ערוך השולחן אורח חיים קעו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH176

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין פת ופרפרת, שהפת פוטר הפרפרת
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן קעו סעיף א[עריכה]

שנו חכמים במשנה (מב א):

בירך על הפרפרת שלפני המזון – פוטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת – פוטר את הפרפרת. על הפרפרת – לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדירה.

ולתנא קמא פוטר את מעשה קדירה, והלכה כתנא קמא.

ובגמרא נשאר בספק אם אפת קאי הך דמעשה קדירה או אפרפרת. וספיקא דרבנן לקולא. ולכן לדינא כשבירך על פרפרת – פוטר מעשה קדירה. וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

בירך על הפרפרת – פוטר מעשה קדירה, שהוא דייסא וכיוצא בו. וכן אם בירך על מעשה קדירה – פוטר את הפרפרת.

עד כאן לשונו. וכן פסק הרב עובדיה מברטנורא בפירוש המשניות.

והטור לא הזכיר מזה דבר. ונראה לי שטעמו משום דבירושלמי מפורש להיפך, שאומר שם: אבל אם בירך על הפרפרת תחילה, כל עמא מודי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה, עיין שם.

וזהו דעת הרמב"ם בפרק רביעי דין ו. והמפרשים הקשו עליו מסוגית הש"ס (עיין כסף משנה ולחם משנה). ויש שרצו לשבש דבריו, עיין שם. וברור הוא שפסק כן על פי הירושלמי, דכיון דבגמרא יש ספק בזה, ולהירושלמי פשיטא ליה – פסק כהירושלמי. וכן דרכו בכמה מקומות.

ולכן גם הטור השמיט את עצמו מזה. וכן כתבו תוספות ר"י, וזה לשונם:

ואם בירך על הפרפראות – לא פטר מעשה קדירה...

עד כאן לשונם. ורבינו הרמ"א בספרו דרכי משה כתב שכתבו זה לבית שמאי, עיין שם. ותימא רבה: הלא כתבו להלכה? ויש שרצו למחוק תיבת לא (ד"ת). וברור הוא שדרכם על פי הירושלמי, וכנראה שרבינו הרמ"א לא ראה ירושלמי זה. וכן נראה עיקר לדינא.

סימן קעו סעיף ב[עריכה]

ומהו פרפרת ומעשה קדירה? כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שהוא שם לליפתן ולכל מיני מטעמים... ו"מעשה קדירה" כגון הריפות וגריסים... עד כאן לשונו.

והתוספות והרא"ש ותוספות ר"י פירשו בשם רבינו חננאל: כגון פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמי, דמברכין עליו "בורא מיני מזונות". כלומר: שמעורב בדבש או שארי דברים מתוקין (תוספות ר"י). וכן רקיקין הדקין ביותר (שם).

ושם "פרפראות" כוללין הרבה דברים שאינם מעיקר אכילתו של אדם, אלא הם באים לעונג ולהמשיך תאוות המאכל; כמו שכתב רש"י שם שזהו פרפרת: שלפני האכילה וגם לאחר אכילה דברים שמועילים ללב, עיין שם.

סימן קעו סעיף ג[עריכה]

והנה הטור כתב כל הדינים, וזה לשונו:

בירך על הפרפרת שלפני המזון – פוטר את הפרפרת שלאחר המזון. פירוש: אחר גמר סעודה קודם ברכת המזון... בירך על הפת – פטר הפרפרת שבתוך הסעודה... בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת.

עד כאן לשונו, והשמיט "מעשה קדירה" מטעם שבארנו.

אבל רבינו הבית יוסף לא כתב רק בירך על הפת – פוטר את הפרפרת, דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש. בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת. עד כאן לשונו, והשמיט הך דפרפרת שלפני המזון פוטר הפרפרת שלאחר המזון.

ואולי טעמו דכיון דאצלינו ליכא לאחר המזון, שאין אנו מושכין ידינו מן הפת כמו שכתבו התוספות וכל הראשונים, וכן כתב רבינו הבית יוסף בסימן קע"ז. אם כן אינו אלא לפרפרת שבתוך המזון. ולזה לא הוצרכנו להפרפרת שקודם המזון, שהרי הפת פוטרו.

אבל על הרמב"ם שם קשה, דגם הוא השמיט דין זה, ואין דרכו להשמיט דין הגמרא וכל שכן דין המשנה. ולבד זה דבריו צריכין ביאור, כמו שיתבאר בסעיף הבא בסייעתא דשמיא.

סימן קעו סעיף ד[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם:

בירך על הפת – פטר את הפרפרת שאוכלים בהם הפת, ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהם. אבל אם בירך על הפרפרת – לא פטר את הפת. בירך על מעשה קדירה – פטר את התבשיל. בירך על התבשיל – לא פטר את מעשה קדירה.

עד כאן לשונו. וקשה: למה התבשיל אינו פוטר את המעשה קדירה, ולהיפך פוטר? וצריך לומר משום דמעשה קדירה הוי אכילה גמורה, אבל התבשיל הוא פרפרת בעלמא.

וכן נראה מדברי תוספות ר"י, שכתבו דמעשה קדירה פוטר פרפרת ולא להיפך, עיין שם. וטעמם דכיון שלפי הש"ס שלנו הוי ספק על שניהם, ורק בירושלמי מפורש דפרפרת לא פטר מעשה קדירה כמו שכתבתי, אבל להיפך נשאר לפי הספק שבגמרא וספיקא דרבנן לקולא. אך למה שינה הלשון מ"פרפרת" ל"תבשיל"? וגם למה השמיט הך דפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון? וצריך עיון.

סימן קעו סעיף ה[עריכה]

ודע דממה ששנינו דפרפרת שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון, ולפני המזון הוא קודם נטילת ידים ו"המוציא" כמו שכתבו המפרשים; ובהכרח כן הוא: דאם לאחר "המוציא" לא שייך ברכה לפרפרת, שהרי הפת פוטרו.

ולפי זה מוכח להדיא דכשאוכל פרפרת לפני המזון – אין צריך ברכה אחרונה, משום דזה שייך גם כן להסעודה, וברכת המזון פוטרתן. דאם לא כן אלא שבירך ברכה אחרונה, מה שייך שיפטור את שלאחר המזון, הא כבר בירך ברכה אחרונה?

סימן קעו סעיף ו[עריכה]

וכן מפורש בירושלמי פרק ששי (סוף הלכה ד'), וזה לשונו:

אמר רבי זעירא: מן מה דאנן חמיין לרבנן, סלקין לריש ירחא ואוכלין ענבין, ולא מברכין בסופה, לא בשיש בדעתו לאכול פת.

עד כאן לשונו. והאי לא כמו אלא בלשון ירושלמי, כלומר: דלכן לא מברכין ברכה אחרונה, משום שדעתם לאכול פת, וברכת המזון פוטרתן. וכן ראיתי לאחד מהגדולים שכתב כן, וזה לשונו:

וכן מי שאוכל לפני הסעודה פרפראות, כמו מיני מתיקה או מיני פירות, לפתוח בני מעיים ולגרר ולהמשיך הלב לאכילה... – אינו צריך לברך אחריהם לפני הסעודה; שנפטרים בברכת המזון כמו יין שלפני סעודה. אבל אם אוכלן לתענוג בלבד, ולא לגררו להמשיך הלב לסעודה – צריך לברך לאחריהם; ואין נפטרין בברכת המזון כמו יין של הבדלה.

(הגר"ז בסימן זה. וכן כתב שיין שרוף דינו כמו יין ואינו צריך ברכה אחרונה, וכמו שכתבתי בסימן קע"ד סעיף י"ד, עיין שם.)

סימן קעו סעיף ז[עריכה]

אבל מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לברכות (מא ב), וזה לשונו:

ועדיין יש מידה רביעית שלא נתפרשה, והוא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריה. לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה, וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם; או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שאף הן מעוררין התאווה וגורמין בריבוי המזון, ולפיכך אף הן אינן טעונין ברכה לאחריהם.
ולפי הסברא הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי שהיא במחלוקת בירושלמי, דגרסינן התם: אמר רבי זעירא: מן דאנן חמיין... (שהבאנו בסעיף הקודם). נראה דלדעת רבי זעירא כל שבדעתו לאכול פת, אף על פי שאכל ענבים קודם שיתחיל בסעודה – הרי הוא כאילו אכלן בתוך... ואין צריך לברך לאחריהם. אבל למטה משם אמרו בירושלמי: רבי בא בעי אהין דאכל סולת, ובדעתא מיכל פיתא, מהו מברכא עליה דסולתא בסופא רבנן דקסרין פשטין ליה: צריך לברך בסוף. וכן נראה עיקר.

עד כאן לשון הרשב"א. הרי הכריע להיפך, דצריך לברך ברכה אחרונה. ומאוד תמיהני: דאיך יפרנס את המשנה דפרפרת לפני המזון?

סימן קעו סעיף ח[עריכה]

וגם בסתירות הירושלמי תמיהני: דאם כדברי הרשב"א, הוה ליה להירושלמי לומר דפליגי אהדדי.

ולדעתי אין כאן מחלוקת: דהך דרבי בא הוא לקמן על משנה דפרפרת, וזה לשון הירושלמי. אבל אם בירך על הפרפרת תחילה, כל עמא מודי דלא פטר את הפת ולא מעשה קדירה. רבי אבא בעי אהין דאכל סולת ובדעתיה מיכל פיתא... וקשה: מאי קמיבעי ליה, הא זהו פרפרת? ואומר שלא פטר את הפת, הרי להדיא דאין צריך ברכה אחרונה כמו שכתבתי.

ונראה דהכי פירושו: דוודאי מי שהכין עצמו לאכול פרפרת לפני המזון דאינו צריך ברכה אחרונה, וזהו משנתינו דבירך על הפרפרת לפני המזון. אבל רבי אבא בעי: מי שאכל סולת בלא כוונה לאכלם לפני הסעודה משום פרפרת להמשיך המאכל אלא לא היתה כוונתו רק לאכול הסולת, אך בעת שאוכל נתיישב לאכול פת. ובזה מסיק דלא פטרוהו מברכה אחרונה, שאין לזה שייכות להסעודה, כיון שלא אכלו משום פרפרת לפני הסעודה. ואין כאן סתירה כלל.

ועוד דבירושלמי שם מקודם (בהלכה ד') על משנה ד"היו לפניו מינים הרבה", פליגי שם רבי יהושע בן לוי ורבי אבא באם היה בדעתו לאכול פת, אם צריך ברכה אחרונה על הפירות. דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה דאינו צריך, ורבי אבא סבירא ליה שצריך. והנה לא מיבעיא אי קיימא לן כרבי יהושע בן לוי. אלא אפילו לרבי אבא נראה לעניות דעתי דדווקא בסתם פירות שאין באין לגרר ולהמשיך הלב לתאוות המאכל. אבל בבאין לתאוות המאכל – אינם צריכים ברכה אחרונה. וגם בכוונת הרשב"א נראה לי כן. ואף על פי שמלשונו לא משמע כן, מכל מקום מוטב לדחוק בכוונתו מלומר דבר שהוא כנגד המשנה.

ופשיטא בשבת כשנותנין לאחר קידוש מיני מתיקה ושארי דברים, ובדעתם שבזמן קצר ליטול ידיהם ולאכול פת, דוודאי אינם צריכים ברכה אחרונה, שהרי הקידוש הוא במקום סעודה, והכל הוא מהסעודה.

(ואף שבמגן אברהם סימן רמ"ט סעיף קטן ו' לא משמע כן, יש לומר שלא אכל תיכף הסעודה. והחיי אדם כלל מ"א סימן ד' נדחק בזה, עיין שם. ואין צורך. וגם החיי אדם פסק שלא לברך ברכה אחרונה בשבת, אך טעמו לא נראה לי. ונראה לעניות דעתי העיקר לדינא כמו שכתבתי כדעת הגר"ז, והרשב"א יש לומר כמו שכתבתי. ודדיק ותמצא קל.)