משנה שבת יד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יד · משנה א | >>
שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן והחובל בהן, חייב.
ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן פטור; הצדן לצורך, חייב, שלא לצורך, פטור.
חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור, והחובל בהן חייב.
משנה מנוקדת
שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה,
- הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב.
- וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים,
- הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר;
- הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב;
- שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר.
- חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ,
- הַצָּדָן פָּטוּר;
- וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:
נוסח הרמב"ם
שמונה שרצים - האמורין בתורה,
- הצדן,
- והחובל בהן,
- חייב.
- ושאר שקצים, ורמשים -
- החובל בהן - פטור.
- והצדן -
- לצורך - חייב.
- ושלא לצורך - פטור.
- חיה, ועוף - שברשותו,
- הצדן - פטור.
- והחובל בהן - חייב.
פירוש הרמב"ם
דע כי החובל, והוא העושה חבורה, אינו חייב אלא בשני תנאין, האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לו עור ויצא ממנו דם, או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאות האבן וכיוצא בו, והתנאי השני הוא שיתכוון באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה. אבל אם לא נתכוון אלא היזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל, וכבר קדם באמרם "כל המקלקלין פטורין". וזה הוא עניין אמרם "החובל בצריך לכלבו, והמבעיר בצריך לאפרו, אז יהיה חייב". והשורף דבר מן הדברים ומתכוון לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות, והחובל ונתכוון למה שאמרנו הוא תולדת דש, לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו.
ואמר בכאן כי אלו השמונה מינין הנזכרים בתורה לענין הטומאה, והן "החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת"(ויקרא י"א, כ"ט-ל'), הם כולם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב, וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור, ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו, וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ומנקבה. וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמו שהיה לעולם, ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שמונה - החולד והעכבר כו'. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:
הצדן חייב - שיש במינן נצוד:
והחובל בהן חייב - דיש להן עור והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש א. א"נ כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:
ושאר שקצים ורמשים - כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:
שלא לצורד פטור - דאין במינן נצוד ב:
חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור - שהרי נצודים ועומדים הן:
והחובל בהן חייב - דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם ג, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי"ל כל המקלקלים פטורים:
פירוש תוספות יום טוב
והחובל בהן חייב. פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ"פ מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד במ"ג פי"ב. ומ"ש הר"ב דקי"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ"ש בפ' דלעיל משנה ג':
שלא לצורך פטור. פי' הר"ב דאין במינן נצוד. וכ"כ רש"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור"ת מחקו מן הפירושין ע"כ. וכתב הר"ן דהה"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ"ד. ותמה אני על הר"ב והרמב"ם שהם סוברים דאין הלכה כר"ש בספ"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב:
חיה ועוף שברשותו. פירש הר"ב שהרי נצודים וכ"כ רש"י ועיין במ"ה פרק דלעיל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחבירו:
(ב) (על הברטנורא) כ"כ רש"י והתוספ' כתב שאינו נראה דא"כ אפילו לצורך נמי לפטור אלא י"ל דאפילו במינו נצוד פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכתב הר"ן דהוא הדין נמי ברישא אינו חייב אלא לצורך אלא שאותן ח' שרצים אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל אינך דרך לצודן שלא יזיקו. ומתניתין ר"ש היא דמלאכה שאין צריך לגופה פטור ותימא על הר"ב והר"מ שלא כתבו שאינה הלכה:
(ג) (על הברטנורא) גמרא. ולפירוש שכתב משום מפרק ניחא שצריך לדם כדי להאכיל לכלביו. אבל לפירוש שמפרש משום צובע ואינו יוצא צ"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהיה צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועתוי"ט ולפירוש דמפרק הא דחייב בנצרר הדם אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה מחשבתו עיין פי"ב מ"ג:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שמנה שרצים וכו': ומייתי לה פרק עגלה ערופה (סוטה ד' מ"ז) אהא דאלישע היה עוסק בפ' שמנה שרצים א"ל רשע וכו':
והחובל בהן חייב: פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור ובכי האי גוונא ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות. הר"ן ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל בפירוש ראשון שפירש והחובל בהן חייב דיש להם עור כדמפרש בגמ' והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט , לישנא אחרינא כיון דיש להם עור נצבע העור בדם הנצבע בו וחייב משום צובע ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דלשון ראשון עיקר וכן הכריחו הם ז"ל באורך פרק קמא דכתובות דף ה'. ולשון ראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא פירוש הרמב"ם ז"ל. ובגמ' גרסי' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דתנן בחולין פ' העור והרוטב רי"ב נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דריב"נ אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שערותיהם כבשרם אבל לענין שבת אפי' רבנן מודו והא דקתני בברייתא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ריב"נ מסקי' בגמ' דה"ק דברי ריב"נ ומחלוקותו דהיינו ר' יהודה דלא פליגי עליה רק בטומאה משום ה' יתירה דהטמאים וכדכתבינן. ועיין במה שכתבתי בפ' העור והרוטב סי' ב':
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור: בגמ' דייקי' הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר' אליעזר היא דתניא רא"א ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל ופריך עלה רב יוסף דילמא ע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרים ורבים ל"פ וכנה לאו פרה ורבה היא והא אמרי' יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים מינא הוא דמתקרי ביצי כנים. והא דקאמר ר' אליעזר בברייתא הצד פרעוש בשבת חייב ור' יהושע פוטר ופרעוש פרה ורבה הוא דחי לה רב אשי בגמ' וקאמר הכי צידה אהריגה קא רמית ע"כ ל"פ ר' אליעזר ור' יהושע אלא דמ"ס דבר שאין במינו ניצוד חייב ומ"ס פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה:
הצדן לצורך חייב: וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר"ש אלא לצורך ואומר ר"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמועי' דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך קיימי אבל בשמנה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו נצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי דמחייב נמי משום עור. תוס' ז"ל:
שלא לצורך פטור: ביד פ' עשירי סי' כ"א פסק דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב דלא כר"ש דאוקימנא מתני' כותיה וע"ש במגיד משנה סי' י"ז שנתן טעם לשבח דס"ל להרמב"ם דדוקא מתני' דהכא היא כר"ש אבל במפיס מורסא ובצידת נחש פסק דמותר משום דבהנהו אפי' לר' יהודה דס"ל שאינה צ"ל חייב עליה אתיין ע"ש:
חיה ועוף שברשותו: עוף כגון אווזין ותרנגולין:
תפארת ישראל
יכין
שמונה שרצים האמורים בתורה: בפרשת שמיני:
הצדן: והרי יש במינן ניצד:
והחובל בהן: דיש להן עור (ועי' בל"ט מלאכות במלאכת שוחט). וחייב עי"ז משום מפרק שהוא תולדת דש. ואע"ג דאין דישה רק בגידולי קרקע. בהמה מקרי גדולי קרקע. וי"א משום צובע. וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ולזה הסכימו רוב הפוסקים (שט"ז מג"א סק"ט):
חייב: ואפילו לא יצא דם רק נצרר. חייב:
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור: דמדעורן רך נצרר הדם מהר גם בלי חבורה בהבשר שתחת העור. אבל ביצא דם. וכ"ש כשהרגן חייב (שם ס"ח). ודוקא בפרין ורבין. אבל הנולדין מזיע ורפש ורקבון. כתולעים שנולדין בגבינה ובבשר. או כנה שבראשו. אפילו להרגן מותר. מיהו כנה שבבגדיו. אסור להרגן. דאף דנולדים מזיע. עכ"פ מדגדילה במקום פרעושין דפרים ורבים. חיישינן שמא יהרוג גם אותן. ואפי' לצוד פרעוש אסור. דאע"ג דהו"ל מלאכה שאצל"ג. עכ"פ לכתחילה אסור:
הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור: ה"ה נמי בח' שרצים. בצדן שלא לצורך פטור. רק מדסתמא צדן לצורך בשרן ועורן. להכי בסתם חייב. אבל הנך סתם צידתן שלא לצורך הוא. כדי שלא יזיקו. להכי דוקא בידוע שצדן לצורך חייב. מיהו כל שבודאי אין במינן ניצד אפילו צדן לצורך פטור אבל אסור (שם ס"ג):
חיה ועוף שברשותו הצדן פטור: ודוקא בלא מרדו (שם סס"י):
והחובל בהן חייב: וכל חובל דמתני'. היינו בצריך לדם. או שרוצה לרפא הבהמה. אבל בחבל דרך נקמה. לרמב"ם דמחייב במלאכה שאצל"ג ה"נ מחייב מדמתקן אצל יצרו. ולראב"ד דפטר במלאכה שאצל"ג. ה"נ פטור (שם):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת