ערוך השולחן אורח חיים רפו
קיצור דרך: AHS:OH286
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רפו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני תפילת מוסף בשבת
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז
סימן רפו סעיף א[עריכה]
קודם מוסף אומרים קדיש, וזה קאי על מה שאמרו מקודם: 'אשרי' ועוד דברים, דאין קדיש בלא דברים מקודם.
ומתפללים מוסף: ג' ראשונות וג' אחרונות וקדושת היום וקרבנות המוספין באמצע, והעיקר הוא פסוקי הקרבנות 'וביום השבת שני כבשים וגו', וברכת 'רצה במנוחתינו', והוסיפו מקודם 'תכנת שבת' כמו בשחרית שהוסיפו 'ישמח משה'. ולאשר שקדושת המוסף גדולה מקדושת שחרית - לכן הזכירו בזה הגאולה העתידה: 'שתעלנו בשמחה לארצנו וכו', וכן בכל המוספים.
סימן רפו סעיף ב[עריכה]
ותקנו 'תכנת שבת' על פי אל"ף בי"ת למפרע: תשר"ק צפע"ס נמל"ך יטח"ז והד"ג ב"א.
והרמז לזה: תשר"ק - על שם 'אשרקה להם ואקבצם' (זכריה י, ח), צפע"ס - 'יטפו ההרים עסיס' (יואל ד, יח), וצ"ף כמו ט"ף, שהמתיקות יהיו צפין בכל מקום, נמל"ך - 'והיה ד' למלך' (זכריה יד, ט), יטח"ז - יטו שכם אחד לעבדו, וח"ז לשון חוזה - 'כי עין בעין יראו' (ישעיהו נב, ח), והד"ג ב"א - יבא לויתן ויכרו עליו חב[י]רים (ב"י).
ומה טוב ויפה נוסחת הספרדים: 'אז מסיני נצטוו צוויי פעליה כראוי', שיש בזה אותיות מנצפ"ך, ומנצפ"ך הוא נביאים, כמו מן צופים כדאיתא ריש מגילה. ולזה אומרים 'מסיני נצטוו', כלומר שכולם מסיני. ו'תקנת' יש גורסים בקו"ף לשון תקון ויש בכ"ף לשון 'אנכי תכנתי' וגו'.
ופירושו של 'רצית קרבנותיה' פירש הטור, דאף על גב דיש בזה מלאכה - מכל מקום התרת בשבת להקריב התמידין והמוספין ע"ש. אי נמי, דקרבנות מוספי שבת הם לרצון, דאין בהם שעור[1] לחטאת (עיין ב"י).
'צוית פירושיה עם סידורי נסכיה' - והוא על פרשה 'צו את בני ישראל', ששם מפורש קרבן שבת, 'צוית קרבנותיה' - המפורשים בה, 'עם סידורי נסכיה' - הם שש מערכות של לחם הפנים, ותרגומו שית סידרין, ונסכיה מלשון 'קשות הנסך' (ב"י). ויותר היה נראה לומר 'פירושיה' בשין שמאלית, לשון 'ויפרוש את האהל על המשכן', וכן כאן פרישת לחם הפנים על השלחן, עם סידורי נסכיה - הם הבזיכין, שהם קשות הנסך.
'מענגיה לעולם כבוד ינחלו' - דאיתא בפסיקתא: בזכות ג' דברים ישראל מתענגים לפני הקב"ה בזכות שבת וכו', דכתיב: 'אז תתענג על ד'.
'טועמיה חיים זכו' - המכבדים אותה במיני מאכל ומטעמים. ויש סומכים לטעום תבשיל מערב שבת (שם), כמו המבקש מלך על שולחנו, שמוכרח לטעום מקודם אם הוא טוב לאכול. 'וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו' - נראה לי דבירמיה (יז כד - כה) כתיב: 'והיה אם שמוע וגו', ולקדש את יום השבת וגו', ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו'. ובשבת (קי"ט.) אמרינן: עשירים שבשארי ארצות במה הן זוכין - בשביל שמכבדין את השבת, ויוסף מוקיר שבי[2] נתעשר הרבה, וכן הקצב שהניח כל בהמה יפה לשבת נתעשר מאד כמבואר שם.
'אז מסיני נצטוו צוויי פעליה כראוי' - כלומר הגם דשבת במרה איפקד קודם סיני, מכל מקום דיני שבת כראוי נפקדנו בסיני, וכן לנוסחת אשכנז 'אז מסיני וכו' ותצוונו להקריב וכו' - דבמרה לא נפקדו אקרבנות. ויש שפירשו 'אז מסיני' כמו קודם סיני (ב"י), ודוחק גדול הוא ומחוורתא כדפרישנא בס"ד.
סימן רפו סעיף ג[עריכה]
בחזרת הש"ץ אומרים הספרדים קדושת כתר, שהיא למעלה מכל המעלות. והאשכנזים אומרים 'נעריצך', לפי שסוברים שקדושת כתר אין חוץ לארץ ראויה לה.
ואין להקשות על קדושת כתר שאומרים: 'כתר יתנו לך המוני מעלה ועמך ישראל קבוצי מטה, יחד כולם קדושה לך ישלשו', ואיך אפשר לומר כן, והא אמרינן בחולין (צ"א:) דאין המלאכים אומרים שירה עד שמקודם יאמרו ישראל, ואשירה דקדושה קאי שם, ואיך אומרים יחד כולם קדושה לך ישלשו. דיש לומר דכיון דכבר ישראל אמרו בשחרית קדושה - לכן במוסף יכולים לומר עם ישראל ביחד.
ואומרים 'איה מקום כבודו', ו'איה' הוא ראשי תיבות של זכור את יום השבת (פרי עץ חיים), דבשבת ניכר אצל[י]נו מלכותו של הקב"ה למי שמקדש השבת כראוי, ועומדים במדר[י]גה אחת עם המלאכים שמרגישים קדושה גדולה, ולזה שואלים 'איה מקום כבודו', כי את זה לא משיגים, כי אין קץ לקדושתו יתברך.
ואומרים בקדושת מוסף 'שמע ישראל', מפני שפעם אחת נגזרה גזירה שלא לקרות קריאת שמע, והיו אומרים שמע ישראל בכל קדושה. וכשבטלה הגזירה תקנו חכמים שבאותו הדור להשאירה במוסף לזכרון, שיתפרסם הנס לדורות, כיון דבמוסף אין קריאת שמע, אבל בשחרית כבר אמרו קריאת שמע כתקונה. (אור זרוע הגדול סימן נ' בשם רב שר שלום ריש מתיבתא)
סימן רפו סעיף ד[עריכה]
ואומרים 'הוא אלקינו' ולא 'אחד הוא אלקינו', דאין אומרים שני פעמים 'אחד' זה אחר זה, דהוי כמו 'שמע שמע' 'מודים מודים' דמשתקין אותו. ויש סידורים שכתוב בהם שני פעמים 'אחד' - ואינו נכון (עיין מג"א).
'הוא אלקינו' - שאנו מקבלים עול מלכותו יתברך עלינו, 'הוא אבינו' - וכל אב רוצה למלאות רצון בניו אלא שאין ביכולתו, אבל המלך ביכולתו, ולזה אומרים הוא מלכנו. ולכן אנו בטוחים ש'הוא מושיענו', ומובטחים ש'הוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי וכו', כלומר בפרסום, כמו שהיה ביציאת מצרים.
ובנוסח ספרד מבורר יותר: 'הוא יושיענו ויגאלינו שנית בקרוב... הן גאלתי וכו', דבשבת אנו מזכירין ענייני הגאולה, כמאמרם ז"ל 'אלמלי שמרו... מיד נגאלין' ובפסוק אומר: 'כי כה אמר ד' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי... והביאותים אל הר קדשי וגו'. ויש שאינם מפסיקים בין 'להיות לכם לאלקים' ובין 'אני ד' אלקיכם' (אור זרוע שם).
סימן רפו סעיף ה[עריכה]
באשכנז אומרים במוסף 'נעריצך ונקדישך', שכן איתא במסכת סופרים סוף פרק ט"ז, להקדים 'נעריצך' ל'נקדישך' ע"ש. והספרדים בשחרית אומרים 'נקדישך ונעריצך', שכן אמר הנביא: "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו". (ישעיהו כט כד)
ויש להתבונן דתפ(י)לת שחרית הכל בלשון זכר: 'ולא נתתו', 'ולא הנחלתו', 'וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים', ובמוסף לשון נקבה: 'רצית קרבנותיה', 'צוית פירושיה סדורי נסכיה מענגיה טועמיה דבריה וכו'. ואם כי שבת הוא לשון זכר ולשון נקבה, כמ"ש בסימן רס"ח ע"ש, מכל מקום למה בחרו בשחרית כך ובמוסף כך.
וכבר כתבנו שם דביום הוא לשון זכר, ובמוסף עצמו אומרים: 'ובשביעי רצית בו חמדת ימים אותו קראת', 'וינוחו בו'. (ואולי משום דעיקר קבלת הקדושה מהשפעת נשמה יתירה הוא במוסף כידוע, וכל קבלה הוא לשון נקבה כידוע. ואפשר שמטעם זה 'תכנת' בתשר"ק ו'אל אדון' בשחרית בא"ב. והשל"ה בסידורו והרמ"ק תמהו מאד בזה ע"ש, ולפמ"ש אתי שפיר, דכל היפוך הוא מגבורה וזהו מדתה ודו"ק)
סימן רפו סעיף ו[עריכה]
ואחר מוסף של חזרת הש"ץ אומר קדיש שלם, ואומרים 'אין כאלקינו', 'פ(י)טום הקטרת', ומשנת 'השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש'. ותקנו זה לשני כוונות: האחת כדי להזכיר ראשי פרקי השיר שבכל יום בשבת קודש, להורות שכולם מושכים יניקתם משבת, כי היא מקור הברכה ותכלית הימים שבתות. והשני מפני שבמשנה זו מבואר דשבת מרמז ליום שכולו שבת, והשומרים שבת יזכו לזה.
ואומרים מאמר 'כל השונה הלכות', ו'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', ויש אומרים כאן קדיש דרבנן, ואצל[י]נו אין מפסיקין כאן בקדיש. ואומרים 'עלינו' וקדיש יתום, ואחר כך אומרים 'אנעים זמירות' שהוא שיר קדוש ונאה לאומרו בשבתות וימים טובים, שאז הקדושה שורה.
ויש מקומות שאומרים גם 'שיר היחוד' ואחר כך אומרים השיר של יום ו'אדון עולם', כל מקום ומקום לפי מנהגו. ונכון ליזהר שלא להרבות בקדישים, כמ"ש בסימן נ"ה. (הטור כתב: נוהגין לומר בספרד משנת פרק אחד, ועיין ב"ח ופרישה וט"ז שטרחו בזה, ואולי הכוונה על משנה דהשיר שהיו הלוים וכו', וקרא הפרק בשם 'אחד' מפני שבו כתוב עשרה פעמים אחד, והיא משנה אחרונה דתמיד ע"ש)
סימן רפו סעיף ז[עריכה]
כתבו הטור והש"ע סעיף א': זמן תפלת מוסף מיד אחר תפלת השחר שזמנה מתחיל בבוקר, שהוא כנגד קרבן מוסף שזמנו מיד בבוקר. דבמסכת יומא מצריך פסוק שנסכים קודמין למוספין, ואם לא היה הפסוק היו מוספין כש[י]רין לקדם, אף על גב דכתיב בנסכים 'בבוקר'. אלמא דקרבן מוסף זמנו מיד בבוקר, וכיון שזמנו בבוקר - טוב להקדימה מיד אחר תפלת שחרית (טור).
ביאור הדברים: דלכאורה כיון דבמוסף לא כתיב 'בבוקר' אלא 'וביום השבת', (ובט"ז סק"א יש שגיאה בזה) ולשון 'ביום' אמרו ביומא (ל"ד.) שהוא לאחר, ד'ביום' משמע באור עצום היו ולא בבוקרו (רש"י שם), ואם כן לפסול בבוקר. ולזה אומר דאם כן למה מצריך פסוק שנסכים קודמים, הא בנסכים כתיב 'בבוקר', אלא וודאי דזמן מוסף מיד בבוקר.
ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף א', דאם התפלל מוסף קודם שחרית - יצא ע"ש.
סימן רפו סעיף ח[עריכה]
ולפי עניות דעתי הדברים תמוהים, דבאמת התוספות שם מקשים זה, וזה לשונם:
- "תימא, אמאי לא קאמר טעמא - יוקדם דבר שנאמר 'בבוקר' לדבר שנאמר 'ביום', ובלאו הכי אצטריך קרא ד'זבח ונסכים' לדרשא אחריתא, דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, כדאיתא במנחות (ע"ט.). ונראה לי דאצטריך למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין... דלא משמע ליה 'ביום' לאחר וכו'"
עכ"ל.
והנה אנן דקיימא לן דמוספין קודמין לבזיכין, כרבי עקיבא בריש פרק 'תמיד נשחט' וכאביי דסדר המערכה, וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מתמידין, אם כן באמת לא צריך הך קרא ד'זבח ונסכים', אלא מטעם 'יוקדם בבוקר לביום', ואם כן - לא יצא כשהקדים מוסף לשחרית.
סימן רפו סעיף ט[עריכה]
ואפילו אם נאמר דהטור לא סבירא ליה כהתוספות, דדברי הטור הם מהרא"ש ריש פרק ד' דברכות - מכל מקום קשה על רבינו הרמ"א שפסק כן לדינא, ולא חשש לדברי התוספות שהבאנו.
וגם על הרא"ש והטור קשה, דילמא באמת כוונת הגמרא כן: 'זבח ונסכים', כלומר כמו דזבח בבוקר - כמו כן נסכים בבוקר. ואף על גב דבנסכים עצמן כתיב: 'בבוקר', 'כמנחת הבוקר וכנסכו' - לא חשש[ה] הש"ס להאריך, ומפני שמקודם אמר דמנחה קודם לחביתין מטעם 'עולה ומנחה', לכן גם בזה מסיים סוף הפסוק ד'זבח ונסכים'. ושמא תאמר דאמאי אצריך הך קרא, דאין זה שאלה, דהא אצטריך להך דמנחות שבסעיף הקודם.
וראיתי מי שהקשה קושיא אחרת על הרא"ש, דילמא אצטריך תרי קראי: חד לכתח(י)לה וחד לעכב (מעיו"ט שם). כלומר משום דבקדשים צריך דשנה עליו קרא לעכב, כדאמרינן בכל מקום. אבל האמת דהך קרא אינו מיותר כלל, כמ"ש.
וראיתי לרבינו הב"י בספרו הגדול שכתב:
- ד"הרשב"א כתב שנראה מהתוספות שאם הקדים של מוסף לשל שחרית - יצא"
עכ"ל. ולא מצאתי זה ברשב"א לא בחדושיו ולא בתשובותיו, וגם מהתוספות לא משמע כן. וזה לשון התוספות:
- "דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית, שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד, אם כן גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבוקר"
עכ"ל.
וכיון שכתבו שיכול להקריב מיד אחר התמיד, ממילא דגם התפ(י)לה שהיא במקום קרבן - גם כן אחר שחרית דווקא. וזה שכתבו 'מן הבוקר' - זהו מצד הזמן, וכן כתב מפורש תוספות ר"י וזה לשונו:
- "אבל של מוספין זמנה כל היום, אלא שיש להקדים תפלת יוצר תחלה"
עכ"ל.
סימן רפו סעיף י[עריכה]
וגם כוונת הרא"ש והטור כן הוא, שמצד הזמן כשר, אבל מכל מקום לא קודם תפלת שחרית, שהרי הטור אומר מפורש כן, שזמן תפלת המוספין מיד אחר תפלת השחר וכו' ע"ש. ולכן רבינו הב"י, מפני שראה חולשת הדברים - לא הביא זה בש"ע, ודברי רבינו הרמ"א צע"ג.
אמנם אם נאמר דבמקדש כשהקריבו את המוספין קודם התמיד - כשר בדיעבד, ממילא דגם בתפלה כן, ואתי שפיר דברי רבינו הרמ"א. ולכאורה יש ראיה לזה דהא קיימא לן: 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם', ומכל מקום אם הקריב את שאינו תדיר מקודם - כשר בדיעבד, כדמוכח בזבחים (צ"א.), וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מתמידין ע"ש.
אמנם לעניות דעתי נראה דזהו בשארי דברים ולא בתמיד, דאמרינן בפסחים (נ"ח:): מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר 'העולה' - עולה ראשונה, ובריש 'כל התדיר' דרשינן מקרא ד'מלבד עולת הבוקר'. והתוספות הקשו שם תרי קראי למה לי, ותירצו - חד לזריקה וחד להקטרה ע"ש. ובתוספתא דפסחים פרק ד' שנינו דכל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר - פסולים ע"ש, ורבותינו בעלי התוספות בפסחים ובמנחות שם רצו לדייק דכשר, ומכל מקום כתבו דמדרבנן פסול ע"ש.
ואם כן היה נראה לעניות דעתי, דגם בתפ(י)לה כשהתפלל מוסף קודם שחרית - דלא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שחרית. כן נראה לי לדינא, ולמעשה יש להתיישב, כי לא מצאתי מהגדולים מי שחולק על רבינו הרמ"א.
סימן רפו סעיף יא[עריכה]
שנינו במשנה דריש פרק תפלת השחר: 'תפלת המוספין - כל היום'. ואיתא בגמרא: 'אמר רבי יוחנן: ונקרא פושע אם מאחרה'.
והטעם נראה משום דרבי יהודה פליג בברייתא, ואמר עד שבע שעות, ולכן אף על גב דהלכה כחכמים, מכל מקום כיון שיכול לצאת גם דברי רבי יהודה - למה לא יעשה כן.
וראיה לזה מדברי הרמב"ם בפרק ג' מתפלה דין ה' שכתב:
- "תפלת המוספין זמנה אחר תפלת השחר עד שבע שעות ביום, והמתפלל אותה אחר שבע שעות, אף על פי שפשע - יצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום"
עכ"ל, הרי מפורש דלכתחלה אנו צריכין לחוש לדברי רבי יהודה.
וזהו שכתב הטור: "וזמנה כל היום, ומיהו עיקר מצותה עד סוף שבע שעות, ואסור לאחרה לכתחלה" ע"ש, וכן כתב רבינו הב"י. והוסיף לומר: דאם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה - אין לו תשלומין עכ"ל. ואינו דומה לשארי תפלות שיש להם תשלומין בתפלה הסמוכה, כמ"ש בסימן ק"ח, ושם נתבאר טעם ההפרש ע"ש.
(ובזה ניחא מה שהביא הרי"ף דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: המתפלל מוסף לאחר ז' שעות לרבי יהודה - עליו הכתוב אומר 'נוגי ממועד אספתי' ע"ש. וקשה למאי הביא זה, הא אין הלכה כרבי יהודה. ולפמ"ש אתי שפיר, דלכתחלה צריכין לחוש לדבריו. והכ"מ שם הביא בשם הרמ"ך שתמה למה הוא פושע ע"ש, ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק)
סימן רפו סעיף יב[עריכה]
כתבו הטור והש"ע סעיף ב': דכל יחיד ויחיד חייב להתפלל תפלת המוספין, בין אם יש צבור בעיר או לא עכ"ל.
כלומר דאף על גב דברכות (ל':) יש מי שסובר להלכה דכשיש צבור בעיר, אין היחיד מתפלל מוסף אלא הש"ץ לבדו - אין הלכה כן, אלא היא ככל התפלות. וממילא דאחר כך חוזר הש"ץ הת(י)פלה כמו בשארי תפלות. והרמב"ם לא הזכיר זה, וטעמו דכיון דלא נשתנתה משאר תפלות - למה לו להזכיר.
וגם יש בה נשיאת כפים, ואף על גב דמותר לאכול קצת קודם מוסף כמו שיתבאר - מכל מקום לא שכיח בה שכרות, ולכן לא דמי למנחה שאין בה נשיאת כפים, דבשם שכיחי שכרות. ואצל[י]נו ליכא נשיאות כפים רק ביום טוב במוספים, וכמ"ש לעיל סימן קכ"ח ע"ש.
סימן רפו סעיף יג[עריכה]
כתב רבינו הב"י בסעיף ג': דמותר לטעום קודם תפלת המוספים, דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט, אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב, אבל סעודה - אסורה עכ"ל.
והטור הביא ראיה דסעודה אסורה, מדאמרינן בתענית (כ"ו.) דבמוסף יש נשיאת כפים, משום דלא שכיח שכרות. ואי סלקא דעתך דסעודה מותרת - הרי שכיח שכרות.
ויש מי שחולק על רבינו הב"י, וסבירא ליה דמדינא גם סעודה מותר, והטור לא לאיסורא קאמר, אלא שאין מנהג לאכול קודם מוסף סעודה קבועה, שאין דרך בני אדם כן, ולכן לא שכיח שכרות (ב"ח ומג"א סק"א). ולכן מי שהוא חלוש הלב, וקשה לו להתפלל מוסף קודם אכילת קבע - יכול לאכול סעודה קבועה ולהתפלל אחר כך (שם), ויש מי שמחזיק דברי רבינו הב"י (ט"ז סק"ב).
ולעניות דעתי נראה ראיה להיתר, דהאיסור לאכול קודם התפלה דרשינן בברכות (י':) מ'ואותי השלכת אחרי גויך וכו' - לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים ע"ש, ומלכות שמים אינה אלא בשחרית בקריאת שמע, ובין גאולה לתפ(י)לה ותפ(י)לה. ועוד, דכיון דכבר התפלל שחרית - לא שייך לומר 'ואותי השלכת'. ומיהו אין המנהג כן, אך מי שהוא חלוש - יכול לסמוך בפשיטות על דעות המתירים.
סימן רפו סעיף יד[עריכה]
וזה שכתב 'אכילת פירות' תמהו עליו, דהא בעינן קידוש במקום סעודה. ולי נראה דלא מיירי בזה, ופשיטא שצריך לאכול כזית מזונות, אלא דהכי קאמר, שרשאי לאכול פירות הרבה או אפילו פת כדי לסעוד הלב, דהיינו יותר מכביצה.
ויש שמתרץ דכוונתו לסמוך על כוס יין, כמ"ש בסימן רע"ג, או שיתפלל ואחר כך יאכל הפת (מג"א סק"א). ולעניות דעתי נראה דזה הוי הפסק, ולא מקרי במקום סעודה (וכן כתב הת"ש), ומחוורתא כדפרישנא.
ובלא קידוש - פשיטא שאסור לאכול, דהא חל עליו חובת קידוש.
סימן רפו סעיף טו[עריכה]
אם לא התפלל מוסף עד שהגיע זמן המנחה, והיינו חצי שעה אחר חצות היום - פסקו בגמרא (ברכות כ"ח.) דמתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף, דמנחה תדירה לגבי מוסף, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.
וכתב הרמב"ם בסוף פרק ג' מתפ(י)לה: שיש מי שהורה שאין עושין כן בצבור, כדי שלא יטעו עכ"ל. ורבותינו בעלי התוספות כתבו שם דזהו דווקא כשצריך עתה להתפלל שתיהן, כגון שרוצה לאכול, ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה, למי שסובר כן לעיל סימן רל"ב. אבל אם אינו צריך עתה להתפלל מנחה - יכול להקדים של מוסף. אמנם כשהגיע זמן מנחה קטנה, הביאו הראשונים מירושלמי - דבהכרח מחוייב להתפלל תחלה של מנחה.
ומיהו בכל עניין, אם הקדים של מוסף - יצא בדיעבד אפילו במקום שהיתה חובה עליו להתפלל של מנחה תחלה, ורבותינו בעלי הש"ע הביאו כל זה להלכה בסעיף ד' ע"ש.
סימן רפו סעיף טז[עריכה]
ולכאורה אינו מובן, דכיון דתדיר קודם מדינא, איך אפשר לחלק בין צ(י)בור ליחיד, ובין צריך להתפלל מנחה עתה או לא צריך.
אמנם באמת יש לזה מקום בעיקרא דדינא, דלכאורה כל עיקר דין זה אינו מובן, דאיך אפשר להקדים מנחה למוסף, הא תפ(י)לות תקנו במקום קרבנות. ולפי זה צריך לומר דאם איחרו להקריב הקרבן מוסף עד אחר חצות - שיקריבו מקודם התמיד של בין הערבים, וזה וודאי אי אפשר, שהרי אסור להקריב אחר תמיד של בין הערבים, ד'עליה השלם כל הקרבנות כולם', כדאיתא בפסחים (נ"ט.) וביומא (ל"ג.).
סימן רפו סעיף יז[עריכה]
אמנם הטעם הוא דאמרינן בזבחים (צ"א.): כיון דמטי זמן מנחה - כמאן דשחיטי תרווייהו דמי ע"ש. ולפי זה אתי שפיר, דהא דבמקדש לא הקריבו התמיד של בין הערבים קודם, משום דעדיין לא נשחט התמיד. אבל לעניין תפ(י)לה, כיון דהוי כמו שכבר נשחט - פשיטא דתדיר קודם להקריב, ולכך מתפלל של מנחה תחלה.
וזהו כשמוכרח עתה להתפלל מנחה ממילא, דהוי כשחיטי תרווייהו. אבל אם אין צריך עתה למנחה - לא הוי כשחיטי תרווייהו, והוי דינו כקרבן דמקדש, דבכל עניין מקריב של מוסף מקודם. וכן בצבור דיינינן להו כמו במקדש, ולא אמרינן כמאן דשחיטי תרווייהו דמי. אבל במנחה קטנה - בכל עניין הוי כשחיטי תרווייהו, ולכן בדיעבד אם הקדים של מוסף - יצא כמו במקדש.
(ולכן אצלינו לא שמענו מי שיקדים מנחה למוסף, אף אם איחר מוסף עד מנחה קטנה, משום דאנו אוכלים גם אחר מנחה קטנה, כמ"ש בסימן רל"ב, דסומכים על קריאת השמש לבית הכנסת, ועיין מג"א סק"ג, ממילא דאצל[י]נו לא הוי כשחיטי תרווייהו בכל עניין. והמג"א כתב דאם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהן - יתפלל של מוסף, דמנחה יש לה השלמה ע"ש.
ומ"ש בש"ע סעיף ה' דבשבת ויום טוב אין אומרים 'ברכו' אחר קדיש בתרא - אצל[י]נו גם בחול ליכא מנהג זה, כמ"ש בסימן קל"ג ע"ש).