שבת קו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ידאגו כל האחין כולן אאחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן:
וכל המקלקלין פטורין:
תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן בכל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם ת"ל משנה גחובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין פטורין מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון מ"ט דר' שמעון מדאיצטריך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין:
שיעור המלבן כו':
רב יוסף מחוי כפול רב חייא בר אמי דמחוי פשוט:
מתניתין ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הוחכ"א צפור למגדל
רש"י
[עריכה]
ידאגו - ייראו מן המיתה:
דמת גדול - יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית:
ואמרי לה דמת קטן - שבקלקלה מתחילין מן הקטן:
חוץ מחובל - באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב"ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו: ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו:
אינה משנה - דאם מקלקל הוא פטור:
בצריך - לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב:
והא תנן כל המקלקלין פטורין - ואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך:
מתני' ר' יהודה - דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול"נ מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י:
וברייתא ר"ש היא - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה:
מדאיצטריך קרא - וביום השמיני ביום יתירא ואפי' בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב:
ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן - בשבת (לקמן בפרק ר' אליעזר):
מה לי מתקן כלי - הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה:
בישול פתילה - שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף:
סמנין - של מלאכת המשכן:
רב יוסף מחוי - האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים:
מחוי פשוט - בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע:
מתני' הצד צפור - עד שהכניסו למגדל משטיי"ר (מישטיי"ר: מזנון לשמירת אוכל [וראה לעיל לב.]) בלע"ז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות::
תוספות
[עריכה]
חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו'. פי' רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי' רש"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא דאטו משום דס"ל כר' יהודה מאן דתנא כר"ש משתקינן ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין (טו.) ע"כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' בפ"ק דחולין (דף ח.) סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע"ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר"י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר"ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול:
בחובל וצריך לכלבו כו'. וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן דף קכא:) ובס"פ ספק אכל (כריתות דף כ:) וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום:
מדאצטריך קרא למישרי מילה כו'. וא"ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה"א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב:
דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. לאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה:
מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין. אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע"י בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב"ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר"י דה"פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה"נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב"ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע"פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר"ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ"ק (דף יא.) וא"ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) [ד"ה הבערה] אלא לר"ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן דף קינ:) פליג ר"ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי"ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש ס"ל ובפ"ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש"י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר' אבהו כר"ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יג (עריכה)
כב א מיי' פי"ג מהל' אבל הלכה י"ב, סמ"ג עשין מד"ס ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ד סעיף ה':
כג ב ג מיי' פ"א מהל' שבת הלכה י"ז, ומיי' פ"ח מהל' שבת הלכה ז', ומיי' פ"י מהל' שבת הלכה י', ומיי' פי"ב מהל' שבת הלכה א', סמ"ג לאוין סה:
כד ד מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ז':
כה ה מיי' פ"י מהל' שבת הלכה י"ט, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שט"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
מדאצטריך קרא למישרא מילה. עיקר דילה בתורת כהנים וביום השמיני ימול ימול ואפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או מקיים אני מחלליה אף במילה ומה אני מקיים ימול חוץ מן השבת ת"ל וביום ואפי' בשבת ובפרק ר' אליעזר (דף קלב) אמרו עוד עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא מנא לן ונאמרו בדבר זה כמה טעמים והעיקר הוא מה שאמר ר' יוחנן כי דבריו שוין עם הברייתא ועליהן אנו סומכין והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה הודיע אותנו שחבורה בעלמא חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב כבר ידעת כי ד' מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק וכי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה והא אחת מן הנשרפין כדכתיב (ויקרא כא ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף ובמסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) זכרו היאך מצות שריפה ואמרו מצות שריפה הנשרפין היו משקעין אותן בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ופירשו בתלמוד מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר ועל פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מאי לי לבשל סממנין כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה והזהיר הקב"ה את ב"ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת על פי מה שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר כמו שנא' בראש מסכת יבמות (דף ו) מושבות מה תלמוד מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא' (דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין חול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות לא יד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר' יוסי אימור דאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא הבערה דבית דין בישול פתילה היא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין מיכן למדנו דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת ונתחייבו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק יג (עריכה)
והא כעובד ע"ז חשיב אטו עובד ע"ז והעושה דברים מכוערים מותר ושניוה לקושיא וגרסי מסבריהן וכי האי גוונא מי שרי והתניא ר' שמעון בן אלעזר וכו' ואהדרינן להו ואיסורא מי הוי קשיא למ"ד מתקן וחייב הוא ולא מיתוסף בו איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא וכה"ג [מי] מיחייב דכיון דאמר [ר' אבין] מתקן הוא משום דעביד נחת ליצרו ומשום הכי מחייב ר' יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אקשינן עליה האי תיקונא הוא אדרבה האי קלקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא. ולא שמעינן לר' יהודה במקלקל דמחייב נדחה ר' אבין ובטיל פירוקיה לגמרי ואוקימנא לא מחייב ר' יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מחזי דבחמתיה עביד וקא מכוין לתקוני לאינשי ביתיה וכרב יהודה דהוא שליף מצבייתא כו' דכל כי האי גוונא תיקונא היא ולא קלקולא אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכל מאן דעביד הכי בשבת לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור ומתני' כר' שמעון:
פיס' כל המקלקלין פטורין. תני סתמא וברייתא כר' אבהו דמחייב חובל ומבעיר.
ואע"ג דאמר ר' יוחנן אינה משנה אלא החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו דלא מקלקלין נינהו מיהו איצטרכינן לברר היכא אמירא החובל והמבעיר שלא לצורך חייב ואהדרינן מתניתין ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואל תתמה דרישא דמתניתין כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וסיפא כר' יהודה במקלקל בחבורה [דבהא] סבר לה כמר ובהא סבר לה כמר ומילתא דמקלקל בחבורה דקאמרי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא לא ברירה לן עיקר פלוגתייהו דא היכי ניהו ומתניתא דמפרשא במקלקל בחבורה ר' יהודה פוטר ור' שמעון מחייב. לא שמיע לן אלא מגמרא בלחוד הוא דשמעינן ליה.
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אוקימנן לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ולזה המחלוקת לא מצינו עיקר בתלמוד ורש"י ז"ל הביאו בקשר ענין ואמר דנפקא לן מפלוגתייהו במלאכה שא"צ לגופה דשמעינן ליה לר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וחובל ומבעיר חידוש הוא שחדשה התורה בהן שאין לך מבעיר ואפילו מדליק עצים לבשל קדרתן שיתחייב מן הדין שכולן מקלקלין ומה שהוא מתקן אצל אחרים כגון הבישול מלאכה שא"צ לגופה היא ומן הדין פטור עליה ומדחייבה אותן תורה ש"מ מקלקל בהבערה חייב וכן בחבלה מדאיצטריך רחמנא למישרי מילה, ולר"י התם מתקן הוא אצל אחרים ומלאכה שא"צ לגופה חייב עליה והיינו דמפרש בגמ' ואזיל מ"ט דר"ש מהאי טעמא גופיה גמרינן פלוגתייהו זהו פירוש רש"י ז"ל, ומזה הפירושש נתחייב הר"ר שמואל תלמידו ז"ל לומר דהא דאמר ר' יוחנן ואת"ל חובל בצריך לכלבו ה"ק ליה אין הלכה כר"ש אלא כר"י דאלו ר"ש לא בעי תיקון כלל דמנא תיתתי לה, וא"ת נפקא לן ממילה תיקון דמילה מאי הוא אי חשבית ליה תיקון דגופה א"כ כל טעמא של ר"ש בטל מעתה והרי חזר לדעתו של ר"י ואי לאו תיקון דגופה אלא במלאכה שא"צ לגופה היא א"כ לאו תיקון הוא כלל לדברי ר"ש, וא"ת דמודה ר"ש בתיקון דחובל ומבעיר שאע"פ שאינה תיקון דגופה חיובי מיחייב א"כ היינו ר"י דס"ל בכה"ג נמי דמקלקל בחבורה חייב ולמה אמרינן בכולה תלמודא במקלקל בחבורה פלוגתא דר"י ור"ש, אלא ה"פ חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב יותר משאר המקלקלין דכר"י קי"ל ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו והוא מתקן גמור, ורש"י עצמו ז"ל כ' דחובל וצריך לכלבו לר"י כיון דמתקן הוא אצל הכלב כה"ג מלאכה הוא, וזה הפירוש אינו נכון, דאי ר' אבוה כר"ש היכי משתיק ליה ר' יוחנן כדמקשינן בפ"ק חולין ורב משום דס"ל כר"י מאן דתני כר"מ שתוקי משתיק ליה, ועוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעינן שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרינן בפרק כל כתבי גבי חמשה נהרגין בשבת אלא לאו ר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אלמא אפילו במקלקל בחבורה בעינן מלאכה הצריכה לגופה ובפ' ואלו הן הנחנקין אמרינן והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל ביה ומתרץ התם אי לר"י מקלקל בחבורה אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עליה אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור, וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לבשל קדירה אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו, וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין והחורש ותולדותיה אין הנאתן בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי והרי בגמ' מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה לפיכך אמרו דהא דאמרינן במחלוקת ר"י ור"ש כי הא דאמרינן לקמן בפ' חביות ר' יוחנן ההוא כבן בינאי מתני לה ולא שמעינן ליה לבן בינאי אלא גמרא ואמרינן בב"ב חרוב המורכב וסדן השקמה מחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולא מצינו בשום מקום מחלוקת זו אלא דגמירי רבנן דגמרא הכי ואחרים כיוצא בזה יש הרבה, או שמא ברייתא היא באחת מן החיצונות כגון משנת בר קפרא ולוי ושאר התנאים, זה כתוב בתוס' חכמי הצרפתים.
ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דוגזז ואע"פ שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא כולן דומות למילה, והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומשתמש לאורה ולא שמענו מלאכה שא"צ לגופה במדליק אלא במכבה, אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנה אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מ"מ ויש בה תיקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה, ולר"ש אין אותו התיקון כלום, הלכך לר"ש כל מלאכה שא"צ לא מחמת גופה ולא מחמת תיקון פטור עליה אפילו בחובל ומבעיר והיינו נוטל קוצו וחבל בעצמו דמקלקל גמור וא"צ לכלום היינו מלאכה שא"צ לגופה, ומ"ה בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לא משום דבעו שום תיקון וה"ק ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ופטור עליה ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, וא"ת והרי אעפ"כ מלאכה שא"צ לגופה היא דומיא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה הוא מפני שהכל דבר א' והנטילה היא המלאכה משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופו.
וכאן הבן שואל בין לדברינו בין לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל צריך לכלבו וצריך לאפרו מתקן גמור הוא ואמאי לא מיחייב לכ"ע והשיבו בזה שכל מה שאין דרכן של בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת והטעם משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זו מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב וידליק גדיש לצורך האפר אבל שוחט ומדליק עצים לבשל בהן מתקן הוא אצל שבת לד"ה דהא תנן באבות מלאכות מבעיר ומדמוסיף ר"י שובט ומדקדק ש"מ מודה בכולהו ואע"ג דלענין ע"ז אמרינן בפ"ק דחולין סכין של ע"ז מותר לשחוט בה משום דמקלקל הוא גבי שבת מיהו מחייב, ורבינו תם ז"ל מפרש דהא דחשיב מקלקל אפילו צריך לכלבו וצריך לאפרו לפי שאין התיקון בא בשעת הקלקול דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שנעשית הבערה בא האפר, ואין טעם זה מחוור ולא מסכים לדעתינו.
ואשוב לדברי לפרש טעמייהו דר' אבהו ור' יוחנן הוי יודע דטעמא דר"ש דפטר מלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשבת דטעמא דכל המקלקלין פטורין נמי משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח בפרק קמא דחגיגה משום הכי סבר ר' אבהו למימר הרי למדנו לר"ש דמילה קלקול הוא לגופו של נימול ותיקון הוא ודאי אצל אחרים שעושה נחת רוח ליוצרו ודרכן של ב"א לעשות כן אלא כיון שאין התיקון ממש בגופו כתיקון שאינו מגופה של מלאכה מתחשב ונמצינו מחייבים קלקול בחבורה לר"ש הלכך אפילו בשא"צ לגופה נמי מחייב דהיינו מקלקל גמור בלא שום תיקון וכוונה א"נ נוטל את הקוץ וחבל דהא גלי רחמנא דלא בעינן בהא מלאכת מחשבת וה"נ אמרינן כה"ג במס' כריתות הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב דלא קפדינן בחבורה במלאכת מחשבת דמתעסק משום מלאכת מחשבת הוא פטור ר' יוחנן סבר מילה והבערה דבת כהן תרווייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו שהרי דעתו שיהא גופו נימול ודעתו להשתמש באש הזה שהדליק ומלאכת מחשבת קרינן בהו ואין דעתו להזיק ואין לך אלא חידושו בלבד תקיון לא בעינן להו כלל אבל מלאכה הצריכה לגופה בעינן הילכך שאר חובלין ומבעירין להזיק כגון שהדליק גדיש בשבת שאין לו בגופו של מלאכה שום תשמיש פטור, והא דאמרינן בפ' כל כתבי ובפ' אלו הן הנחנקין דמלאכה הצריכה לגופה בעינן כדכתבינן לעיל כולהו אליבא דר' יוחנן אתיא דלר' אבהו לא בעינן מלאכה הצריכה לגופה, עי"ל דלר' אבהו מלאכה הצריכה לגופה בעי דומיא דמילה ומש"ה פטרינן נוטל את הקוץ מפני שהוא מתכוין לקוץ ולא לחבורה אבל סבר ר"א דחובל בחבירו מאחר שהוא מתכוין לאותו קלקול ולא לדבר אחר חייב ונמצינו שקלקול בחובל חייב דמלאכה הצריכה לגופה מיקרי שהרי הוא צריך לקלקול והתורה עשתה מקלקל כמתקן בחבורה ובמילה עצמה לא חייבה אותו התורה אלא מפני הקלקול והרי החופר גומא כדי שיכשלו בה בני אדם ודאי צריך לגופה מיקרי, אלא שהוא קלקול ופטור הלכך בחובל שמקלקל בו חייב בכל גווני כשמכוין לקלקל ור"י חדית ליה שכל שאין בקלקול שלו שם הנאה פטור, ואלו היה צריך לדם כאותה שאמרו בריש כתובות אי דם חבורי מחבר חייב דלדם הוא צריך א"נ ר"א לא פליג מידי ברייתא קא תני ור' יוחנן פירשה ניהליה דצריך לגופה מיהא בעינן ומתכוין לקלקל לא כלום הוא הלכך מלאכה שא"צ לגופה הוא עד שיהא לו תשמיש בקלקולו שמחמתו הוא עושה זה הקלקול שנמצא קלקול חבלה זו מלאכה הצריכה לגופה מצד א' ואע"פ שאין צרכו כנגד קלקולו בדברים שבני אדם עושין כן כמו שפירשתי, זהו מה שהעליתי בשמועה זו מתוך פלפולו של רש"י ז"ל ואין בדבריו ממש ודבר נכון הוא ועולה כהוגן, וא"ת מה ראו לומר כן לר"ש בחובל ומבעיר מחייב במקלקל משום דלא חשיב תיקון דמצוה אדרבה ליגמר מינייהו מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וממילא הו"ל מתקן כדר' יהודה י"ל מלאכה שא"צ לגופה מקרא מלא הוא מלאכת מחשבת וחידוש הוא שחדשה תורה באלו שתיהן:
והא דאמרינן בטעמא דר"י מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי לפי עניינו ודברי רש"י ז"ל צ"ל דה"פ מ"ל לתקן כלי מ"ל לתקן מילה כיון שהתורה פסלה בנו ערלה ה"ז תיקון במצוה מה לי לבשל סממנין מה לי לבשל פתילה הרי אנו צריכים לבישול הזה לשם מצוה וצרכנו זה כצורך הנאה של בישול אוכלין שאם תפרש דלרש"י תיקון נמי דגופו משוי ליה הרי כל הפי' שלנו בטל דמנל"ל דר"ש הוא לא חשיב תיקון דגופו וכי תימא דאי לא ברייתא אמאן תרמייה אכתי לר"י ל"ל לשווי תיקון דגופו לימא משום דמצוה הוא, ולפ"ד הללו הא דאמרינן במס' פסחים בפ' א"ד כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעי מיניה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט שלא לאוכליו מאי תיקן להציא אבר מן החי דוקא לר' יהודה פריך דאמר מקלקל בחבורה פטור דלר"ש דאמר חייב אע"פ שאין בו שום תיקון נמי מחייב בין לר' אבהו בין לר' יוחנן דהתם מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא שוגג וסבור לשחוט יפה ומלאכת מחשבת קרינא ביה וזה סיוע לדברי, ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל דלר' יוחנן בעי ואליבא דר"ש הוא דקבעי והוא ניהו מ"ד מקלקל בחבורה פטור והביאו ראיה לדבריהם משום דההוא מתני' דהתם דמחייבא שוחט שלא לאוכליו לאו ר' יהודה היא דקתני רישא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראוין חייב ואוקימנא בגמ' בטועה והיינו מתעסק אלא למאן דמחייב מקלקל בחבורה, ואין זה נכון דמ"ד מקלקל פטור היינו ר' יהודה ועליו אמרו כן בכ"מ ובכמה מקומות אמרו לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ודקא קשיא להו רישא דלא כר"י ניהו דרישא דמתני' לאו ר"י הוא מ"מ יכול הוא לישאל מה תיקן לר"י שלא מצינו מי שחולק בזה לפטור, ועוד שאינו אלא שאלה ואלו לא מחייב מ"ד מקלקל בחבורה פטור בשוחט שלא לאוכליו היה יכול להשיב מאן שמעת ליה דאמר הכי ר"י לר"י ה"נ דפטור, ועוד יש חילוק גדול בין מתעסק דשני תינוקות לשאר הזבחים, ובירושלמי (פ"ב ה"ה) בר קפרא אמר אפילו א"צ לדם ולאפר ר"י אמר והוא שיהיה צריך לדם ואפר מתני' פליגא על ר"י שורו שהדליק גדיש בשבת חייב בתשלומין הוא שהדליק גדיש בשבת פטור מן התשלומין לפי שמתחייב בנפשו שורו שלא לצורך אף הוא שלא לצורך ומ"מ מתחייב בנפשו אמר רב חנינא בריה דרב הלל ויאות מאחר שאלו לצורך היה מתחייב בנפשו פטור מתשלומין מן הדא מכה בהמה ישלמנה מכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד אף מכה אדם לא חלקת לחייבו אלא לפוטרו ממון וקשיא על בר קפרא סבר כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת על עצמה שאינה במיתה, ולית ליה חילוק מלאכות בתמיה אשכח תנא דדריש מאחת מהנה לחייב על כל אחת ומזה ילפינן חילוק מלאכות ולא מהבערה, ודניחא הבערה חבורה אב לצורך ותולדה שלא לצורך מחליף פי' חבורה אב ושוחט תולדה ולמה תנינן עמהון פי' דתני שוחט בין האבות משום סדר סעודה תני עמהן פי' סדר סעודה תני מחורש עד אופה תני ג"כ שוחט וה"ל למיתני חובל והוצרכנו לכתוב כ"ז כדי שלא יתקשה אדם בו על דברינו:
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר: אוקימנא כר"ש, ומתניתין דכייל ותני כל המקלקלין ולא מפקינן חובל ומבעיר ר"י היא. ומפני שלא מצינו למחלוקת הזה עיקר בשום מקום, דקדק רש"י ז"ל דנפקא להו ממחלוקתן במלאכה הצריכה לגופה, ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם, ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה, וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק, ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהיא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו, אע"פ שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים, אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, וכיון שכן לא היתה התורה צריכה להתיר מילה בשבת, אלא לאשמועינן דאע"ג דמקלקלין בעלמא פטורים המקלקל בחבורה חייב, וחידוש הוא שחדשה תורה במילה. וכן הבערה דבת כהן מן הסתם מותרת היתה, לפי שכל מבעיר מקלקל הוא והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן, לחדוש בא לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב.
ור' יהודה סבר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן: כלומר: שיהא בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים, ולפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו, ולפיכך הוצרך הכתוב להתירה, וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה היא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפו, והרי הוא כבשול סמנים, ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר, אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא בישול הפתילה. (וצריך עיון לרבי שמעון בבישול הפתילה שהיא מלאכה הצריכה לגופיה לרב אשי [ולרבי שמעון] אין לומר כן, וכן בפרק קמא דיבמות (ו, ב) אומר כן. וצריך עיון בהבערה לחלק דוקא לרבי יהודה, וכן [קבורת] מת מצוה לרבי שמעון לידחי [שבת]). ולעולם מקלקלין גמורין אפילו בחובל ומבעיר נמי פטורין, ולא משכחת לה לרבי יהודה דחייב אלא בשיש בו תיקון אצל אחרים, חובל בצריך לדם לתת לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת מכל מקום למה הוצרך הכתוב לאסור הבערה בבת כהן. ויש לומר דלא תבערו לרבי יהודה לחלק, ומושבות דמיניה דרשינן הבערה דבית דין כדאיתא בריש פרק קמא דיבמות (ו, ב) איצטריך, כי היכי דלא נידחי מיתת בית דין שבת מקל וחומר כדאיתא התם ביבמות. ועדיין צריך לתרץ (שיטת) [קושית] הראב"ד ז"ל דקשה (עליו) [ליה] אם כן לרבי יהודה שאר מיתות ב"ד יהיו מותרות בשבת, דהא מקלקל גמור הוא. ויש לומר דלרבי יהודה נמי שאר מיתות אסורות, דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה, והויה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ (לעיל צג, ב) דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק. והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטיה, ולא צריך. ולרבי שמעון לא חשיבא ליה בישול הפתילה תיקון. ומיהו אפשר דרב אשי לאו [משום] דלא סבירא ליה כר"ש, אלא קא מפרש טעמא דר' יהודה. והתם נמי ביבמות [מייתי] הדין טעמא, ואמר אימת דשמעת ליה לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת הני מילי הבערה דעלמא, הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין, התם הוא משום דבין לרבי יוסי בין לר' נתן לית להו דרבי שמעון, דהא לר"ש הבערה לגופה איצטריכא ולחדושא ולא יצתה לא לחלק ולא ללאו, ונמצאת הבערה בבת כהן אסורה לר' שמעון מדגלי בה קרא, ושאר מיתות ממילא, ואיצטריכא מושבות כי היכי דלא נדחי מק"ו מעבודה.
ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור, וכ"ש דליכא חפירה בקרקע קלקול, אלא לרבי שמעון קשיא. ויש לומר דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי. והא דקאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (צד, א-ב) פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה. זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבי שמואל ז"ל דקדק מתוך דבריו וכו' וקשה עליו וכו'. ועוד קשה דמי עדיף מקלקל ממתקן, מתקן צריך לגופה מקלקל לא צריך לגופה, ובספר הישר (סי' רצ) פירש וכו'.
ויש לי לדקדק, אם במקלקל בחבורה חשיב לצורך גופה, אם כן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר הכי קאמר כל המקלקלין ואפילו יש בהן צורך פטורים, והיכי משכחת לה לפטורא, והראב"ד ז"ל כתב כללא דמלאכה הצריכה לגופה וכו'.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה