מלבי"ם על דברים ב
(א) "ונפן", עד אחר שכלו הי"ט שנה שהונח להם לשבת במק"א אז "ונפן" ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי שאמר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף, ומאז ונסב את הר שעיר ימים רבים שהוא י"ט שנה הנותרות:
(ב - ג) "ויאמר ה' אלי", זה היה קרוב לסוף הארבעים שנה שצוה שיפנו צפונה ליכנס לא"י:
(ד) השאלות (ד - כג)
לאיזה ענין ספר כאן ענינים אלה שאינם דברי תוכחה וכבר נזכר בתורה ודברים רבים מהנ"ל בתורה לא זכר ודברים רבים זכר ולא מהצורך לדעת אותם כמו מ"ש האמים לפנים ישבו בה ובשעיר ישבו החורים, והעוים היושבים בחצרים:
"ואת העם צו לאמר", הנה באשר הודיע בפ' חוקת ששלח מלאכים אל מלך אדום שיניח אותם לעבור בארצם ולא נתן אותם עבור בגבולו ויט ישראל מעליו, וכן שלחו למלך מואב ולא אבה כמ"ש (שופטים יא) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, ויפלא בעיני הדורות הבאים מדוע לא נכנסו ביד חזקה, זאת שנית הלא בתחלת הארבעים שנה אמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו שפי' בספרי שהם ארץ אדום ועמון ומואב, שרצה שיכבשו אז את הארצות האלה ואיך נשתנה הדבר עד שלא לבד שלא כבשו ארצות האלה לא נתנום אף לעבור דרך ארצם, לכן הודיע שעתה ע"י חטאם לא רצה ה' לתת להם ג' ארצות אלה שהם קיני וקנזי וקדמוני שלא ינתן להם עד ימות המשיח ולעת עתה נתנם לבני עשו שהיו מזרע אברהם ולבני לוט שהיו ממשפחתו שהם ישבו בם עד יזכו ישראל ויירשום מידם כמ"ש אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם. והענין כי אף שהובטח לא"א עשרה עממין, לא החליט שיתן לישראל את כלם תיכף, שתחלה היה די להם בארץ ז' עממין כי לא היו עם רב, וכמ"ש בסוף משפטים שיגרשם מעט מעט פן תהיה הארץ שממה וכמש"ש עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, אולם קודם שלוח מרגלים שא"ל ובואו הר האמורי ואל כל שכניו שהם ארץ אדום ועמון ומואב היה ברצון ה' להפרותם בדרך נס עד שיצטרכו לכל הארצות האל וכמ"ש משה ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וכמש"פ שם שאמר כן בדרך החלטה ממה שראה שרוצה לתת להם ג' ארצות אלה, אולם אחר חטא המרגלים לא היו ראוים לנסים אלה לא יכול לתת להם ג' ארצות אלה שיהיו שממה ורבה עליהם חית השדה והניחום ביד אדום ועמון ומואב שהיו מזרע אברהם וממשפחתו לקיים מה שהבטיח לאברהם, וע"כ הזהיר אותם עתה ואמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו והגם שייראו מכם ובנקל תוכלו לכבוש אותם בכ"ז ונשמרתם מאד:
(ה) "שאל תתגרו בם", כי בזה"ז לא אתן לכם מארצם באשר עתה נתתי ירושה לעשו שיורש אותה ממתנת אברהם:
(ו) "אכל", ובאשר צוה שלא יתגרו בם שום גרוי אף לשלול שלל וכדומה הוסיף שגם אם תרצו "אכל" ואף מים שהם בזול יהיה במחיר כסף, ובזה באר מה ששלחו למלך אדום ואם מימיך נשתה ונתתי מכרם שלא היה מפני יראתם ממנו רק מפני שהוזהרו ע"ז מאת ה':
(ז) "כי ה' אלהיך,", ר"ל ואל ירע לבבך כי תורש עי"כ, כי ברכת ה' אתך גם בהיותך במדבר שמם לא חסרת דבר וכ"ש עתה שקרבת אל ערי מושב ברכת ה' היא תעשיר:
(ח) "ונעבור", ר"ל וע"י אזהרה זו עברנו מאת אחינו בני עשו, ולא ספר כאן ששלחו מלאכים אל מלך אדום שזה כבר כתב בספר התורה ונודע משם, כי לא בא במשנה תורה רק להגיד דברים שלא נתבארו שם, והודיעם שע"י צווי ה' שלא לתגר בם עברו ונטו מגבולו, ולא נכנסו בחזקה דרך ארצו רק ונפן ונעבר דרך מדבר מואב, והנה היה בדעתם לעבור דרך ארץ מואב בחזקה:
(ט) "ויאמר ה""' ""אלי", וגם מזה הזהיר ה' ואמר אל תצר את מואב היינו שיצורו לכבוש מבצריו, ואל תתגר בם מלחמה גם בשדה במערכה, וחז"ל דייקו מזה שעל מואב לא הוזהרו רק מלתגר מלחמה לא מלתגר לשלול ולבוז בז מאתם, כי לא אתן לך מארצו ירושה ולא אמר פה עד מדרך כף רגל כי כבר לקחו מארצו מה שטהרו בסיחון וכן לקחו איזה ערים שבגבול מואב כמ"ש בפ' חוקת בפסוק את והב בסופה, ואמר כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, פי' שהוא להם ירושה מאברהם, ותפס ער שהיתה מטרפולין של מואב ובני עמון שהגם שאמר כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב, בכ"ז לא לקחה סיחון מידם וחזרה לידם כמ"ש הראב"ע:
(י) "האמים", אחר שספר שאמר להם ה' שארץ אדום וארץ מואב הם להם ירושה מאברהם אבינו, בא לספר איך שבעת שרצה ה' להבטיח לאברהם נחלת עשרה עממין הכין תכף האמצעים שיגיעו לידי יורשי אברהם בעתיד, כי ארץ ז' עממין היתה בעת ההיא ביד בני שם והכין ה' שהכנעני הלך בעת ההיא וכבשה מיד בני שם שעי"כ יוכלו ישראל לכבשה מידם כמ"ש רש"י בפ' לך על והכנעני אז בארץ, וארץ אדום ומואב ובני עמון היתה אז תחת יד גבורים רפאים וענקים וסבב ה' שכדרלעומר והמלכים אשר אתו נצחו אז את יושבי הארץ והכריתו את הרפאים משם, כמ"ש בא כדרלעומר וגו' ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, שהוא ארץ עוג שאז ישבו בה רפאים, ואת הזוזים בהם, הם זמזומים שישבו שם אח"כ בני עמון, ואת האימים בשוה קריתים, שהיתה אח"כ ארץ מואב, ואת החורי בהררם שעיר וכמש"פ שם, וע"כ אמר על ארץ מואב האמים לפנים ישבו בה שהם האמים אשר בשוה קריתים והם היו עם גדול ורם כענקים:
(יא) "רפאים", ומחמת זה היו נחשבים ל"רפאים" מצד שהיו כענקים ולכן קראום המואבים אמים שכל הרואה אותם נפל עליו אימה ופחד:
(יב) "ובשעיר", וכן בשעיר ישבו החורים לפנים קודם מלחמת כדרלעומר וירשום אח"כ בני עשו, וישמידום מפניהם, ר"ל וזה נהיה ע"י שכדרלעומר והמלכים אשר אתו השמידו אותם מפניהם בין את האמים בין את החורים [וזה דומה עם מ"ש בפכ"א וישמידם ה' מפניהם שר"ל כדרלעומר בהשגחת ה'] וישבו תחתם אשר נתן ה' להם כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו, כן סדר הכתוב, שלכן ישבו מואב ושעיר תחתם אח"כ באשר נתן ה' להם והכין שיכבשום בקל, ואמר שזה דומה כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו שהיו ג"כ ע"י השגחת ה' שהפיל עליהם אימתה ופחד ונתנם ביד ישראל:
(יג) "עתה", הוא סיום הדברים אחר שא"ל אל תצר את מואב ולא יכלו לעבור דרך ארץ מואב צוה שיעברו את נחל זרד שהוא הדרך אל מול בני עמון:
(יד) "והימים", ר"ל ואז כלו מתי מדבר, וכבר בארו חז"ל (תענית דף למ"ד) שישראל לא ידעו שכלו מתי מדבר כי באמת כלו שנה קודם הזמן, ועז"א:
(טו - יז) "וגם יד ה""' ""היתה בם", ומשה נודע לו זה ע"י שדבר עמו בשנה הזאת בלשון דבור שכ"ז שהיו נזופים דבר עמו בלשון אמירה וכמו שבארתי זה היטב בפי"' "הספרא (ויקרא סי' ד' וסי' וא"ו).
(יח - יט) "אתה", ר"ל אחר שבעברך מגבול מואב שלא רצו להניחם לכנס דרך ארצם תקרב מול בני עמון וגם הם לא יניחו אותך לעבור דרך ארצם אני מזהיר אותך שאל תצורם כי גם ארצם היא להם ירושה מאברהם:
(כ - כב) "ארץ רפאים", גם שם ישבו גבורים וישמידם ה' בימי אמרפל שהשמיד את הזוזים בהם שהיו כענקים ונקראו זמזומים, וזה היה כמו שנעשה בבני עשו שגם את החורי השמיד בעת ההיא כמ"ש ואת החורי בהררם שעיר:
(כג) "והעוים", העקר כפי' הרמב"ן שהעוים היו מן הכנענים, רק יש להוסיף דברים בזה שכבר פרשתי בפי' בראשית (יו"ד יח) במ"ש ואחר נפוצו משפחות הכנעני ויהי גבול הכנעני מצידון שר"ל שרבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם, כמ"ש והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם והם היו כנענים וכן הפלשתים הורישו את הכנעני כמ"ש מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים והעוים, והפלשתים וכן הכפתורים היו מבני מצרים כמש"ש (פסוק יד) אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים רק ע"י שלקחו מדינת הכנעני שארצו הוא ממתנת אברהם נתן ה' ארץ פלשתים לישראל כי היתה באמת ארץ הכנעני, וספר פה שהעוים שישבו בחצרים ר"ל בערי הפרזות כי מתוך שהיו גבורים גדולים וענקים ישבו בערי פרזות, והזמין ה' שהכפתורים וכן הפלשתים [שהיו עם א' עמהם] השמידו אותם כדי שיהיה נקל לבני ישראל לכבשם, וזה שספר פה שכמו שעשה ה' ביושבי הארצות של ארץ אדום ועמון ומואב שהקדים להשמידם כדי שתתקיים ירושת אברהם כן עשה בהעוים שרובם נכבשו ע"י פלשתים, ומה שחשב חמשת סרני פלשתים והעוים ר"ל העוים המעט שנשתיירו [שהיה כמותם מעט עד שלא היה להם סרנים בפ"ע והיו טפלים לפלשתים, ועיי"ש בפי' בראשית], ושעור הכתובים כאשר עשה לבני עשו וכו' וכאשר עשה במה שהעוים וכו' כפתורים השמידום וכו':
(כד) "קומו סעו ועברו את נחל ארנון", כבר בארתי (בפ' חוקת בפסוק ואת הנחלים ארנון), שנחל ארנון בעצמו ניתן לישראל במתנה מה', והוא היה בין ארץ סיחון וארץ מואב וכ"א חשב שהוא מחלקו כי היה מערי הגבול וה' נתנו במתנה לישראל כמ"ש (לקמן ג טז) ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול, ובמה שעברו את נחל ארנון כבר ירשו קצת מחלק מואב שטהר בסיחון ובזה כבר היו אתו במלחמה כי נגעו בגבולו, ועז"א קומו ועברו את נחל ארנון החל רש שבזה החלו לירש מארצו וזה היה הגרוי למלחמה:
(כה) "היום הזה", ר"ל והגם שארץ סיחון אינו מן הארץ שנתנה להאבות צריך לכבוש את סיחון כדי להפיל פחד על כל העמים שאחר שראו שמלך אדום ומואב ובני עמון לא הניחום לעבור בארצם והם נטו מעליו חשבו שאין להם לירא מישראל כי הם רכי לבב ופוחדים וע"י הגבורה בסיחון ירגזו וחלו מפניך ובזה יקל לך לכבוש ז' עממים:
(כו - כז) השאלות (כו)
פה אמר שמשה שלח מלאכים וששלחם ממדבר קדמות ובפ' חוקת אמר שישראל שלח מלאכים ושהי' השליחות בעת שהיו בגבול סיחון, ומ"ש כאשר עשו לי בני עשו והלא בני עשו לא הניחום לעבור:
"ואשלח מלאכים", בפ' חוקת נזכר שישראל שלח מלאכים, ופה אמר שמשה שלח מלאכים, שם מבואר שבעת ששלחו מלאכים עברו כבר את נחל ארנון, ופה הזכיר ששלח מלאכים ממדבר קדמות, וגם אם הם עצמם המלאכים שנז' בפ' חוקת למה כתב זה שנית הלא ידענו זאת משם, ומזה מבואר שהיו בזה שני שליחות, פה הזכיר שמשה שלח מלאכים והיו דברי שלום כי אף שא"ל ה' החל רש מחויב לקרא בשלום תחלה ואם היה עונה שלום לא היה נלחם אתו, ומלאכים אלה שלח ממדבר קדמות טרם בא בנחלי ארנון שהוא בגבול סיחון והיה הבקשה שיתנהו לעבור דרך ארצו:
(כח) "אכל", ר"ל וגם תרויח שאשברה "אכל" ומים בכסף, ואני רוצה ממך רק שאעברה ברגלי:
(כט) "כאשר עשו לי בני עשו", זה עונה על מ"ש אכל בכסף תשבירני "כאשר עשו לי בני עשו", ומ"ש עד אשר אעבר את הירדן זה עונה עמ"ש רק אעברה ברגלי עד אשר אעבור את הירדן:
(ל) "ולא אבה", שסיחון לא אבה להעבירנו וזה היה מה' שהקשה את רוחו, כי רצה בזה שילחמו ישראל אתו ויפול פחדם ומוראם על כל העמים, ומשליחות זה לא נזכר בפ' חוקת, רק שם הזכיר שאחר שעברו נחלי ארנון שלח ישראל מלאכים, וזה לא היה שליחות של שלום, רק היה מתכסיסי מלחמה ומתחבולותיה, שאחר שסיחון ישב בחשבון ובנותיה שהיו ערים בצורות אם היה נסגר בערי חומה לא היה אפשר לכבשו וגם לא היה אפשר שיעברו בגבולו ביד חזקה כי א"א לעבור במדינת האויב ולהניח ערים בצורות וצבא מלחמה מאחריו פן יפלו עליהם ממבצריהם ותהי להם המלחמה פנים ואחור, וע"כ היה מתחבולות מלחמה שאחר שעברו נחלי ארנון שאז כבר נכנסו בגבול סיחון והרי כאלו התחילו במלחמה שלחו ישראל מלאכים, כמתרים בו לאמר שבכל אופן יעברו בארצו ומתרים בו שיניח אותם בטוב ואז ילכו בדרך המלך, ומכלל הן אתה שומע ההפך, ולא הזכירו עוד שיקנו אכל בכסף כי היתה כונתם להכעיסו כדי שיצא לקראתם למלחמה ויכוהו בשדה טרם יסגר בערי המבצר שאז יהיה קשה לכבשו וכן היה שלא המתין עד שיבואו אל ערי מבצריו רק יצא לקראתם המדברה, וז"ש:
(לא - לב) "ויאמר ה' אלי,", בשר ה' למשה שכבר החל לתת אותו בידם ומפרש שזה היה ע"י שיצא לקראתנו הוא וכל עמו, והניח עריו ומבצריו בלא חיל מלחמה:
(לג) " ויתנהו ה' לפנינו", וע"י שנתן ה' אותו בידנו בשדה המערכה ונך אותו ואת בניו ואת כל עמו עי"כ:
(לד) "ונלכד את כל עריו בעת ההוא", ר"ל שע"י זה לכדנו הערים תכף בעת ההיא, ולא הוצרכנו לצור על הערים ימים רבים עד שנכבשם כי היו כלם עזובות מאין איש, ונחרם את כל עיר מתם ר"ל שבעיר נשארו מתים שהם אנשים חלשים לא גבורי חיל למלחמה לכן החרמנו אותם בקל:
(לז) "רק אל ארץ בני עמון לא קרבת", וזה לא מאשר היו חזקים מאתנו כמ"ש כי עז גבול בני עמון, רק אשר צוה ה' אלהינו, מפני שהוזהרנו ע"ז מאת ה':