טור אורח חיים שטז
<< | טור · אורח חיים · סימן שטז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד בו, חייב. ואם אינו ניצוד בו, פטור אבל אסור.
צד צבי ישן סומא חייב, חגר חולה או זקן פטור.
כל דבר שבמינו ניצוד חייב עליו, אין במינו ניצוד פטור אבל אסור.
הלכך, זבובים אע"פ שאין במינן נצוד אסור לצודן. לכן כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בו זבובים, אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שיוכלו לצאת משם. ונראה לי שא"צ לדקדק בזה שאין הזבובים נצודין בתיבה, שאם בא לפתוח התיבה ולטלם יברחו, ולא דמי לדבורים בכוורת דקתני פורסין המחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יכוין לצוד, כי הכוורת קטנה היא והדבורים ניצודין בה, ועוד דבכוורת גופה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד, אלמא כי לא מכוין שרי.
צבי שנכנס לתוך הבית ונעל א' בפניו חייב, נעלו ב' פטורין. לא יכול א' לנעלו ונעלו ב', חייבין. ישב הראשון על הפתח ומלאו וישב הב' בצדו, אע"פ שעמד הראשון והלך לו, הב' פטור ומותר והראשון חייב.
הצד נחש לרפואה חייב, ואם בשביל שלא ישכנו מותר לכתחלה.
ח' שרצים האמורין בתורה, הצדן סתם - שלא פרש אם צריך להם או לאו, חייב. והחובל בהן, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב. ושאר שרצים אינו חייב החובל בהן אלא א"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך חייב, ושלא לצורך או סתם פטור.
אסור לצוד פרעוש. ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו, אבל אם הוא על בשרו ועוקצו מותר לצוד ואסור להורגו. אבל כינה מותר להורגה. והני מילי בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו, אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה שמא יבא להרוג פרעוש, אלא מוללו בידים. ודוקא במפלה בגדיו גזירה הריגת כינה אטו הריגת פרעוש, אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו הריגת פרעוש שאינן מצויות בראש. וה"ר יוסף פירש שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש, ור"ת פירש איפכא ונהגו כר"ת.
ה' נהרגין בכל ענין לפי שמועדין להזיק: זבוב שבארץ מצרים, וצרעה שבננוה, עקרב שבדיב, ונחש שבא"י, וכלב שוטה בכל מקום. ושאר מזיקין, אם רצין אחריו מותר להורגן ואם לאו אסור להורגן.
נחש ועקרב דורסן לפי תומו הואיל והן מזיקין מותר. וכן ברוק שלפניו יכול לדרוס עליו, אע"ג דממילא ממרח ומשוה גומות, כיון שאינו מכוין לכך ואיכא מאיסותא. וכתב הר"ם מרוטנבורק שאין לשפשפו ברגליו, דלא קאמר אלא דורסו אבל לא לשפשף, וכ"כ הרמב"ם ז"ל: לא ירוק ע"ג קרקע וישוף ברגליו דלא קאמר אלא דורסו, אבל מותר לדרוס רוק שעל גבי קרקע לפי תומו.
בית יוסף[עריכה]
הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וצבי לבית או לביבר וכו' משנה בפ' ר"א דאורג (שבת קו, א) והא דצפור אינו חייב אם הכניסו לבית אוקימנא בגמרא (שם:) דהיינו דוקא בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל עוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא:
צד צבי ישן סומא חייב חגר חולה וכו' שם ת"ר הצד צבי סומא וישן חייב חגר וזקן וחולה פטור ומפרש טעמא משום דהני עבידי לרבויי והני לא עבידי לרבויי ופירש"י סומא וישן עבידי לרבויי לישמט כשמרגישין יד אדם ומקשה בגמרא והא תניא חולה חייב אמר רב ששת ל"ק הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא ופירש"י אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו וניצוד ועומד הוא אבל מדברי הרמב"ם בפ"י נראה שמפרש שמחמת אובצנא חייב:
כ"ד שבמינו ניצוד חייב עליו אין במינו ניצוד פטור אבל אסור ג"ז ברייתא שם פלוגתא דר"מ וחכמים ופסק כחכמים וכ"פ הרמב"ם בפ"י:
וכתב בעה"ת שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים וכו' המרדכי כתב בס"פ כירה והאגור כתב בשם התו' וכן משמע מדתניא בפרק כירה (שבת מג, א) ובר"פ משילין (ביצה לו, א) פורסין מחצלת ע"ג כוורת בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוון לצוד ואמרינן בר"פ משילין (שם) ותסברא דר"ש היא והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות לעולם כולה ר"י והב"ע דאית ביה כוי ולא תימא לר"י ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה ופירש"י דאית ביה כוי. חלונות יש בדפנותיה ואע"פ שמכסה את פיה אינן ניצודין אם לא יכסה גם החלונות וכתבו התוס' (שם:) ובלבד שלא יעשנו מצודה פ"ה שלא יכסה בו כל החלונות דלר"י אסור ולר"ש מותר וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כר"ש משמע ליה דבכל ענין מיירי אפי' לעשותו כעין מצודה לסתום החלונות ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ותירץ הר"ם מאיבר"א דלר"ש נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה וא"כ לא הוי פסיק רישיה ולר"ש מותר ור"י דאסר אפי' דבר שאין מתכוון בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת עכ"ל. וגם ה"ה כתב בפכ"ה פי' ובלבד שלא יתכוין לצוד ואינו הכרח שיהיו ניצודין שאל"כ כבר מבואר בפ"א שאע"פ שאינו מתכוין אסור אלא אפשר שיהו ניצודין ואפשר שיברחו וכ"כ ז"ל עכ"ל וא"כ מה שרצה רבינו לדחות דברי בעה"ת מדקתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי אין בדיחוי זה ממש שכבר נתבאר דבעינן נמי שלא יהו ניצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פסיק רישיה ומה שחילק בין כוורת לתיבה משום דכוורת קטנה היא א"כ אף אנו נחלוק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורין דבכוורת נמי איכא רברבי ואיכא זוטרי אלא אי איכא למידחי דברי בעה"ת הכי הוא דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודים והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן נצוד כל שאינו מתכוון שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעה"ת וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש דבריהם:
צבי שנכנס לתוך הבית וכו' עד השני פטור משנה שם (דף קו:) ומפרש בגמ' דהא דתנן השני פטור היינו פטור ומותר:
הצד נחש לרפואה חייב וכו' משנה בפרק ב' דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב ובס"פ ר"א דאורג (קז.) אמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא וז"ל הרמב"ם פ"י רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע"פ שאינן ממיתים הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהם או מקיף עליהם או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל:
שמנה שרצים האמורין בתורה הצדן וכו' ר"פ (דף קז.) ח' שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהם פטור הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור:
ומ"ש הצדן סתם שלא פירש אם צריך להם אם לאו חייב כ"כ שם התוס' דמש"ה תנן בשאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב לאשמועינן דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמא לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דיש להם עורות סתמייהו נצודין לצורך עורן והר"ן כתב דח' שרצים אין דרכן להזיק וכל צידותן לצורך היא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך דהיינו כדי שלא יזיקו והא דתנן בשאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור אוקימנא לה בגמ' (דף קז:) כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה והרמב"ם כתב בפ"א דלא כר"ש ולפיכך כ' בפ"י דבצדן שלא לצורך נמי חייב:
ומ"ש רבינו והחובל בהם אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור חייב ברייתא שם אי זו היא חבורה שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא וכתב הר"ן במשנת ח' שרצים והחובל בהם חייב פי' החובל בהם עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומש"ה כל שלא יצא לחוץ פטור ובכה"ג הוא דתנן ושאר שקצים ורמשים החובל בהם פטור אבל כשיוצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפרק אלו טרפות (חולין מו, ב) עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם בפ"ח כתב אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור לפיכך החובל בהם פטור וכתב ה"ה שנראה מדבריו שאפי' הוציא מהם דם פטור וכתב שהקשו עליו מדתניא בפ' אלו טרפות (שם:) ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והוא הפך בזכותו ובסוף הניח הדבר בצ"ע:
אסור לצוד פרעוש ברייתא שם (שבת קז, ב) הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ורבי יהושע פוטר ואע"ג דהלכה כר"י מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא בס"פ ר"א דאורג (דף קז.):
ומ"ש ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו וכו' כ"כ תוס' (שם:) וז"ל ואומר ר"י בשם ה"ר פורת דאם נושך את האדם מותר ליקחנו להשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שישכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו וכ"כ הרא"ש בשם הר"פ וכתב דאין בו משום איסור טלטול מידי דהוי אקוץ ברה"ר דשרי בפרק כירה (דף מב.) לטלטלו ולהוליכו פחות פחות מד"א. ולשון התוס' שכתבתי צריך דקדוק דמרישא דלישנא משמע דלא שרי ליטלה אלא בשעה שנושכת דוקא משום דהוי כמתעסק שלא ישכנו הא אם אינה על הבשר אף על גב שהיא על בגדיו מבפנים אסור ליטלה וכ"נ מדברי סמ"ג וסמ"ק והגהות פ"י שכתב וז"ל וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היא עוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה משמע דלא שרי אלא בעוקצת דוקא וכיוצא בזה כתב במרדכי שם ומסיפא דלישנא משמע דדוקא כשהיא על סרבלו מבחוץ דליכא למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל אם היא על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה וכ"כ הר"ן בשם התוס' שאם מתירא שמא ינשכנו שרי ליטלה וכ"ש אם נושכו שיכול להסירו וכ"כ ה"ה בפ"י בשם התוס' ובשם הרשב"א וכ"נ מדברי רש"י (שם קז:) שפירש הצד פרעוש ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מע"ג קרקע או מבגדיו מבחוץ משמע מדבריו דכשהיא בבגדו מבפנים הוי כניצוד ועומד ושרי. ודברי רבינו נוטין כמאן דאסר ליטלה אלא אם כן היא עוקצת וכתב המרדכי בפרק כל כתבי אבל משם רב יהודאי גאון מצאתי חזינן לרבנן קשישי דמימנעי מלצוד פרעוש אפילו מעל בשרם עד כאן לשונו וזו מדת חסידות היתה דמדינא שרי כמו שנתבאר:
ומ"ש ואסור להורגה בפרק שמונה שרצים שם אמרינן דע"כ לא פטר רבי יהושע בפרעוש אלא בצד משום דהוי דבר שאין במינו ניצוד אבל בהורגה מודה דחייב ומשמע לרבינו דאפילו אם היא על בשרו נמי אסור ואף על פי דבס"פ כל כתבי (דף קכא:) שרי להרוג שאר כל מזיקין אם היו רצין אחריו וכמ"ש רבינו בסמוך איכא למימר דהנך מזיקין דרכן לנשוך נשיכה עוקצת משא"כ בפרעושים אבל במרדכי פרק כל כתבי כ' ושאר כל המזיקין כלומר שאין בהם סכנה אם היו רצין אחריו מותר להורגן וכתב ר"ת דה"ה פרעוש וכיוצא בהם וטעמא משום דסבר כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא וכיבוי גחלת שלא יזוקו בה עכ"ל ונקטינן לחומרא :
אבל כינה מותר להורגה בפ"ק תניא רשבא"א אין הורגין את המאכולת בשבת וב"ה מתירין ופירש"י מתירין כדמפרש טעמא בפ' ח' שרצים (דף קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת:
ומ"ש וה"מ בלוקחה מעל בגדיו וכו' אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה וכו' גז"ש ת"ר המפלה את כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול א"ר הונא מולל וזורק וזהו כבודו ואפילו בחול רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו ופירש"י מולל וזורק. בשבת להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג דס"ל הריגת כינה שבות ואבא שאול כר"א דמחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג: מקטע להו הורגן ובשבת: והרא"ש כתב וז"ל ת"ר המפלה כליו מולל וזורק וכו' נ"ל דהני תנאי ל"פ אב"ה שמתירין דאי הוו פליגי לא היה הרי"ף מביא דבריהם אלא מודו דמותר להרוג כנה בשבת אבל פרעוש אסור כדאמרינן פרק שמנה שרצים הלכך הלוקח כינה מעל בשרו בשבת או מעל חלוקו מותר להרגם כב"ה אבל במפלה את כליו להסיר מהם פרעושים וכנים פליגי הני תנאי תנא קמא סבר דגזור הריגה דכנים אטו הריגה דפרעושים ואבא שאול מחמיר לגזור אפילו מלילה דכנים אטו פרעושים ובספר הרמב"ם כתב המפלה כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן ומותר להרוג כנים בשבת היינו כמו שפירשתי עכ"ל וגבי הא דאמרינן רבה מקטע להו רב ששת מקטע להו כתב דקאי ארב הונא דאמר זהו כבודו אפילו בחול ורש"י פי' בשם רבותיו דבשבת מיירי על זה נהגו להרוג כינה אפילו במפלה כליו דלפי פירש"י דמקטע להו בשבת ע"כ במפלה כליו איירי דפשיטא דמותר להרוג כנה בשבת כב"ה דמתירין מיהא תימה היאך פליג אהני תנאי דתרווייהו אסרי הריגת כנה במפלה כליו ואפשר דמיירי במפלה ראשו דהתם לא גזרינן כנים אטו פרעושים שאין פרעושים מצויים בראש עכ"ל אבל הר"ן כתב דהני תנאי פליגי אב"ה ואסרו להרוג את המאכולת ולא קי"ל כוותייהו ולפי דבריו מ"ש הרי"ף הני תנאי אינו אלא משום דעלייהו א"ר הונא מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול וכתב הר"ן ז"ל הלכתא מולל וזורק וכו' לאו למימרא דרב הונא סבר דאסור להרוג מאכולת בשבת אלא הכי א"ר הונא דהני תרי תנאי דפליגי קי"ל כמאן דמיקל וטפי הוה יכלינן למישרי דהיינו הריגה אלא דזהו כבודו אפילו בחול הילכך אע"ג דהריגה שריא משום כבודו אית ליה לאימנועי וכ"כ ה"ה בפי"א בשם הרמב"ן והרשב"א דמשום כבודו בלחוד קאמר אבל אם בא להרוג מותר אפילו בשבת ושזהו דעת הרמב"ם ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ז"ל:
וה"ר יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא הפרעוש ור"ת פי' איפכא כ"כ שם התו' והרא"ש והר"ן וכתב הרא"ש ועמא דבר כדעת ר"ת וגם המרדכי כתב סתם כדעת ר"ת וכן דעת הרמב"ם שכתב בפי"א רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותם חייב כהורג בהמה וחי' ואח"כ כתב ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה עכ"ל ושחורה הקופצת הנקראת ברג"ות בערבי הווה מן העפר וכינה ההווה מזיעה הוא הלבן וכדעת ר"ת: וכתבו הר"ן וה"ה בפי"א דלהרמב"ן והרשב"א דעת אחרת בזה שהם סוברים שהשחורה הקופצת הנקראת ברג"ות כיון דאינה פרה ורבה מותר לצודה ולהורגה ופרעוש שהזכירו חכמים הוא מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכתב הר"ן ולפי דעתי שזו קולא יתירה ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת ר"ת הכי נקטינן וכן נהגו:
ה' נהרגין בכל ענין לפי שהם מועדים להזיק זבוב שבארץ מצרים וכו' ושאר מזיקין אם רצין אחריו מותר להרגן וכו' בס"פ כל כתבי (דף קכא:) אריב"ל כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף ה' נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וכו' מני אילימא ר"י האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי אחריני לא ותירץ רב יוסף ברצין אחריו וד"ה ופירש"י כל המזיקין ההורגין נהרגין בשבת. וקס"ד אפילו אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאין צריך לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: נהרגין בשבת. ואפילו אין רצין אחריו משום דס"ל דסתמן הורגין הם: הא אמר חייב עליה. והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פיקוח נפש: ברצין אחריו. כי אמר ריב"ל כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפיקוח נפש הוא ודברי הכל אפי' לר"י והא דה' נהרגין בשאין רצין אחריו. ור"ש. והתוס' (שם) חולקים על פי' זה וכתבו שנראה לר"י לפרש דברייתא ברצין אחריו ודברי הכל פי' אפילו ר"י מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להרגן אפי' רצין אחריו לר"י וריב"ל כר"ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כריב"ל ונראה לר"י וכן פי' ר"ח שאין להקל כריב"ל אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו עכ"ל. ודעת הרי"ף והרא"ש כפירש"י שכתבו ה' נהרגין בשבת ואלו הם זבוב שבארץ מצרים וכו' ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן לד"ה וכך הם דברי רבינו שכתב ה' נהרגין בכל ענין וכן פסק הרמב"ם בפי"א וכתב ה"ה וזה דעת הרמב"ן והרשב"א בעיקרי הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויין בשאין רצין דוקא הוא כר"ש שפטר מלאכה שא"צ לגופה אבל לר"י אסור הוא שאין זה פיקוח נפש גמור כיון שאין רצין אחריו וזה שלא כדברי רבינו שפסק כר"י ופסק כאן כן ונראה שדעתו ז"ל שפיקוח נפש הוא בהראותן בלבד עכ"ל כלומר שהרמב"ם יפרש דכי אמרי' ברצין אחריו וד"ה היינו לומר דכי שרי ריב"ל שאר מזיקין ברצין אחריו ולד"ה שרי והא דתניא ה' נהרגין אפילו בלא רצו אחריו היא ור"י נמי שרי בהו לפי שהיזקן מצוי הוי פיקוח נפש בהראותן בלבד וכו' ונראה מדברי הרמב"ם בפרק י"א דהני ה' לאו דוקא דה"ה לכל חיה ורמש שהם נושכים וממיתין ודאי ולפי זה כי אמרינן דשאר מזיקין אם רצין אחריו נהרגין בשאינם ממיתין בודאי אלא ספק ממיתין ספק אין ממיתין וכיון שהם ספק ממיתין ברצין אחריו הוי ספק פיקוח נפש דאל"כ לא הוי שרי לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ומיהו למאן דס"ל כר"ש אפשר דאע"ג דלית בהו ספק פיקוח נפש שרי משום צערא וכ"כ המרדכי וז"ל ושאר כל המזיקין כלומר שאין בהם סכנה אם היו רצין אחריו מותר להרגן וטעמא משום דסבר כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ומשום צערא פטור עליה ושרי לכתחלה מידי דהוה אמפיס מורסא וכיבוי גחלת שלא יזיקו:
נחש ועקרב דורסן לפי תומו בס"פ כל כתבי שם בעו מיני' מר' ינאי מהו להרוג נחשי' ועקרבי' בשבת א"ל צירעה אני הורג נחש ועקרב לא כ"ש דלמא לפי תומו דאר"י רוק דורסו לפי תומו ואמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו ופירש"י לפי תומו לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו א"צ לישמט ממנו אלא דורסו והולך ואם מת בדריסתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר"י מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והר"ן הקשה עליו ופירש דורסו ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו מראה עצמו כאילו אין מכוין וכר"ש דפטר במלאכה שא"צ לגופה ומיהו להרגן להדיא אסור דכיון שאין היזקן מצוי כה' השנויים בברייתא כל כמה דאפשר לשנויי בהריגתן משנינן וכ"כ ה"ה בפי"א בשם הרמב"ן והרשב"א ושכן נראה מדברי הרמב"ם:
וכן ברוק שלפניו יכול לדרוס עליו וכו' מימרא דרב יהודה הזכרתיה בסמוך ופירש"י דורסו לפי תומו שאין מתכוין למרח ולאשויי גומות ואע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום מאיסותא וכך הם דברי רבינו בנוסחא המדוייקת וכבר כתבתי בסמוך דעת המפרשים דאפילו במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין שרי ואע"פ שמדברי המפרשים נראה דלא שאני לן בין דורסו לפי תומו דגבי רוק לדורסו לפי תומו דגבי נחש ועקרב נ"ל דלא שרי גבי רוק אלא במתכוין לדורסו לבד אבל לא במתכוין למרח ואע"ג דגבי נחש ועקרב התירו אפילו במכוין להרגם התם שאני משום דמזיקין נינהו ועוד דהתם עיקר המעשה הוא הריגת הנחש אבל הכא אין עיקר המעשה המירוח דכשידרוס עליו מבטלי מאיסותא ולא חששו המפרשים לכתוב כן לפי שהיה דבר ברור בעיניהם:
וכן כתב הרמב"ם בפכ"א אבל נוסחא דידן בספר הרמב"ם אינה מכוונת עם נוסחת רבינו דבנוסחא דידן הכי איתא לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות ומותר לדרוס הרוק שע"ג קרקע והולך לפי תומו ואפשר שאין חילוף בין הנוסחאות ומ"ש בספרי רבינו דלא קאמר אלא דורסו לאו מדברי הרמב"ם הם אלא דברי רבינו הם שכתב ליתן טעם לדברי הרמב"ם: תנן בסוף פ' האורג (דף קו:) ישב לו על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכתב הר"ן בשם הרשב"א דבירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אע"פ שע"י כך נצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוון לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושא"א לו שלא יהא הצבי בתוכו נצוד אסור דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וזו שאמרו בירושל' ענין אחר הוא לומר שאם נתכוון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל אף על פי שאח"כ מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחויב שיפתח את ביתו וגם ה"ה כתב בפ"י דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך: תנן בפרק ח' שרצים (דף קז.) חיה או עוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת וכ"כ בהגהות פ"י וכתב שם ה"ה דאיתא בירושלמי לא אמרן אלא שברשותו הא אינן ברשותו חייב א"ר יוסי הדא אמרת שור שמרד הצדו בשבת חייב וכתבו הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכתוב בהגהות פ"י בשם רבינו ברוך צריכין ישראל ליזהר שלא לתפוס בשבת סוס או פרה המורדים העשוים לרבוי אפי' בחצר אם החצר גדולה שאם לא גדלו בין ב"א היו צריכין מצודה :
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
הצד צפור למגדל כו' משנה פ' האורג (שבת קו, א) ר' יהודה אומר צבי לבית דוקא חייב וחכ"א צבי לבית לגינה ולחצר ולביברין רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב ובגמרא פסק הלכה כרשב"ג וז"ש רבינו וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד בו דהיינו כרשב"ג וממילא ה"ה לגנה ולחצר נמי לא כל הגינות והחצרות שוין והא דנקט רשב"ג ביבר משום דפתח במאי דסיימו חכמים. ואיכא למידק דבגמרא רמי עופות אעופות דבברייתא תני דאפי' עוף ניצוד בביבר מקורה וחייב ובמשנה תנן בית לא והא בית מקורה הוא ומשני הא דתנן דצפור אפי' לבית אינו ניצוד בצפור דרור ופרש"י שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא וכ"כ הר"ן וא"כ ק' למה לא חילקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו בין עוף לעוף אלא כתבו בסתם דצפור למגדל דוקא חייב ונ"ל דס"ל דהא דמשני הכא בצפור דרור עסקינן שינויא דחיקי הוא אלא דמתרץ לדחות הקושיא דאף לדידך דקשיא לך איכא למדחי ולומר הכא בצפור דרור עסקינן אבל אשינויא לא ניקום ונסמוך אלא אסתם משנה דלכ"ע צפור למגדל אין לבית לא ואין חלוק בין עוף לעוף וברייתא דפריך מינה דתני בה אין צדין דגים מן הביברין בי"ט אבל צדין חיה ועוף הא דקאמר אבל צדין חיה ועוף לא דצדין העוף מן הביברין קאמר דהא מחוסר צידה הוא בביבר אלא לצדדין קאמר חיה מן הביבר שהוא ניצוד בו ועוף מן המגדל שהוא ניצוד בו וזה דרכו של הרי"ף והרמב"ם בדוכתי טובא דלא סמכי אשינויא דהשינויא הוא לדחות הקושיא דאפי' לאידך ל"ק אלא תופסים עיקר כסתם משנה לפי פשוטה אבל בש"ע מחלק בין צפור דרור לשאר עופות ולפעד"נ עיקר כדפי' ואיכא לתמוה במה שפרש"י במשנה דצפור למגדל זו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות עכ"ל משמע דהיכא דסתומין החלונות בעששית שאי אפשר לו שיצא דרך חלונות אית בו משום צידה וזה הפך הסוגיא דמשמע דהטעם הוא דבבית קשה הוא לתופסו לעוף לפיכך אינו חייב עליו אם הכניסו לבית וי"ל דכל הסוגיא אזלא אליבא דחכמים וכדפי' רשב"ג דהלכה כמותו זה הכלל מחוסר צידה פטור שאינו מחוסר צידה חייב אבל לר' יהודא דפליג עלייהו דצבי לגינה ולחצר ולביברין אע"ג שאינו מחוסר צידה דאינו קשה לתופסו שם נמי פטור משום דאפשר לו לברוח לפ"ז קשה א"כ עוף לבית נמי כיון דאינו יכול לברוח חייב אע"פ שמחוסר צידה דקשה לתופסו דלר' יהודא אין חילוק בין קשה לתופסו לאינו קשה לתופסו ועל כן פירש"י דלר' יהודא הוי טעמא משום דאפשר לו לעוף לצאת ולברוח דרך החלונות אבל למאי דקי"ל כחכמים ורשב"ג אפילו אי אפשר לו שיצא דרך החלונות כגון שנסתמו בעששית נמי אינו חייב בהכניס עוף לבית משום דמחוסר צידה הוא שקשה לתופסו שם בבית והכי נקטינן:
צד צבי ישן וכו' ברייתא לשם ופריך עלה מברייתא אחרת דתני בה חולה חייב ומשני רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא פי' רש"י עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא עכ"ל: ומדברי הרמב"ם בפ' עשירי משמע איפכא דמחמת אובצנא חייב כמ"ש ה' המגיד לשם ושכן פי' ר"ח ואיכא לתמוה אמאי לא כתב רבינו לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפירושים ואפשר דכיון דראה רבינו שנחלקו בה איזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא פטור ואם אינו כל כך חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין חולה מחמת אישתא בין חולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה כנ"ל ביישוב זה ואיכא לתמוה דלמה השמיט הרי"ף ברייתא זו דהצד צבי סומא וכו' ולא כתבה כלל וצ"ע:
כל דבר שבמינו ניצוד וכו' ברייתא שם פליגי בה ר' מאיר וחכמים והלכה כחכמים דאמרו כל שבמינו ניצוד חייב וכו' ומ"ש בשם בעל התרומות הכי משמע בסוגיא ר"פ משילין דהא דתניא דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד דלר"ש נמי לא שרי כשאין מתכוין אלא בדאית ביה כוי בכוורת שיכולין הדבורים לצאת משם ואף ע"פ שהחור קטן ואין הדבורים רואין אתם וניצודות מ"מ לא הוי פסיק רישיה אבל לית ביה כוי אפילו לר"ש אסור משום דהוי פסיק רישיה והכי משמע להדיא מדקאמר בגמרא ותסברא דר"ש היא והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכ"כ לשם התוספות להדיא והב"י מביאו ולפי זה דינו של בעל התרומות אמת דאף למאי דקי"ל כר"ש מ"מ פסיק רישיה הוא גבי זבובים בתיבה כמו גבי דבורים בכוורת וכ"כ במרדכי ס"פ כירה אלא שהחמיר דאסור לסגור תיבתו בשבת אם לא יניח ריוח גדול שיוכלו לצאת וכו' ותימה דהא מקמי הכי כתב המרדכי כמ"ש התוספות דלר' יהודא דוקא בעינן דלישבוק בהו ריוח גדול כ"כ שיהיו הדבורים רואים אותם אבל לר"ש אפילו אינם רואים אותם לא הוי פסיק רישיה וצריך לפרש דמ"ש דצריך להניח ריוח גדול היינו בכדי שיוכלו לצאת לאפוקי ריוח קטן שאינן יכולין לצאת דאילו לר' יהודא צריך ריוח גדול הרבה שיהו רואין אותו ולר"ש א"צ כל כך אפילו אינן רואין אותו אלא במניח ריוח גדול שיוכלו לצאת סגי והשתא קשה טובא על רבינו שהשיג על דברי בעל התרומות ואמר ועוד דבכוורת גופא קתני ובלבד שלא יכוין לצוד וכו' דהא מוכח בסוגיא דבהך כוורת אף לר"ש מיירי דאית ביה כוי אבל בתיבה ליכא כוי כלל וכך הקשה ב"י ונראה ליישב דרבינו סובר כיון דבפ' כירה משמע להדיא איפכא דלר"ש אפילו לית ביה כוי נמי שרי דהכי פריך התם ומני אי ר"ש דדלא שאין מתכוין מותר הא לית ליה מוקצה ולמה לי לאוקמי כשחישב אי ר"י כי לא מכוין מאי הוי הא דבר שאין מתכוין אסור לעולם ר' יהודא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא יעשנו כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצד ממילא מדלא קאמר בהך סוגיא ותסברא ר"ש היא אלמא דס"ל דלר' שמעון ניחא דשרי בלא מתכוין אפילו לא שביק להו רווחא ולא קשה הא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה דאיכא למימר דהך פסיק רישיה לא ניחא ליה שיהיו ניצודין ולא יוכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורים לשדה לאכול פרחים תמיד כדי לעשות דבש הרבה וסבירא ליה לרבינו דהך סוגיא עיקר חדא דמיתאמרה בדוכתה במסכת שבת ותו כיון דהסוגיות הפוכות במידי דהוי מדרבנן אזלינן לקולא ולר' שמעון שרי לגמרי אפילו ליכא כוי ומה שהשיג רבינו תחלה מסברא דלא דמי לדבורים בכוורת וכו' איכא למשדי בה נרגא דאם כן נתת דבריך לשיעורין וכמ"ש ב"י אבל נראה ברור דרבינו לא היתה עיקר השגתו מטעם סברתו זאת אלא אועוד קא סמיך וכדמשמע מפ' כירה. עוד כתב ב"י להשיג אדברי בעל התרומות דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודים בו והוי כמכניס ארי לגורזקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו עכ"ל ושרי ליה מאריה דבפרק האורג לא קאמר שמואל דאינו חייב חטאת עד שיכניס הארי לגורזקי שלו אבל איסורא איכא אפילו מכניסו לבית או לחצר דהכי משמע לישנא דאינו חייב וכו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא בכל מקום שהכניסו עוד כתב ב"י אי נמי ע"כ לא אסר ר"ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאינן במינן ניצוד כל שאין מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא עכ"ל וזו כשגגה שיצאה מלפני השליט דבסוגיא דריש משילין דמוקי להך דפורסין מחצלת על כוורת דבורים וכו' דכרבי יהודא היא ואימא ובלבד שלא יעשנו מצודה פריך פשיטא פירש"י דכיון דאית ליה לר' יהודא דבר שאין מתכוין אסור למה ליה למתני ובלבד שלא יעשה מצודה דהא צידה אב מלאכה היא ומשני מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד כי הני דבורים שרי קמ"ל אלמא דדבורים לאו במינו ניצוד ולפ"ז צ"ל דכ"ש גזין וצרעין לאו במינו ניצוד נינהו שהרי דבש דבורים עדיף טובא ואפ"ה לאו במינו ניצוד כ"ש דבש גזין וצרעין דגריעי טובא דפשיטא דאינו ניצוד דלאיזה צורך יהא צדן אם לא לעשות דבש. אבל רש"י בפרק האורג כתב וז"ל הגזין מין חגב טהור הוא ונאכלין כל שבמינו ניצוד כגון חגבים והגזין שאין במינן ניצוד צרעין ויתושין שאינן לצורך עכ"ל ולא ידענו למה נדחק לפרש דהגזין מין חגב טהור הא דהלא יגיד עליו ריעו שאמר גזין וצרעין דהן מין דבורים שעושין דבש כדאיתא בפ"ק דבכורות וכמו שנתבאר בי"ד סימן פ"א ולפ"ז ודאי הא דאמרו חכמים כל שבמינו ניצוד חייב לאו אהני דנקט ר"מ קאמר אלא אבעלמא קאי כל שבמינו ניצוד אבל הני דנקט ר"מ חגבים גזין וצרעין ויתושין כולן אינן במינן ניצוד ופטור לדעת חכמים ולענין הלכה נקטינן כדעת בעה"ת ע"פ סוגיא דריש משילין וצריך להניח ריוח גדול שיהיו הזבובים יכולין לצאת משם ראיתי כתוב שיבריח את הזבובים מן התיבה קודם שינעול עכ"ל. אך קשה לי בהך סוגיא לפי דברי התוס' דמאי פריך לר' יהודא פשיטא הא אצטריך לאשמועינן דאע"פ דאית ביה כוי אסורין אם לא יהא לשם ריוח גדול הרבה דהדבורים רואין אותם וצ"ע:
צבי שנכנס וכו' עד השני פטור משנה שם ומפרש שמואל הא דתנן פטור היינו פטור ומותר והא דתני ברישא צבי שנכנס לבית לרבותא נקט הכי ל"מ כשרץ אחריו והכניסו לבית ונעל בפניו אלא אפי' נכנס מעצמו לבית כיון דאי לא נעל בפניו היה חוזר ויוצא הלכך אם נעל בפניו הו"ל צידה גמורה וחייב:
הצד נחש וכו' משנה בפ"ב דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וקאמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא ולכך כתב רבינו בסתם אם בשביל שלא ישכנו מותר לכתחלה ואיכא למידק דבדין הקודם נמי הו"ל לרבינו לכתוב בסתם דכשישב הראשון על הפתח ומלאו מותר לשני לישב אצלו והראשון חייב למה לו לכתוב לשון המשנה דפטור ולפרשה אח"כ דפטור ומותר וכן בדין השלישי במפיס מורסא דתנן אם להוציא ממנה לחה פטור דמפרש שם ג"כ פטור ומותר כתב רבינו בסימן שכ"ח בסתם מותר לכתחלה וי"ל דדעת רבינו לקצר ואם היה כותב הכא בסתם דמותר לכתחלה היה צריך לפרש עוד דבלא מלאוהו הראשון וישב השני ומילאהו דהשני חייב כדי שלא נבין לדייק דדוקא במילאהו הראשון הוא דמותר השני לכתחלה אבל בלא מלאהו הראשון אין השני מותר אלא אסור לו לישב אצלו ולמלאות ואם עבר וישב קעביד איסורא אבל אינו חייב חטאת וזה אינו כדתנן ברישא דבזו חייב חטאת לכך הביא רבינו המשנה דתני בה במילאהו הראשון דהשני פטור דמשמע דיוקא אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב והדר מפרש דהאי פטור פטור ומותר הוא ולא תני פטור אלא לפי דהכא הוא דפטור אבל בלא מלאהו הראשון והשני מלאוהו השני חייב והשתא אתי שפיר הא דלא כתב רבינו הך בבא דרישא אלא דכונתו לקצר דנשמע מדיוקא דסיפא דדוקא במלאהו הראשון השני פטור אבל בלא מלאהו הראשון חייב השני כדפי':
שמנה שרצים וכו' משנה וברייתא בפ"ח שרצים וע"פ דברי התוספות לשם דח' שרצים שיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן וחייב והחובל בהן ונצרר הדם תחת העור חייב ג"כ דכיון שנעקר הדם והיה יוצא לחוץ לולא העור שמעכבו לצאת א"כ אית ביה משום נטילת נשמה שבאותו מקום שנעקר כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים ורמשים דאין להם עור סתמייהו לאו לצורך קיימי והחובל בהן אינו חייב אם לא יצא הדם לחוץ דודאי אינו נעקר הדם משום מקום בגופו דאם היה נעקר היה יוצא לחוץ כיון שאין לו עור שיעכבנו מלצאת:
אסור לצוד פרעוש וכו' ברייתא שם ר' אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר והלכה כר' יהושע דפוטר משום דאין במינו ניצוד אבל אסור לכתחלה:
ומ"ש ודוקא מעל הארץ וכו' כ"כ התוס' ומה שקשה לב"י בלשון התוספות שכתבו אבל אם היה על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו דמשמע דדוקא מבחוץ אסור אבל על בגדיו מבפנים כיון דאיכא למיחש שמא ינשכנו שרי ליטלה אע"פ שאינו עוקצה נראה ליישב דודאי לא התירו התוס' אלא דוקא כשהוא נושך את האדם דמשום צערא שרי כמו מפיס מורסא כמפורש בתחלת דבריהם אבל באינו נושך אסור ליטלה אפילו היא על בגדיו מבפנים ומ"ש בסוף דבריהם אבל אם היא על סרבלו מבחוץ וכו' לא נקט מבחוץ אלא לאורויי היתירא אף מבחוץ והכי קאמרי דמבחוץ נמי אע"פ דאסור ליטלה דאפילו מבפנים אסור ליטלה כ"ש מבחוץ אפ"ה יכול להפילה מעליו אף כשהיא מבחוץ ואין בו משום איסור טלטול מידי דהוה אקוץ בר"ה דשרי כדי שלא יהיו ניזוקין בה ואצ"ל דיכול להפילה כשהיא על בגדיו מבפנים. והכי משמע מדברי רבינו שכתב או מעל בגדיו בסתם דמשמע בכל ענין בין על בגדיו מבפנים בין על בגדיו מבחוץ אסור ולא שרי אא"כ עוקצו ואע"פ שגדולי עולם כתבו להקל ליטלם מעל בגדיו מבפנים כמ"ש ב"י מ"מ נקטינן להחמיר באיסור שבת ולא שרי אלא כשהוא עוקצו:
ומ"ש ואסור להורגו ה"א בפ"ח שרצים דאף ר' יהושע דקי"ל כותיה ופוטר בצידת פרעוש מודים בהרגו והא דכתב רבינו אסור להרגו לאו דוקא אסור אלא חייב חטאת ג"כ ולא נקט אסור אלא כדי לומר אבל כינה מותר להורגו וכו' וסתם רבינו דבריו בכאן כר"ת דפרעוש היא השחורה ולכן כתב גבי פרעוש ודוקא מעל הארץ וכו' לפי שבאה מעפר הארץ ובכנה לבנה לא הזכיר ארץ אלא כתב וה"מ בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו ומה שאסרו פרעוש טפי מבכנה הוא דכיון דפרעוש פרה ורבה דמיא לאלים מאדמים והו"ל כאילו הורג גמל ולפ"ז אפילו עוקצו אסור להורגה ומה שהתירו צידה כשעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסורא דאורייתא אבל הריגה אית בה איסור דאורייתא אבל המרדכי בפרק כ"כ כתב דר"ת התיר אף הריגת פרעוש כשעוקצו דבמלאכה שאינה צריכה לגופיה קי"ל כר' שמעון דפטור עליה. וכתב ב"י דנקט לחומרא:
ומ"ש אבל כינה וכו' בפ"ק דשבת פליגי בה תנאי ופסק כב"ה דמתירין להרוב המאכולת והיא הכנה הבאה מזיעת אדם לר"ת דבסמוך:
ומ"ש וה"מ בלוקחה מעל בגדיו וכו' כ"כ הרא"ש לשם ע"פ הסוגיא והביאו ב"י הר"ר יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור"ת פירש איפכא ונהגו כר"ת וז"ל התו' (דף יב) פירש ה"ר יוסף דכינה היא השחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים ודרך השחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו רבנן על ר' אליעזר דאמרי ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל ולרבנן אינו חייב אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת חייב עליה אפי' לרבנן כדאמרינן בפ"ח שרצים ואין נראה לר"ת דאמר במדרש אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד דפרעוש אמרינן בפ"ח שרצים שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר"ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ"ע וכינה הרוחשת שרי להרוג וכו' עכ"ל ועוד איכא לתמוה היאך יפרש הר"י דהלבן הוא הפרעוש הבאה מזיעת האדם דהא בב"ר פ"ק אמרו ארורה האדמה בעבורך שתהא מעלה לך דברים כגון יתושין ופרעושין וזבובין וכו' אלמא דהפרעוש באה מן האדמה ולא מזיעת האדם ולכן נראה ?דבכולה הלבן שבראש מודה ה"ר יוסף דמותר להורגה אף לר' אליעז' וכב"ה דמתירים להרוג המאכולת הוא הכינה שבראש והוא הלבן ובר"פ כל היד דפריך בגמ' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא מוכח בתו' דהיא הכינה הבאה מזיעת אדם אלא דה"ר יוסף בא לומר דאף השחורה נקראת בסתם כינה כדכתיב והך את עפר וגומר ואינה נקראת בסתם פרעוש ובו קאמר ר' אליעזר דחייב ופליגי עליה רבנן דלית ביה אלא משום שבות כיון דאינה פרה ורבה כדאיתא בפ"ח שרצים דכינה דפליגי ביה ר"א ורבנן אינה פרה ורבה. אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן וכו' ורצונו לומר מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכמו שפי' הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י כך היא דעת ה"ר יוסף אלא דבמה שהתירו הרמב"ן והרשב"א להרוג את השחורה נחלק עליהם ה"ר יוסף וס"ל דאף לרבנן דבשחורה ליכא חיוב חטאת מ"מ שבות מיהא איכא דלא עדיפא הריגה מצידה דאע"ג דאין במינו ניצוד ואינו חייב לר' יהושע אפ"ה מודה דאסור לכתחלה כ"ש הריגה דאע"פ דאינו חייב כיון דאינה פרה ורבה ולא דמיא לאלים מאדמים איסורא מיהא איכא אבל הפרעוש הוא מין רחש אחר דפרה ורבה אף לרבנן חייב ולפ"ז לא קשה כלל מכל מה שהקשה ר"ת לפי מה שהבינו מדברי ה"ר יוסף דהכינה הלבנה הבאה מזיעת אדם היא הפרעוש דחייב בהריגתה חטאת אף לרבנן. העולה מזה דאף בעל נפש אין לו להחמיר שלא להרוג הכניה הלבנה שבראש כדי לחוש לדעת ה"ר יוסף דס"ל דחייב עליה חטאת לכ"ע ואין להאמין שיצא זה מפי ה"ר יוסף אלא דלשונו שאמר אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן וכו' משמע לפי פשוטו דאכינה הלבנה שבראש קאמר שהיא הרוחשת ואינה קופצת דאי ארחש אחר קאמר לאיזה צורך אמר אבל ופרעוש היא הכינה הרוחשת ה"ל לומר אבל פרעוש הוא רחש אחר וכו' מיהו כדי שלא נשוה לה"ר יוסף טועה בדבר פשוט ניחא טפי לומר דלא טעה ונסבול קצת דוחק בלשון ולומר דכינה הוא שם כולל לכל הרחשים וכדאשכחן במשנה פ"ט דפרה הדירה והכינה שבתבואה כשרים והוא מין תולעת הגדל בתבואה וקרי לה כינה. וגבי משכן נמי אמרינן קרש שנפל בו דרנא וכינה לכן כתב ה"ר יוסף אבל פרעוש הוא מין כינה הרוחשת כלומר ואינה הכינה השחורה שהיא קופצת שנחלקו בה ר"א ורבנן שאינה פרה ורבה אלא היא מין כינה הרוחשת והיא פרה ורבה דחייב אף לרבנן אבל בכינה שבראש ליכא למ"ד דאוסר להרוג אותה:
חמשה בס"פ כל כתבי ואיכא לפרש דהטעם הוא משום דקי"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואינה אלא משום שבות הילכך בהני ה' אפי' אינן רצין אחריו מותר להרגן כיון דמועדים להזיק שאר מזיקין דאינן מועדין לא התירו אם אינן רצין ואיכא נמי לפרש דאפי' לר' יהודא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בהני חמשה מותר להרגן אפי' אינן רצין דלפי שהיזקן מצוי ה"ל פיקוח נפש דמותר לחלל שבת אפי' באיסור דאורייתא ועיין בב"י האריך:
נחש ועקרב דורסן לפי תומו וכו' ג"ז שם ור"ל שא"צ לסבב הדרך בעבורן אלא דורסן בהילוכו לפי תומו ואם ימות ימות ואפי' לר' יהודא דאסור בלא מתכוין הכא מודו הואיל והן מזיקין ופסיק רישיה לא הוי משום דאפשר דלא ימותו וכן ברוק אפי' לר' יהודא שרי כיון דאיכא תרתי חדא דלא מתכוין ועוד דאיכא נמי מאיסותא:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובתא"ו (תולדות אדם וחוה) ני"ב (נתיב י"ב) ח"י כתב ואף למלול באצבעותיו ולזורקו אסור גזירה שמא יהרגנו אלא נוטלה וזורקה:
(ב) כ' הכלבו המשסה כלב אחר צבי בשבת הוה צידה וכ"כ א"ז וכתב דאסור לצוד עם כלב ואפי' בחול משום דהוה מושב לצים וכל העושהו אינו רואה בשמחת לויתן ובהגהת אלפסי אסר ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לאדם בתוך ביתו כגון צביים שמגדל בביתו אבל בהמות מותר כגון פרות ורחלים ושאר בהמות וחתול אסור ליקח בשב' וכ"ה בתו':