י]עיו - גם כן פטור, דעל כל פנים לא מיקרי זה עונג שבת.

ודע דגם זה שכתב שמי מזיק לו פטור, אפילו אם בשעתו נהנה אך שאחר כך מזיקו בבריאותו - גם כן פטור, ופשוט הוא. וכן מי שמאכל פלוני לא ערב לחכו - לא יאכלנו בשבת, דאין זה עונג.

סימן רפח סעיף ה[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א: "וכן מי שיש לו עונג אם יבכה, כדי שילך הצער מלבו - מותר לבכות בשבת" עכ"ל.

וכוונתו ברורה, דגם בצער ממילי דעלמא כשיש לו, ממת או מהפסד ממון וכיוצא בזה - דוודאי אסור להצטער בשבת. אמנם אם על כל פנים אין ביכולתו להפיג הצער מלבו עד שיבכה, שכן הוא דרך בני אדם שעל ידי הבכיות הוקל הצער - מותר לו לבכות, דגם זה הוא עונג, שעל ידי זה יצא הצער מלבו.

ואיתא באגדה שתלמידי רבי עקיבא מצאוהו בוכה בשבת, ואמר עונג יש לי. ויש מי שפירש שזהו מרוב דב[י]קותו בהקב"ה, כמו שמצוי בהמתפללים בכוונה, שכן מצינו ברבי עקיבא בזוהר חדש, שבאמרו שיר השירים - געה בבכייה, מפני שידע עד היכן הדברים מגיעים. אבל לבכות על צער - וודאי אסור, דאם כן כל מצטער יבכה, ותמה על רבינו הרמ"א (ט"ז סק"ב).

סימן רפח סעיף ו[עריכה]

ולדעתי דברי רבינו הרמ"א נכונים מאד, ובוודאי דמעשה דאגדה עניין אחר הוא מהך דזוהר חדש, דאם היתה כמעשה זו - לא היו התלמידים מתפלאים על בכיותיו, וגם הוא לא היה צריך לומר עונג הוא לו, דפשיטא שהם בכיות של שמחה, התפעליות מסודי סודות שבתורה הקדושה.

אלא וודאי דבכה מאיזה צער, ולזה שאלוהו והשיב שעל ידי זה יש לו עונג. ומה שהקשה דאם כן כל מצטער בכה - הלא רבינו הרמ"א מפורש אומר: 'דדווקא כשעל ידי זה יצא הצער מלבו', ובלאו הכי - אסור (וכן כתב בת"ש), וכן הלכה.

סימן רפח סעיף ז[עריכה]

אמנם בתענית חלום אמרו חז"ל (תענית י"ב:): דיפה תענית לבטל החלום רע כאש לנעורת, ודווקא בו ביום, ואפילו בשבת, כדי לבטל צער גופו. (רש"י) אך דצריך להתענות אחר כך ביום א', על מה שהתענה בשבת. ואף על גב דהתענית עונג הוא לו - מכל מקום הרי ביטל עונג שבת, ולכן צריך תענית לתעניתו. (טור)

ולא דמי לדינים הקודמים, כשביטל עונג שבת מפני שהאכילה מזיק לו, או מפני שינוי וסת, שאין צריך תענית לתעניתו, דהתם אין המניעה מפני רצונו אלא מפני העדר יכולתו. אבל בחלום אם ירצה לבלי להשגיח בהחלום - הרשות בידו, ורוב חלומות הבל הם, כמו שאמר קהלת: "כי ברוב חלומות והבלים וגו'", אלא שרצונו לחוש להחלום. ומי יאמר שיש בו ממש, ואולי ביטל עונג שבת בח(י)נם, ולכן צריך תענית לתעניתו.

סימן רפח סעיף ח[עריכה]

ואם ביום ראשון הוא תענית צבור - צריך להתענות יום אחר, דכיון דצריך כפרה על מה שביטל עונג שבת - אין זה כפרה במה שמוכרח להתענות (מג"א סק"ג). ואפילו אינו תענית ציבור, אלא שרגיל תמיד להתענות בו, כגון ערב ראש חודש או ימי סליחות - אינו עולה לו (שם). אך אם אינו רגיל להתענות, או שאינו משלים תמיד ועתה משלימו - עולה לו.

ויש אומרים דגם תענית גמור עולה לו גם לזה (ט"ז סק"ג), וראיה מהא דקיימא לן דיוצא ידי חובת שלמי שמחה ביום טוב בנדרים ונדבות, והכי נמי התענית עולה לכאן ולכאן. וכיון דהוה ספיקא דדינא ובמילי דרבנן - יכול לסמוך על המיקל מי שהתענית קשה עליו.

ולעניות דעתי העיקר כהיש אומרים, שהרי אפילו במילי דכפרה מצינו כן, דהיולדת שמביאה חובתה קן לחטאת וקן לעולה, אמרו בזבחים (ה':): דאם עברה על כמה עשין - נתכפר לה בעולה זו, דעולה מכפרת אחייבי עשה ע"ש. הרי להדיא דאף על גב דנתחייבה בהעולה בחיוב קרבן יולדת - מכל מקום מכפר על שארי עשין, וכל שכן דזה התענית מכפר גם על מה שהתענה בשבת, וזהו ראיה ברורה. (ומ"ש המג"א כפרה בכדי לא אשכחן - אולי על דרך המליצה אמר כן, ומה עניין זה לזה, דבשם פירושו כפרה בלא מתן דמים, כמו שפירש רש"י בזבחים ל"ז:)

סימן רפח סעיף ט[עריכה]

הך דתענית לתעניתו - אינו בהכרח על יום מחר דווקא, ואם קשה עליו להתענות ב' ימים זה אחר זה - לא יתענה ביום ראשון ויתענה אחר כך. וכל שכן אם היה ביום ראשון ראש חודש או חנוכה ופורים, או יום טוב, אפילו יום טוב שני של גליות - שאין להתענות עד אחר כך, וכן בשארי ימים שאין מתענים בהם - יניח התענית על אחר כך.

ויש מי שאומר דבשארי ימים שאינם אלא מנהג - מתענה, כדמשמע מספר חסידים, שכשהתענה תענית חלום ביום טוב - יתענה למחר, והוא אסרו חג, וממילא דכל הימים לבד ראש חודש וחנוכה ופורים - כן הוא (מג"א סק"ד).

ולא אבין, דכיון דאין הכרח לבו ביום - למה לו לבטל מנהג כזה שבכל תפוצות ישראל נהגו איסור להתענות בהם, וכן כתב בפרישה שאין להתענות בהם ע"ש. (וכן כתב הא"ר והת"ש, ובספר חסידים נראה לי כוונה אחרת, ולאו דווקא למחר קאמר, אלא קמ"ל דאם חלם לו ביום טוב ראשון וביום טוב אחרון והתענה בשניהם - די לו במיתב תענית לתעניתו יום אחד, ע"ש ודו"ק) (ובזוהר ויקהל ד' ר"ז: משמע דווקא למחר ע"ש)

סימן רפח סעיף י[עריכה]

וזה שאמרו בברכות (ל"א:): 'כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה', פירשו רבותינו דבתענית חלום מיירי (תוספות בשם רבינו חננאל).

וכשיושב בתענית חלום בשבת, פירש בה"ג שאומר 'ענינו' ב'אלקי נצור' ואפילו קובע ברכה לעצמו, כיון שאינו בתוך י"ח (שם). אבל הטור והש"ע בסעיף ו' כתבו: "המתענה בשבת - אומר 'ענינו' בלא חתימה אחר סיום תפלתו, וכוללו ב'אלקי נצור'" עכ"ל.

ויאמר אחר תפלתו: 'רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצונינו וכו' כמו בחול, ויכול לומר 'אלקי עד שלא נוצרתי וכו', ואף שמסיים: 'יהי רצון שלא אחטא עוד', ובקשת תחנה אסור בשבת - זהו בשאלת צרכיו, ולא בענייני חטאים לבקש שלא יחטא (מג"א סקי"א).

סימן רפח סעיף יא[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד': יש אומרים שמי שישן שינת צהרים וחלם לו חלום רע - יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואז יבדיל, וביום הראשון יתענה כאלו התענה כל יום השבת" עכ"ל.

דאף על גב שלא התענה כל היום ואכל קודם חצות, וא(י)לו רצה לא אכל עד הלילה, מכל מקום כיון שלשם תענית לא אכל - צריך כפרה (שם סק"ו). ומזה מבואר שאפילו לחלום שחלם לו ביום - יש לחוש, והעולם רגילים לומר דחלום של יום אין בו ממש.

ולבד זה כתב הטור לקמן סימן תקס"ח בשם רב עמרם ורבינו קלונימוס: שאין להתענות בזמן הזה תענית חלום בשבת, לפי שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות כבזמן התלמוד ע"ש, ובכאן הזכיר לפי דין התלמוד. וגם בכאן לא כתב חיוב בזה, אלא למי שנפשו עגומה עליו וחושש לחלום, והתענית יהיה לו עונג, אבל אין כאן חיוב ע"ש (וכן כתב הט"ז סק"ג).

ויותר טוב שלא להשגיח בחלומות, ובפרט חלום שהרהרו בו בעניין הזה ביום - פשיטא דלית ביה ממש. וכן אם מילא כריסו באכילה ושתייה, דאז האידים העולים אל הראש מראים לו חזיונות ודמיונות, ולית בהו ממשא.

סימן רפח סעיף יב[עריכה]

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ה':

"יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת, אלא אם כן ראוהו תלת זימנא. ויש אומרים שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין בקיאין בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע.
והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת, ואלו הן: הרואה ספר תורה שנשרף (והוא הדין תפילין מג"א), או קורות ביתו או שיניו שנפלו, (ובמדרש מקץ פתרו לאשה שתלד זכר וכן היה ע"ש) ויש אומרים הרואה יום הכיפורים אפילו שלא בשעת נעילה (וכל שכן בשעת נעילה), ויש אומרים הרואה שקורא בתורה, ויש אומרים הרואה שנושא אשה. והא דרואה שיניו שנפלו - דווקא שיניו, אבל לחייו שנשרו - חלום טוב הוא, דמתו היועצים עליו רעה.
ונראה לי שהחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים - גם עליהם מתענים בשבת" עכ"ל.

וצריך אדם לדקדק, שהרבה דברים הולכים אחר השם בלשון, כגון 'שונרא' 'שינרא' (מג"א סק"י). ולא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון, אלא על דבר שמחללין שבת (שם בשם ספר חסידים).

סימן רפח סעיף יג[עריכה]

ואף על הג' חלומות שנתבארו שמתענין עליהם - יש מי שכתב דגם עליהם אין להתענות אלא אם כן נפשו עגומה עליו, וכשיתענה ימצא נחת רוח, ואני רגיל לפסוק שיתענה ב' ימים בחול (שם סק"ז בשם של"ה). ויש מי שכתב דבנפשו עגומה - יתענה בכל החלומות, ובאלו הג' - יתענה אפילו אין נפשו עגומה (שם בשם ב"ח), ונראה להקל שלא להתענות, דהא להתענות בשבת - איסור דאורייתא הוא (שם). ויש מי שכתב בלשון זה: 'אם הוא גברא דלא קפיד בחלום רע, או שהתענית רע לו ומצטער הרבה בו יותר ממה שמצטער מפחד החלום - אסור להתענות בשבת, ואף בחול אינה מצוה' (שם בשם ריב"ש).

ופשיטא כשהרהר ביום או שישן בכרס מליאה - דאין בזה שום ממשות כמ"ש, ועתה נוהגים לילך אל החכם שבעיר לפתור לו החלום, והוא פותרן לטובה ולברכה, ולא ירגיל אדם בחלומות.

סימן רפח סעיף יד[עריכה]

איתא בגמרא (קי"ט.): כתיב בשבת 'וכבדתו': רב אמר - להקדים זמן האכילה מבחול, וזהו כבודו (רש"י), ושמואל אמר - לאחר מבחול, וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול (שם).

ולא פליגי, דזה תלוי לפי טבעו: ואם הקדימה לאכול עונג הוא לו, כגון שנתעכלה סעודת הלילה - יקדים, ואם האיחור עונג לו, כגון שעדיין לא נתעכלה - יאחר.

סימן רפח סעיף טו[עריכה]

ואמרינן שם עוד: אמרו לו בני רב פפא בר אבא לרב פפא, כגון אנן דשכיח לן בשרא וחמרא בכל יומא, במאי נשנייה. אמר להו: אי רגילותו לאקדומי - אחרוה, אי רגילותו לאחרוה - אקדימוה. ולכן מי שהוא עשיר ואוכל בכל יום מאכלים טובים - יעשה השינוי בשבת להקדים מעט זמן או לאחר מעט זמן, ובזה יהיה היכר לכבוד שבת.

ונראה לי דהוא הדין אם אוכל בשבת בחדר נאה מממה שאוכל בימות החול - הוי גם כן היכר לכבוד שבת, וכן אם משתמש בשבת בכלים יקרים ובחול אינו משתמש בהן, וכן כל כיוצא בזה. (וצ"ע למה לא צוה רב פפא בכעין זה.

סימן רפח סעיף טז[עריכה]

אין מתענין בשבת על שום צרה מהצרות כלל, ואם יש מאורע שצריך לרחמים והזמן נחוץ - יבקש ויפול על פניו ביחיד (מג"א סקי"ג).

ואין צועקים בשבת ולא מתריעין בו על שום צרה מהצרות, חוץ מצרת המזונות, שצועקים עליה בפה בשבת ולא בשופר, וכן עיר שהקיפוה אנסין או הקיפה מים או ספינה המטורפת בים, ואפילו יחיד הנרדף מפני אנסין או לסטים או שנפל עליו רוח רעה, שזהו סכנת היום - זועקים ומתחננין בתפ(י)לות בשבת. אבל אין תוקעין בשופר, אלא אם כן תוקעין לקבץ את העם לעזור לאחיהם ולהצילם דהוי פקוח נפשות, ובסימן תקע"ו יתבאר יותר בזה.

סימן רפח סעיף יז[עריכה]

ונרדף מפני רוח רעה זהו מין מחלה מסוכנת, ויש שרוצין להמית את עצמם לטבוע בנהר או ליחנק, והוא הדין לכל חולה שיש בו סכנת היום - זועקים ומתחננים ומתפללים. וכן נהגו לומר צלותות ותפ(י)לות על החולים המסוכנים סכנת היום, וכן נהגו לברכו בבית הכנסת ולשנות שמו ולומר תהלים בעבורו אם הסכנה גדולה לבו ביום. אבל בסתם חולה - אין עושין כן, אלא מברכין 'מי שבירך' ואומרים 'שבת היא מלזעוק וכו', וכמ"ש בסימן רפ"ז ע"ש. ומקשה לילד - הוא בכלל חולה שיש בה סכנת היום.

ויכול לברך את החולה אף על פי שהוא בעיר אחרת, ולא חיישינן שמא מת, דרוב חולים לחיים, אלא אם כן הניחו גוסס, דאז אין מברכין אותו אלא אם כן ידוע שהוא חי. (עיין ש"ת סק"ג שהביא בשם מהרי"ל דבר תמוה שאין מברכין לחולה שאינו בעיר דשמא מת, ובוודאי כוונת מהרי"ל על חולה מסוכן גדול שקרוב לגסיסה)