ערוך השולחן אורח חיים שטז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH316

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שטז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני איסור צידה וחובל
ובו שלושים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג

סימן שטז סעיף א[עריכה]

צידה היא מאבות מלאכות, שכשצד איזה דבר שיש במינו צידה, כלומר שדרך העולם לצודן - חייב במזיד סקילה וכרת, ובשוגג חייב חטאת. וצידה היתה במשכן, שהרי היו צריכין חלזון לדמו לצבוע בו תכלת והיו צדין אותו, וכן היו צדין התחשים שהיו צריכין לעורותיהם לכסות בו את המשכן, וגם השליו היו צריכין לצוד.

ובגמרא (ע"ה.) הדבר פשוט שיש בחלזון צידה, ובירושלמי פרק כלל גדול (סוף הלכה ב') יש בזה פלוגתא, דיש מי שסובר דאין צידה בחלזון. והטעם נראה לי דכיון דהוא תולעת בעלמא מקרי אין במינו נצוד, והלכה שיש בו צידה.

(ומפרשי הירושלמי פירשו שם דסבירא ליה דאין צידה באבות מלאכות כלל, ודבריהם תמוהים, וכן כתב התוספות (ע"ה. סוף ד"ה 'הצד') וזה לשונו: "וצ"ע, דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה" עכ"ל. וזהו כדברינו רק התוספות כתבו בפשיטות, ובאמת יש פלוגתא בירושלמי ע"ש)

סימן שטז סעיף ב[עריכה]

תולדת צידה לא מצינו להדיא בגמרא ובירושלמי, רק הרמב"ם בפרק י' דין כ"ב כתב: "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו - הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזה בעופות" עכ"ל.

ולדבריו מקרי תולדה כשמצוה להכלב שיצודנו והוא מסייע להכלב במלאכתו, אבל אם אינו מסייע לו אלא ששולחו לצוד - אין בו מלאכה דאורייתא רק איסור שבות. וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': "המשסה כלב אחר חיה בשבת - הוי צידה, ויש אומרים דאף בחול אסור משום מושב לצים" עכ"ל, אם כונתו שהוא יסייע להכלב במלאכתו - הוי דאורייתא, ואם אינו מסייעו - הוה דרבנן (עיין מג"א סק"ד).

וזה שכתב דיש אומרים דאף בחול אסור, ביאור דבריו דדוקא על ידי כלבים, אבל בעצמו - מותר לצוד אם צריך לכך למלאכתו או לפרנסתו או לאכילתו, ועל ידי כלבים הוה מושב לצים ולא יזכה לראות בשמחת לויתן, כדאיתא במדרש פרשת שמיני (שם סק"ה), ועיין בסעיף ה'.

סימן שטז סעיף ג[עריכה]

וכתב הרמב"ם שם: "הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו – חייב, כגון חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה. כיצד: כגון שרדף אחרי צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר ונעל בפניו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל ונעל בפניו, או ששלה דגים מן הים בתוך ספל של מים - הרי זה חייב.

אבל אם הפריח צפור לבית ונעל לפניו, או שהבריח דג ועקרו מן הים לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב ונעל בפניו - הרי זה פטור, שאין זו צידה גמורה, שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו ולצוד אותו משם. לפיכך הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. וכל מקום שאם ירוץ בו יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכתלים קרובים זה לזה עד שיפול צל שניהם לאמצע כאחד, הרי זה מקום קטן, ואם הבריח הצבי וכיוצא בו למקום זה – חייב, ומקום שהוא גדול מזה, המבריח לתוכו חיה ועוף - פטור" עכ"ל.

סימן שטז סעיף ד[עריכה]

והרמב"ם לא חילק בין עוף לעוף, דכללא כייל דלעוף אין בית צידה, וכן הטור לא חילק. ואף על גב דבגמרא (ק"ו:) מחלק בין צפור דרור לשארי עופות, דשארי עופות גם בבית הוה צידה, ורק צפור דרור שאינה מקבלת מרות ונשמטת מזוית לזוית - לא הוה צידה בבית עד שיכניסנה למגדל, וכמ"ש רבינו הב"י בסעיף א' וזה לשונו: "הצד צפור למגדל שהוא נצוד בו, ושאר צפורים לבית וכו'” ע"ש. מכל מקום הרמב"ם והטור לא סבירא ליה כן, וגם הרי"ף והרא"ש לא פסקו כן, משום דסבירא ליה דזהו תירוץ בעלמא, ולמסקנא אינו כן.

(דאחר כך אומר: "השתא דאתית להכא, כאן בביבר גדול כאן בקטן, היכי דמי: כל דרהיט ומטי בחד שיחיא וכו'”, וממילא דבכל הדברים וגם בעופות בבית קטן מאד הוי צידה, וכיון שהרמב"ם כתב זה שוב אין צריך לאוקימתא דצפור דרור, וכן בירושלמי ליכא חילוק דדרור ע"ש. והב"ח כתב שלא חשו לתירוץ הש"ס ע"ש, ואין זה נכון, ולדברינו אתי שפיר. ואדרבא, על הב"י יש לתמוה, דכיון דכל רבותינו לא סבירא ליה כן, מה ראה לחלוק עליהם וצ"ע ודו"ק)

סימן שטז סעיף ה[עריכה]

יראה לי דאף על גב דצפור לבית אינו צידה, וכן דג לבריכה וצבי לטרקלין, מכל מקום אחר שצדם משם - אינו חייב מן התורה, דאף על גב דלגבי הראשון לא נגמרה הצידה בשלימות, מכל מקום שיקרא מכאן צידה לא נראה כן, שהרי אין ביכולתם לברוח מכאן. ואפשר דאם הראשון צדן אחר כך משם – חייב, דאיהו ממה נפשך צידה עביד, וצ"ע.

האמנם דרבותינו בעלי התוספות כתבו בביצה (כ"ד. ד"ה 'ותניא') דכל מקום דמקרי מחוסר צידה - הצד משם חייב מן התורה, דלא כדברינו ע"ש, וכן מבואר מדבריהם בשבת (ק"ו: סוף ד"ה 'ואין' ע"ש). ולדבריהם אפשר למקרי זה תולדת צידה, דצידה גמורה הוי הצד ממש, ותולדה מקרי אף על גב שהן במקום שהם כנצודין, והיינו שאין יכולים לצאת משם, מכל מקום אם אינן מוכנין לגמרי ביד האדם, שצריך גם במקום זה לרדוף אחריהן - הוי תולדת צידה.

אבל מלשון הרמב"ם שכתב: 'על צפור לבית וכו' שאין זה צידה גמורה, משמע כדברינו דצידה הוי אך לא נגמרה הצידה עדיין, וממילא דהצד משם פשיטא שאין זה צידה גמורה, ועיין בסעיף י', ועיין מ"ש לקמן סימן תצ"ז ראיה לדברינו.

סימן שטז סעיף ו[עריכה]

הצד צבי ישן או סומא – חייב, משום דדרכו להשמט כשיד אדם ממשמש בו, והוי צידה. אבל חיגר או חולה או זקן – פטור, דאלו אין דרכן להשמט והם כנצודים ועומדים, כן פסקו הרמב"ם והש"ע. והרמב"ם הוסיף דגם קטן פטור, ולא ידעתי מקורו, ואולי מצד הסברא כתב כן.

ונראה דלאו דווקא צבי, דהוא הדין בכל החיות ובכל העופות כן הוא, אבל בדגים נראה לי דלא שייך זה, דחיגר לא שייך בהם וזקן גם כן לא שייך, דהם מהג' דכל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה. וגם קטן לא שייך, דמיד כשהדג נולד שט על פני המים ונצרך לו צידה, וגם חולה לא שייך בדגים, שהרי תמיד שוטט במים עד שימות.

סימן שטז סעיף ז[עריכה]

ודע דבגמרא (ק"ו:) חילקו בין חולה לחולה, ולפירוש רש"י בחולה מחמת חמימות חייב, ובחולה מחמת עייפות פטור ע"ש, ורמב"ם היה לו פירוש אחר בזה, כמ"ש המגיד משנה ע"ש, ולפיכך לא חילק בזה.

ורבינו הב"י גם כן לא חילק כפי שיטת רש"י, משום דכיון דמדרבנן אסור בכל ענין, לא חש לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן. וזהו טעם הטור גם כן, מפני שאין דרכם לבאר זה, דהם לא ביארו רק האסור והמותר, ולכן לא כתבו רק כלשון הברייתא. (ובטורים שלפנינו יש טעות הדפוס, שכתב: ישן סומא חיגר וכו', וכן צריך לומר: 'ישן סומא – חייב, חיגר וכו', ולפני הב"י והב"ח והדרישה היה כתוב כתקונו ע"ש)

סימן שטז סעיף ח[עריכה]

כל שבמינו נצוד - חייב עליו, וכל שאין במינו נצוד, כמו זבובים ויתושים וכיוצא בהם - פטור מן התורה אפילו צדן לצורך, מפני שאינן בגדר צידה, אבל אסור מדרבנן אפילו צדן שלא לצורך. הלכך זבובים, אף על פי שאין במינן נצוד - אסור לצודן, בין ביד בין לכפות עליהם כלי.

ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה כשיש שם זבובים, אבל בגדולה לית לן בה, שהרי גם שם אין ביכולת לתופסה. ונהי דביש במינו נצוד אסור בכהני גווני, מיהו בשאין במינן נצוד לא החמירו בכהני גווני, ורק בתיבה קטנה או כלי קטנה יש ליזהר שלא לסותמן, משום דהוי פסיק רישא דבודאי יתפסו שם, ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם מיד יברחו.

ולענין הלכה, ודאי כשרואה שיש זבובים בהכלי או בהתיבה צריך להבריחם כמה שאפשר, אבל אינו מחויב לעיין אם יש זבובים (ט"ז סק"ד), כיון שמן התורה אין כאן חיוב כלל באיזה ענין שהוא.

סימן שטז סעיף ט[עריכה]

פורסין מחצלת על גבי הכוורת של דבורים, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ובלבד שלא יכוין לצוד. כלומר דודאי אם מניח חור גדול באופן שהדבורים רואים את החור ויוכלו לצאת משם בהרוחה - לא שייך לומר שלא יכוין לצוד, דאפילו יכוין הא אין כאן גדר צידה כלל. וגם אם אינו מניח חור כלל באופן שאין יכולין לצאת כלל - לא מהני אף אם לא יכוין לצוד, דמכל מקום בעל כורחו נצודין, והוי פסיק רישא, ואף על גב דאין במינן נצוד ואין כאן איסור דאוריתא, מכל מקום איסור דרבנן יש, ובדרבנן אסור גם כן פסיק רישא.

ולא דמי לזבובים למאן דמתיר, משום דבצידת זבובים לא ניחא ליה כלל, ואפשר דאדרבא יקלקלו מה שבתיבה, מה שאין כן דבורים בכוורת ניחא ליה.

אך בכאן התרנו שלא יתכוין לצוד, וגם יניח איזה נקב מן הצד בענין שאינו מוכרח שיהו נצודים, כי היכי דלא ליהוי פסיק רישא, או שלא יפרוס המחצלת בחוזק אלא ברפיון, ואז מותר אם אינו מכוין לצוד, דבמכוין ודאי אסור, שאין זו פתח נכונה שיהיה ביכולתם לצאת ממנה (זהו טעם הב"י בסעיף ד' ומתורץ קושית הא"ר, וזהו כוונת המג"א בסק"ט ע"ש ודו"ק).

סימן שטז סעיף י[עריכה]

תניא בתוספתא דשבת (פרק י"ג הלכה ה'): "הצד בהמה חיה ועוף מאפר שברשות אדם, אם היו מחוסרין צידה – חייב. לאפר שברשות אדם, אם היו (כן צריך לומר) מחוסרין צידה – פטור. הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, אף על פי שנכנסין לתוכה - פטור לבהמה חיה ועוף, אם היו נכנסין לתוכה – חייב. המפרק בהמה ועוף מן המצודה - פטור" עכ"ל.

ונראה לי דהכי פירושו: דאפר הוא מקום מרעה רחב מגודר סביב סביב, והצד משם אף על פי שלא יוכלו לצאת משם, מכל מקום גם לתופשם בשם צריכים לרדוף אחריהם מפני שהמקום רחב, ולכן הצד משם – חייב, וזהו כשיטת התוספות שכתבנו בסעיף ה'. אך אפילו לפי מה שדקדקנו מדברי הרמב"ם, דשם אינו חייב, מכל מקום אפר הוא מקום גדול מאד, ושפיר הוה צידה כשיצוד משם. ואם צד לאפר - פטור מדאורייתא, דזהו כעוף לבית וצבי לטרקלין דפטור, כמ"ש בסעיף ג'.

והפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף, כלומר שפורס מצודה בשביל שתכנס לשם בהמה חיה ועוף, כיון שברגע זו אינם כאן, אף על פי שנכנסין לתוכה אחר כך - פטור מן התורה אבל אסור מדרבנן. ולכן אסור להעמיד מצודה בשבת בשביל עכברים (מג"א סק"ט), וגם המצודה היא מוקצה גמורה ואסור לטלטלה אפילו לצורך גופו ומקומו, דאין משתמשין בה שום דבר והוי כצרורות ואבנים.

ואחר כך אומרת התוספתא: 'לבהמה חיה ועוף', כלומר אם הבהמה עמדה שם אצל המצודה בעת פריסתו ונכנסה לתוכה – חייב, דזהו כצידה ממש וחייב חטאת, ואפילו במזיד אין בזה חיוב סקילה, שהרי לא ידע שתכנס תיכף, ואינו אלא שוגג (וכן מפורש בתוספות בפרק קמא י"ז: ד"ה 'אין' ע"ש).

והמפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, כלומר שהמה נתפסו כבר ובא הוא בשבת ופתח להם פתח שיצאו, או סתר את המצודה - פטור אבל אסור, כמו בכל מקלקל בשבת שאסור מדרבנן, וכל דיני תוספתא זו הוא להלכה.

סימן שטז סעיף יא[עריכה]

משונה היא מלאכת צידה מכל המלאכות, דבכל המלאכות צריך לעשות המלאכה, אבל גרם מלאכה אינו חייב מן התורה, דכתיב: "לא תעשה כל מלאכה”, עשייה הוא דאסר, הא גרמא - שרי" (ק"כ:), וא(י)לו במלאכת צידה - אפילו בגרמא חייב, כדתנן (ק"ו:): "צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב", וזהו גרמא, שהרי הוא לא הכניס את הצבי להבית אלא הצבי נכנס מעצמו, ורק הוא גרם בנעילת הדלת שנצוד הצבי.

וטעמא דמילתא דבצידה לא מקרי זה גרמא, כדפירש רש"י - 'זו היא צידתו' עכ"ל, כלומר דעיקר הצידה הוא המעשה האחרונה שנועל בפני הצבי, ואם לא נעל הדלת, אף על פי שצדו בעצמו שהוליכו בידיו משדה והכניסו לבית ולא נעל - לאו כלום עבד, ונמצא דעיקר הצידה היא הנעילה.

ואם שנים נעלו הדלת - שניהם פטורים, דבכל מלאכת שבת שנים שעשאו פטורים, דכתיב: 'בעשותה', שיחיד יעשה המלאכה כשיכול בעצמו לעשות. אמנם אם אחד לא יכול לנעול ונעלו שנים - שניהם חייבין, דזה אינו יכול וזה אינו יכול - שניהם חייבים. ואם זה יכול וזה אינו יכול - היכול חייב, וכמ"ש בסימן ש"א גבי הוצאה, והשני הוי מסייע ואין בו ממש. אמנם אם הפתח כבר מגופף, דאז כבר הוא כנצוד - מותר לנעול הפתח במנעול, אף על גב דבזה מוסיף שמירה על שמירתו, מכל מקום בעניינא דצידה לא עבד כלום, שמכבר נגמרה צידתו, ועיין מ"ש בסעיף ט"ז.

סימן שטז סעיף יב[עריכה]

צבי שנכנס לבית והפתח פתוח, ובא אחד וישב על הפתח ומילא את הפתח באופן דעל פי ישיבתו נצוד, הצבי יכול השני לישב בצדו מלפניו או מלאחריו. ואפילו אם עמד הראשון והלך לו ועתה אין הצבי יכול לצאת על ידי השני, מכל מקום - הראשון חייב והשני פטור, ומותר לו לעשות כן לכתחלה, דאין זה אלא כמו ששומר לצבי שנצוד ביום אתמול דלאו כלום קעביד, והכי נמי כן הוא.

סימן שטז סעיף יג[עריכה]

ודע שיש אומרים דאימתי השני פטור, דוקא בכהני גווני שהשני ישב מלפניו והראשון נכנס להבית, דמעולם לא היתה הדלת פתוחה אף רגע (תוי"ט שם וא"ר סקט"ז), והוא הדין אם ישב מלאחריו, והראשון עמד והלך לחוץ.

אבל אם ישב בצדו ועמד הראשון והלך לו, והשני נעתק ממקומו ומילא מקום הראשון - גם השני חייב, דכיון דכרגע נשאר המקום פנוי והיה הצבי יכול לצאת, נמצא דהשני כשישב עשה הצידה של עכשיו. ויש אומרים דאפילו בכהני גווני מותר להשני לכתחלה, מפני שהצבי כבר נצוד, כמו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח, האם אסור לו לסתום הפתח (מג"א סקי"א ות"ש סקי"א).

סימן שטז סעיף יד[עריכה]

ובתוספתא שם משמע להדיא כדיעה ראשונה, דתניא: "הצד צבי בחצר שיש לו שני פתחים - פטור (אפילו נעל האחת). נעל הראשון את הפתח ובא השני ונעל את הפתח השני - השני חייב והראשון פטור. חזר הראשון ופתח ונעל - הראשון חייב על צידה שניה" עכ"ל, הרי להדיא דאף אחר שכבר נצוד, אם פתח את הפתח אחר כך וחזר ונעלה – חייב, מפני שהיה הצבי יכול לצאת. ולפי זה באמת בתרנגולת שבבית, אם נפתחה הפתח - אסור לנועלה.

ועוד שנינו שם בהך עניינא דישב השני בצד הראשון, וזה לשון התוספתא: "ישב אחד על הפתח ובא אחר וישב לו מבפנים, ובא אחר וישב לו מבחוץ - היושב על הפתח חייב ושנים האחרונים פטורים" עכ"ל, משמע להדיא כדיעה ראשונה, דזה ששנינו: "ובא השני וישב בצדו", היינו מלפניו או מלאחריו כמ"ש, ולא מן הצד ממש.

מיהו זהו וודאי אפילו לדיעה ראשונה, כשהשני ישב מן הצד ולא הניח אף רגע פנוי אלא הראשון עמד והשני באותה רגע מילא מקומו - דגם כן לאו כלום הוא כמובן, וכמו כן בתרנגולת שבבית שפותח הפתח ותיכף נועלה - אינו כלום, והאיסור אינו אלא כשהיה זמן מועט פתוח, דאז בטלה הצידה הראשונה ונעשה עתה צידה חדשה.

אך בתרנגולים שבבית לא שייך צידה כלל, כפי מה שיתבאר בסימן תצ"ז (א"ר שם), וגם בסימן זה יתבאר דחיה ועוף שברשותו - אין בהן צידה, ואפילו למי שאוסר לצודן בשבת, מכל מקום חיובא ליכא. ולכן אין חשש בפתיחת הפתח ובסגירתו בעופות הבייתים שלנו.

סימן שטז סעיף טו[עריכה]

עוד מבואר בתוספתא שם: "ישב אחד על הפתח ובא אחד וצדו מבפנים - היושב על הפתח חייב והצדו מבפנים פטור" עכ"ל. כלומר אפילו אם השני צדה אותו ממש בהבית - מכל מקום פטור, כיון שהוא כבר כנצוד מישיבתו של הראשון על הפתח. מיהו יראה לי דבכהני גווני השני פטור אבל אסור.

ועוד שנינו שם: "ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך – פטור, מפני שקדמה צידה למחשבה. אין לך שיהא חייב אלא המתכוין לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה - פטור" עכ"ל. כלומר דכיון דכשישב על הפתח לא ידע כלל שיש צבי בבית, אך בישיבתו כשנתוודע ישב בכונה עד הלילה כדי שישאר שמה – פטור, מפני שהצידה קדמה למחשבה. ונראה דפטור ומותר, וכן הוא בגמרא (ק"ז.): "נכנסה לו צפור תחת כנפיו - יושב ומשמרו עד שתחשך”, הרי דמותר לכתחלה לשומרו עד שתחשך.

סימן שטז סעיף טז[עריכה]

כבר נתבאר בסעיף י"א דזה יכול וזה אינו יכול - היכול חייב. וכתבו רבותינו בעלי התוספות (צ"ג. ד"ה 'אמר') דהאי 'אינו יכול' היינו אפילו שהוא בעל כח הרבה, אלא שהוא נושא הקורה בענין זה שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו, כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו. דמה לנו לכחו, כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה עכ"ל.

וזהו שאמרו בירושלמי (פרק י"ג הלכה ו') על המשנה דצבי שנכנס לבית, נעלו שנים פטורים, לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, אומר הירושלמי: "היה אחד בריא ואחד תש, נעל החולה כל צרכו ולא נעל הבריא כל צרכו - החולה חייב והבריא פטור" עכ"ל. כלומר לא מיבעיא אם שניהם שוים בבריאות וכל אחד יכול לנעול לבדו, אלא שאחד מהם נעל בכח חלוש באופן שהוא לבדו לא היה יכול לנעול על פי כח הזה, דהוא פטור והשני חייב, אלא אפילו אחד בריא ואחד חולה, אלא שהבריא נעל בכח חלוש והחולה בכל כחו - הבריא פטור והחולה חייב (כן פירש בגליון הש"ס שם, ובפ"מ ע"ש, והק"ע פירש פירוש זר ותמוה ע"ש).

סימן שטז סעיף יז[עריכה]

עוד איתא שם בירושלמי: "היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי - מותר" עכ"ל.

ויש פירשו שאפילו ידע שהצבי בתוכו, אלא שכוונתו היתה רק לנעילת ביתו, ורק ממילא נתפס הצבי – מותר. והשיגו על זה דאיך אפשר לומר כן, והרי פסיק רישא הוא (ר"ן סוף פרק י"ג). אלא דהכי פירושו: שהוא עסוק בנעילת ביתו ולא ידע כלל שצבי בתוכוף ואחר כך מצא הצבי בתוכו - מותר ואינו מחויב לפתוח הדלת שיצא הצבי (שם). ואיני מבין, דאם כן מה חידש הירושלמי על המשנה, דהא במשנה אומר גם כן: 'הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו'.

ולעניות דעתי הכי פירושו: דהוא עוסק בנעילת ביתו ועומד בגמר הנעילה, ובתוך כך נכנס הצבי - אינו מחויב לעכב את עצמו מלנעול. ואין זה ענין לפסיק רישא, כיון שאין לו עסק כלל בצידתו (ואולי דזהו כונת הרשב"א שהביא שם הר"ן והמג"א סקי"א).

סימן שטז סעיף יח[עריכה]

כתבו הטור והש"ע סעיף ז': "הצד נחשים ועקרבים בשבת או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה – חייב, ואם בשביל שלא ישכנו - מותר" עכ"ל, וזהו משנה בפרק ב' דעדיות, והובא בשבת סוף פרק י"ג.

ומפרש שם דאף על גב דבמשנה תנן 'פטור', הך פטור הוא פטור ומותר, והטעם דהא זהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום היזק לא גזרו רבנן. ואם היה נזק ברי, כגון שרודפין אחריו - מותר גם להורגן כמו שיתבאר, אך בכאן מיירינן שאין הנזק ברי, לפיכך איסור תורה אין לעשות בשביל זה, אך איסור דרבנן, והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה - לא העמידו רבנן דבריהם בחשש נזק.

ואם לרפואה – חייב, מפני שכשיצודם לרפואה הלא מתכוין לצודם, והוה מלאכה הצריכה לגופה, ולפיכך חייב. ואין זה בחולה שיש בו סכנה והרפואה בדוקה, דאם כן הא מותר לחלל שבת, אלא דמיירינן או בחולה שאין בו סכנה, או שיש בו סכנה ואין הרפואה בדוקה.

סימן שטז סעיף יט[עריכה]

והנה זהו נכון לשיטת הפוסקים דקיימא לן כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל להרמב"ם בפרק א' דפסק כרבי יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אי אפשר לפרש דבשביל שלא ישכנו הוה ההיתר מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובאמת כתב הרמב"ם סוף פרק י' וזה לשונו: "רמשים המזיקים, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם, אף על פי שאינם ממיתים, הואיל ונושכין - מותר לצוד אותן בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה: כופה כלי עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו" עכ"ל.

והך ד'אם לרפואה חייב' השמיט, משום דכתב מקודם דשקצים ורמשים שיש במינן צידה, הצדן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן – חייב, הואיל ונתכוין לצוד עכ"ל, וממילא דגם לרפואה חייב.

וזהו שכתב 'הואיל ונתכוין לצוד' צריך ביאור, דאפילו לא נתכוין לצוד הא הוי פסיק רישא. אמנם הכוונה כן הוא, דבצידה כשלא נתכוין לצוד אלא להגן שלא ישיכנו - אין זה בכלל צידה כלל, דצידה עיקר כונתו לצודו לרשותו, ובכאן עיקר כונתו להרחיקו, והוה היפך ממש מצידה. ולכן גם ענין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך כאן, דאין זה מלאכה כלל, כיון שהוא היפך מעיקר כוונת המלאכה כמ"ש.

וזהו שאמר שם: "והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן... כופה עליו כלי", כלומר דבכהני גווני לא הוי בכלל צידה. (ומ"ש המג"א סקי"ב שאין במינן נצוד הוא דבר תמוה, וכבר השיג עליו הא"ר, ובת"ש כתב דטעות הדפוס הוא וכן צריך לומר: 'שיש במינן נצוד', ועיין מחצית השקל ופרמ"ג ואין נפקא מינה בזה, וכונת הרמב"ם כמ"ש) (ובזה מתורץ קושית בה"ג בתוספות ריש שבת ד"ה הצד ע"ש ודו"ק)

סימן שטז סעיף כ[עריכה]

וזהו בענין צידת המזיקין, ואיך הדין להרגם, כן הוא: שכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי - נהרגין בשבת אפילו אין רצין אחריו, דאם רק נראו הוי פיקוח נפש ודוחה את השבת. ושארי מזיקין כגון נחש ועקרב במקום שאין ממיתין וודאי: אם רצים אחריו - מותר להרגם, דזהו פקוח נפש, ואם לאו - אין כאן פקוח נפש ואסור. אבל מותר לדרסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין, כן הוא לשון רבינו הב"י בסעיף י'.

וזה אינו אלא למאן דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והאיסור הוא מדרבנן, התירו בזה שיש חשש נזק. אבל להרמב"ם ודאי אסור במתכוין.

וזה שאמרו בגמרא (קכ"א:): 'נחש ועקרב דורסן לפי תומן' הכי פירושו: כשהוא הולך לתומו ונחש ועקרב בפניו, אין צריך לסור מהם אלא הולך כדרכו ואם מתו על ידי דריסתו עליהם מתו, הואיל ולא נתכוין, כן פירש רש"י שם. וממילא דאפילו לרבי יהודה מותר, דאין כאן פסיק רישא, ודבר שאין מתכוין אפילו לרבי יהודה האיסור הוא רק דרבנן, ומשום חשש נזק מותר.

וראיתי מי שטרח להעמיד דברי הרמב"ם שכתב בריש פרק י"א דמותר לדורסם לפי תומן הכונה אפילו במתכוין להורגם (מ"מ שם), והטעם משום דנחש ועקרב על פי רוב בכל מקום ממיתין ויש בזה סכנת נפשות, אבל בשארי מזיקין אסור (מג"א סקכ"ג), ודברים תמוהים הם כמו שנבאר בס"ד.

סימן שטז סעיף כא[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם בפרק י"א דין ד': "חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי, כגון זבוב שבמצרים וצירעא שבנינוה ועקרב שבהרים (בגמרא הגירסא 'שבחדייב') ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום - מותר להורגן בשבת כשיראו. ושאר כל המזיקין: אם רצין אחריו - מותר להרגן, ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו - אסור להורגן. ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן - מותר" עכ"ל.

ואם כן כלל כל המזיקין, ולא פרט נחש ועקרב. ועוד דאיך אפשר לומר 'שעל פי רוב ממיתין', הא כתב: 'או בורחין מלפניו', וכיון שבורחין מלפניו איך מותר לחלל שבת. ועוד דמדברי הרמב"ם נראה להדיא כרש"י, מדכתב: 'ואם דרסן... והרגן', למאי מסיים 'והרגן', כיון שדרס עליהן להרגן פשיטא שהרגן. אלא דהכי פירושו: שדרסן לפי תומו בשעת הילוכן, ואינו בהכרח שעל ידי זה יהרגו, לזה אומר 'והרגן', כלומר אם הרגן מותר. (וצע"ג על המ"מ שכתב דרש"י פירש לרבי שמעון ע"ש, וברש"י מפורש אפילו לרבי יהודה ע"ש, ולא ידעתי אם זהו מהמ"מ, ואולי תלמיד טועה כתבו)

סימן שטז סעיף כב[עריכה]

לפי מה שנתבאר מותר להרוג כלב שוטה בשבת, דסכנה ברורה היא. ויש להסתפק אם אינו ברור שזהו כלב שוטה אלא שיש בו ספק, אם הוי ככל ספק פקוח נפש דדוחה את השבת, או דאינו דומה, דאפילו בודאי כלב שוטה גם כן אינו אלא ספק, דאטו מוכרח הוא לנשוך למי שפוגע, וכיון דבעצם שטותו יש ספק, אולי לא ניתן לחלל את השבת.

ואף על גב דבפקוח נפש מחללין שבת אפילו בהרבה ספיקות, כמ"ש בסימן שכ"ט, מכל מקום זהו הכל כשהפקוח נפש נראה. אבל כשיש ספק בהעיקר, אולי לא הותרה, ויש להתיישב בזה, מיהו זהו ודאי דצריך לומר לאינו יהודי שיהרגנו. ולהרוג השממית שקורין שפי"ן בשבת - איסור גמור הוא וחייב חטאת, דהא אינה מזקת, ואף אם תפול לתוך המאכל גם כן מי יימר שהיא מסוכנת, וגם יכולים לכסות המאכל. ויש מן ההמון שהורגים בשבת, ומחויבים להודיעם שאסור מן התורה (מג"א שם).

סימן שטז סעיף כג[עריכה]

שנו חכמים במשנה (פרק י"ד משנה א'): "שמ(ו)נה שרצים האמורים בתורה: הצדן והחובל בהן – חייב, ושאר שקצים ורמשים: החובל בהן – פטור, הצדן לצורך – חייב, שלא לצורך – פטור". והשמ(ו)נה שרצים מפורשים בפרשת שמיני: החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת.

ולענין צידה ההפרש בינם לשאר שקצים ורמשים דאותם על פי רוב צודה האדם אותן לצורך עורן, לפיכך חייבין על צידתן דהוי מלאכה הצריכה לגופה, אבל שארי שקצים ורמשים סתמן צידתן שלא לצורך אלא שלא יזיקו, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכן דוקא הצדן לצורך חייב, אבל שלא לצורך וגם סתמן הוי שלא לצורך ופטור (ר"ן שם).

ולכן הרמב"ם שפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, פסק דלא כמשנתינו, וזה לשון הרמב"ם בפרק י' דין כ"א: "אחד שמ(ו)נה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה, הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן – חייב, הואיל ונתכוין לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה" עכ"ל. וזה שפסק ברמשים המזיקים שמותר לכפות עליהם כלי, משום דבשם אין זה צידה כלל, כמ"ש בסעיף י"ט.

ולכן הטור וש"ע דפסקו כרבי שמעון כתבו המשנה כצורתה, וכללא דמילתא: דלצורך הוה מלאכה הצריכה לגופה, ושלא לצורך הוה אין צריך לגופה. וזהו בכל המינים, רק בסתמא שמ(ו)נה שרצים הוויין לצורך, ושאר שקצים ורמשים הוויין שלא לצורך.

סימן שטז סעיף כד[עריכה]

ולענין חבלה ביאור הדברים: דחובל בשבת חייב כשעושה חבורה, וצריך לזה שני תנאים: האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לה עור ויצא ממנה דם, או שיהיה הדם צרור תחת העור, והשני שיתכוין באותה חבורה ליהנות מן הדם או מן הבשר לרפואה או להאכיל לבהמה. אבל אם אל נתכוין אלא להזיקה או לצערה - הרי הוא מקלקל בעלמא ופטור (רמב"ם בפירוש המשנה שם).

ושמ(ו)נה שרצים שבתורה כולן יש להן עורות כמו חיה ובהמה ועוף, ואף על גב דלענין טומאה יש מהן שעורותיהן כבשרן, מכל מקום לענין שבת יש להן עור, ולכן החובל בהן - חייב אף שלא יצא הדם עדיין אלא שנצרר תחת העור. אבל שאר שקצים ורמשים החובל בהן - פטור עד שיצא הדם לחוץ, דבהם ליכא למימר שנצרר הדם תחת העור כיון שאין להם עור. ואין הכונה שאין להם עור כלל, אלא העור שלהם דק ורך ובמהרה נצרר הדם שם אף על פי שאין חבורה, ואם רק יהיה חבורה יצא הדם לחוץ.

סימן שטז סעיף כה[עריכה]

ולאיזה אב מלאכה שייך חובל, הרמב"ם בפרק ח' דין ז' כתב דחובל חייב משום מפרק, שזהו תולדה דדישה, דחובל גם כן מפרק הדם מן הבשר. ואף על גב דפסק בעצמו שם דאין דישה אלא בגידולי קרקע, זהו רק למעוטי בריות שבמים כדגים ותולעים ואין בהם משום חובל, אבל בהמה חיה ועוף והאדם הגדילין בארץ, מקרי גידולי קרקע (מ"מ שם).

וכיון דהאיסור הוא משום מפרק, לכן כתב דאינו חייב עד שיהיה בהדם שהוציא כגרוגרות, ובנצרר הדם צריך המקום הצרור שיהא כגרוגרות, כשיעור אוכל בשבת דהוה כגרוגרות, דדישה ומפרק הם באוכלין. ורש"י ז"ל בריש פרק שמנה שרצים פירש שני פירושים בחיובא דחובל: האחד משום צובע, והשני משום שוחט, והיינו נטילת נשמה, כי הדם הוא הנפש. ולזה הסכימו התוספות וכל הראשונים דחיובא דחובל הוא משום נטילת נשמה, והאב מלאכה הוא שוחט, ולפי זה אין צריך כגרוגרות אלא אפילו במעט דם חייב.

סימן שטז סעיף כו[עריכה]

וכתב הרמב"ם שם דזה שנתבאר במכוין להזיק פטור מפני שהוא מקלקל, במה דברים אמורים: בבהמה חיה ועוף וכיוצא בהם. אבל החובל באדם, אף על פי שנתכוין להזיק - חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי זה כמתקן, ואף על פי שאין צריך להדם שהוציא ממנו - חייב" עכ"ל, וזהו לשיטתו שפסק במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.

אבל לרוב הפוסקים – פטור, שהרי אין צריך לגוף החבלה, וכן הוא להדיא בגמרא (ק"ה:) דזה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפרק י' דין י' לענין קורע דהוה מקלקל, דבקורע לשכך חמתו - הרי זה כמתקן וחייב, וכן בריש פרק י"ב לענין הבערה להשחית, דשורף גדישו או ביתו של חבירו כדי להנקם בו ובזה שככה חמתו - חייב ע"ש.

והראב"ד וכמה מן הראשונים חולקים עליו, דבכהני גווני אף לרבי יהודה לא מיחייב. דהן אמת דמקודם אומר הש"ס לרבי יהודה דזה מקרי מתקן, דקעביד נחת רוח ליצרו, אבל הא פריך על זה: "וכהני גווני מי שרי, והתניא: המקרע בגדיו בחמתו והשובר... יהא בעיניך כעובד עכו"ם, שזהו אומנתו של יצר הרע וכו'” ע"ש, הרי דוחה מה שאמר מקודם שזה מקרי מתקן. והרמב"ם סבירא ליה שאינו דוחה הדין, אלא כלומר דבודאי אסור לעשות כן אפילו בחול, מיהו לענין שבת - מקרי מלאכה, דעל כל פנים מתקן לתאוותו המזוהמת, ואיסור יש בזה גם כן אף בחול (עיין מ"מ שם).

סימן שטז סעיף כז[עריכה]

ודע דבכמה מקומות בש"ס נמצא פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במקלקל בחבורה ובהבערה, דרבי יהודה פוטר ורבי שמעון מיחייב. והוחלפה שיטתם, דרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה - פוטר במקלקל בחבורה ובהבערה, ורבי שמעון דפוטר באינה צריכה לגופה – מחייב.

ורש"י ז"ל (ק"ו.) הסביר הדברים וכן הוא הצעה של שמועה, דהנה מנלן דהתורה חייבה בחובל, דהנה מילה הוה חבלה והתורה התירתה בשבת. ואי סלקא דעתך דחובל לא נאסרה מן התורה, למה הוצרכה להתיר המילה, הא אין כאן איסור כלל מן התורה. וכן בהבערה אסרה תורה בבת כהן שזינתה דחיובה בשריפה, ואסרה תורה לשרפה בשבת (יבמות ו':). ולמה אסרה והרי מקלקל הוא, אלא שמע מינה דמקלקל בהבערה חייב.

ורבי יהודה סבירא ליה דאין כאן קלקול, כיון שיש בשניהם מצוה - שפיר הוי מתקן. ואף על גב דזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאין צריך תכלית המלאכה אלא תקון המצוה, הא לרבי יהודה חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן באיזה תקון שיהיה חייב לרבי יהודה, כגון בחובל כשצריך הדם לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו, ואף שאינה צריכה לגופה – חייב.

וכל זה לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אין כל זה תקון לעצם המלאכה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועם כל זה חייבה התורה - שמע מינה דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב.

סימן שטז סעיף כח[עריכה]

ולכן הרמב"ם שפוסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, לכן פסק בחובל וצריך לדם ובמבעיר וצריך לאפר – דחייב. אבל באין צריך לדם ולאפר – פטור, משום דהוי מקלקל.

והנה לפי זה לשארי הפוסקים דפסקי כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה היה להם לפסוק להיפך, דמקלקל בחבורה ובהבערה תמיד חייב אף באין צריך לדם ולאפר, ולא מצינו מי שפסק כן. והן אמת דהטור והש"ע לא נחתי בחיובים, דכיון דאפילו מקלקל אסור מדרבנן שוב לא נחתי לחלק בין חיוב דאורייתא לדרבנן כידוע, מכל מקום לדינא יש לנו לדעת איך הוא לשיטה זו.

סימן שטז סעיף כט[עריכה]

והנה לשיטת רש"י ודאי כן הוא, דלרבי שמעון חייבים בחובל ומבעיר אף על פי שאין צריך לשום דבר. אמנם רבותינו בעלי התוספות חידשו שם בזה דלרבי שמעון גופה יש פלוגתא בגמרא שם בזה, דרבי אבהו סבירא ליה דלרבי שמעון חייב בלא שום תקון, ורבי יוחנן סבירא ליה דאפילו לרבי שמעון צריך תקון קצת או תקון דמצוה, או שצריך לכלבו ולאפרו, וזה מקרי צריך לגופה. והיינו כיון דעצם המצוה נעשית באופן זה, צריך המלאכה לגופה של מלאכה כדי לעשות המצוה.

אמנם חובל וצריך הדם לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו - ודאי זה מקרי אין צריך לגופו, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, ולא משכחת לה אלא חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שסבור שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה, דבאיסורי הנאה שאין ראוי לשום דבר - מקרי זה צריך לגופה.

וזה הוכיחו רבותינו שם, דאפילו לרבי שמעון דמחייב במקלקל בחבורה ובהבערה - מכל מקום מצריך מלאכה הצריכה לגופה ע"ש. ולפי זה לשיטת התוספות בחובל ומבעיר – פטור, לבד מבחובל ומבעיר באיסורי הנאה להשתמש בהדם והאפר - חייב.

סימן שטז סעיף ל[עריכה]

כבר נתבאר דדבר שאין במינו נצוד אינו חייב על צידתו אבל אסור מדרבנן, כמו ששנינו בברייתא (בק"ו:): "דבר שבמינו נצוד - חייב, ושאין במינו נצוד – פטור". וכן הוא לשון הרמב"ם בסוף פרק י': "הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבין גיזין צירעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו - הרי זה פטור" עכ"ל, וכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, דגזרינן אטו יש במינו נצוד.

ולכן פרעוש והיא הכ(י)נה השחורה הקופצת שקורין פלי"י, ובערבית ברגו"ת - אסור לצודו מדרבנן, ומן התורה אין כאן צידה, דאין במינו נצוד. אמנם אם עומד על בשרו ועוקצו - מותר ליטלה ולהשליכה, דבמקום צערא לא גזור. ויזהר שלא להורגה, וההורגה – חייב מפני שהיא פרה ורבה ואינה באה מזיעה, לפיכך היא בריה ככל הבריות. ואסור גם למוללה בידו, שמא יהרגנה, ורק ליטלה התירו משום צערא, וכשהיא על בגדו שאינה נושכתו - אסור גם ליטלה.

ויש אומרים דכשהיא על חלוקו מבפנים או במכנסים או בפוזמקאות שקופצת שם - רשאי ליטלה ולהשליכה, וכן המנהג. ויש מי שחושש אפילו כשעומדת על בשרו ואינה עוקצת, והמנהג כמ"ש (עיין מג"א סקי"ח וט"ז סק"ח). אבל הכ(י)נה הרוחשת הנמצאים בראש ובבלאי בגדים - מותר להורגה, שאינה בריה והיא באה מזיעה.

סימן שטז סעיף לא[עריכה]

ומכל מקום המפלה כליו מכ(י)נים - לא יהרגם אלא מוללן בידיו וזורקן, משום דבשם מצויים גם פרעושים, וגזרינן שאם נתירו להרוג הכ(י)נים יהרוג גם הפרעושים. ולכן המפלה ראשו - מותר להרגם, דבראש לא שכיחי פרעושים.

וזה לשון הרמב"ם פרק י"א דין ב': "רמשין שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או הווייתן מן העפר, כמו הפרעושין, ההורג אותו - חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן, כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות - ההורגן פטור... ומותר להרוג את הכ(י)נים בשבת, מפני שהן באין מן הזיעה", עכ"ל.

ויש בהן ג' מחלוקות: חיוב חטאת, ופטור אבל אסור, ומותר לכתחלה, ועוד יתבאר בזה בסימן שי"ח בס"ד.

סימן שטז סעיף לב[עריכה]

כמו שהתירו בנחש ועקרב כשיש בהם חשש נזק לדורסן לפי תומן, כמ"ש בסעיף כ', כמו כן יש עוד דבר אחד שהתירו בדריסה לפי תומן, מפני שאין דעתו של אדם סובלתן. והיינו דידוע דלהשוות את הגומא - אסור מן התורה, דזהו כבנין כמ"ש בסימן שי"ג, וממילא שאסור לשפשף ברגליו רוק שעל גבי קרקע משום השוויית הגומות. והתירו חז"ל (קכ"א:) לדרוס הרוק לפי תומו בדרך הלוכו משום מאיסותא, והיינו שלא יתכוין למרח ולהשוות גומות. ואף על גב דממילא ממרח, מיהו כיון דלא מכוין – שרי, ובלבד שלא תהא בזה פסיק רישא, כמ"ש בנחש ועקרב.

וזהו להרמב"ם דפסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל לשארי פוסקים - מותר אפילו בפסיק רישא, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

וזהו הכל במקום דליכא רצפה, אבל ברצפה - מותר למרח, דלא שייך שם אשוויי גומות, וגם מירוח אין כאן, דמירוח אינו אלא כשממרח דבר על חבירו, ולא כשרצונו שתבלע בקרקע וברצפה שלא תהא ניכר כלל, דזהו עיקר כוונתו (מג"א סקכ"ד).

ויש מי שכתב דהאידנא לא קפדינן ברוק משום מאיסותא, ולכן אסור לשפשף רק להעמיד רגליו עליו בלי שפשוף. אבל ליחה היוצאה מן הפה ומן החוטם - ודאי מאוס לכל ומותר בשפשוף (שם סקכ"ה), וברצפה מותר בכל ענין.

סימן שטז סעיף לג[עריכה]

שנו חכמים במשנה (ק"ז.): "חיה ועוף שברשותו - הצדן פטור", וכן הוא לשון הרמב"ם סוף פרק י': "חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה - הצדן פטור, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור".

ויראה לי דמטעם זה לא נמצא בטור דין זה, דכיון דמדרבנן אסור, לא חש לבאר דמדאורייתא פטור, שאין זה מדרכו.

ורבינו הב"י בסעיף י"ב כתב: "חיה ועוף שברשותו - מותר לצודן" ע"ש, והולך לשיטתו בספרו הגדול שכתב שזהו מה שאמרו בריש שבתף כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, לבר מהנך תלת: צידת צבי וכו'.

ודבריו תמוהין, דזה קאי על הדין שישב האחד על הפתח ומילאוהו ובא השני וישב לו בצדו, דעל משנה זו המאמר הזה בסוף האורג (וגם המג"א ססקכ"ו התפלא על זה). וראיה ברורה דזהו פטור אבל אסור מתוספתא (פרק י"ג) דתניא: "אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות וכל דבר שאין מחוסר צידה - פטור" עכ"ל, ומחוסר צידה הוא צפור לבית וצבי לגינה ולחצר, כמבואר במשנה, ושם פשיטא דאסור, כמ"ש רבינו הב"י בסעיף א'.

סימן שטז סעיף לד[עריכה]

ואיתא בירושלמי על משנה זו דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור: לא אמרו אלא שברשות אדם, הא אם אינן ברשות אדם – חייב. אמר רבי ייסה הדא אמרה: שור שמרד הצדו בשבת - חייב עכ"ל.

ויש מי שמפרש דחדא מילתא היא, דאינו ברשות אדם הוא שמרד (פ"מ), ואם כן מהו הלשון 'הדא אמרה'. ויש מי שפירש 'אינו ברשות האדם' שאינו יכול לכבשו (ק"ע), ואם כן היינו שור שמרד.

ולעניות דעתי נראה דהכי פירושו: דוקא כשהן ברשותו בביתו או בחצירו, אבל אם אינם ברשותו, כגון שהלכו לחצר אחר כדרך הבעלי חיים ולא מרדו גם כן, וכשבעל הבית שורק להם יבואו לכלובן - מכל מקום חייב, דכיון דאינן ברשותו ונצרך להביאן לרשותו, מקרי צידה. ולזה אמר רבי יהודה: הדא אמרה שור שמרד, כלומר שאינו מניח עצמו לתפוס, אף על פי שהוא ברשות הבעלים - מקרי צידה. ולכן אם יש תרנגולת מורדת שפורחת מפינה לפינה כשרוצים לתופסה - הצד אותה חייב חטאת.

סימן שטז סעיף לה[עריכה]

וזה לשון רבינו הב"י: "חיה ועוף שברשותו - מותר לצודן, והוא שלא ימרודו. אבל אם הם מורדים - אסור לתפסם אף בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה" עכ"ל. וכתב עליו רבינו הרמ"א: "ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו, ואם צדן – פטור. אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן - חייב חטאת, וכן עיקר" עכ"ל, ובודאי שכן הלכה.

ולפי מה שבארנו דברי הירושלמי, אפילו כי לא מרדו, אם צדן מרשות אחר - חייב חטאת. מיהו על כל פנים לדינא אסור להתעסק בשבת בתפיסת בהמה חיה ועוף.

סימן שטז סעיף לו[עריכה]

אמנם עם כל זה הדברים צריכים ביאור, דאם כן אסור להכניס פרה וסוס לרפת ותרנגולת ללולה, והרי מפורש שנינו (קכ"ח:): "מדדין בהמה חיה ועוף בחצר", ואפילו תרנגולת שאסורה - זהו מטעם מוקצה ולא מטעם צידה, כמ"ש בסימן ש"ח.

אמנם ענין צידה לא שייך כלל בבהמות ועופות בייתית המורגלין ומעצמן נכנסות לכלובן גם כן, ולכן אם הבעלים שורקים להם והולכים לכלובן בלי סירוב - אין זה בגדר צידה כלל כמובן, ובזה שנינו: 'מדדין וכו'. וענין הצידה שאמרנו חיה ועוף שברשותו מותר לצודן או פטור אבל אסור, מיירי באותן שאין מורגלין עדיין ונצרך איזה השתדלות להכניסן לכלובן להפסיק להם הדרך וכיוצא בזה, בזה הם כל החלוקות שנתבארו (וכעין זה ראיתי בחיי אדם כלל כ"ט בנשמת אדם אות ב' ע"ש).

סימן שטז סעיף לז[עריכה]

והנה בהמות וסוסים הם תמיד בני תרבות, ואין שייך בהם ענין צידה אם לא כשמרדו, וזה לא שכיח. אבל בתרנגולים ותרנגולות צריך כל בעל הבית להשגיח על בני ביתו, דאם הם מורגלים בבית ונוחין ליכנס לבית או לכלובן, והיינו כששורקין ומצפצפין להם באים תיכף – מותר.

האמנם אם אינם מורגלים ויש ביניהם שפורחין לכאן ולכאן, ונשמטים מתחת יד הבעלים עד שנצרך לעמוד לפניהם להפסיק להם הדרך, אם הם בחוץ - אסור לישראל להכניסם לבית או לכלובן על ידי מעשה בהפסקת הדרך אלא על ידי אינו יהודי, ובזה יש איסור דרבנן בכל ענין. ואם הם מורדים כמשתגעים כמו שמצוי כן בתרנגולים - קרוב לבא לידי איסור דאורייתא, וצריך ליזהר בזה מאד מאד.

ואווזים ואינדיקעס נראה שהם נוחים ואין בהם צידה, ומכל מקום גם בהם יש לדקדק לבלי לבא לידי חילול שבת ח"ו, וטוב להכניסן על ידי אינו יהודי אם אינן נוחות שיבואו על ידי שריקה. וביונים נראה שאסור בכל ענין, דבהן כפי הנראה ודאי שייך צידה.

סימן שטז סעיף לח[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א: "חתול דינה כשאר חיה, ואסור לתפשה בשבת" עכ"ל. ואין בזה רבותא, דודאי יש במינה נצוד, אלא כונתו אפילו חתול הבייתי כשיצאה - אסור לעמוד בפניה ולהפסיק לה הדרך עד שתכנס להבית. ואם שורקין לה בפיו ונכנסת מפני הרגילה בבית זה - נראה דמותר.

וזה שכתב 'לתפשה' לאו דוקא, שהרי היא מוקצה, אלא כלומר לעשות דבר עד שתכנס כמ"ש. ודבורים שיצאו מכוורת - הוה צידה ואסור להחזירן (עיין ש"ת סקי"ח).