[ז] לצד צפון הפכנו כו'. וזה היה אחר עבור את ארץ מואב בצד דרומה, כמו שפירשנו למעלה (אות ג). והרא"ם פירש 'לצד צפון הפכנו פנינו', ובקשו ממלך אדום לעבור בארצם, ולא רצה (במדבר כ', י"ד-כ"א), והוצרכו לעבור את רוח דרומית של ארץ מואב, וכאשר כלה את ארץ מואב - הפכנו לצד צפון. וכבר נתבאר זה (אות ג):
ונעבור מאת אחינו בני עשו היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר. עברנו מדרכים הערבים שבתורה ועל איילותיה של תורה, ומעציון גבר מה דעציון לגברא דעלמא דאמרי נעשה ונשמע ולא עבדין כן. כן אמרו במדרש רבה.
ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר וגו' עד אשר עשה ה' להם. זכר שבענין הזה בעצמו נאמר על ארץ מואב רוצה לומר שהאל יתברך צוה שלא ילחמו בהם. ולא יתן מארצם להם כלל ושבעבור זה לא נלחמו בהם ישראל. והנה אמר במואב ועמון אל תצר. ולא אמר כן בבני עשו לפי שכמו שזכר בני עשו היו יראים מהם ולכן ישראל מעצמם להיותם גבורי חיל לא יצורו על עם חלושי' היראי' מהם כיון שארצם נמנעת מהם. אבל עמון מואב שהיו גבורי' ואנשי חיל. לפי שישראל עם היות שלא יירשו את ארצם אולי להראות גבורתם יצורו עליהם וישלחו פרשים בארצם על אפם ועל חמתם. הנה בעבור זה הוצרך להוסיף ולומר באלה אל תצר את מואב. אל תצר את עמון. שלא ישימום בצרה וצוקה אחר שלא יירשו את ארצם. כי אם יעשו בהפך. אולי יחשוב חושב שישראל התאמצו למלחמה בכל כחם ונמנעו ממנו לא מפני הצווי האלהי כ"א מיראתם מהם. והנה לא אמר בעמון ומואב אוכל תשברו מאתם וגם מים כמו שאמר לבני עשו לפי שהם לא עברו בארצם לקנות אוכל מהם. ואחרי שראו מה שהשיבם בני עשו לא תעבור בי פן בחרב וגו'. לא רצו לשלוח מלאכי' לעמון ומואב כי ידעו כי תשובתם על זה תהיה כתשובת בני עשו. ואחרי שהאל יתברך צוה שלא יתגרו בם מלחמה מה להם עוד בתוך ארצם. ואמנם משה לפנים אמר אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף וגו' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבי' בער לא יחזור אמרו כאשר עשו לי אל אוכל בכסף תשברני. כי אם למאמר נעברה נא בארצך. וכמו שאזכור בהגיעי לשם בעז"ה. ובאמרו האימי' לפנים ישבו בה. והביא משה ראיה שהארצות האלה נתנו לאלה האומות בזכות אבותם שהרי ישבו בה לפנים גוים חזקי' מאד והש"י סבב שאלה הורישו אותם וינחלו את ארצם. ואין זה בטבע כיון שאדוני הארץ היו חזקים אבל האמת הוא כי השם רודפם לתתם את זרעם לאלו. וזהו אמרו האימים לפני' ישבו בה וביאר מי הם האימי' האלה ואמר כי הם עם גדול ורם כענקי'. ולכן נקראו אימים שאימתן נופלת על רואיהם. ולפי שלא יחשוב אדם ויספק אם הם הרפאי' הקדמוני' שהיו דרים באותה הארץ איך קראם אימים. לזה ביאר שהם המה הרפאי' אבל המואבי' היו קוראי' אותם אימים וזהו אמרו רפאי' יחשבו אף הם כענקי' וזכר שגם כן קרה בזה אל בני עשו בארצם בשעיר ישבו החורי' לפנים ובני עשו יירשום וחתם מאמרו באמרו כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו וגו'. רוצה לומר כי קרה זה לבני עמון ומואב להיותם מזרע אברהם שהיו גם המה נכללי' בירושת הארץ שנשבע הש"י לאברהם ולכן היתה מההשגחה האלהית לתת להם מעשרה עממי' ג' כמו שכתב רש"י ז"ל. והיו בארצותם אנשי' חזקי' והורישום וכזה יקרה לישראל שהם ג"כ בכלל השבועה שיורישו את העממי' ויירשו את ארצם. ואין הפרש ביניהם כ"א בהיו' ענין ישראל מונהג הנהגה פרטית אלהית ובתבונתו ונפלאותיו ושאר האומו' לא ראו אור אלהי. והיה ענינם קרוב לטבע. ואמר כל זה לשני תכליתיות. האחד שלא יתגרו מלחמה באלה האומות כיון שארצם נתונה להם בהשגחה והם בכלל יורשי אברהם. והשני כדי להעיר לבבות ישראל ולנחמם שלא יפחדו מאומות הארץ לקחתה כי האל יתברך הוריש האימי' מלפני בני עמון והחורי מפני בני שעיר ונתן להם את ארצם. וכן הוא ברחמיו יוריש ג"כ את שבעת העממי' ויתן לישראל את ארצם ויעמידם לנצח עליה כמו שעתה היה מעמיד אלה האומות בארצותם אשר נתן להם:
"ונעבור", ר"ל וע"י אזהרה זו עברנו מאת אחינו בני עשו, ולא ספר כאן ששלחו מלאכים אל מלך אדום שזה כבר כתב בספר התורה ונודע משם, כי לא בא במשנה תורה רק להגיד דברים שלא נתבארו שם, והודיעם שע"י צווי ה' שלא לתגר בם עברו ונטו מגבולו, ולא נכנסו בחזקה דרך ארצו רק ונפן ונעבר דרך מדבר מואב, והנה היה בדעתם לעבור דרך ארץ מואב בחזקה:
ונעבור מאת אחינו וגו'. טעם שהזכירם באחוה, לומר שקיימו מאמר ה' שצוה אותם לבל יתגרו בם ונסעו מהם באחוה. עוד קראם אחינו לפי שנהגו עם ישראל באחוה שמכרו להם לחם ומים ומזון דכתיב (פסוק כט) כאשר עשו לי בני עשו וגו':