משנה שבת יד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יד · משנה ד | >>

החושש בשניו, לא יגמע בהן את החמץ, אבל מטבל הוא כדרכו, ואם נתרפא נתרפא.

החושש במתניו, לא יסוך יין וחמץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד.

בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכם לסוך בחל.

רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים הם.

משנה מנוקדת

הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ,

אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא.
הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ,
אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן;
וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד.
בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן,
שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בְּחֹל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:

נוסח הרמב"ם

החושש בשיניו -

לא יגמא בהן - את החומץ.
אבל - מטבל כדרכו,
ואם נתרפא - נתרפא.
החושש במותניו -
לא יסוך - יין, וחומץ.
אבל - סך הוא את השמן,
ולא שמן ורד.
בני מלכים -
סכין על גבי מכותיהן - שמן ורד,
שכן דרכן - לסוך בחול.
רבי שמעון אומר:
כל ישראל - בני מלכים הן.

פירוש הרמב"ם

החושש בשיניו - לחזק רפיון בשר השנים.

אסור לו לגמוע החומץ ולזורקו מפיו אבל מותר לו לגמוע ולבלוע, והוא אמרם "לא יגמע ויפלוט, אבל מגמע ובולע". ומגמע כמו מגמא, מגזרת "הגמיאני נא"(בראשית כד, יז).

והלכה כרבי שמעון.

וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא יגמע את החומץ - ויפלוט, דמוכחא מלתא דלרפואה הוא ט. ואם מגמע ובולע שפיר דמי י:

לא יסור בהם יין וחומץ - דאין אדם סך מהן אלא לרפואה:

אבל לא שמן ורד - לפי שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

שכן דרכן לסור - בלא מכה:

ר' שמעון אומר כו' - ואין הלכה כר"ש יא:

פירוש תוספות יום טוב

לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י') דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר"ן. ומ"ש הר"ב ואם מגמע ובולע ש"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה"ה דה"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. ומלת מגמע עיין מ"ש בס"ד ברפ"א:

רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב"ם והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב"ם על שפסק במשנה א' פרק י"ח דלא כרשב"ג [* וגם ל"ק על הר"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) דחומץ מעלי להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי. גמרא:

(י) (על הברטנורא) גמרא. וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו הוא הדין דהוה מצי למיתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט. תוספ':

(יא) (על הברטנורא) והר"מ כתב והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהלכה כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

החושש בשיניו וכו':    וכתב הר"ן ז"ל בריש פירקין דבמיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא אפי' דברים שהן מותרין לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוון וזו היא ששנינו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' נמי בפרק אין מעמידין דאפי' היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ע"כ. ואית דגרסי לא יגמא באל"ף כמו הגמיאיני וכן בפסוק יגמא ארץ. ובגמ' וגם בירוש' רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשנים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפירי פי' רש"י ז"ל יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשנים הא בחלא. ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכי רפי:

אבל סך הוא את השמן:    היינו אפי' ע"ג מקום המכה. עיין בתוס' דפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ד) ושמא בזה יתיישב קצת הא דלא קתני אבל סך הוא בשמן. וביד ה' שבת פכ"א נקט כלשון משנתנו לגמרי אכן שם בטור א"ח ריש סמן שכ"ז כתב כלשון הזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו ואפי' בשמן ורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפי' בלא רפואה ע"כ. משמע מתוך לשונו זה דמתני' דקתני לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ר"ל לא יסוך יין וחומץ מעורבים והה"נ שמן וחומץ מעורבים אבל סך הוא את השמן לבדו וכ"ש יין או חומץ כל אחד בפני עצמו כן נראה לעניות דעתי. והילך כל לשון התוספות אשר שם בפרק ר"א דמילה אמר רב אין מונעין חמין ושמן מע"ג מכה בשבת פי' ה"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבין יחד מיירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ"ל בשמן מתני' היא בפ"ח שרצים אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו ע"ג מכה מדקתני בני מלכים סכין ע"ג מכותיהם שמן ורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע"ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג ע"כ:

בני מלכים סכין ע"נ מכותיהן שמן ורד:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

בסוף פי' ר"ע ז"ל ואין הלכה כר"ש: אמר המלקט [בראשונה כתב המחבר. אמר המלקט צריך להיות והלכה כר"ש ואח"כ מחק בעצמו את המלות "צריך להיות" וכתב ביני שיטי כפי אשר לפנינו ואת הו"ו של המלה והלכה תקן לשי"ן - שהלכה , אך באמת יש ידים גם לתקונו הראשון כי ברע"ב ד"ר כתוב. "ואין והלכה כר"ש" ובדפוסים שאח"כ השמיטו את הו"ו של "והלכה", ובאמת יוכל היות כי המלה "ואין" היא טעות וצ"ל והלכה כר"ש כדעת הרמב"ם ועי' תוי"ט.] אע"ג רהוו ר"ש בשיטה כמו שנכתוב בסמוך מ"מ נראה שהלכה כר"ש שכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם בפוסקים. ובלבד שתהא מצויה אותה סיכה באותה מדינה בין בני האדם הבריאים כדעת רב כמו שאכתוב בסמוך. ומ"מ עיין בספר החכם ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן י"ג ובגמ' אמר רב הלכתא כר"ש ולאו מטעמיה דאילו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שמן ורד במקומו של זה הסך שרי ור' יהודה אסר דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד כיון דלא שכיח ורב נמי כר' יהודה ס"ל אלא במקומו הוא דשרא דשכיח התם דסכין שמן ורד ולא מוכחא מילתא. ובפ' מפנין (שבת דף קכ"ח) ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) אמר אביי ר"ש ורשב"ג ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים הם ר"ש הא דאמרן רשב"ג דתנן לקמן בפ' מפנין רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום ר' ישמעאל ומשום ר' עקיבא יכל ישראל ראוין לאותה איצטלא. ובדרושים של מורנו הרב האלהי כמהר"ר חיים ויטאל זלה"ה נתן טעם לשבח ע"ד הסוד אמאי קתני בני מלכים ולא קתני כל ישראל מלכים:

תפארת ישראל

יכין

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ:    ר"ל לא ימלא פיו חומץ ויפלוט דמתרפא עי"ז מכה שבשניים (דקרא דכחומץ לשניים כן העצל לשולחיו דמשמע דחומץ קשה לשניים היינו בליכא מכה). מיהא בדכאיב לי' טובא ועי"ז נחלש כל הגוף שרי לעשות כל הרפואות. ובכאיב לי' השן טובא אומר לעובד כוכבים להוציאו (רט"ז שם סקכ"ד):

אבל מטבל הוא כדרכו:    ה"ה דמותר לגמע ולבלוע:

החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:    אפי' על גבי מכה דסיכה נמי חזי לבריאים:

ולא שמן ורד:    דמדדמיו יקרים מוכח דלרפואה קעביד:

בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול:    גם בלי מכה:

רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם:    והלכה כר"ש. דכל מילי דחזי למאן דהו. שרי להכל (שכ"ח. ועי' רמג"א ססי' ש"ח. ותוס' חולין דפ"ד ב' ד"ה תקיעת. ע"ש).

בועז

פירושים נוספים