טור אורח חיים רמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן רמג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

וגרסינן בפרק קמא דעבודה זרה (כא:): תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכיר אדם מרחצאות לעו"ג, מפני שנקראת על שמו, ועו"ג זה עושה בו מלאכה בשבת. אבל שדה מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואע"פ שיודעים שהיא של ישראל, אומרים: העו"ג לקחה באריסות ולעצמו הוא עובד; מה שאין כן במרחץ, שאין דרך להחכירו.

כתב הרמב"ן: תנור, יש מסתפקים בו אם דרך להחכירו כמו שדה ושרי, או אם דומה למרחץ ואסור. והוא הכריע לאיסור, דדוקא שדה אומרים ארעא לאריסות קיימא, אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ, אפילו השכירו לשנה אסור. ובריחיים נהגו היתר, שעומדין לאריסות.

ורבינו האיי ז"ל כתב: אם השכירו שנים (ס"א לשנים) הרבה ונתפרסם הדבר, מותר, וכן נהגו היתר בבבל. ואדוני אבי ז"ל כתב: ולפי זה, נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו, שכל מי שיש לו מרחץ או תנור, אינו שוכר פועלים לעשות לו מלאכה בהם ולוקח הוא הריוח של הרחיצה והאפיה, אלא משכירו לאחר לשנה או לחדשים בדבר ידוע ושיטול החוכר כל הריוח שיבא ממנו, הלכך מותר בקבלנות, שאין מלאכת העו"ג נקראת על שם ישראל. אבל אם היה משכירו לימים, אסור ליקח שכר שבת ויום טוב:

בית יוסף[עריכה]

גרסינן בסוף פרק קמא דעבודה זרה: תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי [זה] עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים — ודייק בגמרא (שם): אבל שדהו לגוי מאי? שרי, מאי טעמא? אריסא אריסותיה קא עביד. מרחץ נמי אמרי: אריסא אריסותיה קא עביד? אריסא למרחץ לא עבדי אינשי. ופירש רש"י: אבל שדהו לגוי שרי להשכיר, ואף על פי שנקראת על שמו, לא חשדי ליה דליהוי הגוי שלוחו, אלא אמרי: אריסא הוא וקיבלה עליו [למחצה] לשליש ולרביע, ועליו מוטלת לעשות. כלומר, אבל מרחץ, כיון דלאו לאריסותא עביד, אמרי שכל הריוח לישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל.

ואע"ג דרבי שמעון בן אלעזר פליג התם ארבן שמעון בן גמליאל, פסקו התוספות (ד"ה אריסא) והרא"ש הלכה כרשב"ג, וכן דעת הרי"ף שם (ו:) וסוף פרק כל כתבי (מו:), וכן פסק הרמב"ם בפרק ו (הט"ו), וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יט ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שא) והתרומה (הל' שבת סי' רכא, והל' ע"ז סי' קמה):

וכתב הר"ן (ע"ז ו: ד"ה ומהא, שבת מו: ד"ה ומהא): ומהא שמעינן, דכיון שיש לגוי חלק בפירות השדה, אף על פי שישראל נהנה ממלאכת שבת מותר, דכיון דכולה מלאכה רמיא עליה דגוי, כי קא עביד גוי אדעתא דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתיא, הילכך שרי. וכל שכן שמותר להשכיר שדהו לגוי, כגון שהגוי שוכרו בסך ידוע, דבכהאי גוונא גוי כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל. וכן דעת הרמב"ם בפ"ו (שם), וכן דעת הרא"ש בספ"ק דעבודה זרה (סי' כה), שהתיר להשכיר תנור ומרחץ, והזכירו רבינו בסמוך:


כתב הרמב"ן (חי' ע"ז כא: ד"ה אבל): תנור יש מסתפקים בו וכו' — דברים אלו כתבם הרא"ש ז"ל שם (סי' כה), וגם הר"ן כתב שם (ע"ז ו: ד"ה ומהא) בשם בעל מתיבות (סי' א) דתנור (וכירים) [וריחיים] כשדה דמו, והביא גם כן דברי רבינו האי ז"ל, וסיים והעלה: ונראה שבכל כיוצא בזה, הכל כמנהג המדינה. והן הן דברי הרא"ש ז"ל, וכן כתב הרב המגיד בפ"ו (הט"ו) בשם המפרשים, וכתב שזה היה דעת הרמב"ם, שסתם וכתב: דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות, אסור להשכירו לגוי. ולא פרט מרחץ, לפי שאין דין זה תלוי בדין הדברים, אלא לפי המקומות, יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהוה לפי מנהג ארצם:

ופירוש דברי רבינו האי, נראה דהיינו לומר, שאם השכירו שנה אחר שנה, ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור הזה, דין תנור זה כדין שדה ושרי. ועל פי זה כתב הרא"ש (שם): בכל גבולינו, שנתברר ונתפרסם שמי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים, אלא משכירו לאחר, חזר להיות כשדה ושרי. אבל הגאון מהר"י אבוהב ז"ל פירש דברי רבינו האי, שהשכירו לשנים מרובות, כלומר: לשלש או לארבע שנים; שכיון שהשכירו לכל כך שנים, דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין. ונראה מדבריו שהיה גורס: "אם השכירו לשנים הרבה". ודברי רבינו ירוחם בחי"ב (נתיב י"ב) הם כמו שפירשתי:


ומה שכתוב בספרי רבינו: הלכך מותר בקבלנות — צריך להגיה "בהבלעה" במקום "בקבלנות", שכן הוא בפסקי הרא"ש (שם) ובדברי רבינו ירוחם בחי"ב (שם). ומיהו אפשר דאדרבה, בפסקים צריך להגיה "בקבלנות" במקום "בהבלעה", והכי קאמר: כיון דאין דרך לשכור להם פועלים, אלא משכירו לאחר בדבר ידוע לשנה או לחודש, אין המלאכה נקראת על שם ישראל, הילכך מותר להשכיר גוי בדבר ידוע לחודש כדי שיקבל עליו כל מלאכה הצריכה והישראל יטול כל הריוח, דגוי בדידיה קא טרח, ומשום הכי שרי מדינא; וגם משום מראית העין ליכא, כיון שאין המלאכה נקראת על שם ישראל. אבל דעת הגאון מהר"י אבוהב ז"ל שאי אפשר לומר כן, משום דאפילו לדברי המתירין (בסי' רמד) בשוכר גוי בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות, הני מילי בשדה, משום שאף על פי שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר; אבל במרחץ או תנור, שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום, נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור. ואף על פי שאפשר לדחות טעם זה, מכל מקום הדעת נוטה שלא לגרוס "בקבלנות", כי היכי דלא נשוייה להרא"ש חולק על רוב הפוסקים שאוסרים בזה, כמו שאכתוב בסימן שאחר זה בס"ד. ודברי רבינו ירוחם יכריעו:

ומה שכתב: אבל אם היה משכירו לימים אסור וכו' — אי גרסינן "בהבלעה" הכי פירושו: מותר להשכיר המרחץ או התנור לחודש או לשנה לגוי, דמדינא שרי, כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה; ולמראית העין ליכא למיחש, מאחר שדרך המקום להשכירם לאחרים. אבל אם משכיר בדבר ידוע ליום, אסור מדינא ליטול שכר שבת ויום טוב להדיא. ולמד כן מברייתא דהשוכר את הפועל דפרק הזהב (בבא מציעא נח א) שכתב רבינו בסימן ש"ו. ואי גרסינן "בקבלנות", הכי פירושו: מותר לשכור לגוי לחודש או לשנה לעשות מלאכת המרחץ או התנור; אבל אם שוכרו בדבר ידוע לכל יום, אסור, דהיינו ההיא דהשוכר את הפועל. אך לשון "משכירו" קשה על זה, דאם כן הוה ליה לכתוב: "אבל אם היה שוכרו"; וזה הוכחה על גירסת "בהבלעה", דלההיא גירסא אתי שפיר "משכירו":


כתוב בתשובות הגאונים: נשאל מלפני רב נטרונאי: ישראל שקנה מרחץ או פורני [מגוי] והשכירם לגוי, והגוי עושה בהם מלאכה, שכרו מותר או לא? כי יש גאונים אוסרים מפני שנקראת על שמו, ויש מי שמתיר, משום דמה שאמרו: "מפני שנקראת על שמו", אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורני וישב הוא בעצמו בהם, ופעמים שישכירו וישאר שמו עליו; אבל מי שלא ישב בה ולא נקרא עליו שמו מעולם, אלא מגוי קנאו ולגוי השכירו, למה נאסר? והשיב: [באופן] שאמרתם [אין] שכרו אסור. אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ לגוי, אם השכירו לו עבדיה לאיסורא ולא יעמיד ביד הגוי שכרו שכבר מותר, וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור, עכ"ל. ומה שכתב שאפילו במקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר, אין כן דעת הרמב"ם והמרדכי, כמו שאכתוב בסימן רמ"ה (ד"ה כתוב במרדכי):

כתבו התוספות בסוף פ"ק דעבודה זרה (כא: ד"ה אריסא) וזה לשונם: והר"ם היה נותן טעם דלהכי מותר באריסות שדה, דכיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף [הקרקע], דמי לשותף; אבל בקבלנות דבית, שנוטל מעות בשכרו, לא הוי כשותף ואסור. ולהכי קאמר הכא דמרחץ אסור, דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, דכיון שנוטל מעות בשכרו ולא שייך ליטול זה בגוף המרחץ, אסור. ולפי זה יש להתיר להשכיר ריחיים לגוי היכא שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות, דהוי כמו שותפין. וכן נראה ממה שכתב הכל בו (סי' לא כט ע"ד) בשם רבינו פרץ (הגהות סמ"ק סי' רפ"ב עמ' ש"א), וכן כתבו סמ"ק (סי' רפב עמ' שב) והגהות פרק ו (הי"ב דפוס קושטא) בשם ספר התרומה (הל' ע"ז סי' קמה). וכתבו עוד, שדין תנור כדין ריחיים, שאם נוטל מגוף הפת לפי חלקו שרי. ואין נראה כן דברי הרמב"ם ולא מדעת שאר פוסקים, שלא חלקו בין מרחץ לשאר דברים, משמע דכי היכי דשרו ריחיים ותנור בנוטל חלקו בקמח ופת, הכי נמי שרי במרחץ בנוטל חלקו מריוח המרחץ במעות, דפירות דמרחץ מעות נינהו. ומאי דאמרינן: אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, היינו לומר שמתוך שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט, אין דרך לתתו לאריס, וכמו שכתב הר"ן בסוף פרק כל כתבי (מו: ד"ה גרסי'):

כתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל בשם ר"ח (ע"ז יט סוף ע"ב), שאם יש לישראל דירה, ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, מותר להשכיר לגוי. ונפקא מינה למקום שאין נוהגין להשכיר מרחץ, ואפילו הכי בכהאי גוונא שרי, משום דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכני הדירה, כבר ידוע להם שהשכירו לגוי:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

גרסינן סוף פרק קמא דע"ז תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' ואע"ג דרשב"א פליג עליה בברייתא ולית ליה אריסא אריסותיה עביד מ"מ הפוסקים פסקו כרשב"ג. ומ"ש משא"כ במרחץ שאין דרך להחכירו בריש פ"ו דדמאי במשנתנו ובתוספתא מבואר דהמקבל שדה היינו כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע והחוכר הוא שיפסוק עם בעל הבית שיתן לו דבר קצוב מפירות השדה כך וכך לשנה בין עבדא בין לא עבדא והשוכר הוא ג"כ חוכר אלא דחוכר הוא בפירות ושוכר הוא במעות שיתן לבעה"ב סך כך וכך לשנה והכי איתא בב"מ בפרק המקבל והא דנקט רבינו שאין דרך להחכירו לאו דוקא חכירות אלא ה"ה דאין דרך להשכירו מתוך שהוצאותיו מרובים ושכרו מועט והכל אומרים דבשביל ישראל הוא עושה ולכן אסור. ואיכא למידק כיון דבשדה בין מקבל בין שוכר בין חוכר הכל שרי ובמרחץ הכל אסור כדמשמע בגמרא וכדכתב רבי' וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' שבת אמאי נקט תלמודא גבי שדה אריסותיה קא עביד כיון דבלא אריסות נמי שרי וי"ל דלרבותא נקטיה דאפילו בכה"ג שהישראל נהנה ממלאכ' שבת מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד והנאות ישראל ממילא אתיא הילכך שרי וכ"ש שמותר להשכירו ולהחכירו דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד וישראל לא מתהני כלל וכ"כ הר"ן בסוף פרק כ"כ ומביאו ב"י ועוד כתב שאילו היה האריסות אסור אף השכירות ה"ה אסור דארעא לאריסותא קיימא ובאריסות תלו אינשי ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כה"ג שרי עכ"ל ולפ"ז טעמא דמרחץ דאסור משום דאין דרך לקבלו למחצה לשליש ולרביע וכמ"ש רבינו בסמוך אבל תנור אינו עומד לאריסות ודינו כמרחץ וכו' דאיסורו דמרחץ משום מראית העין הוא דהרואה אומר שהבלנים שלוחיו של ישראל הן ולכן אפילו השכירו לשנה דמדינא שרי כיון דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד והישראל לא נהנה כלום מ"מ אסור משום מראית העין:

ורבינו האיי כתב אם השכירו שנים הרבה וכו' כתב ב"י פירוש אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכיר התנור דינו כשדה ושרי ולפ"ז הא דאמר וכן נהגו היתר בבבל היינו נמי היכא שהשכירו שנה אחר שנה ונתפרסם וכו' אבל לכתחלה אסור להשכירו אפי' לשנה כדכתב בסמוך ואפשר לומר דה"ק דכיון דבהשכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר על כן נהגו היתר בבבל אף לכתחלה משום דבבבל נתפרסם הדבר שאפילו העכו"ם שיש להם מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' וניחא השתא הא דכתב הרא"ש ולפ"ז נתברר וכו'. ובס"א כתוב אם השכירו לשנים בלמ"ד וכך ראיתי בספר רבינו כתיבת יד ישן פי' שהשכירו לד' או ה' שנים מתחלה דכיון דהשכירו לכל כך שנים אית ליה קלא וליכא חשדא ואתי שפיר דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחילה להשכירו מתחלה להרבה שנים ולא חיישינן למראית העין:

הילכך מותר בקבלנות וכו' באשר"י כתוב בהבלעה דהיינו שמשכירו לאחר לשנה או לחדש בדבר ידוע דנוטל שכר שבת בהבלעה אבל אם היה משכירו לימים שבכל יום ויום יתן לו פרוטה אסור ליקח שכר שבת ושכר י"ט וכן הסכים ב"י למחוק בקבלנות ולהגיה במקומו בהבלעה ע"ש אבל לפעד"נ דאין למחקו ובכוונה שינה רבינו לשון הרא"ש והוא שהרא"ש כתב מתחלה וז"ל ומהך דשמעתין דאמרינן אריסותיה קא עביד בשדה אין ראיה לקבלנות בתים לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום הילכך הרואה אומר שכירי יום נינהו וראיה מהירושלמי וכו' עד הילכך כל קיבולת במחובר בבנין בית אסור וכו' עכ"ל משמע דוקא קיבולת בבנין בית אסרו הרא"ש אבל בקבלנות שדה מותר דרוב מלאכת שדה על ידי אריסות וקבלנות הוא הילכך ליכא למיסר מפני הרואים שיאמרו שכירי יום נינהו. והשתא לפי מה שכתב רבינו כאן לפי דעת רבינו האיי גאון בתנור ומרחץ דנתפרסם הדבר שכל מי שיש לו מרחץ אינו שוכר פועלים וכו' כתב רבינו דלפ"ז במרחץ נמי מותר אפילו בקבלנות שיקבל עליו העכו"ם כל מלאכת המרחץ בדבר ידוע והישראל יטול כל הריוח דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד ושרי מדינא וליכא למיסר משום הרואים דיאמרו שכירי יום נינהו כיון דאין דרך לשכור פועלים לעשות לו מלאכה בהם וכו' והא דכתב הרא"ש מותר בהבלעה וכו' לאו למימרא דוקא הבלעה דודאי הוא הדין בקבלנות כדמוכח מתחלת דבריו כדפרישית אלא כיון דכתב הרא"ש ולפ"ז נתברר וכו' עד אלא משכירו לאחד לשנה ולחדשים דהיינו הבלעה לכך קאמר עליה הילכך מותר בהבלעה ולכן בא רבינו לפרש סתימת דברי הרא"ש וכתב מותר בקבלנות במקום מותר בהבלעה להורות דאפילו בקבלנות נמי שרי והא דכתב אבל אם היה משכירו לימים וכו' ולא כתב אבל אם היה שוכרו לימים דהיינו קבלנות נראה דלרבותא נקט משכירו דל"מ שוכרו דה"ל כמו שלוחו לעשות מלאכתו בשבת והבעה"ב נוטל כל הריוח דפשיטא דאסור אלא אפילו משכירו לימים בדבר ידוע והעכו"ם נוטל כל הריוח דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד וליכא למיסר נמי מפני הרואים כיון דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' אפ"ה אסור מפני שנוטל שכר שבת אבל כשמשכירו לשנה אין שם איסור כלל לא מדינא ולא משום מראית העין ועד"ז כתב הר"ן לשם ע"ש גדול אחד וז"ל אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמר קיבולת אסור התם בקיבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשותו בשכירות יום אבל בשדה שדרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הרמב"ם נ"ל עיקר עכ"ל הרי לך שלשון הרא"ש הוא ממש כלשון החולקים על הרמב"ם וכדפרישית וזה דעת רבינו. ומה שהקשה מהרי"א דאי אפשר להתיר קבלנות במרחץ ותנור שהרי אם לא עשה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ולא דמי לשדה וכו' שגגה היא שפלטתו הקולמוס דא"כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה עכו"ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום ונמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת אלא בע"כ כל היכא דהעכו"ם אדעתיה דנפשיה קא עביד לא הוי שלוחו דהנאת ישראל ממילא קא אתיא ומדינא שרי לכ"ע והרמב"ם דאוסר אפילו בקבלנות דשדה אינו אוסר מדינא אלא מפני הרואים אבל להרא"ש דמתיר בקיבולת דשדה דליכא חששא דמפני הרואים וה"ה במרחץ ותנור לפי מה שנתפרסם דאינן שוכרים פועלים וכו' לשיטת רבינו האי שרי אפילו בקבלנות ודו"ק. עוד נראה ליישב דמ"ש רבינו דמותר בקבלנות ר"ל שהעכו"ם מקבל עליו עבודת המרחץ ותנור כולה ליטול בריוח שליש או מחצה או רביע דהיינו אריסות דשרי דהשתא דנתפרסם הדבר דאינו שוכר פועלים וכו' חזר דין מרחץ כדין שדה דשרי אפילו באריסות כדפרישית בתחילת סימן זה וכ"כ בסמ"ק דקיבולת שרי לדינא דגמרא בשדה וריחיים ותנור ר"ל בקיבולת דלשליש ולמחצה ולרביע כמו שיתבאר בסימן שאחר זה מכל מקום מ"ש תחלה דאפי' קבלנות ממש שרי להרא"ש ורבינו נראה עיקר: כתב ב"י ע"ש רב נטרונאי גאון דבמקום שאסור להשכיר אם השכיר שכרו מותר ואין כן דעת הרמב"ם והמרדכי כמ"ש בסימן רמ"ה עכ"ל ולפעד"נ דאין כאן מחלוקת כלל ותחלה צריך ליישב מ"ש הגאון דאם השכיר שכרו מותר דהלא סוף פ"ק דע"ז תני להדיא ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות וכו' ואם באו לחשבון אסור אלמא דאפילו בדיעבד שכרו אסור אלא בע"כ דאין השכר נאסר אלא היכא דהמלאכה מוטלת על ישראל אע"פ שמוטלת ג"כ על העכו"ם בשותפות ישראל ומכ"ש אם מוטלת על הישראל לבדו דאסור ובכה"ג קאמרי הרמב"ם והמרדכי דהשכר אסור אבל הגאון מדבר במרחץ או תנור שהשכירו הישראל לעכו"ם והמלאכה לה מוטלת על העכו"ם לבדו ומותר להשכירו לעכו"ם מדינא אלא שחכמי' אסרוה מפני מראית העין אם עבר והשכירו שכרו מותר דעבדי' לאיסורא ולא יעמיד ביד העכו"ם שכרו אלא דק"ל בהך עובדא דאית' במרדכי דהעכו"ם אפה בו בשב' על כרחו של ישראל דלמה יהא שכרו אסור הלא רש"י והמפרשים פירשו בהך דאם באו לחשבון אסור דהיינו טעמא דגלי דעתיה דשלוחו הוה ואסור משום שכר שבת וכשאפו בו בעל כרחו פשיטא דלא מיחזי כשלוחו ונראה דהך עובדא דבמרדכי בשם רבינו גרשום אינו מפרש הך דאם באו לחשבון אסור משום דמיחזי כשלוחו אלא אסור משו' שכר שבת גרידא דסוף סוף חילופי שבת הוא ואסור. מיהו נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום שבת בלבדו אבל אם אפו בו הרבה ימים כיון שהיה בע"כ דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת ולפ"ז הא דהתיר הגאון השכר היינו דוקא בהבלעת שאר הימים דשלא בהבלעה אף ר"נ מודה דאסור משום שכר שבת כדאיתא בפ' הזהב והשתא נראה דאין מי שחולק על הוראת ר"נ דכיון שהמלאכה כולה מוטלת על העכו"ם וגם השכירות שנוטל הוי בהבלעת שאר הימים הכל מודים דשרי בדיעבד ובהגהות ש"ע נמשך אחר דברי ב"י וכתב ואם עבר והשכירו במקום האסור י"א שהשכר מותר וי"א שאסור וכן עיקר עכ"ל ולפע"ד דאין כאן מחלוקת וכדפי' וכתב ב"י כתבו התוס' סוף פ"ק דע"ז ע"ש מהר"ם דאריסות שדה שנוטל בגוף השדה דמי לשותף אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוי כשותף ואסור ולהכי מרחץ דלא שייך ליטול בגוף המרחץ אלא נוטל מעות בשכרו אסור ולפ"ז יש להתיר להשכיר ריחיים לעכו"ם היכ' שנוטל בקמח לפי חלקו ואינו נוטל מעות דהוי כמו שותפות ודין תנור כדין ריחיים כשנוטל מגוף הפת לפי חלקו ושרי. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים אלא במרחץ נמי שרי בנוטל חלקו במעות דפירות דמרחץ מעות נינהו עכ"ל ולפעד"נ דלא עלה ע"ד הר"ם לומר דבמרחץ אע"פ שנוטל חלקו בריוח במעות אסור דאם כן אמאי אמרו אריסותא דמרחץ לא עבדי אינשי הא אפילו עבדי אריסא למרחץ דהיינו שנוטל חלקו בריוח במעות נמי אסור מדינא לפי דעת ב"י אלא פירוש דברי הר"ם הכי הוא דשדה כיון דלאריסותא קיימא וגם קבלו העכו"ם באריסותא לשליש וכו' כמו שרגילין לקבל וגם אינו נוטל מעות דבר קצוב בשכרו דמי לשותף אבל בקבלנות דבית דבע"כ אי אפשר בענין אחר אלא שנוטל דבר קצוב בשכרו לא הוי כשותף אלא כשכירו ושלוחו ולהכי קאמר במרחץ כיון דאין דרך לתתו באריסות ר"ל שיהא לו חלק בריוח הן רב הן מעט אלא דבר קצוב בשכרו וכיון דלא שייך זה בגוף המרחץ אסור דהוי כשלוחו ולפ"ז ריחיים אם נוטל חלקו בקמח הוי כשותף וכך הם דברי סה"ת בסימן קמ"ו והסמ"ג דף כ"א ע"ג והסמ"ק ע"ש: כתב המרדכי בס"פ כל כתבי לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם פר"ח כיון דלא נאסר אלא משום דנקראת על שמו דוקא אסור כשהמרחץ ביד ישראל אבל כשהמרחץ ברשות אחר בפני עצמו ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לו ממש אין לחוש עכ"ל והב"י כתב דין אחר ע"ש ר"ח בס"ס זה ממש איפכא דכשהמרחץ ביד ישראל ואין רוחצין בו אלא שכיני הדירה יש להתיר ולהשכירו אפילו במקום שנוהגים איסור במרחץ דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם וכ"פ בהגהת ש"ע:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"כ הר"ן ספ"ק דע"ז וס"פ כל כתבי דבזה הכל כמנהג המדינה. וכ"כ המרדכי ס"פ כל כתבי שאם המרחץ ביד עכו"ם ויודעים ומכירים בו ששכרו מישראל שרי.

(ב) וכ"כ בא"ז דבכה"ג שרי: