ערוך השולחן אורח חיים רלב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רלב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים בשעת המנחה
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז| | יז | יח | יט | כ | כא

סימן רלב סעיף א

רבותינו בעלי התוספות בפסחים (ק"ז.) הקשו: למה נקראת תפלה זו 'מנחה', דאי משום מנחת התמיד והחביתין, הלא בתמיד של שחר היה גם כן מנחות אלו. ותרצו: דאמרינן בברכות (ו':) דאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, ושמא בשעת הקרבת המנחה נענה, ולכך קרי לה 'תפלת המנחה', שאז היה שעת רצון עכ"ל.

ועדיין אינו מובן, למה באמת בעת הקרבת מנחה של ערב נענה ולמה היה אז שעת רצון, והרי גם בשחרית כן הוא. ונראה לי דהעניין כן הוא, דידוע שבשעת הקרבת המנחה היו מנסכין נסוך היין ושרו הלוים בכלי שיר, וזהו בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערבים. ואין לך עת רצון גדול מזה, אלא שבין הערבים הוי יותר עת רצון, משום שהמנחה היא בסוף כל העבודות כדאיתא ביומא (ל"ד.), ונמצא שהמנחה של בין הערבים היא העבודה האחרונה של היום, וחביבה ורצוייה כמו תפלת נעילה ביום הכיפורים, ולכן אז הוא העת רצון. וכן אמר דוד: "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב", הרי דמנחת ערב היא החביבה יותר.

(ובירושלמי פרק ד' הלכה א' יליף מזה דמנחה הוקשה לקטרת ע"ש, והמג"א הביא בשם הירושלמי דנתקנה בזמן הקטרת, והביא מפרק ג' ואינו כן ע"ש, ויש ליישב. והאבודרה"ם פירש שהוא לשון מנוחה, דכשהשמש יורדת למערב הוי כהולכת למנוחתה, אך לפי זה היה לנו לקרותה 'מנוח', ומנחה הוא לשון מתנה. ואולי דלדעת הרמב"ם דתפלה דאורייתא ופעם אחת ביום, כמ"ש בסימן פ"ט, אם כן שחרית הוי פריעת חוב ומנחה היא מתנה ודו"ק)

סימן רלב סעיף ב

איתא בברכות (ו':): "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו".

והטעם: מפני שתפלת השחר זמנה ידוע, בבוקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהא טרוד בעסקיו, וכן של ערב בלילה זמנה ידוע בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה על לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה, ואם עשה כן שכרו הרבה מאוד.

ולכן מנעו חכמים לכל אדם לעשות מלאכות הקבועות סמוך לזמן המנחה, דתנן: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל" (טור). וכעין זה כתב הרמב"ם בפרק ו' מתפלה, דמה שאסרו להסתפר ועוד מה שיתבאר - סמוך למנחה ולא בשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין בו, אבל בשחרית דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע"ש. ויש מנחה גדולה ומנחה קטנה ויתבאר בסימן הבא, ושם יתבאר איזה היא העיקרית.

סימן רלב סעיף ג

תפלת המנחה כתפלת שחרית, שהציבור ושליח הציבור מתפללים בלחש ואחר כך חוזר שליח הציבור התפלה בקול רם, והציבור עונין 'אמן' וקדושה, וכך היא עיקר התקנה כמ"ש בסימן קכ"ד.

ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף: דאם השעה דחוקה יתפללו בלחש, ואחר כך יאמר שליח ציבור: 'מגן' ו'מחיה' ויענה קדושה ומסיים 'האל הקדוש', אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות עכ"ל.

ולמה לא יתפללו כולם בשוה, הציבור בלחש ושליח הציבור בקול רם, משום דמצות תפלה היא בלחש ואין שליח הציבור יוצא כשיתפלל רק בקול רם (בית יוסף). ואף על גב דלעיל בסימן קכ"ד פסק בש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו מתחיל מיד בקול רם ויוצא בזה ע"ש, זהו מפני שאי אפשר בעניין אחר מפני טרחא דציבורא, אבל כל שאפשר שיתפלל בלחש - טפי עדיף (זהו כוונת המג"א סק"א).

סימן רלב סעיף ד

אבל רבינו הרמ"א כתב באמת כן, וזה לשונו: "ויש אומרים שמתפלל שליח הציבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין" עכ"ל.

ונראה בכוונתו דהכי קאמר: הציבור מתפללין בלחש ושליח הציבור בקול רם, וכשמגיעים ל'מחיה המתים' אומרים קדושה, ושליח הציבור אומר 'נקדש' או 'נקדישך', והציבור אין אומרים זה כיון שעומדים תוך התפלה, אלא עונין 'קדוש' ו'ברוך' ו'ימלוך'. אבל אם כן למה לו לשליח הציבור להתפלל בקול רם אחר 'האל הקדוש', הלא אי אפשר להציבור לענות 'אמן' כיון שעומדים בתוך התפלה.

וצריך לומר דבאמת כוונתו כן הוא: שמתפלל בקול רם עד אחר קדושה, ואחר כך גם שליח הציבור מתפלל בלחש, וכן משמע מדבריו לעיל סימן קכ"ד ע"ש, ודבריו בכאן סתומים קצת, כמ"ש שם סעיף ז' ע"ש.

אך בתענית ציבור אי אפשר לעשות כן, שהרי על שליח הציבור לומר 'עננו' בברכה בפני עצמה בין 'גואל' ל'רופא', והציבור אומרים בלא ברכה ב'שומע תפלה', ובהכרח גם עתה לעשות כן: שליח הציבור יתפלל כל השמונה עשרה בקול רם, ויאמר 'עננו' בין 'גואל' ל'רופא', והציבור בלחש ויאמרו ב'שומע תפלה', כי אין דרך אחרת, ואף על גב דלפי זה לא יתפללו עם שליח הציבור בשוה (וזהו כוונת המג"א סק"ב).

סימן רלב סעיף ה

ואף על גב דלפי דרכו של רבינו הרמ"א לא יהיה כלל עניית 'אמן' בתפלה זו, וזהו טעמו של רבינו הבית יוסף שלפי שיטתו יענו הציבור ג' אמנים, מכל מקום לא חיישינן לה, דחיובא ד'אמן' אינו אלא כשחוזר שליח הציבור התפלה בקול רם כשמקודם התפלל בלחש, ואז בלא 'אמן' הוי ברכה לבטלה, כמ"ש בסימן קכ"ד. אבל לפי שיטתו של רבינו הרמ"א שליח הציבור מתפלל רק פעם אחד, ואינו חובה בעניית 'אמן' כמובן, וכל זה הוא לפי דברי רבותינו בעלי השולחן ערוך.

סימן רלב סעיף ו

אבל מנהגינו באופן אחר, והוא הדרך המעולה, והיינו שאם השעה דחוקה עומד שליח הציבור ואומר חצי קדיש אחר 'אשרי', ומברך ג' ראשונות בקול רם והציבור שותקין ועונין ג' אמנין אלו ועונין קדושה, ואחר שסיים שליח הציבור 'האל הקדוש' עומדים הציבור ומתפללים בלחש, וגם שליח הציבור מתפלל בלחש מן 'אתה חונן', ובזה הרווחנו שעל כל פנים עונין 'אמן' וגם שליח הציבור רוב תפלתו בלחש, וכבר כתבנו זה בסימן קכ"ד (וכן כתב המעיו"ט).

אמנם האריז"ל הקפיד מאוד וצוה שהציבור יתפללו כדרכן עם שליח הציבור בלחש, ואחר כך יתפלל שליח הציבור בקול רם כבכל התפלות, ואף שיהיה לאחר שקיעת החמה, וכן אנו נוהגים תמיד.

סימן רלב סעיף ז

האמנם זהו בבית הכנסת ובבית המדרש שיש אנשים הרבה ומובטחים שיהיו עשרה שיענו 'אמן', אבל כשמתפללין בבית ויש מניין מצומצם, או אפילו מעט יותר וכמה שמשיחים בחזרת שליח הציבור ואין שומרים לענות 'אמן', אז טוב יותר לעשות קדושה כמ"ש, דאם שליח הציבור יחזור שם התפלה בוודאי לא יענו כולם 'אמן', ותהיינה כל הברכות לבטלה, והוה מצוה הבאה בעבירה. ולכן טוב יותר לעשות כמ"ש, וכן הוא המנהג הפשוט ואין לשנות, אם לא במקום שישגיחו שכולם יענו 'אמן', דאז וודאי יותר טוב שתהיה חזרת שליח הציבור כראוי וכעיקרא דתקנתא.

סימן רלב סעיף ח

שנו חכמים במשנה בפרק קמא דשבת (ט':): "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו - אין מפסיקין". ומוקמי לה בגמרא דהאי סמוך למנחה הוי מנחה גדולה, דהיא חצי שעה אחר חצות היום, וסמוך לה מקרי חצי שעה קודם, והיינו מחצות.

והקשה הש"ס למה אסור, הא עדיין יש זמן הרבה. ותירץ דלא מיירי בסתם תספורת וסתם מרחץ וסתם בורסקי, לעיין בהעורות וסתם אכילה וגמר דין, אלא דמיירי תספורת כעין תספורת של כהן גדול שהיתה ראשו של שיער זה בצד עיקרו של שיער זה וצריך לזה הרבה שעות, ומרחץ לא להזיע בעלמא אלא לשהות הרבה לחוף ולרחוץ ולהזיע ולהשתטף, ובורסקי גם כן לא לעיוני בעלמא אלא בורסקי גדולה ותחלת עשייתן ולעיין בכל תקוני העורות, ולאכול בסעודה גדולה כסעודת נשואין וברית מילה וכיוצא בהם שמשהין הרבה שעות, ולדין מיירי בתחלת דין ומי יודע כמה שעות תמשך, ולכן חיישינן שיעברו זמן המנחה ולא יתפללו, כלל ולפיכך אסרו להתחיל בהם.

סימן רלב סעיף ט

ואחר כך יש אוקימתא בגמרא, דלעולם מיירי בתספורת פשוטה ומרחץ להזיע בעלמא ובורסקי לעיוני בעלמא ואכילה פשוטה של כל בעל הבית בביתו ולדין בגמר הדין, ומכל מקום אסרום חכמים אפילו סמוך למנחה גדולה מטעם גזירה: בתספורת שמא תשבר הזוג באמצע התספורת ויצטרך להשיג זוג של מספרים אחרת, ולמרחץ דחיישינן שמא יתעלף מחמת החום, ולבורסקי שמא יראה הפסד בהעורות ויתטרד בזה כל היום, ובאכילה אפילו בסעודה קטנה דשמא אתי לאמשכוי בבשר ויין וישהה כמה שעות, ולדין אפילו בגמר הדין גזרינן שמא יראו הדיינים טעם לסתור מה שעלה על דעתם לפסוק ויתחילו מחדש ויתמשך הרבה שעות.

סימן רלב סעיף י

ואם תשאל למה טרחה הש"ס בזה, נוקי למשנתינו סמוך למנחה קטנה. התשובה לזה משום דמקודם אומר הש"ס דאי סמוך למנחה קטנה למה תנן: "ואם התחילו אין מפסיקין", הלא רבי יהושע בן לוי אמר דכיון שהגיע זמן תפלת מנחה קטנה אסור לאדם לטעום כלום קודם שיתפלל מנחה, וכל שכן שמפסיקין, דפשוט הוא דטעימה קילא מהפסקה ואפילו הכי אסור, וקל וחומר להפסקה שמוכרח להפסיק.

ואף על גב דבברכות (כ"ח:) דחה הש"ס לדרבי יהושע בן לוי ופסקה דמותר לטעום, מכל מקום סבירא ליה דנהי דבטעימה לא קיימא לן כוותיה מכל מקום להפסיק וודאי דצריך להפסיק (תוספות ד"ה 'בתספורת' בסה"ד ע"ש).

סימן רלב סעיף יא

והנה הרי"ף והרמב"ם בפרק ו' מתפ(י)לה פסקו לגמרי לחומרא וכתירוץ השני, דאפילו סעודה קטנה אסור סמוך למנחה גדולה, וכל הדברים כתיספורת ובורסקי ומרחץ וגמר הדין אסור, וכן פסק רבינו הבית יוסף בסעיף ב' כדרכו לפסוק כהרי"ף והרמב"ם כשדבריהם מכוונים.

ולשיטה זו לא מצאנו ידינו ורגלינו בדורינו ובדורות הקודמים, ורוב אכילתינו הוא אחר חצות, ולהדיא נראה דכל ישראל לא קבלו עליהם חומרת שיטה זו וכמעט שאי אפשר לעמוד בה, ולפנינו יתבאר דגם לשיטה זו יש היתר קצת.

סימן רלב סעיף יב

אבל רבותינו בעלי התוספות ר"ת ור"י והרא”ש פסקו כתירוץ הראשון, דדווקא סעודה גדולה ותספורת של כהן גדול וכולי מרחץ ובורסקי גדולה ותחלת דין אסור סמוך למנחה גדולה, אבל סעודה קטנה כמו כל יחיד עם בני ביתו, אפילו בשבת ויום טוב - מותר סמוך למנחה גדולה וכן כולהו מותר בכהאי גוונא.

אבל סמוך למנחה קטנה, והיינו מתחלת שעה רביעית, דמנחה קטנה הוא תשע וחצי שהוא חצי שעה רביעית אחר חצות - אסור להתחיל שום סעודה. וגם בזה לא יצאנו ידי חובתינו, דרבים אוכלים בקיץ אפילו אחר זמן זה.

ויש עוד שיטה לבעל המאור, והסכימו לזה הרשב"א וכמה מהראשונים, דאפילו סעודה גדולה וכהאי גוונא בשארי דברים - מותר סמוך למנחה גדולה. והטעם כיון דמה דלא מוקי לה הש"ס במנחה קטנה הוי משום דרבי יהושע בן לוי, וכיון דלית הלכתא כוותיה אידחיא לה, ומוקמינן לה בסמוך למנחה קטנה, אבל סמוך למנחה גדולה הכל מותר. מיהו סמוך למנחה קטנה - אסור אפילו סעודה קטנה.

ויש עוד שיטה, הביאו הרא”ש והטור בשם ר"י, דסעודה קטנה מותר לכתחילה סמוך למנחה קטנה וכן כולם כיוצא בזה. וטעם שיטה זו דסבירא ליה דמשנתינו מיירי בסעודה גדולה וסמוך למנחה גדולה, כשיטת התוספות שכתבנו, אבל בסעודה קטנה לא מיירי כלל. וכיון דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי - מותר להתחיל סעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה (דרישה).

סימן רלב סעיף יג

וכתבו המפרשים (ב"ח ומג"א סקט"ו) דאפילו לפי שיטה זו רק סמוך למנחה מותר להתחיל, אבל כשהגיע זמן מנחה קטנה - אסור להתחיל ע"ש. ולפי זה גם לשיטה זו אין אנו יוצאים ידי חובתינו, שהרי בקיץ רבים וגדולים אוכלים אחר שעה רביעית וחמישית כידוע ואין פוצה פה ומצפצף, וכל שיטות אלו הביא רבינו הרמ"א בקיצור.

אמנם עוד יש שיטה במרדכי דאין איסור רק בסעודה גדולה וסמוך למנחה קטנה, אבל סעודה גדולה קודם סמוך למנחה קטנה וסעודה קטנה אפילו אחר זמן מנחה קטנה - מותר לכתחילה, כן הביאו בשם המרדכי (מג"א שם).

ואני לא מצאתי זה במרדכי, ואדרבא שכתב ההיפך, וזה לשון המרדכי: "אבל סעודה קטנה אינו אסור להתחיל עד שיבא המנחה קטנה, שהוא לסוף ט' שעות ומחצה" עכ"ל, הרי להדיא דבהגיע זמן מנחה קטנה אסור להתחיל, ואם כן אנן היכי עבדינן וצ"ע. וכן כמה דברים אנו עושין בקיץ אחר זמן מנחה קטנה, מרחץ ותספורת ותחלת דין, ומעשים בכל יום בכל בתי דינים שדנים אפילו תחלת דין הרבה אחר זמן מנחה קטנה.

סימן רלב סעיף יד

ורבינו הרמ"א כתב על דברי רבינו הבית יוסף, שפסק כהרי"ף והרמב"ם דאפילו סעודה קטנה אסור ואפילו סמוך למנחה גדולה, כתב וזה לשונו: "ויש חולקין וסבירא ליה דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה. ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה מותר, ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה מותר. ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה, ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבית הכנסת לא חיישינן דילמא יפשע ולא יתפלל. מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה וכו'” עכ"ל.

ויש להבין, דאי משום היתר קריאה לבית הכנסת, אם כן למה הקיל רק בסמוך למנחה קטנה הא אפילו אחר מנחה קטנה יש היתר זה. וצריך לומר דבאמת כוונתו כן, אך משום דבהשיטות הנזכרות לא הובא רק המקילים בסמוך למנחה קטנה, אבל אחר שהגיע זמן מנחה קטנה אין שום שיטה מקלת כמ"ש, ועל זה כתב שנהגו כהמקילין שבהשיטות, וכתב על זה טעם ההיתר לפי שקוראין לבית הכנסת. אבל באמת לפי ההיתר הזה מותר גם אחר כך, וכמו דנהוג עלמא.

סימן רלב סעיף טו

אבל באמת ההיתר הזה לא שייך עתה ברוב המקומות, שאין קוראין לבית הכנסת במנחה. ונראה לעניות דעתי שהעולם סומכים על הירושלמי שאומר שם על משנה זו: "אנן תנינן סמוך למנחה, תני רבי חייא: סמוך לחשיכה... רבי חנניא אמר: מתניתין בעמי הארץ, מה דתני רבי חייא בחבירין. רבנן דקיסרין אמרי: מתניתין כרבי יהודה (דזמן מנחה עד פלג המנחה), מה דתני רבי חייא כרבנן (דזמן מנחה עד הערב)”.

ולפי תירוץ זה לא קשה כלל על מנהגינו, דהנה אנן נוהגין כרבנן דתפלת המנחה עד הערב, ולכן עד סמוך לחשיכה מותר לאכול, וכן כל המלאכות כמרחץ וגילוח ובורסקי ודין. וגם מהש"ס שלנו אין סתירה לזה, דנאמר דסוגיית הש"ס היא אליבא דרבי יהודה, ולמה נעשה פלוגתא בין בבלי לירושלמי.

וגם לתירוץ הקודם דמשנתינו היא לעמי הארץ ודרבי חייא לחבירין, דהיינו ת"ח, גם כן אתי שפיר, דידוע דאין אנו מחזיקין עצמינו לעמי הארץ כמבואר בכמה מקומות (ורק לפי זה לא אבין מה שייך בעמי הארץ שישבו בדין, אם לא דאבעלי דינים קאי או בערכאות שבסוריא כדאיתא ריש פרק זה בורר ע"ש. וגם התירוץ הראשון בירושלמי דהיינו סמוך למנחה והיינו סמוך לחשכה, וגם הך דלא יצא החייט סמוך לחשכה זהו גם כן סמוך למנחה ע"ש, וזהו וודאי שלא כדרך הש"ס שלנו ודו"ק).

סימן רלב סעיף טז

ויש שאמרו היתר אחר על מה שאנו אוכלים אחר זמן מנחה קטנה, דכמו שנתבאר לעיל סימן פ"ט לעניין ללמוד קודם תפלת שחרית, דאם מתפלל ביחידות אסור ללמוד, דשמא אתי לאמשוכי ויעבור זמן תפלה, אבל ברגיל להתפלל בבית הכנסת – מותר. והכי נמי כן הוא, דזה שאסרו בכל הדברים זהו במתפלל מנחה ביחידות, אבל במתפלל במניין הלא כשיתאסף המניין בהכרח שלא ישכח להתפלל (עיין מג"א סק"ח בשם מהרי"ו).

ובוודאי סברא גדולה היא, ולכן מי שאינו מתפלל מנחה בציבור וודאי מחוייב להתפלל מנחה קודם אכילתו בזמן סמוך למנחה קטנה, וכל שכן אחר זמן זה, אבל המתפלל בציבור יכול לסמוך על ההתירים שכתבנו.

סימן רלב סעיף יז

ויש להסתפק איך הדין בשינה בזמן מנחה קטנה, דלכאורה כיון דבערבית אמרו ריש ברכות (ד':): "שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר... ואישן קימעא", וזהו בחצי שעה שקודם זמן תפלה כמ"ש בסימן רל"ה, וכל שכן בהגיע זמן מנחה עצמה. או אפשר לומר דהתם בלילה זמן שינה חיישינן שמא ימשך בשינתו כל הלילה כדרך בני אדם, אבל ביום אין דרך לישן הרבה, וגם אפשר להעמיד שיקיצו אותו משינתו.

ואף על גב דבכהאי גוונא אמרינן בסוכה (כ"ו.): "ערבך ערבא צריך", זהו לעניין תפילין דגם זמן מועט נחשב לקבע מחשש הפחה ע"ש, אבל לעניין מנחה שיש עוד הרבה זמן אפשר לומר דמותר, אם לא סמוך לסוף זמן מנחה. והעולם נוהגים גם בזה היתר, ובוודאי נכון מי שרוצה לישן אחר זמן מנחה קטנה שיתפלל מקודם מנחה.

סימן רלב סעיף יח

וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "והא דאסור לאכול בסעודה קטנה היינו כשקובע לסעודה, אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות – מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע - מותר" עכ"ל.

והנה זה כתב לשיטת הרי"ף והרא”ש, והוא הדין לכל השיטות גם במנחה קטנה, דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאפילו טעימה אסור בהגיע זמן תפלת מנחה, ועד שמתפלל מותר בטעימה. והנה התיר פת כביצה, ומשמע אפילו פת דצריך נטילת ידים והמוציא וברכת המזון. והוא דבר תימא, דמי יכריחו שלא יאכל יותר, ואם כוונתו לפת שאין צריך נטילת ידים והמוציא אלא מזונות, לא הוה ליה לומר לשון 'פת', ובאמת הטור לא כתב רק פירות ע"ש.

וצריך לומר דסבירא ליה לרבינו הבית יוסף דסעודה קטנה לא מקרי רק בהכנה, אבל בלא הכנה הוה אכילת עראי ומותר אפילו בנטילת ידים והמוציא וברכת המזון, ויותר מכביצה הוה קבע (מג"א סקי"ז), וכן בשתייה יותר מכביצה – אסור, שלא ישתכר (שם), ודווקא במשקה המשכרת כמו יין ויי"ש, ולא שכר וכיוצא בזה. וכן פירות - מותר אפילו הרבה, וכן גלוסקאות שברכתן 'מזונות' מותר אפילו יותר מכביצה, דכל הני מקרו אכילת עראי.

סימן רלב סעיף יט

ובהא דתנן: "אם התחילו אין מפסיקין" הסכימו רבותינו דאפילו התחילו באיסור, כגון להרי"ף והרמב"ם שהתחילו אחר סמוך למנחה גדולה ולהתוספות והרא”ש אחר סמוך למנחה קטנה, מכל מקום אין מפסיקין ויגמ[ו]רו הסעודה או התספורת והמרחץ והבורסקי והדין.

ודווקא כשישאר שהות להתפלל אחר כך, אבל אם לא ישאר שהות - אפילו התחילו בהיתר צריכין להפסיק, ואפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו עד הלילה - צריך להפסיק (שם סקי"א).

סימן רלב סעיף כ

אבל הרא”ש והטור כתבו דבהתחילו סמוך למנחה קטנה צריכין להפסיק, דהך: "אם התחילו אין מפסיקין" אינו אלא בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, אבל בסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה - חייבין להפסיק. אבל מלשון התוספות ברכות (כ"ח: ד"ה 'כיון' ע"ש) מבואר דאין צריך להפסיק (ב"ח), וכן דעת כמה פוסקים (עיין ט"ז סק"ג).

ופשוט הוא דבמקום שיש חשש שכרות - פשיטא שצריך להפסיק, ולכן בסעודות גדולות שרגילים להשתכר חייבים להפסיק ולהתפלל מנחה (שם סק"ב). וזהו שכתב רבינו הרמ"א סוף סעיף ב' וזה לשונו: "מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה, ואפילו אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת - צריך לקום ולהתפלל" עכ"ל.

ובוודאי אין כוונתו שתעבור זמן המנחה ממש, דאם כן לא שייך לשון 'יש להחמיר', דמעיקר דינא כן הוא, אלא כוונתו שיכול להיות כן על פי ריבוי השתיות כדרך הסעודות הגדולות, ולכן אפילו עוד היום גדול צריך להפסיק (מג"א סקט"ז וט"ז סק"ד). ולכן כשיש חתונה בשבת ולא אכלו עד אחר חצות - יתפללו מנחה מקודם ואחר כך יאכלו, דבחתונה וודאי הוי סעודה גדולה ואסור להתחיל בה סמוך למנחה גדולה. ואפילו להמתירים מכל מקום אחר חצות, כשהגיע זמן מנחה גדולה וודאי אסור לאכול עד שיתפלל, וכן בסעודת ברית מילה וכיוצא בזה (שם).

סימן רלב סעיף כא

וכיון שאם התחילו אין מפסיקין יש לדעת מה מקרי התחלה, וכך אמרו חז"ל שם: "מאימתי התחלת תספורת, משיניח סודר של ספרים על ברכיו, והתחלת מרחץ משיפשט לבושו העליון, והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים, והתחלת דין: אם היו עסוקים מקודם בדין הוי התחלה משיתחילו בעלי דינים לטעון, ואם לא היו עסוקים בדין הוי התחלה משיתעטפו הדיינים, ולדידן שאין לנו עטיפה, משישבו אדעתא לדון. והתחלת אכילה משיטול ידיו, ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה משיתיר איזורו אפילו קודם נטילה (מג"א סקי"ב), דכן מבואר בשבת שם ע"ש. ואף על גב דאין זה טירחא כלל, מכל מקום אין מפסיקין.

ודע דבירושלמי אמרינן על הך ד"ואם התחילו אין מפסיקין", דאם הפסיק נקרא הדיוט, דכל הפטור מדבר ועוש[י]הו נקרא הדיוט. ולא דמי לשארי חומרות, כיון דתנן בהדיא: "אין מפסיקין" אין לו להחמיר. ומכל מקום יראה לי דאין זה אלא בהתחיל בהיתר, אבל בהתחיל באיסור - רשאי להפסיק כיון שהתחיל באיסור, ועיין מ"ש בחושן משפט סימן ה'.