תוספות יום טוב על שבת יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על שבת · יד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

והחובל בהן חייב. פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ"פ מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד במ"ג פי"ב. ומ"ש הר"ב דקי"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ"ש בפ' דלעיל משנה ג':

שלא לצורך פטור. פי' הר"ב דאין במינן נצוד. וכ"כ רש"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור"ת מחקו מן הפירושין ע"כ. וכתב הר"ן דהה"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ"ד. ותמה אני על הר"ב והרמב"ם שהם סוברים דאין הלכה כר"ש בספ"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב:

חיה ועוף שברשותו. פירש הר"ב שהרי נצודים וכ"כ רש"י ועיין במ"ה פרק דלעיל:

משנה ב[עריכה]

בין מרובה בין מועט. פי' הר"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה"ק. רבי יוסי בברייתא. וא"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ"א. והרמב"ם כ' בחבורו פכ"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע"כ. ויותר מסתבר פי' הר"ב וכדפירש"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל"פ. אלא טעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש"י והר"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב"ם וכתבתי דאף הרא"ש סובר כמותו]:

משנה ג[עריכה]

אין אוכלין איזוב יון כו'. וטעמא משום טוחן כמ"ש הר"ב ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפרק כ"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהא תנן במשנה ו' פרק אחרון דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות:

כל האוכלים וכו'. גמ' לאתויי טחול לשניים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשים להם וסד"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ"ל. וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ:

וכוס עיקרים. אף ע"ג [א) בדפוסים הראשונים: דמרפא לירוקא ועוד דמרפא לזבה כו'] דמרפא לזבה כמ"ש הר"ב ולא מעקרא כדאיתא בגמרא קרי להו אינשי בשם עקרים כדי שיהא מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים:

שמן עיקרים. נראה שר"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות ורש"י פי' כן בכוס של עיקרים:

משנה ד[עריכה]

לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י') דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר"ן. ומ"ש הר"ב ואם מגמע ובולע ש"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה"ה דה"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. ומלת מגמע עיין מ"ש בס"ד ברפ"א:

רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב"ם והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב"ם על שפסק במשנה א' פרק י"ח דלא כרשב"ג [* וגם ל"ק על הר"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]: