משנה שבת יד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל.

אמר רבי יוסי, והלוא הוא הילמי, בין מרבה ובין מועט.

ואילו הן מי מלח המתרין.

נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵין עוֹשִׂין הִילְמֵי בְּשַׁבָּת;

אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח,
וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ,
וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
וַהֲלוֹא הוּא הִילְמֵי,
בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט;
וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין:
נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:

נוסח הרמב"ם

אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פיתו ונותן לתוך התבשיל אמר רבי יוסי והלוא היא הילמי בין מרובה בין מעוטה אלו הן מי מלח המותרין נותן שמן כתחילה לתוך המים או לתוך המלח.

פירוש הרמב"ם

אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא כו': הילמי הוא המים והמלח ואין בין הילמי ובין מי המלח אלא שהילמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן ורבי יוסי מחמיר ואוסר אפילו מי מלח ואינו מתיר אלא כשישפוך שמן על המלח או על המים ואין הלכה כרבי יוסי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין עושין הילמי - מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים:

אבל עושין - מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל: והלא היא הילמי בין מרובה בין מועט כלומר אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת! (ד)

, אלא אלו ואלו אסורים מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרים - נותן שמן בתוך המים בתחלה, קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחלה לתוך המלח, קודם שיתן את המים דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחלה ואחר כך את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

בין מרובה בין מועט. פי' הר"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה"ק. רבי יוסי בברייתא. וא"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ"א. והרמב"ם כ' בחבורו פכ"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע"כ. ויותר מסתבר פי' הר"ב וכדפירש"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל"פ. אלא טעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש"י והר"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב"ם וכתבתי דאף הרא"ש סובר כמותו]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על ה) ה"ק ר"י בברייתא. ורבנן ס"ל שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים דהשתא דמי לעבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. טור:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין עושין הילמי וכו':    נלע"ד דמעיקרא תני שמנה שרצים כדי להשלים לפרש דיני צידה שהוא אב מלאכה וקתני בה והחובל בהן חייב שהוא חייב משום שוחט כמו שכתבנו לעיל שהכריעו לפי' זה תוס' ז"ל וכיון שפירש הצד צבי והשוחטו הנזכר באבות מלאכות אתא השתא לפרושי והמולחו והמעבדו דקתני באבות מלאכות בתרייהו וקתני אין עושין הילמי בשבת דהוי טעמא משום מעבד וכדפי' כבר ר"ע ז"ל:

הילמי:    שלמורא בלע"ז. רש"י ז"ל. ירושלמי א"ר אבהו כל שנותנין לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח ושאינה שוקעת זו היא הילמי. ובבבלי קרי לכשאין הביצה שוקעת מי מלח עזים:

אלא אלו הן מי מלח וכו':    גרסי':

נותן שמן כתחלה:    כך צ"ל:


פירושים נוספים