ערוך השולחן אורח חיים שמ
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני אבות מלאכות של מעמר, וגוזז, ומנפץ, וטווה, והמיסך,
והעושה שתי בתי נירין, והאורג, והפוצע, והכותב, והמוחק
ובו שלושים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה
סימן שמ סעיף א
[עריכה]מעמר הוי מאבות מלאכות, ופירושו שמקבץ תבואה תלושה אל מקום אחד, שזהו ממלאכת התבואה לאספם אל מקום אחד ולעשותם אגודות ועמרים וכריכות.
ושיעורו, כתב הרמב"ם בפרק ח' דין ה': "המעמר אוכלין: אם לאכילה - שיעורו כגרוגרת, ואם עימר לבהמה - שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה - שיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת".
ואין עימור אלא בגידולי קרקע, ולכן מאן דכניף מילחא ממלחתא, כלומר שצובר מלח ממשרפות מים, שממשיך לחריץ מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח - אין בזה אב מלאכה של מעמר, לפי שאינן גידולי קרקע (גמרא ע"ג. ע"ש, דהלכה כאביי ולא כרבה, והרמ"ך השיג על הרמב"ם משום דגריס רבא ע"ש בכ"מ).
סימן שמ סעיף ב
[עריכה]תולדות מעמר כתב הרמב"ם שם: "המקבץ דבילה ועשה ממנה עגולה, או שנקב תאינים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד - הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל.
ופשיטא דכשמקבץ בגינה איזה מין ירק למקום אחד, וכן מיני פירות כשמקבצם תלושים למקום אחד, כתפוחים וכל מיני פרי העץ - הוי אב מלאכה דמעמר. ויש להזהיר על היושבים בפרדסים שלא יקבצו בשבת שני פירות למקום אחד, ואיסור זה נעלם לגמרי מעיני ההמון. ולכן יש להודיעם שיש בזה איסור סקילה, והעושה בשוגג - חייב חטאת, ומעמר היה במשכן כמ"ש בסעיף י' ע"ש, ועיין בסעיף ח'.
סימן שמ סעיף ג
[עריכה]ובירושלמי דכלל גדול איתא: "תולדות העימור איזו היא... ההן דשטח צלין צמוקים מסוסלה בקלטה - חייב משום מעמר, כל שהוא נוגע באוכל - חייב משום מעמר, בקליפה - חייב משום דש" ע"ש.
ולמדנו מזה שכשמשטח פירות וכונתו שיהיו הפירות יחד - חייב משום מעמר, אבל אם הכונה להסיר קליפתן - החיוב משום דש.
ופשוט הוא דלא שייך מעמר אלא בתבואה ופירות שלא נאפו ולא נתבשלו וגם לא נטחנו, שעדיין הם כנקצרים וכנתלשים, דאם לא כן יהא אסור בשבת להניח כמה לחמים למקום אחד, או להניח כמה מיני פירות זה אצל זה. אלא ודאי דהאיסור אינו אלא בהלקטם מן השדה ומן הגינות ומן האילנות ולא כשהם בבית, וכל שכן לאחר טחינה ואפייה ובישול, ועיין בסעיף ח'.
סימן שמ סעיף ד
[עריכה]גוזז הוי אב מלאכה, וזה לשון הרמב"ם בפרק ט' דין ז': "הגוזז צמר או שיער, בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן – חייב. כמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט: כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת. התולש כנף מן העוף - הרי זה תולדת גוזז, הטוה את הצמר מן החי – פטור, שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך" עכ"ל.
וכבר בארנו בסימן של"ו סעיף ל"ה דדוקא גוזז מן המתה חייב, אבל תולש לאו היינו גוזז בבהמה ע"ש.
סימן שמ סעיף ה
[עריכה]ודע שהרמב"ם פסק בגוזז: כמלא רוחב הסיט כפול, ולא כתב שיעור אחר. אבל בירושלמי דכלל גדול אומר: דאם כונתו לטווייה - הוי כשיעור זה, אבל כשכונתו לאריגה - חייב כמלא הסיט. ואחר כך שואל איך הדין בגזז סתם, ומסיק לקולא דצריך כפול ע"ש.
ויש לומר דהרמב"ם מיירי בסתם, אבל בגוזז לאריגה - חייב בכמלא הסיט. ובעל כורחו צריך לומר כן, שהרי שנינו במשנה (ק"ה:) דהטווה שיעורו כרוחב הסיט כפול, והאורג שיעורו כמלא הסיט, אם כן ממילא בגוזז הוי גם כן כן, דאם לטווייה שיעורו כשיעור טווייה, ואם לאריגה שיעורו כשיעור אריגה, אלא ודאי כמ"ש. וגוזז היה במשכן, כמ"ש בסעיף י'.
סימן שמ סעיף ו
[עריכה]הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו - הרי זה תולדת גוזז וחייב. והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו: בין לו בין לאחר – פטור. וזה שחייב בכלי, כשצריך להשער או להצפרנים. אבל באין צריך להם - הוי מלאכה שאין צריך לגופה ופטור, להפוסקים כרבי שמעון (מג"א סק"א), והרמב"ם פוסק כרבי יהודה, כמ"ש כמה פעמים.
והנוטל שערו בכלי, כמה יטול ויהא חייב: שתי שערות, ואם ליקט לבנות מתוך שחורות - אפילו באחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור, משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה'. ואשה ששכחה ליטול צפרניה בשעת טבילה קודם השבת, נתבאר ביורה דעה סימן קצ"ח ע"ש, ודין צפורן שפירשה רובה נתבאר לעיל סימן שכ"ח סעיף מ"א ע"ש.
סימן שמ סעיף ז
[עריכה]כתב הרמב"ם שם: "וכן החותך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי – פטור, בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה - חותכה אף בכלי ועובד עבודה" עכ"ל.
ותמה עליו המגיד משנה במה שפטר בחותך בכלי, ובסוף עירובין מוכח להדיא דיבלת לחה דינה כצפורן, דבכלי חייב ע"ש, וכן פירש רש"י שם (ק"ג.) דבכלי הוי אב מלאכה. ועוד דאי בכלי אינו אלא שבות, למה לא התירו במקדש כמו ביד, דהא ביד נמי שבות איכא, דכל השיעורים שנתבארו גם בשיער הם רק לחיוב חטאת, אבל מדרבנן גם במשהו אסור, ואפילו ביד, ועם כל זה התירו במקדש, ואם כן גם בכלי נמי.
ונראה ברור שיש טעות הדפוס בהרמב"ם, דבכולה סוגיא דשם מבואר להדיא דבכלי הוה איסור דאורייתא ע"ש.
סימן שמ סעיף ח
[עריכה]כלל גדול יש לדעת, דבכל האבות מלאכות ובשיעוריהן ובפרטיהן דבכהאי גוונא חייב ובכהאי גוונא פטור, אין זה רק פטור מן התורה, אבל מדרבנן – אסור, דכלל גדול הוא בשבת: דכל פטורי דשבת - פטור אבל אסור, לבד במקום שאמרו מותר.
ולכן גם במעמר שנתבאר דאין עימור אלא בגידולי קרקע ולא במלח, כמ"ש בסעיף א', אין הכונה דבמלח מותר, אלא דבמלח פטור אבל אסור. וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף ט': "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר וכו'” ע"ש, והאיסור הוא מדרבנן.
אבל בזה שכתבנו בסעיף ג' - הוי מותר לכתחלה, כמ"ש הכסף משנה שם בשם הרמ"ך על דין דהמקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול דחייב משום מעמר, וזה לשונו: "ודווקא שקבצם ממקום שנפלו מן האילן, אבל אם קיבצם בבית – לא, כדאמרינן בביצה וכו'” עכ"ל. וכן כתב התוספות בביצה (ל"א. ד"ה 'מן' ע"ש), דלא שייך עימור אלא במקום שגד[י]לים שם ע"ש.
ובשיעורים שנתבארו במעמר ובגוזז - גם בפחות משיעורם אסור, ככל חצי שיעור שאפילו מן התורה אסור, וכל שכן מדרבנן, וכן בכל האבות מלאכות שנתבארו ושיתבארו.
(המג"א סקי"ז הקשה על הך דנקב תאנים וכו', למה לא יתחייב משום בונה כמו במגבן. ואין זה דמיון, דמגבן נשתנה צורתו מן קודם הגיבון לאחר כך, כמו בבנין מעצים לבית, ולא כן בתאנים. ואולי גם כונת תירוצו כן, אלא שאין התחלה לקושיא זו)
סימן שמ סעיף ט
[עריכה]מנפץ הוי מאבות מלאכות, ומהו מנפץ: שהצמר או הפשתים הדבוק יחד נפץ והפרידו, והיינו שחבטו במקל או סרקו במסרק, ובלשונינו נקרא טרעפליע"ן.
וזה לשון הרמב"ם בפרק ט' דין י"ב: "המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהן – חייב. וכמה שיעורו: כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ד' טפחים. והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן - הרי זה תולדת מנפץ וחייב" עכ"ל.
ובירושלמי דכלל גדול איתא: "ההן דנפיץ סיב הוצין גומא - חייב משום מנפץ", כלומר שמנפץ סיב הגדל סביבות הדקל או הוצין או גמי, והוא עשב ארוך, וכונתו לעשותן דקין כדי לאורגן - חייב משום מנפץ. ובירושלמי הגירסא 'מנפס', והיה במשכן כמו שיתבאר.
סימן שמ סעיף י
[עריכה]טווייה הוה אב מלאכה, והיה במשכן כדכתיב: "טוו את העזים". וגם מנפץ היה במשכן, שהרי הפשתן והצמר שהוצרכו למלאכת המשכן בהכרח שניפצום, וכן גוזז היה במשכן, שגזזו צמר מהכבשים לצורך המשכן. ומעמר היה גם כן בזריעת הסממנים, שכשנגדלו עימרום למקום אחד.
ושיעורו תנן (ק"ה:): כמלא רוחב הסיט כפול. ולהרמב"ם הוא ד' טפחים, וזה לשונו בפרק ט' דין ט"ו: "הטווה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה – חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השיער או את הגידין וכל כיוצא בהן. העושה את הלבד - הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו חוט אורך ד' טפחים בעובי בינוני" עכ"ל.
סימן שמ סעיף יא
[עריכה]והראב"ד השיג עליו וזה לשונו: "איני מכיר טווייה בעשיית הלבדין, לפי שהוא ל(ו)קח צמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד, ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה, ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד. ואם זה החיבור קורא לו טויה איני יודע, ונראה יותר שהוא כמגבן, והוא תולדת בונה, ושיעורו איני יודע. ואולי באורך וברוחב כאותן קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהן" עכ"ל.
וכמדומה לי שבירושלמי דכלל גדול מפורש כהרמב"ם, שאומר שם: "ההן דעביד חבלים, ההן דעביד ממזור - חייב משום טוה". וממזור נראה שהוא מזרן, דתנן בפרק י"ט דכלים: "המזרן היוצא מן המטה כל שהוא", ופירש בערוך ערך 'מזרן': שהוא בגד צמר שנותנין החשובין על מטותיהן תחת כל המצעות, ובלשון לע"ז טפיט"א, ובלשון ישמעאל מיזר ע"ש. ומתרגם שם בלשונינו קאברי"ץ, ויש קורין קאוויא"ר, וזהו לבדין, דלבדים הם צמר טרוף בלי טווייה ואריגה כמ"ש הרע"ב סוף כלאים, ובלשונינו פיל"ץ.
סימן שמ סעיף יב
[עריכה]המיסך הוי אב מלאכה, ומהו מיסך: שמותח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון לכובד תחתון.
וזה לשון הרמב"ם שם דין י"ז: "דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה, ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב. ומסיכת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכת, וזה המותח נקרא מיסך, וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג, והמיסך – חייב, והוא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם - הרי זה תולדת מיסך. וכמה שיעורו: משיתקן רוחב שתי אצבעות" עכ"ל, והיתה במשכן במלאכת הפשתן והתכלת להיריעות.
סימן שמ סעיף יג
[עריכה]ובירושלמי דכלל גדול: "דעבד קונטרן נפן ומחצלת - חייב משום מיסך". ונפה ומחצלת ידוע, וקונטרן הוא מין שק העשוי מקנים כשעושה בהן מלאכת המסכת שנתבאר - חייב משום מיסך. "הדא איתתא כד מישתייא בקוביה - משום מסכת", וזהו כשמשימה השתי בתוך הנקבים.
"ההן דעבד קופין כד צפר - משום מיסך", זהו העושה קופות מקנים וסיב, כשמתחיל לעשות גדיל סביב הקופה בשוליה - חייב משום מיסך. "ההן מילין ערסיין לאורך - משום מיסך" שעושה מיטות ממין עץ הנקרא מילין, וכשמתחיל לאורגן לאורך דהעץ רך ונמתחת, והוה כמלאכת צמר ופשתן.
סימן שמ סעיף יד
[עריכה]העושה שתי בתי נירין - הוי אב מלאכה. וזהו גם כן בעת אריגה, שעשה או תיקן ב' טבעות או ב' עניבות, שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט אחד. ונראה דהחיוב הוא בין על עשיית הבתים עצמם (עיין לח"מ), בין שמכניס בהם ב' חוטים.
וזה לשון הרמב"ם שם דין ט"ז: "העושה שתי בתי נירין – חייב, העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מיטה בחבלים - הרי זה תולדת עושה נירין, ומשיעשה ב' בתים באחד מכל אלו – חייב. וכל כל העושה שתי בתי נירין בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו - חייב" עכ"ל, והיתה במשכן באריגת היריעות והקלעים.
ובירושלמי שם: "הדא איתתא כד יהבא קדמה - משום עושה בתין", כלומר כשנותנת החוטים בנקבים שלפניה. "ההן דעבד מילין קנקלטין - משום עושה בתים", והיינו מעץ ששמו מילין שעושה בעת אריגתו כחדרים קטנים - חייב משום עושה בתי נירין.
עוד אומר שם: "שני נירין בחף אחד ושני חפין בניר אחד". ונראה דהכי פירושו: דחיוב זה הוא בין שמכניס שני נירין, והיינו שני חוטין בחף אחד, כלומר בבית אחד מבתי הנירין, או שני חפין בניר אחד, והיינו חוט אחת מכניסה בבית זה וקצה השני בבית אחר - חייב (וע"ש בק"ע ובפ"מ).
סימן שמ סעיף טו
[עריכה]אריגה הוי אב מלאכה, ואריגה מקרי משמכניס השתי בהערב. ופשיטא שהיתה במשכן, שארגו היריעות והקלעים.
ושיעורו, כתב הרמב"ם שם דין י"ח: ד"האורג שני חוטין ברוחב שני אצבעות – חייב, בין שארגן בתחלה בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג, שיעורו שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד – חייב. ארג בשפת היריעה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין – חייב, הא למה זה דומה: לאורג צלצול קטן ברוחב ג' בתי נירין" עכ"ל. כלומר אף על גב דאין בו שני אצבעות, דכיון דזהו כבגד קטן בפני עצמו - חייב בכשיעור שתי בתי נירין.
ודע דהשיעור שכתב הרמב"ם באורג ברוחב שתי אצבעות הוא תמוה לכאורה, דבמשנה (ק"ה:) שנינו: דהאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט, וכיון שהרמב"ם בעצמו כתב בטוי שהוא כמלא רוחב הסיט כפול, שהוא ד' טפחים כמ"ש בסעיף י', אם כן כמלא הסיט הוא שני טפחים, ואיך מחייב בשתי אצבעות.
אמנם דעת הרמב"ם מדלא קאמר 'כמלא רוחב הסיט' אלא 'כמלא הסיט', הוא שיעור אחר דשני אצבעות (מ"מ). אבל רש"י ז"ל לא פירש כן, אלא שהוא חצי שיעור מטווייה ע"ש.
סימן שמ סעיף טז
[עריכה]תולדות אורג כתב הרמב"ם שם (הלכה י"ט): "המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה - הרי זה תולדת אורג, וכן הקולע את הנימין - הרי זה תולדת אורג. ושיעורו: משיעשה קליעה באורך שני אצבעות" עכ"ל.
ולרש"י צריך שני טפחים, ובירושלמי: גם מי שעושה דבר מעץ ששמו מילין שהוא רך - חייב משום אורג בעת שמכניס הרוחב על האורך ע"ש.
סימן שמ סעיף יז
[עריכה]הפוצע הוי גם כן אב מלאכה, ומהו הפוצע: שמסיר חוטי הערב מעל חוטי השתי או השתי מעל הערב לצורך אריגה (רע"ב). ורש"י ז"ל כתב במשנה דאבות מלאכות וזה לשונו: "פוצע – מנתק, פעמים שיש בשני חוטין יותר מדא,י ומנתק מהן ומקלישן לצורך" עכ"ל.
והרמב"ם בפרק ט' כתב: "הבוצע שני חוטין – חייב, ובוצע הוא המפריש את האורג, בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב - הרי זה בוצע וחייב. והוא שלא יהיה מקלקל אלא יתכוין לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר, שבוצעין ואחר כך מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן - הרי זה תולדת בוצע, ושיעורו כשיעור הבוצע" עכ"ל.
והראב"ד פירש שם דפוצע הוא לשון חיתוך, שחותך ב' חוטין, שאחר שהשלים אריגתו, חותך את הארוג מן המשוייר שבמסכת. ואפילו לא חתך ממנו אלא ב' חוטין - חייב בחתיכה זו עכ"ל. ולכל הפירושים ודאי שהיה במשכן, כיון ששייך למלאכת אריגה.
סימן שמ סעיף יח
[עריכה]הכותב והמוחק הוי מאבות מלאכות, ומוחק אינו חייב אלא במוחק על מנת לכתוב, אבל במוחק כדי לקלקל - פטור אבל אסור.
ושיעורו: שני אותיות, וכך שנינו במשנה (ק"ד.): "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד – חייב". והיתה במשכן שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו (משנה ק"ג.), מפני שמפרקין אותו ולכשיעמידוהו לא יחל(י)פו סדר הקרשים, היו כותבין אותיות על הקרשים לסימן ע"ש (דלתנא קמא בעל כורחו היה אותיות, ולרבי יוסי היו רושמות ודו"ק).
סימן שמ סעיף יט
[עריכה]ותולדותם כתב הרמב"ם סוף פרק י"א: "רושם תולדת כותב הוא, כיצד: הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמין - הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן - הרי זה תולדת מוחק וחייב" עכ"ל.
ודע דבמשנה (ק"ג.) תנן: "הכותב שתי אותיות - חייב... רבי יוסי אומר: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו'”. ופירש רש"י דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא - חייב ע"ש.
ומדכתב הרמב"ם דרושם הוי תולדה, שמע מינה דאין הלכה כרבי יוסי, דלרבי יוסי הוה אב. ועוד דלרבי יוסי למה הצריך רשמים של ציורים, הא אפילו רושם בעלמא חייב, וכן כתב הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות דאין הלכה כרבי יוסי ע"ש. אבל בירושלמי משמע דהלכה כרבי יוסי ע"ש (עיין בפני משה במראה הפנים שכתב דהרמב"ם פסק כרבי יוסי, אך אינו אב, וראייתו מדמחייב ברשמים ע"ש. ודבריו תמוהים, דזהו רושם של צורה ולא ברושם סתם, ועוד דבפירוש המשנה כתב דאין הלכה כרבי יוסי, אלא ודאי כדכתיבנא ודו"ק).
סימן שמ סעיף כ
[עריכה]כתב הרמב"ם בפרק י"א דין ט': "הכותב שתי אותיות – חייב, המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק ב' אותיות – חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור, מחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים – חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר – חייב.
הכותב על מנת לקלקל העור – חייב, שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוחק על מנת לקלקל – פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי פנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות - חייב" עכ"ל.
סימן שמ סעיף כא
[עריכה]וזה שכתב: "נפלה דיו על גבי ספר וכו'”, הכוונה שנפלה דיו שלא על הכתב אלא על קלף או נייר חלק, וכן שעוה על פנקס חלק. וזה לשון הרא"ש בפרק כלל גדול (סימן ט'): "הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור, מחק... - חייב, וזה חומר במוחק מבכותב. והיינו טעמא כי פעמים כתוב במשכן טעות על קרש אחד, ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה. ומן הדין היה ראוי לחייב אף במוחק אות אחת כדי לכתוב אות אחרת במקומה, אלא שאינו ראוי לחייב על מחשבת כתיבה יותר מעל כתיבה עצמה.
ויראה שאין חייב על מחיקת טשטוש דיו אפילו לכתוב כמה אותיות, כי לא היה במשכן אלא מחיקת אותיות כדי לכתוב במקומו. ואחרי כותבי זה מתוך הסברא, וגם מדנקיט בברייתא: 'מחק אות אחת', ראיתי בתוספתא וכתוב בה: "נפלה דיו על ספר ומחקו, שעוה על הפנקס ומחקו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות – חייב”.
וטעמא לא בריר לן, ויש לומר דהיינו טעמא דהאות שנכתב בטעות כמאן דליתא דמי, ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה, והלכך אפילו טשטוש דיו נמי. והאי דנקיט בברייתא: 'מחק אות גדולה', איידי דתני: 'כתב אות אחת גדולה'” עכ"ל, וכן יש לפרש בדברי הרמב"ם.
וזה שכתב מקודם: "מחק אות וכו'”, לאו דוקא, דבמחיקה לא בעינן אות, ויש להוסיף בטעם משום דזהו מלאכת מחשבת, כשמוחק הדיו שעל הנייר כדי לכתוב עליו.
סימן שמ סעיף כב
[עריכה]וגם הטור כתב כן: "המוחק טשטוש דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות – חייב", וכן הוא לשון הש"ע סעיף ג'.
ובודאי אף אם אין במקומו לכתוב שתי אותיות - אסור מדרבנן, ולכן יש ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו, ואפילו לא נטף אלא על אות אחת או כמלא אות אחת. ואם נטף על שתי אותיות או על כמלא שתי אותיות - חייב חטאת (ב"ח וט"ז ומג"א סק"ד).
ויש שמגמגמים בדין זה, וגם לעיל סימן קמ"ג נתבאר בזה, מכל מקום העיקר לדינא דבשבת הוי איסור גמור לסלק שעוה שנפל על האותיות. וכן כשנדבקו הדפין בשעוה במקום האותיות - אסור להפרידן (פמ"ג), ויש ליזהר בזה מאד, כי בקל יכול לבא לידי איסור (ועיין מג"א סקי"ח).
סימן שמ סעיף כג
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ג': דאסור לשבר עוגה שכתוב עליה כמין אותיות, אף על פי שאין מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק עכ"ל.
ואף שאינו על מנת לכתוב, מכל מקום יש בזה איסור דרבנן. ולפי זה גם בציורים בעלמא יש לאסור, ואין העולם נזהרים בזה. ואולי מפני שכל הציורים או אותיות שעושים על מיני מתיקה הם מהעיסה עצמה או מהתבלין, ובזה וודאי דלא שייך שם כתיבה, דהוא גם כן מאכל ומותר לגמרי (עיין מג"א סק"ו שכתב כן בשם הכנסת הגדולה), וכונת רבינו הרמ"א הוא כשכתוב אותיות מדיו או מצבע. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים - גם כן אין חשש.
ויש שמתיר לגמרי אפילו בכתיבה משארי דברים (דגול מרבבה), כי אין בזה שם כתיבה כלל, והוא מקלקל וכלאחר יד ואין בזה שום איסור. ומקור הדין דרבינו הרמ"א מיירא כשכתבו לסגולה, שיאכלנו התינוק להתחכם, שכן היה מנהגם (שם). ומכל מקום טוב ליתן מקום האותיות לתינוק כיון שיצא מפי רבינו הרמ"א, ומעיקר הדין אין בזה איסור (גם הט"ז סק"ב מתיר בזה ע"ש).
וכן יש מי שאוסר לפתוח ספר שבחודי הדפים כתובים עליהם אותיות, וכשפותחו הוה כמוחק (לבוש), וחלקו עליו (שם). וכן כתב רבינו הרמ"א בתשובה (סימן קי"ט), דכיון דעשוי לפתוח ולנעול - אין בזה לא מוחק ולא כותב ואין זה כלום, וזהו כעין דלת הנפתח ונסגר תמיד, דאין בזה משום בנין וסתירה, והכא נמי אין בזה משום כתיבה ומחיקה.
סימן שמ סעיף כד
[עריכה]הכותב אות כפולה פעמיים והוא שם אחד, כמו רר תת גג דד שש סס חח וכיוצא בהן – חייב. אבל שני אותיות שוות שאין בהן כוונת תיבה - פטור (מ"מ הלכה י'). והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב, ואפילו בשני סמניות, כן שנינו במשנה שם.
ופירש רש"י: אפילו אחת בדיו ואחת בסיקרא, והרשב"א כתב בשם הגאון דאתמונות האותיות קאי, כגון שעשה אותיות הפוכות כנונין הפוכין שבפרשת ויהי בנסוע הארון, דכל שעליו תמונת אות, אפילו הוא הפוך - חייב.
סימן שמ סעיף כה
[עריכה]הכותב אות אחת סמוך לכתב, כלומר שאצל אות כתובה מכבר הסמיך אות שני לו, וכתב על גבי כתב, שהעביר הקולמס על אותיות הכתובות כבר – פטור, לפי שלא חידש כלום. ודוקא שהיה הכתב של דיו, דאז בין שהעביר הכתב השני של דיו ובין של צבע פטור, דגרועי גרעיה.
אבל אם היה הכתב הראשון של צבע והעביר עליו דיו - חייב שתים: אחת משום מוחקף שמחק הצבעף ואחת משום כותבף דעילויה עליהף דדיו עדיף מצבעץ אבל כשהעביר עליו צבעף אפילו מין צבע אחר – פטור, דאין כאן לא מחיקה, שהרי הצבע קיים, ולא כתיבה, שהרי היה כתוב מקודם (ומכל מקום בצבע על דיו אינו חייב משום מחיקה, כיון דיש כתב, אלא דגרועי גרעיה. ובדיו על צבע, מיגו דמחייב על כתיבה - חייב נמי על מחיקה, ובצבע על דיו הוי מקלקל, כן מבואר בגיטין י"ט:).
סימן שמ סעיף כו
[עריכה]וכן המתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן וכן כיוצא בזה בשאר אותיות – פטור, וכן כתב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה, שהרי אין נהגין זה עם זה. וכן בשני כותלים או בשני דפי פנקס המרוחקים זה מזה – פטור.
אבל אם כתבן בשני כותלי זוית או בשני דפי פנקס זה בסופו וזה בתחלתו, ונמצא שסמוכין זה לזה – חייב. ודע דאין חילוק בכתיבה בין כתב על הנייר וקלף או על עצים או על איזה דבר, כיון שהכתב ניכר ומתקיים - חייב.
סימן שמ סעיף כז
[עריכה]איתא בגמרא (ק"ד:): "כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי – חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה". ופירש רש"י (ד"ה 'מחוסר'): שכתב אות אחת בשפת לוח זה בטבריא, ואחת על שפת לוח השני בצפורי, וכשיביאום ביחד יהיו האותיות סמוכין זה לזה.
אבל הרמב"ם שם (הלכה י"ב) כתב וזה לשונו: "לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחד במדינה זו, והלך באותו יום וכתב אות אחת במדינה אחרת במגילה אחרת – חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן" עכ"ל.
ולדעתו בנייר רך או קלף דק, אפילו מרוחקין זה מזה יכול לכפוף הנייר ולקרבן, כן כתב המגיד משנה. ולעניות דעתי לא ידעתי למה לא נפרש גם בהרמב"ם כפירוש רש"י, וכונתו שכתב בשפתי הגויל.
סימן שמ סעיף כח
[עריכה]הכותב אות אחת, אף על פי שקורים ממנו תיבה שלימה – פטור. כיצד: כגון שכתב מ"ם והכל קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מנין כמו ארבעים - הרי זה פטור.
המגיה אות אחת ועשה אותה שתים, כגון שחלק גג החי"ת ונעשית ב' זיינין – חייב, וכן כל כיוצא בזה. וכן אם על ידי הגהת אות אחת בדבר מועט נתקן הספר, כגון שהיה צריך לכתוב בו רי"ש ונכתב דלי"ת, ונטלו לתגו של דלי"ת ועשאו רי"ש - חייב (גמרא), הואיל וזהו תקון הספר והוה כהשלים לספר (רש"י), שנתבאר בסעיף כ' ע"ש.
סימן שמ סעיף כט
[עריכה]הכותב בשמאלו או לאחר ידו, ברגלו בפיו ובמרפקו, והיינו באצילי ידיו – פטור, שאין זה כדרך הכותבין. וכן איטר שכתב בימינו שהוא לו כשמאל של כל אדם – פטור, ואם כתב בשמאלו – חייב. והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב, בין בימינו בין בשמאלו – חייב.
ותניא בתוספתא: "קטן אוחז בקולמס וגדול אוחז בידו וכותב – חייב. גדול אוחז בקולמס וקטן אוחז בידו וכותב – פטור", דהעיקר הוא מי שהוא כותב ולא אחיזת הקולמס (וכן בשוגג, ע"ש בפרק י"ב).
סימן שמ סעיף ל
[עריכה]אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרשום ועומד, כגון דיו ושחור וסיקרא וקומוס וקנקנתום וכיוצא בהם, ויכתוב על דבר שמתקיים עליו הכתב, כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיוצא בהם. אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד – פטור, ואינו חייב עד שיכתוב בדבר העומד על דבר העומד, וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד (רמב"ם שם).
והכותב על בשרו – חייב, מפני שהוא עור, ואף על פי שחמימות בשרו מעברת את הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק. אבל המשרט על בשרו צורת כתב – פטור. והקורע על העור כתבנית כתב - חייב משום כותב, והרושם על העור כתבנית כתב – פטור, כן כתב הרמב"ם שם, וזהו מתוספתא (פרק י"ב).
ולפנינו בתוספתא הגירסא מהופכת, דברושם חייב ובקרע פטור. והעיקר כגירסת הרמב"ם, דכן הוא בירושלמי פרק י"ב הלכה ד' ע"ש. ואיתא שם בתוספתא: "כתב שני ניקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותיות - האחרון חייב" ע"ש. .
סימן שמ סעיף לא
[עריכה]כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ד': "יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו על השלחן במשקים או באפר, אבל מותר לרשום באויר כמו אותיות" עכ"ל.
כלומר דאף על גב דבדבר שאינו מתקיים פטור כמ"ש, מכל מקום אסור לכתחלה, אבל באויר לאו כלום הוא, כיון שאין ניכר כלל, וכן המוליך באצבעו על השלחן הנגוב - מותר גם כן מטעם זה (ט"ז סק"ג). ולרשום על החלונות בעת שהם טופחים מלחלוחית – אסור, דהוי כמו על השלחן במשקים.
סימן שמ סעיף לב
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ה': "מותר לרשום בצפורן כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים" עכ"ל. ואף על גב דלכתחלה אסור גם בדבר שאינו מתקיים כמ"ש, זהו בכתב של אותיות ולא ברושם בעלמא, דכבר כתבנו בסעיף י"ט דאין הלכה כרבי יוסי דמחייב אפילו ברושם ע"ש. ויש מי שטרח בזה (ט"ז סק"ד דמקשה מרושם שבמשנה), וברור הוא כמ"ש, ולכן ברושם די לאסור בדבר המתקיים.
אך יש אומרים דדוקא על הקלף אינו מתקיים, אבל על הנייר מתקיים ואסור (מג"א סק"י בשם רש"ל), ויש מי שאוסר גם בקלף (ב"ח), וטעמו משום הך דרבי יוסי. וכבר כתבנו דאין הלכה כן, ולכן העיקר כדיעה הקודמת, דעל קלף מותר ועל נייר אסור, אבל רשומי אותיות גם על הקלף אסור (לבוש). וכתיבה בעט של אבר שקורין בלאיי פעדער - חייב מן התורה.
סימן שמ סעיף לג
[עריכה]ודע שיש שרוצים לומר דכתב לעז אין בו חיוב מן התורה, וכבר כתבנו בסימן ש"ו שחלילה לומר כן, ולהדיא כתב הרמב"ם דבכל כתב חייב כמ"ש.
ומשמע בגיטין (כ'.) שאם תוחב אותיות של כסף על גבי בגד מקרי כתב, ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת (מג"א שם). אמנם באמת המעיין שם יראה דאדרבא, דמבואר משם דאינו כתב (והמחה"ש נדחק מאד ולא עלה בידו ע"ש היטב).
סימן שמ סעיף לד
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ו': "חוט של תפירה שנפתח - אסור למתחו, משום תופר. ואותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק - אסור למתחו, אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול" עכ"ל, דאם לא כן הוי כתופר. אבל כשמתוקנים, אפילו החוט תחוב במחט נקובה - מותר (שם סקי"ג).
וזהו כשמהדקים בכל יום, אבל אם לפעמים מניחים כך כמה ימים - אסור להדקן בשבת (שם סקי"ב), דהוי כקשר של קיימא. ומחט שנתעקמה, אפילו מעט - אסור לפושטה בשבת (שם סקי"א), דהוי מתקן מנא. ומוכין שנפלו מן הכסת - מותר להחזירם, אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת, דהשתא עביד ליה כלי, ועוד דחיישינן שמא יתפור (שם סקי"ד). וכל דיני תפירה וקשירה בארנו בסימן שי"ז ע"ש (וגם דין דהמדבק ניירות שבש"ע סעיף י"ד בארנו שם).
סימן שמ סעיף לה
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף י"א: "אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש - לא יחבצם בידו, והנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים - חייב משום לש, מפני שמתערבים ונתלים זה בזה" עכ"ל.
והדין הראשון בארנו בסימן שי"ט סעיף ל"ט, והדין השני בארנו בסימן של"ו סעיף כ"ח ע"ש.
עוד כתב בסעיף י"ג: "אין שוברין את החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי" עכ"ל, וזהו מהרמב"ם פרק כ"ג דין ו' ע"ש.
ותמיהני איזה ענין הוא לשבת, דזהו משנה בביצה (ל"ב:): "אין שוברין וכו'”, ופירש רש"י: "כשצולין דגים וכו'”, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מיום טוב דין ח': "אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן" ע"ש, ואיזה ענין הוא לשבת, ובשבת כל שבירה וכל חיתוך אסור וצע"ג.