ערוך השולחן אורח חיים רמב
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
כללי דיני שבת ופרטי אבות מלאכות
ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה
סימן רמב סעיף א
[עריכה]שבת קודש הוא האות הגדול שבין הקב"ה ובין עמו ישראל, כמו שכתוב: "כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר: אף על גב דשבת הוא זכר למעשה בראשית, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי - שבת וינפש", ולכן "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת" וגו', כדכתיב במעשה בראשית. ואם כן, הוא שייך לכל ברואי עולם, ואינה דומה למועדים, שהם זכר ליציאת מצרים, שאין לשארי האומות שייכות בזה, שהם לא יצאו ממצרים. אבל במעשה בראשית כולם נבראו. מכל מקום לא נתן הקב"ה קדושת השבת, רק לישראל בלבד. וזהו "לדעת כי אני ד' מקדשכם", כלומר, שאתם קדושים אצלי, כדכתיב: "קדושים תהיו", ולכן נתתי לכם קדושת השבת. והשבת וישראל הם תכלית הבריאה.
(וזהו שאומרים: "ולא נתתו" וכו' "לגויי הארצות, ולא הנחלתו" וכו', כלומר: אף שלכאורה יש שייכות לכולם בזה. וזהו שאמרו בפרק קמא דשבת: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך אמור להם לישראל" וכו', כלומר: אף שביכולת ליתנה לכל הברואים, ודו"ק).
סימן רמב סעיף ב
[עריכה]קדושת שבת למעלה מכל הקדושות, וברכתה למעלה מכל הברכות, ולכן נתקדשה ונתברכה מראשית הבריאה, כדכתיב: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו". והיא מקור הברכה לכל ימות החול. ולכן נצטוו ישראל על השבת בשבעה פרשיות שבתורה, ב'בשלח' ו'יתרו' ו'משפטים' ו'כי תשא' וב'ויקהל' ו'אמור' וב'ואתחנן', להורות שכל שבעה ימי השבוע – בשבת תלויים. ולכן אנו מזכירים בכל יום את השבת, שאומרים בשיר של יום: "ראשון בשבת" ו"שני בשבת", וכן כולם.
סימן רמב סעיף ג
[עריכה]השבת היא עיקר האמונה בהקב"ה, שברא עולמו בששת ימים, וביום השביעי שבת וינפש. וכל שאינו שומר שבת, אין לו אמונה. ולכן דימו חז"ל בכל הש"ס מחלל שבת לעובד כוכבים. וכל המחלל את השבת, ככופר בכל התורה כולה.
ולכן, תיכף שיצאו ישראל ממצרים, נצטוו על השבת, בפרשת "בשלח", עוד קודם מתן תורה, לפי שיציאת מצרים הוא עדות על השגחתו יתברך בעולמו, לשלם טוב לעושי טוב, ולהיפך לעושי רע, כמו המצרים וכיוצא בהם. והוא עדות על יכולתו יתברך לשנות את הטבע, כמכות מצרים (וקריאת) [וקריעת] ים סוף, וירידת המן והשליו והבאר. ואם אינם מודים שהקב"ה ברא עולמו, הרי כופרים בכל הדברים. ולכן נתן להם השבת תיכף ביציאתם ממצרים. וכך אמרו חז"ל, דשבת ודינים נפקדו במרה, והיא החנייה הראשונה אחרי קריעת ים סוף, כמבואר בתורה.
והרי אנו רואים בשבת הראשון, שאיזו אנשים חיללו את השבת ויצאו ללקוט את המן, ואמר הקב"ה: "עד אנה מאנתם לשמור מצוֹתָי ותורֹתָי", הרי אמר מפורש שהשבת היא כלליות כל התורה והמצוות.
(ולכן בסוף כי תשא כתיב: "את חג המצות תשמור", ואחר כך: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", ובכל התורה שבת קודם לרגלים, דהוא תדיר ומקודש. אלא להורות דלחג המצות – ההכרח לשמור שבת, ואם אין שבת, אין פסח ואין תורה).
סימן רמב סעיף ד
[עריכה]והנביאים, כשהוכיחו את ישראל על הפרת התורה, הוכיחו ביחוד על חילול שבתות בפני עצמן, אמר: "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע" (ישעיהו נו ב), כלומר, דזכות שמירת שבת יגרום לו שלא יעשה כל רע. ועוד אמר: "כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי", כלומר, ברית התורה. הרי מפורש שהמחלל את השבת, הרי זה מפר ברית התורה.
סימן רמב סעיף ה
[עריכה]ירמיה אמר: "כה אמר ד' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת" וגו', "והיה אם שמוע תשמעון אלי" וגו' "ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים" וגו', "ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא" וגו' "והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה". ולכן אמרו חז"ל בשבת, שבמקום שחילול שבת מצויה, שם הדליקה מצויה. ויחזקאל אמר: "וימרו בי" וגו', "את שבתותי חללו ואומר לשפוך חמתי" וגו', "יען משפטי לא עשו וחקותי מאסו ואת שבתותי חללו" וגו'.
ולכן יש להאיש הישראלי ליתן ליבו לשמירת שבת קודש, ולקבלו מבעוד יום גדול, ולא סמוך להשקיעה, דעל פי זה רבים מהמון ונשים ועמי הארץ מדליקין נרות אחר השקיעה. והרי באיסור חמץ בערב פסח אחר חצות, דאינו אלא בלאו, ועם כל זה עשו חכמים הרחקה כשני שעות; ופירשו חז"ל בפסחים הטעם, משום דחמץ מסור לכל. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בחילול שבת, דאיסור סקילה, ונמסר לכל בני ישראל טף ונשים, שיש להרחיק הדלקת הנרות הרבה הרבה קודם השקיעה. וכל שכן דרב העיר והיריאים מחוייבים להקדים הרבה, כדי שההמון עם שלא יקדימו כל כך, מכל מקום לא יבואו לידי חילול שבת. מה שאין כן אם הם בעצמם מדליקים סמוך להשקיעה, שההמון ידליקו אחר השקיעה, כאשר שמענו כן ראינו בכמה מקומות.
והדורות הקודמים היו מקדימים הרבה בקבלת שבת, כמבואר בתרומת הדשן (סימן א'), שאחר התפילה ואחר האכילה הלכו לטייל, והיתה אז שקיעת החמה, עיין שם. (והשל"ה בסידורו קודם קבלת שבת מבאר, שהאומר "מזמור שיר ליום השבת" אחר השקיעה — מביא סכנה רבה, עיין שם שביאר זה בגודל קדושתו וחוכמתו).
סימן רמב סעיף ו
[עריכה]ושכר שמירת שבת גדלה מאד, כמו שביארו הנביאים וחז"ל. ואמרו: כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצָרִים, וניצול משיעבוד [מלכויות], ונותנים לו משאלות ליבו (שבת קיח א). ועונג שבת היא מצוַת נביאים, דכתיב: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח יג). והכל מודים בשבת דבעינן לכם (פסחים סח ב), דכתיב: "וקראת לשבת עונג". ועוד נבאר בזה בסייעתא דשמיא בסעיף מ"ב.
סימן רמב סעיף ז
[עריכה]הלכות שבת המה הלכות מרובות ועמוקות. ורבותינו הטור והשו"ע, עם גודל אריכותם, מכל מקום לא כתבו רק האסור והמותר, אבל לא כתבו עיקרי אבות מלאכות ותולדותיהן וחיובי דאורייתא ודרבנן וכללי שרשי מלאכות של שבת והרמב"ם ז"ל ביאר הכל ולשלימות מלאכת הקודש רצונינו לבאר ג"כ מעט בזה ומה שיש הפרש בין דעת הרמב"ם לבין כמה מרבותינו רש"י ותוס' ועוד מהראשונים כמו שנבאר בס"ד:
סימן רמב סעיף ח
[עריכה]וזה לשון הרמב"ם ריש פרק א' משבת: שביתה בשביעי ממלאכה - מצוַת עשה, שנאמר (שמות כ ט): "וביום השביעי תשבות". וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצוַת עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה". ומהו חייב על עשיית מלאכה? אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עשה בשוגג, חייב חטאת.
וכל מקום שנאמר בשבת "פטור", הוא פטור מן התורה, אבל אסור מדרבנן. וכך אמרו חז"ל ריש שבת: כל פטורי דשבת, פטור אבל אסור, לבד מהני תלת וכו', אלא אם כן נאמר "מותר", או "אינו חייב כלום". ובפטור אבל אסור, כשעבר ועשה, מכין אותו מכת מרדות.
סימן רמב סעיף ט
[עריכה]בריש פרשת ויקהל (שמות לה א) כתיב: "ויקהל משה" וגו', "אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" וגו'. וביאורו, שציווה אותם על מלאכת המשכן, ושבשבת אסור לעשות מלאכת המשכן, כמבואר במכילתא. ומזה באה הקבלה לחז"ל ללמוד כללים ועיקרים גדולים במלאכת שבת; דְמִדְנִסְמְכָה עניין שבת למלאכת המשכן, למדנו כל מלאכות שבת ממלאכות שהיו במשכן.
וכך שנו חכמים (שבת מט ב): אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו, ואתם לא תזרעו; וזריעה היתה במשכן לזריעת סממנים (רש"י). הם קצרו, ואתם לא תקצרו וכו'. מזה למדנו ל"ט אבות מלאכות בשבת, כמו שיתבאר, מפני שאלו המלאכות היו במשכן החשובות (ריש ב"ק). ואף שיש כמה מהאבות מלאכות הדומות זו לזו, כמו זורה ובורר ומרקד, שכולם הם לברר האוכל מן הפסולת, אלא שהבירור אינו בעניין אחד, דזורה הוא ברוח, ובורר הוא בידיו, ומרקד הוא בנפה. מכל מקום, כיוון שכולם היו במשכן מהמלאכות החשובות, קרינן להו אבות; ושארי מלאכות הדומות להאבות, קרינא להו תולדות (שם ושבת עג ב).
סימן רמב סעיף י
[עריכה]ואם תשאל: איזה נפקא מינה יש בין אב לתולדה? דהא על שניהם חייב סקילה וכרת, וחטאת בשוגג. אך נפקא מינה גדולה יש בזה, דאם עשה שני מלאכות, אם האחת אב והאחת תולדה שלה, אינו חייב אלא חטאת אחת. אבל כשהם שני אבות, או שהיא תולדה מאב אחר, חייב שני חטאות. וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ז'), עיין שם.
ולדעת רבותינו בעלי התוס' (שבת עג ב ד"ה 'משום זורע') יש סברא שיש חילוק לעניין התראה, שצריך להתרות על התולדה דווקא משום האב. ואם כן יש נפקא מינה גדולה בין אב לתולדה. וכן משמע בשבת). אמנם התוס' בעצמם נסתפקו בזה, ויש לומר דגם אם התרו משום התולדה גם כן חייב.
אבל זהו פשיטא, דאם התרו על התולדה משום תולדה אחרת, אף שהיא מאותה אב, לא הוי התראה, אלא אם כן התרו בהתולדה עצמה שרצונו לעשות, או באב שלה. ולפי זה יש לדעת מה מקרי אב ומה מקרי תולדה.
סימן רמב סעיף יא
[עריכה]איזה הם אבות המלאכות? כך שנו חכמים במשנה דכלל גדול: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבדו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, הבונה והסותר, המכבה והמבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות וכו'.
ואיתא בגמרא (שבת עה ב): המולח ומעבד אחת הן, ואינן חלוקין לשני אבות. ויש עוד אב, והוא שירטוט, עיין שם. ואין זה חסרון במשנה, דבאמת פירוש דהמעבדו כן הוא, כדאיתא בירושלמי וזה לשונו: מה עיבוד היה במשכן? שהיו משרטטין בעורות כדי להשוות הצדדים, עיין שם (ובש"ס שלנו דאמר "אפיק" וכו' גם כן יש לומר כן, ודו"ק).
סימן רמב סעיף יב
[עריכה]והנה באשר שהטור והשולחן ערוך לא הזכירו המלאכות בפרטיותיהן, ואי אפשר לנו לשנות מסימני הטור והשולחן ערוך, לכן ראינו להסמיך מלאכות אלו בפרטיות, כל מלאכה להסימן שיש קצת שייכות לזה. ושם נבאר בסייעתא דשמיא האבות ותולדותיהן. ונציין הסימנים שנזכרים הזורע והחורש והקוצר בסימן של"ו. ומעמר וגוזז ומנפץ וטווה והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג והפוצע והכותב והמוחק, בסימן ש"מ. הזורה והבורר והמרקד בסימן שי"ט. הלש והטוחן, והמפשיט את העור והמעבדו ומוחקו ומחתכו ומשרטט, בסימן שכ"א. האופה והשוחט בסימן שי"ח. הדש והמלבן והצובע בסימן ש"כ. הקושר והמתיר, התופר והקורע, בסימן שי"ז. והצידה[1] בסימן שט"ז. הבונה והסותר והמכה בפטיש בסימן שי"ג. המכבה והמבעיר בסימן של"ד. המוציא מרשות לרשות בסימן ש"א.
סימן רמב סעיף יג
[עריכה]והנה לכל אב יש הרבה תולדות. ובירושלמי שם אמרו, דרבי יוחנן וריש לקיש עיינו זמן רב בהאבות מלאכות, ומצאו לכל אב מלאכה שלושים ותשעה תולדות, עיין שם.
וכתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ה'): התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט מעט כדי לבשלו, הרי זה חייב, שהיא תולדת טחינה, שהטוחן - לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, עד כאן לשונו. ופרטי דין זה יתבאר בסימן שכ"א, דאין זה רק בירק שאיננו נאכל חי, עיין שם.
וכתב עוד, דלכל מלאכה ומלאכה ישנן תולדות על דרך זה. ומגוף המלאכה יש להבין של איזה אב היא, כמבואר למבין. ורק יש לדעת גדרי האבות, ובסייעתא דשמיא נזכיר כשנבוא לאיזה מלאכה מהמלאכות מהו גדרה.
סימן רמב סעיף יד
[עריכה]לפי מה שנתבאר, יכול להיות שיתחייב האדם שלושים ותשע חטאות בשבת, כשיעבור בשוגג על כל המלאכות, ולא יותר, לפי שכל המלאכות שבעולם נכללו באלו השלושים ותשע מלאכות, ועל האב ותולדה כבר נתבאר שאינו חייב אלא אחת.
ומניין למדנו שחייב על כל אב מלאכה בפני עצמו? כך אמרו חז"ל (שבת ע א), דכתיב: "לא תבערו אש", והרי הבערה בכלל כל המלאכות היתה. ולמה יצאת בפני עצמה? ללמדך לחילוק מלאכות, דכשם שחייב על ההבערה בפני עצמה, שהרי יצאה בפני עצמה, כמו כן כל מלאכה ומלאכה. דזהו מידה משלוש עשרה מידות[2], דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו. וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' (הלכה ב') משגגות עיין שם.
(וצריך לומר דלית לן הך דאיסי ריש מכילתין, שאמר שיש מלאכה אחת מהשלושים ותשע מלאכות שאינו חייב עליה חטאת, עיין שם. והטעם, דכיוון דרבי יוחנן אמר (שבת סט א) על משנה דאבות מלאכות, שאם עשאן כולם בהעלם אחת - חייב על כל אחת ואחת, לא חיישינן לדאיסי, ובוודאי ידע רבי יוחנן דחכמים פליגי עליה דאיסי ודו"ק)[3].
סימן רמב סעיף טו
[עריכה]כתב הרמב"ם בריש פרק ב' משגגות:
- "אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף. אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף, פטור. כיצד? כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת. עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון, פטור, עד שיעקור בשגגה ויניח בשגגה. וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.
ואם היה תחילתו וסופו בשגגה, אף על פי שבאמצע היה בזדון - חייב חטאת. והכי משמע להדיא בשבת (קב. באוקימתא דרב אשי, עיין שם).
ודע, דלאו דווקא בהוצאה שהיתה בידו לבלי לגמור המלאכה, אלא אפילו בזורק, שאחר שיצתה מידו לא היתה בידו להשיבה, מכל מקום, אם נזכר קודם שתנוח - פטור מחטאת. וכן מפורש בשבת שם. ותמיהני על הרמב"ם, למה לא צייר דין זה בזריקה, ובפרט שלשון המשנה שם כן הוא, וצריך עיון. ונראה לעניות דעתי, דהרמב"ם בכוונה שינה מלשון המשנה, משום שהירושלמי באמת מחייב בזריקה, מטעם דאין בידו להחזיר
(וזה לשון הירושלמי שבת פרק יא הלכה ו: "כיני מתניתין, והזיד. וקשיא, אילו ירה חץ להרוג נפש, והתרו בו, וחזר בו, שמא כלום הוא וכו'?" עיין שם. והמפרשים פירשו פירוש זר, עיין שם. והאמת דבמשנה ירושלמית הגירסא במשנה: הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו, עיין שם. וזהו שאומר, כיני מתניתין והזיד, כלומר, דכך היא הגירסא, שהיה מזיד עד שלא תצא מידו, ולכן כשזרק, היתה במזיד ופטור מחטאת; דאם לא כן, אלא כגירסת הבבלי, קשה, למה יפטור? והרי אין בידו להחזירה! ולכן הרמב"ם, להרחיק את עצמו ממחלוקת, כתב לשון הוצאה ודו"ק). (ובהלכות שגגות כתבנו תירוץ אחר, עיין שם)
סימן רמב סעיף טז
[עריכה]- "עבר עבירה, ויודע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת - הרי זו שגגה ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו - הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות שחייבין עליה כרת", עד כאן לשונו. אבל בעבירה שאין בה כרת אלא מלקות, אם הזיד בלאו, אין זה שגגה, ומלקין אותו.
והנה בשבת יש דבר אחד שהוא בלאו ולא בכרת, והיינו מחמר אחר בהמתו. ומכל מקום, גם אם עשה במזיד פטור ממלקות, משום דהלאו הוא מקרא ד"לא תעשה כל מלאכה אתה" וגו' "ובהמתך" וגו', ובלאו זה נכלל מיתה גם כן אם עשה מלאכה בעצמו, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. וזה מבואר בש"ס בכמה מקומות, מטעם דלאו זה לא ניתן למלקות אלא למיתה. וכן פסק הרמב"ם בריש פרק קמא משבת, עיין שם. וכל שכן דבשוגג פטור מקרבן, דקרבן אינו אלא כשיש כרת על המזיד ולא באיסור מלקות (עיין תוספות שבת קנ"ד. ד"ה 'בלאו').
סימן רמב סעיף יז
[עריכה]ודע, דבשגגת שבת יש שני דברים. והיינו כגון שקצר בשבת, וידע ששבת היום, אלא שסבור דקצירה מותר בשבת; או שידע שקצירה אסורה בשבת, אלא שלא ידע ששבת היום. ונמצא דחיוב מיתה אינו אלא כשידע ששבת היום, וקצירה אסורה בשבת, שחייבין עליה מיתה.
והנה לכאורה הכל אחד אם הזיד בשבת ושגג במלאכה, או הזיד במלאכה ושגג בשבת. אבל באמת אינו כן, דאם ידע ששבת היום, ועשה הרבה מלאכות מפני שלא ידע שהן אסורות, חייב על מלאכה ומלאכה, אם הן מאבות נפרדות. אבל כשידע שהמלאכות אסורות, אלא שלא ידע ששבת היום, אינו חייב אלא חטאת אחת. והטעם פשוט, דחיוב חטאת הוא על השגגה. וכששגג בשבת, הרי שגגה אחת היא; אבל כששגג במלאכות, הרבה שגגות הן, ששגג במלאכה זו ובמלאכה זו וכו'. וכך שנו חכמים במשנה דכלל גדול, וכן פסק הרמב"ם בפרק ז' משגגות.
וכן אם שגג בשבת, וגם שגג במלאכות, אינו חייב אלא חטאת אחת. והטעם, מפני דשגגת שבת הוא העיקר (תוס' שבת ע ב ד"ה 'אמר'). והגם שבשארי עבירות יש גם כן כעין שני שגגות, מכל מקום דין אחד להם.
סימן רמב סעיף יח
[עריכה]אף על פי שנתבאר שהעושה אב מלאכה עם התולדות של אותו אב אינו חייב אלא חטאת אחת, מכל מקום זהו באותו שבת; אבל אם עשה האב בשבת זה, ועשה התולדה או אפילו האב עצמו בשבת השני - חייב שתי חטאות.
ולא מיבעיא אם עשאן שניהם בזדון שבת ושגגת מלאכות, דכיוון דהשגגה היא בהמלאכה, הרי שני שגגות הן, דכל שבת ושבת הוה כגוף אחר. וכמו דהבא על שתי נשים נידות בהעלם אחת, דחייב שתיים, מטעם דכל גוף הוא עניין בפני עצמו, והכי נמי כל שבת הוא עניין בפני עצמו.
אלא אפילו עשאן בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהשתא חדא שגגה היא בכל השבתות, והיינו שנעלם ממנו ששבת היום - מכל מקום חייב על כל שבת ושבת. והטעם, שאי אפשר שלא יתוודע בתוך השבוע שהיה שבת, ואם כן כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא, דהוויין כשני העלמות. וכך אמרו ז"ל בכריתות טז ב, דימים שבין שבת לשבת הוויין ידיעה לחלק, עיין שם. וכן פסק שם הרמב"ם, עיין שם.
סימן רמב סעיף יט
[עריכה]אף על פי ששגגת מלאכה ושגגת שבת יש ביניהם חילוקים, כמו שנתבאר, מכל מקום אם עשה שני פעמים מלאכה אחת בשבת אחת, ובפעם הראשון ידע ששבת היום ושגג בהמלאכה, ואחר כך שכח שהיום שבת וידע שמלאכה זו אסורה, וחזר ועשאה מפני שגגת שבת, מכל מקום אם נתוודע על שניהם, מביא חטאת אחת. ואף על פי שהעלמה של שנייה חלוק קצת מראשונה, סוף סוף העלם אחד הוא (רש"י שבת עא א ד"ה קצירה, עיין שם).
וכן אף על פי שנתבאר דעל כל פנים על כל שבת ושבת חייב על כל אחד חטאת, מכל מקום תינוק שנשבה לבין העכו"ם ולא ידע כלל ענין השבת, או מי שנשתכח ממנו לגמרי שיש שבת בעולם, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שבכולם חדא שגגה היא, שלא ידע עניין שבת כלל. וכך שנו חכמים במשנה דכלל גדול, וכן פסק הרמב"ם שם, עיין שם בפרק ב' (ופסק כרב ושמואל בשבת סח ב, ולא כרבי יוחנן וריש לקיש, ועיין שם בכסף משנה. ולכאורה לפי כללי הש"ס הוה ליה למפסק כרבי יוחנן וריש לקיש, וצריך עיון קצת).
סימן רמב סעיף כ
[עריכה]וממה שנסמך מלאכת שבת למלאכת המשכן, באה הקבלה לחז"ל ללמוד גם כן דמלאכת מחשבת בעינן דווקא במלאכות שבת, כמו במשכן. ובזה תלוי כללים ועיקרים גדולים. והיינו שיתכוין למלאכה זו שהוא עושה; אבל אם אינו מכוין לה כלל, כגון שנתכוין לזרוק שני אמות, שמותר, וזרק ארבע אמות, פטור (בבא קמא כו ב). וכן היתה אבן מונחת לו בחיקו, ונפלה מחיקו ועשה חבורה לבעל חי, דפטור (שם), כיון שלא נתכוין כלל למלאכה זו, אף על גב שלכמה דברים חייב גם בלא מתכוין, כמו לנזקין ועוד דברים (שם). דבמשכן, כל מלאכה שעשו — חשבו אותה לעשות, כדכתיב ב"ויקהל" (שמות לה לב-לג): "ולחשוב מחשבות" וגו' "לעשות בכל מלאכת מחשבת".
סימן רמב סעיף כא
[עריכה]ומטעם זה מפורסם בכל מסכת שבת, דדבר שאין מתכוין, פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון, דלרבי שמעון - מותר לכתחילה, ולרבי יהודה, אף דאסור לכתחילה, אינו אלא מדרבנן. ובשארי איסורים סבירא ליה לרבי יהודה דאסור מן התורה (תוס' שבת מא ב ד"ה 'מיחם').
ואף לרבי שמעון, דסבירא ליה דגם בשארי איסורים מותר מן התורה, כדמוכח בפסחים ובשבת, מכל מקום יש עניינים דגם באינו מתכוין חייב, כמו נזקין וחייבי גלות (בבא קמא כו ב). ומדברי הרמב"ם פרק י מכלאים דין יח, משמע דפסק דגם בכלאים חייב, אף באינו מתכוין (ועיין שם בכסף משנה ודו"ק).
סימן רמב סעיף כב
[עריכה]וכן נכלל במלאכת מחשבת, דבעינן דווקא מלאכה של מעשה אומן, כמו שהיה במשכן מלאכת חרש וחושב. אבל כל שאינו מעשה אומנות, לא מקרי מלאכה בשבת (ביצה יג: רש"י ד"ה 'אלא'). ולכן המעמיד ערימה של תבואה בשבת, אם אין בה מלאכה אחרת - אינו חייב מן התורה (שם), רק מדרבנן אסור משום עובדין דחול ומשום מוקצה.
ומטעם זה, גם גבי קשר, שהוא מאבות המלאכות - אינו חייב אלא על קשר של מעשה אומן, כמו שכתב הרמב"ם פרק י (הלכה א) משבת, ויתבאר בסימן שי"ז, והכל מטעם דבעינן מלאכת מחשבת.
סימן רמב סעיף כג
[עריכה]ולכן המקלקלין פטורין, אלא אם כן קלקל על מנת לתקן. אבל המקלקל בלבד, כגון שסותר בניין שלא על מנת לבנותו - פטור מן התורה, מטעם דאין זה מלאכת מחשבת, דבמשכן היו כל המלאכות לתיקון ולא לקלקול.
וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה, למאן דפוטר כמו שיתבאר, הוי גם כן מטעם מלאכת מחשבת (חגיגה י ב), וכמו שכתבו רבותינו בעלי התוס' בשבת (צ"ד. ד"ה 'ר"ש', וגם לרש"י צ"ל כן, עיין שם ודו"ק). ומאן דמחייב, משום דסבירא ליה דזה מקרי מלאכת מחשבת.
ומטעם זה, גם מתעסק במלאכת היתר ועלתה בידו מלאכת איסור, כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - גם כן פטור מטעם מלאכת מחשבת. ואפילו נתכוין למלאכת איסור, אלא שלא עשה בזו אלא באחרת, כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אחרת - גם כן פטור מטעם זה (תוס' שבת עב ב ד"ה נתכוין, עיין שם). אלא שבזה יש חולקים, כמו שיתבאר.
וכן אם נתכוין לעשות מלאכה זו ואחר כך מלאכה אחרת, ועלתה בידו להיפך - גם כן פטור מטעם זה, שלא נעשה כמו שחשב, כמו שכתב הרמב"ם בפרק א דין יא עיין שם.
ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא בסעיף כ"ז.
סימן רמב סעיף כד
[עריכה]ודע, שמצאתי דבר אחד שזה דבעינן מלאכת מחשבת הוי חומרא, והיינו דמי שזורה את התבואה ברוח - חייב, והיא מאבות מלאכות. ואף על גב דעיקר המלאכה עושה הרוח, ודבר זה אפילו בנזקין פטור, מכל מקום - בשבת חייב, משום דזהו מלאכת מחשבת, שכן דרך הזרייה ונתקיימה מחשבתו, דניחא ליה במה שהרוח מסייעו (בבא קמא ס א).
סימן רמב סעיף כה
[עריכה]כתב הרמב"ם בפרק א' דין ח':
- "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה - פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו וכו'. וקל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור וכו'. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.
והך דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר הוא בגמרא (שבת עב ב). ולפירוש רש"י הכוונה, שנתכוין לחתוך את קישות זה שהוא תלוש, וחתך קישות אחר שהוא מחובר. ורבותינו בעלי התוספות הקשו על זה, דבכהאי גוונא אפילו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר - גם כן פטור כמבואר בכריתות (י"ט.), דבנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת פטור, מטעם דלא נעשה מחשבתו, ואין זה מלאכת מחשבת. ומאי איריא לחתוך את התלוש, דלא אתכוין לאיסור כלל? הא אפילו נתכוין לאיסור, פטור!
אלא וודאי דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - פירושו שחתך הקישות שרצה, אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר. ופטור מטעם "מתעסק", שהיה מתעסק בהיתר ועלתה בידו איסור, עיין שם היטב.
סימן רמב סעיף כו
[עריכה]אמנם מדברי הרמב"ם נראה להדיא כרש"י, וכן הסכימו המפרשים דמדבריו לקמן מתבאר, דכשנתכוין למחובר זה ועלתה בידו מחובר אחר, אם אין שינוי בין זה לזה - באמת חייב, דזה מקרי מלאכת מחשבת. והראב"ד השיג עליו מהך דכריתות. אבל הרמב"ם דחי הך דכריתות מפני סוגיא דשבת (לחם משנה).
ועוד נראה לעניות דעתי, דגם סוגיא דכריתות לפי המסקנא סוברת כן (דוודאי מקודם סברה הגמרא כתוספות והראב"ד, ומוקי הך דנתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים, דמשמע בתאנים ותאנים - חייב, ששכח מלקט מליבו. אבל רבא שאמר שם אחר כך: "ליקדם איכא בינייהו", סבירא ליה דתאנים ותאנים - חייב אם אין הפרש ביניהם, וליקדם גריע טפי, כיוון שלא עשה כמו שחשב. ולכן גם בנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה - פטור גם כן, מפני שלא עלתה כמו שחשב, שיש בזה שינוי. אבל תאנה ותאנה כשאין שום הפרש ביניהם - אין זה שינוי, וזהו שיטת רש"י והרמב"ם ודו"ק).
סימן רמב סעיף כז
[עריכה]- "נתכוין ללקוט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוין ללקוט תאנים ואחר כך ענבים, ונהפך הדבר וליקט ענבים בתחילה ואחר כך תאנים - פטור. אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב — פטור, שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
- היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכוין לכבות זו וכיבה זו, להדליק זו והדליק זו - חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחישב לעשותה. הא למה זה דומה? למי שנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת וכו'. אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה ואחר כך הדליק שנייה אחריה - פטור.
- כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת - חייב, שאף על פי שלא הקדים, הרי לא איחר, וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה - פטור", עד כאן לשונו.
(ונתכוין למה שאמרו בשבת שם ע"ב: נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, פטור. והראב"ד והרמב"ן והמ"מ הרעישו עליו במה שכתב בנתכוין ללקוט תאנה זו ולקט אחרת דחייב, והא בכריתות מוקי לה דווקא בשכח מלקט מלבו, עיין שם. אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דרבא אינו סובר כן. וזהו גם שיטת רש"י. וליקדם גריע טפי, דמינכר השינוי ולא הוי מלאכת מחשבת; וכל שאין השינוי ניכר, מקרי מלאכת מחשבת, ואתי שפיר הכל ודו"ק).
(וזה שכתב רש"י בכריתות שם כ'. בסוף ד"ה "ליקדם": "אבל במתעסק בעלמא, שלא נתכוין אלא לאחת, ולא עשה, ועשה את חברתה - דכולי עלמא פטור", עד כאן לשונו - זהו בשחורות ולבנות, דרבי יהודה סבירא ליה דזהו שם אחד, כמו שכתב מקודם בד"ה "בשני שמות", עיין שם. ועוד, דהא לרבי שמעון שזורי ורבי שמעון ודאי כן הוא כמו שפסק הרמב"ם, עיין שם, ומי יימר דאין הלכה כמותם נגד רבי יהודה, דרבים נינהו? וכדמוכחא פשטא דסוגיא דשבת שם. וראיה דממש לא בעינן כמו שחשב כשאין שינוי, מנשימה אחת דחייב כדאמר שם, נהי דאקדומי לא קדים, אחורי נמי לא מאחר, עיין שם. וקשה, דהא מכל מקום על כל פנים אין זה כפי מחשבתו להקדים! אלא ודאי כיוון דאין השינוי ניכר, לא מקרי שינוי והוה מלאכת מחשבת, ודו"ק).
סימן רמב סעיף כח
[עריכה]כבר נתבאר, דדבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוה פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בכל הש"ס, דרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין - אסור מדרבנן, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב חטאת, דהוי מלאכה גמורה.
ורבי שמעון סבירא ליה דדבר שאין מתכוין - מותר לכתחילה, ומלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור מן התורה, דלא הוי מלאכת מחשבת כבמשכן, דבמשכן כשעשו מלאכה היו צריכים לגוף המלאכה ותכליתה, אבל אסור מדרבנן.
(ורבי יהודה חשיב לה מלאכת מחשבת. ויש לומר בטעמו, דוודאי גם במשכן היתה כיבוי כדי שריבוי האש לא יקדיח הסממנין, וזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ורבי שמעון סבירא ליה דבמשכן ודאי היו זהירים שלא להרבות אש יותר מדאי, כמו שכתבו התוספות שבת צד ב ד"ה 'רבי שמעון', עיין שם, ולא היה כיבוי, רק לעשות פחמין, וזהו צריך לגופה, כמו שכתבו התוספות שבת לא ב ד"ה וסותר, עיין שם).
סימן רמב סעיף כט
[עריכה]ולעניין דינא, הנה בדבר שאין מתכוין פסק הש"ס להדיא כרבי שמעון, שאומר: "והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון, שרי אפילו לכתחילה" (שבת צה א). אבל לעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא איפסקא הלכתא להדיא.
ורבותינו בעלי התוספות והראב"ד והרמב"ן והרשב"א, כולם פסקו כרבי שמעון גם במלאכה שאינה צריכה לגופה. חדא, משום דרבא בריש פרק נוטל סבירא ליה כרבי שמעון, ועוד, דבשלהי שבת אמרינן דבכולי שבת הלכה כרבי שמעון.
אבל הרמב"ם בפ"א דין ז' פסק כרבי יהודה, וגם דעת הרי"ף נראה כן (מגיד משנה). וטעמייהו, דלפי כללי הש"ס, רבי יהודה ורבי שמעון — הלכה כרבי יהודה. ואף דרבא סבירא ליה כרבי שמעון, מכל מקום איכא אמוראי דסבירא ליה כרבי יהודה. ועוד, דבמשנה (שבת צג ב) קבע רבינו הקדוש במשנה, דאת המת במיטה חייב, כרבי יהודה, וסתמה בלשון רבים. וזה שאמרו דבכולי שבת הלכה כרבי שמעון, התם רק בענייני מוקצה איירי, עיין שם .
(אמנם להירושלמי שבת פרק ב הלכה ה, דגם רבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון - ודאי הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה. ובש"ס דילן (שבת לא ב), יש מחלוקת ברבי יוסי כמאן סבירא ליה, עיין שם. ובירושלמי שבת פרק ט הלכה ו משמע להדיא דקיימא לן כרבי שמעון, עיין שם ודו"ק)
סימן רמב סעיף ל
[עריכה]ומהו מלאכה שאינה צריכה לגופה? כגון שעושה המלאכת איסור, ואין צריך לה לתכליתה של האיסור, אלא לתכלית אחר. כגון שחופר גומא, והאיסור הוא החפירה, והוא אינו צריך להגומא כלל, אלא צריך להעפר. ו'צריך לגופה' הוא כשצריך להגומא, להצניע בה או להשתמש בה.
וכן המכבה את הנר, והמלאכה הוא הכיבוי. ואם צריך לתכלית הכיבוי, והיינו לעשות גחלת - מקרי 'צריך לגופה'. אבל אם אינו צריך לגחלת, אלא שיחוס על השמן או על הפתילה או על הכלי - מקרי 'אינה צריכה לגופה'. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, והמלאכה הוא ההעברה, והוא אינו צריך לזה, אלא מסלקו ממקומו כדי שלא יזוקו בו רבים, או מכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים - הוה אינה צריכה לגופה. וכן צד נחש שלא יִשָכֶנוּ, דהמלאכה היא הצידה, והוא אינו צריך לצידה כלל, וכן כל כהאי גוונא, ובמשכן, כשעשו המלאכה היו צריכין לתכלית המלאכה.
(וגם רש"י סבירא ליה כן. וזה שכתב במשנה ד"את המת במיטה", וזה לשונו: "דמלאכה שאינו צריך אלא לסלקה מעליו, וברצונו לא באה לו" (שבת צג ב ד"ה 'ור' שמעון') עיין שם, אין זה אלא הסבר, כלומר: דלתכלית המלאכה אינו צריך, ולא היה רצונו לזה. והתוספות (דף צ"ד.) ד"ה 'ר"ש' שדקדקו עליו, לא דקדקו רק על לשונו, אבל הכוונה מבוארת ודו"ק)
סימן רמב סעיף לא
[עריכה]ודע, דמפורסם בכל הש"ס, דאף על גב דדבר שאין מתכוין — אפילו לרבי יהודה אינו אלא איסור דרבנן, ולרבי שמעון - מותר לכתחילה, וכן הלכה כמו שכתבנו, מכל מקום זהו בדבר שאפשר שתיעשה המלאכה ואפשר שלא תיעשה. אבל בדבר שבהכרח שתיעשה המלאכה, אף רבי שמעון מודה שחייב מן התורה, וכך אמרו בש"ס בכמה מקומות: מודה רבי שמעון ב'פסיק רישא ולא ימות'.
וזה לשון הרמב"ם בפרק א' דין ה':
- "דברים המותרין לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה - הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מיטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן. ולפיכך אם חפרו הקרקע - אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוין וכו'.
- אבל עשה מעשה, ונעשה בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה — חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד - חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה, אלא המוות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.
סימן רמב סעיף לב
[עריכה]ויש בזה שאלה גדולה, דאיך אפשר להתחייב לרבי שמעון על פסיק רישא? הא כיוון שאינו מכוין לה, פשיטא שאינו צריך לתכליתה, ואם כן הוי על כל פנים מלאכה שאינה צריכה לגופה!
ומדברי רבותינו בעלי התוספות בשבת (מ"א: ד"ה 'מיחם') ויומא (ל"ד:) וכריתות (ב':) נראה דהכי פירושו: דכל פסיק רישא דאנן סהדי דניחא ליה - חייב אף שאינו מכוין לזה, ובעל כורחו הוי כמכוין לזה. וכל דאנן סהדי דלא ניחא ליה בזה, כלומר שאינו מעלה ומוריד - הוה כמלאכה שאינה צריכה לגופה.
ולשיטת הערוך (בתוספות ק"ג.), כל פסיק רישא דלא ניחא ליה - מותר אפילו לכתחילה, עיין שם. אבל רש"י ז"ל כתב להדיא (ע"ה. ד"ה 'טפי') דרבי שמעון מודה במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי או לא, אלא אם כן רוצה דווקא ההיפך, שלא תיעשה מלאכה זו, עיין שם.
סימן רמב סעיף לג
[עריכה]והנה מצאנו שבנו של הרמב"ם נשאל בזה, והשיב בשם הרמב"ם בלשון זה:
- "ההפרש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא: דגבי פסיק רישא - אינו מכוין למלאכה כל עיקר, אלא שהיא מעשה בהכרח, כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי, שהוא לא כיוון לשמירת הצבי, אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה - הוא מתכוין לגוף המלאכה, אלא שאינו מתכוין לתכליתה (כסף משנה פ"א הל' ז').
ונתקשו בכוונתו גדולי עולם, ולא ראיתי בזה דברים המתיישבים על הלב.
סימן רמב סעיף לד
[עריכה]ולעניות דעתי נראה דהעניין כן הוא. ולדוגמא בעניין מצוות, יש פוסקים שצריכים כוונה, ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא, דהוי כמתכוין. ומכל מקום אם מתכוין שלא לצאת - הכל מודים שאינו יוצא. וכן הוא במלאכות שבת, דוודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה, ואין הכוונה מעכב, דאם כן יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה. אלא ודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל, כיון שעושה כדרך המלאכה, מה מועיל העדר כוונתו? והרי בהכרח כוונתו נעשית! וזהו עניין הפסיק רישא.
אבל אם באמת מכוין להמלאכה, אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר, הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת, והכא נמי לא שייך לומר דהוי כמתכוין, דוודאי הוא מתכוין, אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה. ולכן בצידת צבי, שאינו מתכוין לכלום, וכן ראש עוף לצחיקת הקטן, אינו מתכוין לכלום. מה שאין כן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דוודאי מכוין לחפירה, אלא לצורך תכלית אחר, והיינו לתכלית העפר. אבל בצידת צבי - אינו מכוין לצידה כלל, וכן בראש עוף לצחיקת קטן - אינו מכוין להריגה כלל, וגרע טפי, שהרי בעל כורחו נעשית המלאכה, והוי כמכוין.
(ויש מי שאומר דבפסיק רישא, כל שהוא מוכרח לעשות על ידי פסיק רישא - אסור, ובאינו מוכרח על ידי פסיק רישא - אזי מותר אף בפסיק רישא. כן כתב השלטי גבורים בפרק האורג אות ג', עיין שם, ועיין שם בר"ן ורשב"א).
סימן רמב סעיף לה
[עריכה]בכל מלאכות שבת יש שיעורים, ויתבאר כל אחד במקומו. וחצי שיעור - אסור מדאורייתא, כבכל איסורי תורה, אלא שאין לוקין על חצי שיעור. וכל שכן שאין ממיתין ואין מביאין קרבן על חצי שיעור, אבל מכל מקום איסורו מן התורה (רש"י ע"ד. ד"ה 'וכי').
מיהו באיסור הוצאה יש שינוי: דבהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שיש בזה עקירה והנחה, אם עשה עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה - אין בזה איסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן יש בזה, וזה מפורש במשנה ראשונה דשבת ובגמרא שם. ובהעברת ארבע אמות ברשות הרבים מוכח בכולי שבת, דפחות מארבע אמות - מותר לטלטל אף מדרבנן.
ויש להבין למה באיסור הוצאה ליכא איסורא דחצי שיעור מן התורה. ויש לומר, דכיון דטעמא דחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי, כמו שכתוב בריש פרק בתרא דיומא (ע"ד.), ובהוצאה לא שייך זה, דכשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, נהי דעקירה חזי לאצטרופי כשיניח, אבל הנחה לא חזי לאצטרופי כמובן, וכיון דליכא איסור חצי שיעור בהנחה מן התורה - ממילא דלא נאמרה בהוצאה איסור דחצי שיעור. ומכל מקום מדרבנן אסרו, מפני שבעקירה יכול לבא לידי חיוב חטאת, וכן קרי לה הש"ס ריש מכילתין עיין שם. ובמעביר שני אמות ברשות הרבים ועמד, תו לא חזי לאצטרופי, דהנחת גופו כהנחת חפץ, ולכן גם מדרבנן לא אסרו חצי שיעור.
(ובתוספתא ביצה פרק ד הלכה ב משמע להדיא דחצי שיעור בשבת אסור רק מדרבנן, עיין שם, וצריך עיון גדול. וצריך לומר דלאו דווקא, ועל פי מה שנכתוב ריש סימן רמ"ג).
סימן רמב סעיף לו
[עריכה]וכתב הרמב"ם בפרק א' דין ט"ז:
- "כל מלאכה שיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה וכו', בין שעשאו שניהם כאחד מתחילה ועד סוף - הרי אלו פטורין. ואם אין אחד מהם יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו וכו' - שניהם חייבים, ושיעור אחד לשניהם.
היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציא לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה: זה הראשון שיכול - חייב, והשני מסייע הוא, ומסייע - אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה", עד כאן לשונו.
סימן רמב סעיף לז
[עריכה]- "כל המקלקלין - פטורין. כיצד? הרי שחבל בבהמה או באדם דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים ושרפן או שיבר כלים דרך השחתה - הרי זה פטור", עד כאן לשונו. ומדרבנן אסור, דכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, כמו שנתבאר.
ודקדק לומר "דרך השחתה", שהרי מצינו דחובל חייב, כדתנן בריש שמונה שרצים (שבת קז א), וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' (הלכה ט') עיין שם. אלא דשם הוא שלא דרך השחתה, כגון שכוונתו היתה לתופסן בכך. וכן בקריעה בשלא דרך השחתה, כגון הקורע על מתו, או הקורע בכעס ועל ידי הקריעה נתיישב כעסו, פסק הרמב"ם בפרק י' (הלכה י') דחייב, עיין שם, שהולך לשיטתו, שפסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לרוב הפוסקים, שפוסקים כרבי שמעון - פטור גם בכהאי גוונא, וזה מפורש בגמרא (שבת קה ב), עיין שם.
סימן רמב סעיף לח
[עריכה]- "חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - הרי זה מקלקל ופטור, אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל — פטור", עד כאן לשונו. וגם זה הוצרך לשיטתו, דלשיטת רוב הפוסקים בלאו הכי פטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ודע, דבגמרא (שבת עג ב) מוכח, דדווקא בבית הוי מקלקל ולא בשדה. אמנם זהו ודאי לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא כן הוא, ולכן כיוון שכתב "וכוונתו לקלקל", ממילא כן הוא, דבמקום שאין כוונתו לקלקל חייב לשיטתו (ועיין מגיד משנה וכסף משנה).
סימן רמב סעיף לט
[עריכה]- "כל המקלקל על מנת לתקן - חייב. כיצד? הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה - חייב, ושיעורן כשיעור המתקן", עד כאן לשונו.
והנה בגמרא (שבת לא ב) משמע להדיא דזהו רק לרבי יהודה, דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לרבי שמעון, אפילו בסותר על מנת לבנות במקומו - אינו חייב, אלא אם כן מתקן על ידי הסתירה את הבניין השני, יותר מאילו לא היה שם בניין מעולם, כגון שמדליק את העצים ומכבן לעשות פחמין, עיין שם. והנה להרמב"ם אתי שפיר, דאיהו פוסק כרבי יהודה.
ומכל מקום אף לרבי שמעון בהכרח לומר כן, דהא סותר על מנת לבנות הוי מאבות מלאכות, ובזה אי אפשר למצוא שיתוקן על ידי הסתירה יותר מאילו לא היה שם בניין מעולם. וצריך לומר דבכהאי גוונא - גם לרבי שמעון חייב. ואף על גב דזהו כמלאכה שאינה צריכה לגופה כמובן, מכל מקום גם במשכן הא ודאי היתה סותר על מנת לבנות, ולכן חייב (תוספות שם ד"ה 'וסותר').
והנה בארנו מעט מהרבה כללי ועיקרי הלכות שבת בסייעתא דשמיא, ותן לחכם ויחכם עוד.
סימן רמב סעיף מ
[עריכה]כיוון שהתורה בירך וקידש את יום השבת, לכן חובה על כל איש מישראל לכבד את יום הקדוש הזה ולענגהו, כמו שאמר הנביא (ישעיה נה, יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד".
וזה לשון הרמב"ם ברמב"ם הלכות שבת פרק ל' (הלכה א'):
- "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה, ושניים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה, "זכור" ו"שמור"; ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג וכו'. איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים (שבת כה ב), שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש ומיחל להקבלת פני השבת כמי שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפין ואומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא", עד כאן לשונו.
ועכשיו אנחנו מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואומרים חמישה מזמורים, מן "לכו נרננה" (תהלים צה) עד אחר "ד' מלך ירגזו עמים", לפי שאלו הזמירות הם על לעתיד לבוא, שאז יאמר אחד לחבירו: "לכו נרננה לד'" (רד"ק), ואז "ד' מלך", כלומר, שיתקיים מקרא שכתוב (זכריה יד ט): "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". ועל כי שבת הוא רמז לזמן ההוא, יום שכולו שבת, ואז נשיר לד' שיר חדש; דכל השירות בלשון נקבה, ושיר שלעתיד הוא בלשון זכר, כדאיתא במדרשות, לכן אומרים מזמורים אלו.
ואומרים גם המזמור דשבעה קולות (תהלים כט), לפי שבו מרומז גם כן על האלף השביעי, יום שכולו שבת, ואז "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם", ואז "יברך את עמו בשלום"; ושבת הוא מעין עולם הבא, ולכן אומרים אותו. והם שישה מזמורים, כנגד ששת ימי השבוע, שכולן מושכין השפעתן משבת, כי היא מקור הברכה.
ואחר כך אומרים שיר "לכה דודי לקראת כלה", ובסופו מחזירין פניהם למערב ואומרים: "בואי בשלום עטרת בעלה, בואי כלה, בואי כלה", ואומרים זה בעמידה. וזהו כמו החכמים הראשונים, שהיו אומרים: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא". ואחר כך אומרים "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב), וזהו עיקר קבלת שבת (וכתב הקדוש של"ה בסידורו, שייזהרו לומר "מזמור שיר ליום השבת" קודם שקיעת החמה, דאם לא כן, המזיקים שנבראו בערב שבת בין השמשות מתעוררים ממקומם להזיק, עיין שם ודו"ק).
סימן רמב סעיף מא
[עריכה]ומכבוד השבת, שילבש כסות נקייה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת. ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו (שבת קיג א), כלומר, שמשלשל בגדיו כלפי מטה שיתראו ארוכים, והוא מידת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת היא (רש"י).
ומתקנת עזרא, שיהא העם מכבסים בגדיהם ביום החמישי מפני כבוד השבת (בבא קמא פב א), ולא ימתינו על ערב שבת, כדי שיהא ערב שבת פנוי להכנת השבת (שיטה מקובצת). ועכשיו כל ישראל מחליפים הכתונת לשבת, ועוד בגדים מחליפים, וגם הכובע, להיכר כבוד השבת, והולכים למרחץ מפני כבוד השבת. והרבה טובלין גם במקווה, לטהר את עצמם לקדושת השבת. וכל מה שעושין לכבוד שבת מלכתא, שכרו הרבה מאד.
סימן רמב סעיף מב
[עריכה]וכתב הרמב"ם (שם הלכה ז'):
- "איזהו עונג? זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ומאכלים טובים ורבים - הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת, הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. אמרו חכמים הראשונים (שבת קיח א): עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", עד כאן לשונו.
סימן רמב סעיף מג
[עריכה]והנה זה שכתב, שאמרו חכמים לתקן תבשיל שמן ביותר, לא נמצא זה. ובגמרא (שבת קיח א) איתא: במה מענגו? בתבשיל של תרדים ודגים גדולים וראשי שומין, עיין שם. אלא דהרמב"ם סבירא ליה דוודאי זהו לאו דווקא, ואם אינו אוהב דגים, מה יעשה? אלא העיקר התבשיל החביב לו, ויהא שמן ביותר, שכן דרך העשירים. והגמרא נקטה לפי מה שהיה בימיהם, שתבשילין אלו היו חביבין אצלם.
ויש גם עתה שמקפידין על דגים, להיות בכל סעודת שבת, ויש בזה טעם נסתר. ולא יפחות משני תבשילין (מגן אברהם ס"ק א').
סימן רמב סעיף מד
[עריכה]וזה שכתב שאין צריך לשאול מאחרים, אף שבריש פרק ב' דביצה אמרו דכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, לבד הוצאות שבת ויום טוב, דאם מוסיף — מוסיפין לו, ואמרו שם דהקב"ה אומר: "לוו עלי ואני פורע". אך זהו הכל במי שיש לו איזה עסק, ולכן אף שעתה אין לו - יכול ללוות ולקוות לד' שירוויח ויפרע. אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". והרמב"ם שכתב שאין צריך לשאול מאחרים, או כוונתו לבקש מתנה, או אם כוונתו לשון שאלה, מיירי בכהאי גוונא. ועל זה אמרו בשבת שם: אפילו דבר מועט ולכבוד שבת - הרי זה עונג, עיין שם.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף א':
- "אפילו מי שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו - צריך לזרז את עצמו לכבד את השבת. ולא אמרו "עשה שבתך חול" וכו', אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר. על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת", עד כאן לשונו.
וסבירא ליה, דמי שצריך לבריות לגמרי, והיינו שחיותו מן הקופה של עיר או התמחוי - זה אין צריך כלום. אבל אם גם בעצמו מרוויח מעט - על זה אמרו: אפילו דבר מועט, ומצמצם בשארי ימים ומשאיר לשבת.
(עיין ט"ז ומגן אברהם. ומה שכתב המג"א בעניין סעודה שלישית, העיקר דגם העני צריך לאכול, כהרמב"ם בפירוש המשנה. וזה שאמרו לווין בריבית לצורך סעודת שבת, זהו על פי היתר, כמו מכותי, או בשטר עסקא. והמפרש בירושלמי דמועד קטן פרק ב' סוף הלכה ג' כתב בריבית דרבנן, עיין שם, וקולא גדולה היא, והמחוור כמו שכתבתי, וכן כתב הפרי מגדים. והרבותא הוא שראוי לעשות כן למען המצווה) (ועיין פסחים קיב ב, וצריך עיון, ודו"ק).
סימן רמב סעיף מה
[עריכה]- "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים כדי לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות", עד כאן לשונו.
וגם כדי לקיים מצוַת חלה המוטל על האשה, שזהו ממצוותיה, מפני שאיבדה חלתו של עולם, והוא אדם הראשון, שהחטיאתו, כדאיתא במדרש (רש"י שבת לב א ד"ה 'הריני'). והיא אחת משלוש עבירות שגורמות לנשים למות, כדתנן בשבת. וכל שכן האוכלים פת כותים בכל ימות החול - שצריך לאכול בשבת פת כשר (עיין מגן אברהם ס"ק ד').
עוד כתב:
- "יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא שקורין פשטיד"א בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה. ולא ראיתי לחוש לזה", עד כאן לשונו. והפשטיד"א הוא כעין קרעפלאך שלנו, שמכוסה בבצק למעלה ולמטה, ובינתיים בשר.
ואיתא בגמרא ריש פרק ב' דביצה, דשמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. מצא בהמה נאה - אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השנייה ואוכל הראשונה, עיין שם. ומה טוב אם מניחין מאכל טוב לשבת, שבזה זוכרין תמיד את יום השבת ומכבדין אותו. (עיין מגן אברהם שכתב, דאם מייקרין השער של דגים, נכון לתקן שלא יקנו דגים, עיין שם).