ערוך השולחן אורח חיים רטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH216

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רטז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ברכת הריח
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן רטז סעיף א[עריכה]

איתא בברכות (מ"ג:): מניין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל י'”, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח.

כלומר שלא נאמר דאין צריך ברכה אלא דבר הנכנס לתוך הגוף, כאכילה ושתייה שההנאה מורגשת, ובזה שייך לומר שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ולא בריח בעלמא שאינו נכנס לגוף כלל, ולזה דריש מקרא דגם על הריח הטוב יש חיוב ברכה. וקראה הנאת הנשמה, משום דלגבי אכילה ושתייה הוא תענוג רוחני המיוחס לנשמה ולא לגוף, ולכן כביכול גם על הקדוש ברוך הוא כתיב: "ריח ניחוח לה'”, לכן נקרא 'ריח' מפני שהוא עניין רוחני.

סימן רטז סעיף ב[עריכה]

ולכן כשם שאסור לישראל ליהנות ממאכל וממשקה קודם ברכה, כמו כן אסור ליהנות מריח טוב קודם שיברך. ויברך קודם הריח, כמו שמברך קודם האכילה והשתייה. ואף על גב דלא דמי, דבאכילה ושתייה אם יברך אחר כך הלא לא יהיה עובר לעשייתן, מה שאין כן בריח יריח ויריח, מכל מקום עיקר הברכה היא קודם שיריח כמו באכילה ושתייה (ב"ח).

ופשוט הוא דבזה לא דמי לאכילה ושתייה אם לא בירך קודם, דא(י)לו אכל ושתה בלא ברכה אסור לברך אחר כך, ובריח לא שייך זה, דיברך ויריח עוד.

ואין בריח רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, דהנאה מועטת היא, כלומר דכל ברכה אחרונה צריכה שיעור כזית או רביעית, ובריח לא שייך זה (כן נראה לי כוונת רש"י בנדה נ"ב., והט"ז סק"א פירש מפני שדומה לנתעכל במעיו ע"ש, ולא ידעתי למה הוצרך לזה).

סימן רטז סעיף ג[עריכה]

ומפני שהיא הנאה מועטת לכן האכילה והשתייה קודמת לה אם באו שניהם בבת אחת, כמ"ש הטור סוף סימן רי"ב: "הביאו לפניו יין ושמן טוב להריח בו, אוחז את היין בימינו ומברך תחילה עליו ואחר כך נוטל השמן בימינו ומברך" עכ"ל, וכן הוא בגמרא (מ"ג:), ומטעם זה אין מברכין 'שהחיינו' על הריח, וגם מפני שמתקיים משנה לשנה (מג"א סק"א).

והנה כמה מיני תענוגים יש שאין מברכין על זה, כגון רחיצה בחמין וסיכה וכן על זמר ערב או על אור הנר כשיושב בחשך לבד במוצאי שבת וכיוצא בהם, מפני שכל תענוג שאינו נכנס לגוף אין צריך ברכה. ומכל מקום ריח שאני, שהרוחניות שבו נכנס לתוך גופו וכל האיברים מתפעלים מזה, אלא שהיא הנאה רוחנית ולכן כינוה להנאת נשמה ואינה דומה לכל מה שחשבנו.

סימן רטז סעיף ד[עריכה]

יש שתמהו למה אין אנו מברכים בשאיפת עשן טאבא"ק בפיו או בנחירים אף שיש בהם ריחות טובות.

ואין זה תמיה כלל, דידוע שעיקר דבר זה לא נעשה בשביל ריחו הטוב, ואדרבא הוא חזק ומר עד שיש הרבה בני אדם וביחוד נשים שאין יכולין לסבול כלל הריח הזה, והוא נעשה תחלתו לרפואת האיצטומכא ולביטול מחשבות ולבלות העת. ולכן גם אם יש שמערב בו ריח טוב, אין כוונתו בשביל הריח הטוב אלא לגרש הריח החזק והמר שבהטאבא"ק, והוי כבשמים של בית הכסא שאין מברכין עליו כמו שיתבאר בסימן רי"ז.

סימן רטז סעיף ה[עריכה]

כמו שיש במאכלים כמה מיני ברכות, כדי לברך בכל מין ומין מעין הברכה, כמו כן בריח שצריך לברך ברכת הריח כפי הדבר שממנו בא הריח.

כיצד: אם זה שיוצא ממנו הריח הוא עץ או מין עץ - מברך 'בורא עצי בשמים', כלומר שהקדוש ברוך הוא ברא עצים שנותנים ריח טוב. ואם הוא עשב - מברך 'בורא עשבי בשמים', ואם הוא פירא שאוכלין אותה ונותנת ריח טוב כמו אתרוג או תפוח טוב - מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב ולא מין פירא, כמו המור שהוא מין חיה - מברך 'בורא מיני בשמים', והיא ברכה כללית כמו 'שהכל' באכילה ושתייה.

ולכן כמו שבשם אם אמר על כולם 'שהכל' יצא, כמו כן בריח אם אמר על כולם 'בורא מיני בשמי'ם יצא. וכמו שבשם בדבר שיש ספק בברכתו מברך 'שהכל', כמו כן בריח מברך 'בורא מיני בשמים' שהיא ברכה כללית. אבל אם בירך על מין עץ 'בורא עשבי בשמים' או להיפך - לא יצא וחוזר ומברך, וכן בריח שבפירות.

ולכן אנו מברכין במוצאי שבת תמיד 'בורא מיני בשמים' ואין מדקדקין למקורן של הבשמים, מפני שאין אנו בקיאין כל כך, ובברכה זו יוצאים על כל מיני בשמים כמ"ש.

סימן רטז סעיף ו[עריכה]

זה שאמרנו דהמריח בפירא שיש בו ריח טוב מברך, זהו כשנטלו עתה להריח בו או שכוונתו לאוכלו וגם להריח בו. אבל נטלו לאוכלו ולא להריח בו, אף על פי שממילא מעלה ריח טוב - אינו מברך, שהרי אינו עשוי לריח, לפיכך צריך שתהא כוונתו לשם ריח. אבל בדברים העשויים לריח, אפילו אין כווונתו לריח אלא שנוטלו להעמידו במקום אחר, כיון שעולה ממנו ריח טוב - מברך (כן מפורש ממג"א סק"ה ומשולחן ערוך שם).

ומכל מקום למעשה צ"ע, דכיון דאינו מתכוין להריח למה יברך, ואי משום דהוה פסיק רישא דבעל כורחו מריח בו, כמדומה שאין שייך סברא זו לגבי ברכה (אך מפסחים כ"ה: משמע להדיא דאפשר ולא מכוין הוי כמכוין לרבא ע"ש, ולכן נראה לי דאם אפשר לו שלא לאוחזה ולטלטלה צריך לברך, ואם אי אפשר לו כגון שצריך להמקום וכיוצא בזה, הוי אי אפשר ולא מכוין ואין צריך לברך ודו"ק).

סימן רטז סעיף ז[עריכה]

כשנוטל הפירא לאכול ולהריח בו יש מי שאומר דמקדים ברכת האכילה לברכת הריח (ע"ת), שברכת האכילה קודמת. ויש מי שאומר דכיון דהריח בא לו תיכף מקדים ברכת הריח (אליה רבה סק"ו), וכן נראה עיקר.

ואתרוג של מצוה בחג הסוכות, יש אומרים שאסור להריח בו לפי שהוקצה למצותו כל ימות החג, ויש אומרים שמותר להריח בו שלא הוקצה אלא מאכילה ולא מריח. ולכן נכון שלא להריח בו, ואם מריח אינו מברך, דספק ברכות להקל (מג"א סקכ"ב).

ודע דזה שאמרנו דעל פירא שיש בה ריח טוב מברך 'הנותן ריח טוב בפירות', אפילו הפירא אינה ראויה לאכילה רק על ידי תערובת, מכל מקום נקראת פירא של אכילה ומברכין ברכה זו (שם סק"ד).

סימן רטז סעיף ח[עריכה]

על אגוז מוסקא"ט שהוא עיקר הפירא ועל קניל"א שקורין צימרינ"ג וקלאו"ו שהוא נעגעלא"ך, אף שאינו עיקר הפירא, מכל מקום כיון שעיקרו עומד לאכילה ולכן שם פירא עליו לריחו, וכן כל מיני בשמים שעיקרן לאכילה, אף שצריכין תקון מכל מקום מברך 'הנותן ריח טוב בפירות'.

אבל על הורד שקורין ראז"א ועל הקנמון שהוא עץ אינדי"א ועל מי הורד שקורין רוזי"ן וואסע"ר ועל הלבונה ומצטיכ"י והוא מין שרף הנוטף מאילן וכיוצא בהם - מברך 'בורא עצי בשמים', ואף על פי שראוין לאכילה על ידי מרקחת, מכל מקום אין עיקרן עומדין לאכילה אלא להריח, ולכן מברך 'בורא עצי בשמים' כיון שמין עץ הם ולא מין עשב, וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה הוה בכלל עץ ולא בכלל עשב.

סימן רטז סעיף ט[עריכה]

על שמן אפרסמון שהוא שמן יקר מאוד וגידולו רק בארץ ישראל, ולכבוד ארץ ישראל תיקנו עליו ברכה מיוחדת: 'בורא שמן ערב'.

ושמן זית שכתשו או טחנו עד שמפני זה חזר להיות ריחו נודף - מברך עליו 'בורא עצי בשמים', שהרי הזית הוא עץ. אבל שארי שמנים שאינם גד[י]לים על העץ, אם ריחם נודף מעצמותם - ברכתן 'בורא מיני בשמים' ולא 'עצי בשמים', שהרי אינם מעץ.

ואם נתנו בהשמן מיני בשמים שמפני זה ריחם נודף, כמו שמן המשחה שהיה במקדש, אם בישמו השמן בעצי בשמים - מברך 'בורא עצי בשמים', ואם בעשבי בשמים - מברך 'בורא עשבי בשמים', דהולכין אחר הבישום כשהבישום נשאר שם בהשמן, ואם היו בו עצים ובשמים - מברך 'בורא מיני בשמים'.

ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים, יש אומרים שמברכין עליו 'בורא שמן ערב' כמו על אפרסמון, מפני שהשמן נעשה ערב בזה, ויש אומרים שאין מברכין עליו כלל, מפני שאין עריבות זו ממנו אלא שקלט מדבר אחר והוה כריח שאין לו עיקר ואין מברכין עליו, והוה כמוגמר של כלים שיתבאר בסימן רי"ז שאין מברכין עליו כעין טעם זה ע"ש.

וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו, ואם הריח אינו מברך, דספק ברכות להקל. ויש מי שאומר שמברך 'בורא מיני בשמים' (ב"ח), שאינם דומים לכלים מוגמרים שלא קלטו הריח מעיקר הבושם, וכאן יש רק ספק על הברכה ו'בורא מיני בשמים' פוטר את הכל (שם), ויש פנים לכאן ולכאן (עיין מג"א סקי"ג, והט"ז בסימן רי"ז סק"ב כתב שלא לברך ע"ש).

סימן רטז סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "סימלק וחילפי דימא - מברך 'בורא עצי בשמים'. סימלק יש מפרשים רוסמארי"ן ויש מפרשים יאסמי"ן, ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק”, וזהו שפיגענא"ר (ט"ז). "סיגלי והם ויאולי"ש - 'בורא עשבי בשמים', נרגי"ס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי"א: אם גדל בגינה - 'בורא עצי בשמים' ואם הוא גדל בשדה - מברך 'בורא עשבי בשמים'” עכ"ל, ואין אנו יודעים מינים אלו כלל, ו'עשבי' צריך לומר העי"ן בחירי"ק והשי"ן בשו"א והבי"ת בציר"י (ט"ז סקי"ב).

וטעם ההפרש בין גדל בגינה ובין גדל בשדה, דבגינה משקין ומשמרין אותו אף כשנתייבש העץ, לפיכך ברכתו 'עצי בשמים', אבל בשדה אין משקין אותו ואין משגיחין עליו ואינו מתקיים אלא ברכותו וכשהוא עשב, ולכן ברכתו 'עשבי בשמים'.

סימן רטז סעיף יא[עריכה]

היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחד הברכה הראויה לו כמו במיני מאכלים, שאין לכוללן לכתחילה כולם בברכת 'שהכל', והכי נמי אין לכוללן ב'מיני בשמים', ומברך מקודם 'עצי' ואחר כך 'עשבי' ואחר כך 'מיני בשמים'.

ומהטור נראה דבבשמים כשכולם לפניו - מברך 'בורא מיני בשמים' ופוטרת הכל. וטעמו נראה דלא דמו למאכלים, דהריח בא מכולם כאחת וצריך לברך על הכל כאחת. ורבינו הרמ"א כתב בסעיף י' וזה לשונו: "ואם בירך על כולם 'מיני בשמים' - יצא" עכ"ל. ואינו מובן מאי קא משמע לן, הא כבר נתבאר זה בסעיף א' אלא דכווונתו שמותר לעשות כן לכתחלה.

סימן רטז סעיף יב[עריכה]

הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהם: אם ברכותיהן שוות - מברך על ההדס ופוטר את השמן, דהדס יותר חשוב משמן, וזהו לגירסת הרי"ף והרמב"ם. ולגירסת רש"י ותוספות (מ"ג:) מברך על השמן ופוטר את ההדס, ואם אין ברכותיהן שוות - מברך על ההדס תחילה ונוטלו בימינו, דעל מה שמברך צריך לאחוז בימינו, דברכת ההדס היא 'עצי בשמים' וחשובה יותר, כמו ש'בורא פרי העץ' קודם ל'שהכל' (ומתורץ קושית המג"א סקי"ט).

סימן רטז סעיף יג[עריכה]

בזמן הש"ס היו מביאין מוגמר בגמר הסעודה ומניחין עליהם גחלים שתעלה הריח לפני המסובין, ומאימתי מברכין על המוגמר - משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח, כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן. אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן, דבעינן סמוך לעשייתו כמ"ש בסימן כ"ה לעניין תפילין ע"ש.

והמוגמר גם כן דינו ככל הבשמים: אם הם של עץ - מברך 'בורא עצי בשמים', ואף על פי שהריח בא אחר שריפתן, מכל מקום עיקרם של עץ. ואם הם של עשב - מברך 'בורא עשבי בשמים', ואם של שאר מינים - 'בורא מיני בשמים'.

ואצלינו יש מוגמר שלוקחים מבית רוקח עגולים קטנים שחורים ונותנים אותם בבוקר על החלונות, ומדליקין אותם ונותנים ריח טוב. ואם הכוונה בשביל הריח - מברך 'בורא מיני בשמים', ואם הכוונה להעביר ריחות רעות - אין צריך ברכה כמו שיתבאר בסימן רי"ז.

סימן רטז סעיף יד[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה: "יש אומרים דהמריח בפת חם יש לו לברך" 'שנתן ריח טוב בפת', ויש אומרים דאין לברך עליו, לכך אין להריח בו" עכ"ל.

ולא אבין איזה ריח טוב יש בפת, ואולי בפת העשוי בחמאה ובבשמים, ומימינו לא שמענו לברך על זה, וכמה ריחות טובות שעולות ממיני תבשילין כשהם חמים ואין מברכים עליהם, דאין הכוונה בשביל הריח. ונראה דהמריח בקליפות הפירות שיש להם ריח טוב כמו אפאלצי"ן וכדומה, אם כוונתו להריח - צריך לברך 'הנותן ריח טוב בפירות'.