ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ג)
ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ שלישי)
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות שבת (קובץ שלישי), עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.
מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]
תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו
מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו
תוכן
[עריכה]- ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (א): סימנים רמ"ב עד ש'
- ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ב): סימנים ש"א עד שס"ה
- ערוך השולחן הלכות שבת ועירובין (ג): סימנים שס"ו עד תט"ז
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שסו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני עירוב לחצר שרבים דרים בו
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
סימן שסו סעיף א
[עריכה]בית שיש בו שכנים הרבה, וכל אחד דר בחדר לעצמו, וכן חצר שיש בה בתים הרבה, שכל אחד דר בבית לעצמו, מדין תורה הוא - שכולם מותרין לטלטל מחצר לבתים, ומבתים לחצר, ומחדר לחדר ובכל החצר, מפני שזהו הכל רשות יחידים ולא רשות הרבים.
וכן מבוי שיש לו לחי או קורה, מן התורה - מותרים לטלטל בכל המבוי, וממבוי לחצרות ולבתים, ומהם למבוי, שהרי אינו רשות הרבים. וכן עיר שהיא מוקפת חומה והוקפה לדירה - מותר מן התורה לטלטל בכל העיר, אם יש לה דלתות הננעלות בלילה, או ראויות לנעול להרמב"ם, כמ"ש בסימן שס"ד, וזהו דין תורה.
סימן שסו סעיף ב
[עריכה]אבל מדברי סופרים - אסור לשכנים לטלטל ברשות שיש בו חלוקה בדיורים, עד שיערבו כל השכנים כולם מערב שבת, שיתערבו במאכל אחד ויניחו אותו באחד מן הבתים, להראות שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו. וכולנו (כאילו) [כאלו] דרים במקום הזה, בחדר הזה שהעירוב מונח בו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו. וכשם שיד כולנו שוים במקום זה, כמו כן יד כולנו שוים בהמקומות שכל אחד אחז לעצמו, והרי כולנו רשות אחד.
ודבר זה תיקן שלמה ובית דינו, (שבת י"ד:) ובשעה שתקנה יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני", (שם) ועל זה נאמר בסוף קהלת: "ויותר שהיה קהלת חכם, עוד אזן וחקר ותקן וגו'" - שעשה אזנים לתורה, (עירובין כ"א:) כלומר שגדר גדרים סביבות מצות התורה, כדי שלא יפרצו בה פרצות.
וכשם שכרמים ופרדסים וגינות העומדים במקום הילוך רבים, אם לא יגדרום בגדרים טובים - ירמסו אותם העוברים ולא תשאר מהם פליטה, כמו כן מצות התורה, אם לא יעשו לה גדרים - לבסוף יבטלוה לגמרי, כאשר עינינו רואות ושומעות, שפריצי הדור שהתחילו לפרוץ הגדרים, במשך הזמן נעקרה מהם כל תורתנו הקדושה.
ולכן מאד מאד צריך האדם ליזהר בדברי סופרים, ועל זה אמרו 'חביבים דברי סופרים', ומחויבים אנחנו בני ישראל לעמוד בפרץ על כל תקנות וגזירות חז"ל, שלא יפרצו בהם אפילו פירצה כל שהוא.
סימן שסו סעיף ג
[עריכה]ומפני מה תקנו זה, כדי שלא יטעו העם ויאמרו - כשם שמותר להוציא מן בית המיוחד לאחד, לחצר שרבים יש להם בה חלק, ומחצר לרחוב בעיר המוקפת חומה, שכל בני העיר יש להם חלקים, כמו כן מותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי גם עתה מוציאים מרשות המיוחד ליחיד לרשות המיוחד להרבה בני אדם.
ולכן גזר שלמה שכל רשות שיחיד שולט בו - אסור להוציא לרשות שאחר שולט בו, כמו מחדר לחדר בבית אחד, וכן מבתים שכל אחד שולט בביתו לחצר שכולן שולטין בו, וכן למבוי ולעיר המוקפת חומה.
סימן שסו סעיף ד
[עריכה]וכתב הרמב"ם בפרק א' מעירובין דין ג':
- "וכן יושבי אוהלים או סוכות, או מחנה שהקיפוה מחיצה - אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן. אבל שיירה שהקיפו מחיצות - אין צריך לערב אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין, ואין אותן אהלים קבועין להן" עכ"ל.
והא דתנן סוף פרק קמא: 'ארבעה דברים פטרו במחנה' וחד מינייהו עירובי חצרות, זהו במחנה היוצאת למלחמה, כדמפרש בגמרא שם, אבל מחנה סתם העומדת ימים רבים על מקום אחד - חייבת בעירוב. ושיירה מקרי ששובתין רק על יום השבת, שזהו אהל עראי, וכדברי הרמב"ם מבואר בירושלמי שם.
והטור כתב, דהולכי מדבריות פטורין מעירובי חצרות, ודומה זה למחנה מלחמה, או משום שאצלם הוי אהל עראי שאינם עומדים הרבה זמן על מקום אחד. (ובתוספתא פרק ב' הלכה ד' הגירסא להיפך, דבמחנה פטור ובשיירה חייב ע"ש, וכן כתב הריטב"א סוף פרק קמא דכן צריך לומר בירושלמי, ועיין ביאור הגר"א סק"ו).
סימן שסו סעיף ה
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':
- "בתים שבספינה - צריכים עירוב, אף על פי שיש לספינה מחיצות. ואם אין לספינה מחיצות - אסור לטלטל בספינה רק בד' אמות" עכ"ל, דספינה הוי קביעות לעוברי ימים ונהרות, כבתים ביבשה.
והרבותא - אף שיש להספינה מחיצות עשרה בתוכה, אף על פי ששוקעת הרבה במים, ואין משפת המים לראשה י' טפחים, מכל מקום כיון שבתוכה יש י' טפחים - הוי רשות היחיד גמור. והייתי אומר דהבתים טפילים לה, ובכלל ספינה הם, ואינם כדבר בפני עצמו כיון שהם מטולטלים - קמ"ל דלא.
ואם אין לה מחיצות י' טפחים - הרי היא כרמלית, ואסור לטלטל בתוכה יותר מד' אמות וכל שכן מן הבתים לתוכה ומתוכה לבתים. ומתוכה לים ולנהר - מותר בתוך ד' אמות, דשניהם כרמלית הם.
ואין עירוב מועיל בכהני גווני מבית לבית, אלא אם כן הבתים עומדים זה אצל זה ויש ביניהם פתח. דאם עומדים רחוקים, שיש הפסק ספינה ביניהם - אין מועיל עירוב בהפסקת כרמלית גמור. (הדינים שכתב המג"א בסק"ה בספינה בארנו לעיל סימן שנ"ה סעיף י"ג ע"ש)
סימן שסו סעיף ו
[עריכה]העירוב שעושים בני החצר זה עם זה - הוא הנקרא ערובי חצרות. וזה שאנשי כל המבוי מערבים יחד - נקרא שיתוף או שיתופי מבואות. וכן אפילו כשהחצרות מערבין יחד ביניהם בלא המבוי, כגון שהם פתוחים זה לזה - נקרא שיתוף.
ואין נפקא מינה בכל זה, רק לידע הלשונות בשביל הדינים שיתבארו, אם סומכין על שיתוף במקום עירוב או על עירוב במקום שיתוף אם לאו. וצריך לידע דעירוב מקרי חצר אחד כשעירב, ושיתוף מקרי להרבה חצרות, ודרך מבוי. ועוד יש נפקא מינה, דעירובי חצרות הוה דוקא בפת, ושיתופי מבואות גם שלא בפת, כמו שיתבאר בס"ד.
סימן שסו סעיף ז
[עריכה]בגמרא (מ"ט.) יש פלוגתא, אם העירוב הוה משום קנין - כלומר דבית שמניחין בו את העירוב מקני להו הבעל הבית את הרשות, ולפי זה מקנין גם בסודר, ואינו מועיל בית של קטן, שאין לו כח להקנות. וכן אין הקטן יכול לערב עליהם, וצריך דוקא שוה פרוטה.
או שאינו משום קנין אלא משום דירה - כלומר דעל ידי עירוב הוה כאלו כולם דרים בו, ואין כאן שום הקנאה, ולכן קנין סודר לא מהני, דצריך דוקא פת, שעיקר דירתו של אדם הוא במקום שפיתו מונח. וגם בביתו של קטן מותר, וגם הקטן יכול לגבות את העירוב, ואין צריך שיהא בהפת שוה פרוטה.
וזהו ודאי דבית שמניחין בו העירוב - אין צריך ליתן הפת, שהרי בלאו הכי הוא דר בו, וגם לטעם קנין אין צריך כמובן. וקיימא לן דמשום דירה הוא ולא משום קנין, (שם בתוס' ד"ה 'וקטן', מפני דהכי סובר ר' יוחנן ס"ו.) וכן פסקו כל הפוסקים. (עיין ט"ז ססק"ב ואין צריך לזה כמבואר מתוס' סוכה ג'. ד"ה 'ואין' ע"ש היטב ודו"ק)
סימן שסו סעיף ח
[עריכה]אין מניחין את העירוב בחצר, ואף לא בבית שאינו ראוי לדירה, כגון בית שער אכסדרה ומרפסת, וכן בבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות. ואם יש בו לרבע ד' על ד' כגון ארוך וקצר, יש מי שאומר דמהני, (מג"א סק"ו בשם רלב"ח) אבל לפי מה שנתבאר ביורה דעה סימן רפ"ו לענין מזוזה - נראה דלא מהני. (דבריש סוכה משוה זה למזוזה, והרא"ש פסק שם דפטור ממזוזה, וזהו כונת המג"א שם שציין לשם, וכמ"ש המחה"ש)
סימן שסו סעיף ט
[עריכה]אם רגילין תמיד ליתן העירוב בבית זה - אין לשנותו ליתן לבית אחר מפני דרכי שלום, אפילו אם יש קצת טעם לשנותו, אם לא שיש טעם גדול בזה. ואפילו מת או מכר הבית לאחר - נראה שאין לשנות, דהטעם הוא מפני החשד שיאמרו שמטלטלים בלא עירוב, (עיין מג"א סק"ז) דכן איתא בגמרא. (גיטין ס':)
ואפילו השני רוצה ליתן מעות לדבר מצוה בעד נתינת העירוב בביתו - לא ישנוהו, (מג"א סק"ח) ואם לכתחלה התנו שתהא ביכולתם לשנות - מותר, (שם) וכן אם הראשון מבקש ממון - יכולים לשנותו, (שם) ובדיעבד אם נתנו בבית אחר אף בלא שום טעם - אין מוציאין ממנו, (שם) אך אם הראשון מרעיש ומתרעם על זה - נוטלין משם ונותנין במקום הראשון. (כן נראה לי)
אמנם האידנא המנהג ליתן את העירוב בבית הכנסת, וכן נהגו הקדמונים. ואף על גב דבית הכנסת אינו מקום דירה, אך אנו שהעירוב הוי על כל העיר - הוי כשיתוף, שאין צריך להניח בבית דירה דווקא, דאפילו בחצר סגי, כמ"ש בסימן שפ"ו ע"ש. ויש ליזהר שיהיו רשאים לטלטל מהבית הכנסת לכל העיר, שאין בשם הפסק כרמלית כמו גינות וכיוצא בזה, דאם לא כן הרי בטל העירוב, וכן בכל מקום שמניחין את העירוב יש ליזהר בכך, (ט"ז סק"ג) ופשוט הוא.
סימן שסו סעיף י
[עריכה]אם אין עירוב בעיר הבית הכנסת - דינו כחצר של רבים בלא בתים המיוחדים כל בית לאחד, שמותרים לטלטל בתוכו, וכן מותר לטלטל מהבית הכנסת לחצר של בית הכנסת, אם אין דיורין בחצר, ואין זה כטלטול מבית לחצר, אלא הכל הוא חצר ואין שם רשות המיוחדת. ואף על פי שיש מקומות מיוחדין לכל אחד - מכל מקום הרי אין מחיצה ביניהם, ואינו מקום דירה כמו שנתבאר. ואפילו בנאה יחיד והקדישה לבית הכנסת - מכל מקום הרי סילק רשותו ומופקר לכל. (מג"א סק"י)
ובשם מהרי"ל כתבו, שאוסר לטלטל מבית הכנסת לחצר. (שם וזהו כונתו כמ"ש בת"ש ודו"ק) ולא נודע טעמו, דלכאורה אין איסור בזה, ואפילו יש שם אורחים האוכלים בחדר הסמוך לבית הכנסת, מכל מקום אורחים לא אסרו, כמ"ש בסימן ש"ע. אך אפשר דזהו כשיש בעל הבית קבוע, אבל בבית הכנסת שאין שם בעל הבית קבוע - גם אורחין אוסרין, וצ"ע לדינא. (וזהו טעם שני הדיעות במג"א שם)
אך על פי רוב יש דיורים בחצר הבית הכנסת, ואם כן ממילא דאסור לטלטל מהבית הכנסת להחצר, כשאין שם עירוב. אך בבית הכנסת עצמו, מעזרת ישראל לעזרת נשים, וכן להחדרים שאצל בית הכנסת שאין שם דיורים, והבית שער של הבית הכנסת שקורין פאלו"ס - הכל כבית הכנסת עצמו, ומותר בטלטול מזה לזה, כיון שאין שם דיורין - הויין כולהו כחצר של רבים.
סימן שסו סעיף יא
[עריכה]איתא בגמרא (מ"ט.): החולק את עירובו - אינו עירוב, אך בדמלייה למנא ואייתר - אין קפידא אם הוא בשני כלים, ע"ש.
ונראה לעניות דעתי דלשון זה מורה כשבכוונה מניחו בשני כלים, בשביל איזה קפידא. אבל אם שלא בכוונה מניח בשני כלים, או שבכוונתו שבכך יונחו יותר בטוב וכיוצא בזה - מותר. וזה שמסיים "דמלייה למנא ואייתר" - מילתא דפסיקא נקיט, וכן מורה מלשון הרמב"ם שכתב בפרק א' דין י"ח: "חלקו את העירוב - אינו עירוב", דמשמע חלקו בכוונה.
אמנם הטור והש"ע סעיף ד' כתבו:
- "צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד. ואם חלקו ונתנו בשני כלים - אינו עירוב, אלא אם כן נתמלא האחד ואז מותר, והוא שיהיו הכלים בבית אחד" עכ"ל, דמשמע דחיוב הוא ליתן כל העירוב בכלי אחד.
ומכל מקום נראה דגם כוונתם דהחיוב ליתן בכלי אחד ולא להקפיד לחלוק דווקא בשני כלים, אבל שלא בהקפדה - שפיר דמי. וכן נראה, דהא הטעם הוא משום הקפדה, כדאמרינן שם: "המקפיד על עירובו - אינו עירוב, דעירוב שמו", שיהיו כולן מעורבין ומרוצין בו, שלא ימחה אחד בחבירו, אלא שותפות נוחה ועריבה. (רש"י) וכיון שמניחו בשני כלים בהקפדה, אין זה עירוב המרוצה והנוח. אבל בלא קפידא, מה איכפת לן.
סימן שסו סעיף יב
[עריכה]ועל פי זה נראה לעניות דעתי, דשכנים הדרים כל אחד בחדר בפני עצמו או בבית בפני עצמו, ורק בית המבשלות שקורין קוכני"א אחת היא לכולם - דאין צריך עירוב, דכיון דכל מאכלי שבת שלהם הם בחדר אחד ובתנור אחד, הוה (כאילו) [כאלו] כולם דרים בו, דמקום פיתא גרים. ואף על פי שאין אוכלין שם, הלא יכולים לאכול שם, דאטו בעירוב גמור כולם אוכלין אותו, אלא משום דראוי לאכול, והכי נמי כן הוא.
אך יש לערער בזה מטעם שאינם בכלי אחד, אך לפי מה שבארנו דדווקא החולק את העירוב בקפידא אינו עירוב, אבל שלא בקפידא - הוי עירוב, והכי נמי לאו בקפידא הוא, אלא שעושין כדרכן. ועוד דזה דמי ל"מליא למנא ואייתר", דמותר בשני כלים. ועוד דזהו רק בעירוב בעלמא, אבל כאן שכל עיקר אכילתן של כולם נעשה בשבת ובחול רק בחדר זה - אין צריך כלל לתנאי זה דכלי אחת, כיון דזהו דירה ממש.
(וסייג לדברינו מתוס' ע"ב. ד"ה 'ומודין', שכתבו: "כיון שכולן משתמשין... באפייה ובישול - חשיבי (כאילו) [כאלו] אוכלים וישינים במקום אחד" עכ"ל. וראיתי בחיי אדם כלל ע"ג סעיף י"א, שכתב דכיון דאיכא תרתי שמשתמשים בבית בעל הבית וגם הבית רק מושאל להם וכו' עכ"ל. זהו שני טעמים, כמבואר בתוס' שם, דשאלה הוי היתר בפני עצמה, ע"ש ודו"ק) (ועוד ראיה מסעיף כ"ד ע"ש)
סימן שסו סעיף יג
[עריכה]צריך שלא יקפיד כל אחד מהם על עירובו, אם יאכלנו חבירו. ואם מקפיד - אינו עירוב, לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת, והיינו כשמערב משלו לכל בני החצר ומזכה להם על ידי אחר, לא יעשה העירוב בדבר חשוב שתקנו לצורך השבת, דכשיבואו בני החצר לבקשו ממנו - יחוס מליתן להם, ונמצא דהעירוב בטל.
ולכן נראה לי, שלא יערב על הלחמים הגדולים שעולים לסעודות השבת, אלא על לחם קטן מהם, שאינו חשוב כל כך. (דין זה מבואר בגמרא ס"ח. באביי שאמר "אי אקני להו פיתא... ולא אפשר ליתבה נהלייהו וכו'", וכן בתוס' שם, והטור והש"ע סעיף ה' שכתבו זה אעירוב, שכל אחד נותן אין לזה ענין כל כך ע"ש ודו"ק).
סימן שסו סעיף יד
[עריכה]אין מערבין אלא בפת, אפילו בפת של אורז ושל עדשים. אבל לא בפת דוחן, שאינו מין פת כלל.
וכל פת שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לזה המערב - מותר לערב בו. לפיכך מערבין לישראל בתרומה, ובשיתוף לנזיר ביין, וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו - מערבין בו ומשתתפין בו, שאף על פי שאינו ראוי לזה - ראוי לאחר, דלא בעינן מידי דחזי ליה דוקא.
והקילו בזה חכמים, דכיון דעל כל פנים שלו הוא, כגון שירש את התרומה מאבי אמו כהן, או ששילם להכהן בעד התרומה, או שהכהן זיכה אותם משלו, והוי כמתנה דכשלו הם, לא הצריכוהו חכמים שיהא הוא בעצמו יכול לאכול דוקא, ועיין מ"ש בסימן שפ"ו סעיף י"ב.
סימן שסו סעיף טו
[עריכה]אבל דבר שאסור לכל כגון טבל, אפילו טבל דרבנן, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כהוגן, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה - אין מערבין ומשתתפין בהם.
אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, מפני שראוי לעניים, דמאכילין את העניים דמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש, שאין החומש מעכב. ובירושלים מערבין במעשר שני, אף על פי שלא נפדה, שהרי ראוי שם לאכילה, ולא בגבולין אלא אם כן פדאוהו. ומעשר שני שנכנס לירושלים ויצא - לא מהני ליה פדיון.
ויש להסתפק כיון דעירובי חצרות אין מערבין אלא בפת, אם בעינן דווקא פת שמברכין עליו המוציא, או אפילו בפת שמברכין עליו מזונות. ומצאתי בדרכי משה בשם רבינו ירוחם, דמערבין אפילו בלחמניות ע"ש, וזהו פת הבאה בכיסנין שברכתו בורא מיני מזונות, כמ"ש לעיל סימן קס"ח ע"ש.
סימן שסו סעיף טז
[עריכה]כשכל אחד נותן פת לעירוב - לא יתן פרוסה, אפילו היא גדולה הרבה, אלא שלימה דווקא - אפילו קטנה. והטעם משום איבה, שיאמר - אני נותן שלימה ואתה פרוסה. ואפילו כולם רוצים ליתן פרוסות - אסור, שמא יחזור דבר לקלקולו. (מג"א סקי"א) כלומר דבשבת הבא ירצה זה ליתן שלימה וזה פרוסה, ויתקוטטו זה בזה.
אבל ליתן שיעור שיהיו השלימות כולן שוות - דבר זה אי אפשר, וגם אין בזה קפידא כל כך, ורק כל אחד יזהר ליתן כשיעור הצריך, ויתבאר בסימן שס"ח כמה צריך בכולל. ומיהו, אף שצריך שלם דווקא, מכל מקום אם נטל ממנה חלה - לית לן בה, דבזה לא שייך איבה. ולכן אף על פי שחסרה כשיעור חלה של נחתום, שזהו אחד ממ"ח - לא חיישינן לה, שיחשובו דהחסרון הוא מפני שנטל ממנה חלה. ולכן אף על פי שלא היתה טבולה לחלה כלל, כגון שלש פחות משיעור חלה - מכל מקום לית לן בה.
ואם היתה פרוסה וחיבר שתי הפרוסות בקיסם, שהכניס שתי קצוות הקיסם בתוכן וחיברן, אם אין ניכר שהם פרוסות ונראית כשלימה - מותר, דתו לא יהיה עליו איבה, שהרי כפי הראות היא שלימה. וכתבו הטור והש"ע, דכל זה הוא כשזה נותן בהעירוב וזה נותן בהעירוב. אבל אם מערב משלו על ידי זיכוי - יכול לערב אפילו בפרוסה ע"ש, דבזה לא שייך איבה, כיון שאין אחר נותן עמו.
סימן שסו סעיף יז
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו':
- "ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם, היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם. ולכן נהגו לקבוץ מכל בית ובית מעט קמח, ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו.
- וצריך ליזהר שיהא בחלה כשיעור המפורש לקמן סימן שס"ח. ואף על פי שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה - אפילו הכי הוי עירוב, דלא גרע מאחד מזכה לכולם, ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה" עכ"ל.
ואצלינו עושין מצה גדולה או כמה מצות מקמח הציבור, או של יחיד. והשמש כשעושה משלו, מזכה לכל העיר על ידי אחר. ואם הקמח של יחיד - זוכה השמש בשביל כל בני העיר. והטעם שעושין מצה - שמתקיימת הרבה, (עיין מג"א סקי"ג דטוב לזכות) ואצלינו עומדת בתיבה קטנה סגורה עם חלון של זכוכית, ותולין אותה בבית הכנסת, שהכל רואים אותה וישגיחו שלא תתעפש, ושלא יהיו בה נמלים. ואם אירע כן - אופין מצה אחרת, והשמש משגיח על זה.
סימן שסו סעיף יח
[עריכה]אם אחד מבני החצר או מבני העיר, רוצה ליתן משלו את הפת בשביל כולם - שפיר דמי, ובלבד שיזכה להם על ידי אחר. והוא עצמו אינו יכול לזכות להם, דכל חפץ השייך לאדם - אינו יכול להוציאו לרשות אחרים, עד שיוציאנו מרשותו. וכשהאחר זוכה בו - מגביהו מן הקרקע טפח, כשהוא נוטלו מן הקרקע בציוויו. וכשנוטלו מן השלחן - מגביהו מן השלחן טפח. וכשמוסר לו מיד ליד - יגביה ידו באויר טפח.
ואף על גב דבכל הקניינים כשקונה בהגבהה, צריך ג' טפחים לכמה מהפוסקים, כמ"ש בחושן משפט סימן קצ"ח, מכל מקום בעירוב דרבנן הקילו. (תוס' ע"ט: ד"ה 'צריך' ע"ש)
וגם הגבהה על ידי כחו - הוה הגבהה, דהיינו שהיה מונח על דף והסיט הדף עד שנתרומם טפח - הוה הגבהה אף בקניינים, כמו שבארנו שם סעיף ח'. ונראה, דיכול לזכות גם כן על ידי קניין סודר, ובקניין אגב, כבכל הקניינים.
סימן שסו סעיף יט
[עריכה]וצריך הזוכה לזכות בעד כל בני החצר, או בני המבוי או בני העיר, ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך.
ואין לשאול, הא אלו שיתוספו אינן יודעין עתה מזה, ואיך יזכה בעדם, דאין זו שאלה. דכיון דזכות הוא לו, שתהא ביכולתו לטלטל - זכין לאדם שלא בפניו. ויש אומרים שאף על פי שלא יזכה בפירוש להמתוספים, לב בית דין מתנה עליהן שיהיו בכלל העירוב. ואם נתוספו הדיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור דבשביל הקודמים - אין צריך להוסיף, (דשיירי) [דשירי] עירוב די בכל שהוא, כמ"ש בסימן שס"ח. אבל בשביל הנוספים - צריך להוסיף, דאצלם הוי תחלת עירוב, כשנתוספו לאחר שנתמעט.
(נראה לי דבשביל עבד ונשתחרר, כותי ונתגייר (בזמן הקדמון) - אינו יכול לזכות כשיתוספו, דהם כדבר שלא בא לעולם, דגופא אחרינא נינהו. ואפשר דלפי מ"ש התוס' בכתובות נ"ח: ד"ה 'לאחר', יכול לזכות, ע"ש. וקטן שהגדיל - פשיטא שזוכה, דזכין לקטן, ודו"ק)
סימן שסו סעיף כ
[עריכה]כיון שהפת צריך לצאת מרשות הבעלים כמ"ש, לכן כשמזכה על ידי אחר - לא (יזכהו) [יזכיהו] על ידי איש שידו כיד הבעלים, דאם כן הרי זה כמזכה על ידי עצמו, ואינו מועיל. ולכן לא יעשה הזיכוי על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכין על שולחנו, מפני שידם כידו, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, שידם כידו.
אבל מזכה הוא על ידי בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שולחנו, דאף על גב דלענין מציאה שייך לאביהם, כמ"ש בחושן משפט סימן ע"ר - זהו מתקנת חכמים משום איבה, כמבואר שם. אבל אין ידם שייך לידו, וכיון שהוא רוצה שיזכו בעד האחרים - יכולים לזכות, וכן על ידי עבדו ושפחתו העברים, אפילו כשהם קטנים, דאין ידן כידו.
ואין לשאול היאך הקטן זוכה בשביל אחרים, והתשובה, דודאי במידי דאורייתא אין לו יד לזכות בשביל אחרים, מיהו בדרבנן כמו עירוב - יכול לזכות בעד אחרים, כמבואר בגיטין (ס"ד:).
וכן יכול לזכות על ידי אשתו, אף על פי שנותן לה מזונות, דאף על גב דיד אשה כיד בעלה, מכל מקום כיון דקיימא לן, כשנתן לה אחר מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה - מהני לכמה פוסקים, כמ"ש באבן העזר סימן פ"ה, ולכן כשהוא מזכה על ידה - הרי רצונו שתצא מרשותו. ולכן אף על פי שאין לה בית בחצר - מהני.
(וצריך לומר דבנו קטן גרע משאר קטן, מפני שמקושר לאביו. ובירושלמי עירובין פרק ז' הלכה ו' מחלק בין יש בו דעת לאין בו, ע"ש ודו"ק)
סימן שסו סעיף כא
[עריכה]וכל זה הוא דעת הרמב"ם בפרק א' מעירובין, אבל דעת רבינו תם בתוס', (ע"ט: ד"ה 'ומזכה') דדין זה הוא כמו במציאה, ובנו ובתו הגדולים הסמוכין על שלחן אביהם - אינו יכול לזכות על ידיהם. ועל ידי בתו - אינו יכול לזכות, כל זמן שלא בגרה, אפילו אינה סמוכה על שולחנו, כיון דהתורה העמידה אותה ברשות אביה לקדושין ולכמה דברים.
וכן לא על ידי אשתו שמעלה לה מזונות, או שאמר לה: 'צאי לך מעשה ידיך במזונותיך', ואפילו יש לה בית בחצר, משום דקיימא לן לקמן בסימן ש"ע, דהיא אין צריך עירוב, ולכן אין זה מועיל, דאם היא בעצמה היתה צריכה עירוב, הייתי אומר: 'מיגו (דזכיא) [דזכה] לנפשה - זכיא לאחריני', אבל כיון דאין צריך עירוב - אין זה מועיל כלל, וכל שכן כשאין לה בית בחצר.
אבל אדם אחר הסמוך על שולחנו - יכול לזכות על ידו. וכן יראה לי דבני בנים אינם כבנים לענין זה, ויכול לזכות על ידן אפילו בסמוכין על שולחנו, שאין היד שלהם שייך לו כלל.
סימן שסו סעיף כב
[עריכה]והנה לכתחלה טוב לחוש לדברי שני הדיעות היכא דאפשר, אמנם בדיעבד, סומכין על דברי המיקל בעירוב.
וכן גדול שיש לו אשה, והוא ואשתו סמוכין על שלחן אביו - יכולין לזכות על ידו אפילו לכתחלה, כשזנם על פי התחייבות, דגם במציאה אינם שלו בכהני גווני, כמ"ש בחושן משפט. (וזהו כונת הרמ"א בסעיף י')
ולפי מה שבארנו שם בחושן משפט, אם כלה זמן ההתחייבות והוא מחזיקם על שולחנו - מציאתן שלו ע"ש, ולפי זה לדעת ר"ת אין מזכין על ידן, ולדידן לכתחלה - לא יזכה על ידן.
ודע, דכשמזכה בעירוב - אין צריך להודיע להשכנים קודם השבת, אלא מודיעם בשבת, דזכין לאדם שלא בפניו. וכשמודיעם - מותרים לטלטל בשבת. ואף שהם לא ידעו בכניסת השבת, ולא היה בדעתם לעשות מקום הדירה שם, מכל מקום דבר זה ניחא להם גם בערב שבת, ומסקי אדעתייהו דאם יארע מי שיערב בעדם - מרוצים להיות מקום דירתם במקום העירוב. (כן מוכרח לומר בכונת הרמ"א שם בדין זה ודו"ק)
סימן שסו סעיף כג
[עריכה]בני חבורה שהיו מסובין בסעודה וקידש עליהם היום - הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב. והוא שמסובין בבית במקום שראוי להניח שם עירוב, אבל מסובין בחצר - לא. כן איתא בגמרא (פ"ה:) ובפוסקים, ואינו מובן איזו רבותא יש בזה.
ויש מי שכתב דאפילו הפת הוא של בעל הבית, דכיון שהוא מונח על השלחן שיאכלו כולם ממנו - הרי הוא משותף לכולם, (וכאילו) [וכאלו] זיכה להם בפירוש. (ת"ש סקל"ד)
ולא נהירא, דלשון 'בני חבורה' הוא כשהשתתפו ביחד לאכול, כדמוכח סוף פרק ז' דפסחים. וגם מרבינו הרמ"א בסעיף י"א שכתב על דין זה: "והוא הדין אם יש להם פת בשותפות באחד מן הבתים - סומכין עליו משום עירוב" עכ"ל, הרי להדיא שיש לכל אחד חלק בזה. וכשהן סמוכין על שלחן אחרים, מי נתן להם רשות לערב, הרי לא הקנם רק למה שיאכלו ולא יותר, והרי האורח אסור לו ליתן מן השלחן אפילו לבנו ולבתו של בעל הבית, כדאיתא בחולין (צ"ד.).
והן אמת, שדבר זה כתב המגיד משנה בפרק א' דין י"ט בשם הרשב"א ז"ל, וכתב שהרמב"ם אינו מפרש כן. ולהרשב"א נצטרך לדחוק ולומר, דלדבר מצוה דעירוב - ודאי ניחא ליה לבעל הבית, אבל להרמב"ם יש להבין מהו הרבותא בזה.
סימן שסו סעיף כד
[עריכה]ויראה לי דהכי פירושו: דכיון דבעת קידוש היום ישבו כולם בחדר אחד, והיה על השלחן פת של כולם - זהו עצמו העירוב, אף על פי שלא הניחו עירוב בפירוש. וזהו לשון 'סומכין', כלומר שעל זה בלבד סומכין, שהרי עיקר קניית עירוב הוא מה שדרין ביחד. ועיקר קניית העירוב הוא בהכנסת שבת, והרי דרים שם בעת ההיא.
ורבינו הרמ"א משמיענו רבותא יותר, דאפילו לא היו בעצמם ביחד, רק פת שלהם היה ביחד בחדר אחד - גם כן סומכים על זה בלבד, ואין צריך לעשות עירוב בפירוש. ומזה ראיה גדולה למה שכתבנו בסעיף י"ב ע"ש. ואף על פי שלא בירכו הברכה, הלא אין הברכות מעכבות, וגם בכהני גווני אין צריך ברכה.
סימן שסו סעיף כה
[עריכה]מצוה לחזור אחר עירובי חצרות, ומברך 'על מצות עירוב'. ואימתי מברך - בשעה שמקבץ אותו מבני החצר, או בשעה שמזכה להם.
ואומר: "בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית כל הבתים שבחצר - לכל שבתות השנה." ויש שרוצה להוסיף גם 'ליום טוב', ואין המנהג כן.
ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו - אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל, שאין הברכות מעכבות. ולא דמי לעירובי תבשילין לקמן סימן תקכ"ז, דהברכה מעכבת, דהתם העיקר הוא הברכה, כדי שיברור מנה יפה לשבת, ובלא זה אינו כלום. אבל הכא, העיקר הוא ההשתתפות או הזיכוי. ואין לומר דאם כן לא הוה הברכה עובר לעשייתן. דאינו כן, דקודם שנכנס שבת מקרי עובר לעשייתן.
ואיש אחר שאינו מבני החצר - לא יברך ברכה זו, כיון שאין לו שייכות בעירוב זה, ואינו עושה שום מעשה שיברך על זה. ולכן אין זה דומה לשארי מצות שגם אחר מברך. ואם חל יום טוב בערב שבת אם מותר לזכות ביום טוב, יתבאר בסימן תקכ"ח שאסור, ע"ש.
ודע, דיש נוסחות שכתוב בהן בהדין עירובא גם 'מגג לגג'. ואין צורך בה, דבלאו הכי מותר לטלטל מגג לגג, כמ"ש בסימן שע"ב.
ואפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו, כלומר ליתן חלק בעירוב בשביל הקטן. ולא אמרינן, הרי הקטן יכול לטלטל בלא עירוב, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו כמ"ש בסימן שמ"ג. מכל מקום, לכתחלה לא שבקינן ליה שיעשה באיסור, ועוד כדי שביתו לא תאסור על כל בני החצר, כשלא יהיה לו חלק בו.
(עיין מג"א ססק"כ דהאריז"ל היה מברך ואחר כך היה מזכה לבני החצר, ותמה המג"א ע"ש. ויש לומר דעשה כן כדי שתהא הברכה עובר לעשייתו, והיה מברך ומזכה ואומר בהדין וכו'. וזה שכתב הלשון 'אחר שיערב בעדו יזכה גם לאחרים' הכי פירושו - כשעושה הברכה על הפת הרי רצונו בעירוב, ומזכה לאחרים גם כן ונגמר העירוב ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שסז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אם אשתו של אדם ביכולתה ליתן חלק בעירוב שלא מדעת בעלה או אם אחד מבני הבית מותר ליתן
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
סימן שסז סעיף א
[עריכה]איתא בגמרא: (עירובין פ'.): אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף, כלומר שאינו רוצה להשתתף, בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתופו בעל כרחו. וממילא דהוא הדין אחד מבני החצר שרגיל להתערב עם בני החצר ואינו רוצה - באין בני החצר ונוטלין ממנו עירובו בעל כורחו.
וכתבו התוספות (ד"ה 'רגיל') והרא"ש, דעל כל פנים דעת אשתו בעינן, כמו שאמרו שם "אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו", ושלא מדעתו היינו אפילו כשמיחה בה. אבל שלא מדעת אשתו - ודאי דאינו מועיל.
וטעמם, דאיך יועיל עירובו של אדם בעל כורחו, כיון דעיקר טעם העירוב הוא דהוי (כאילו) [כאלו] כולן דרין בה, והרי הוא אינו רוצה לדור שם. אבל כשדעת אשתו יש בזה, או אחד מבני הבית כמו שיתבאר - הרי יש אחד מבית זה שדר שם. ולא חיישינן במה שהוא אינו רוצה, כיון דעל כל פנים הבית הזה (כלול) [כלולה] בהעירוב עם בן אדם משם.
סימן שסז סעיף ב
[עריכה]אבל הרי"ף והרמב"ם אינם מפרשים כן וזה לשון הרמב"ם ריש פרק ה' מעירובין:
- "אחד מבני המבוי שרגיל להשתתף עם בני המבוי ולא נשתתף - בני המבוי באין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כורחו. ואחד מבני המבוי שאינו רוצה כלל להשתתף עם בני המבוי - כופין אותו להשתתף עמהן" עכ"ל.
וביאורו כן הוא: כשהוא רגיל - יכולים ליקח בעצמם משלו חלק שיתופו. אבל כשאינו רגיל - אין יכולין בעצמם לעשות כן, אלא כופין אותו על פי בית דין שיתן חלק. (מ"מ) ודין השני הוא מירושלמי, (סוף פרק ז') כן כתב המ"מ ורבינו הב"י בש"ע סוף סעיף י"א.
סימן שסז סעיף ג
[עריכה]ותמיהני, דבירושלמי מפורש להיפך, וזה לשון הירושלמי: (שם ובסוף פרק קמא דבבא בתרא) "מערבין לאדם בעל כורחו". ובבא בתרא (פרק א' הלכה ז') הלשון: "מי שאינו רוצה לערב - נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כורחו". ופריך מברייתא, דדוקא כשאינו ממאן בפירוש, אבל ממאן - אין נוטלין בעל כורחו. ומתרץ, דהך 'ממאן' הכונה שהוא צדוקי ואינו מודה בעירוב. אבל כשממאן מתוך הכילות - נוטלין בעל כורחו, ע"ש שהגירסא בבבא בתרא מיושרת ובעירובין יש טעות הדפוס.
והנה מירושלמי זה ראיה ברורה לשיטת הרי"ף והרמב"ם, דאין צריך דעת אשתו, שהרי בירושלמי לא נזכר זה כלל. מיהו על כל פנים שמעינן דאין הכפייה על פי בית דין, אלא שהם בעצמם נוטלין.
(והפ"מ שם במה"פ רוצה לפרש כונה זו בהרמב"ם בסוף דבריו המיותרין, דכונתו דוקא כשאינו רוצה, מפני שהוא צר עין. אבל אם הוא צדוקי - אינו עירוב ע"ש. ותמיהני, דהעיקר חסר, ומאי קמ"ל)
סימן שסז סעיף ד
[עריכה]ולכן נראה לי דכונת הרמב"ם כן הוא, דלפי שלשון הש"ס משמע דדוקא כשהיה רגיל להשתתף נוטלין בעל כורחו, אבל לא רגיל - לא. ויש שגורסים בגמרא להדיא 'רגיל - אין, שאינו רגיל - לא', אבל הרמב"ם לא גריס לה. (כמ"ש בכ"מ ע"ש)
וכן מוכח ממאי דמסייע ליה מברייתא, דכופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי ע"ש, והא הכא אינו רגיל. וכן בירושלמי אומר סתם, מערבין לאדם בעל כורחו, ואינו אומר רגיל דוקא. והסברא נמי כן הוא, דכיון דאוסר עליהם - מה לי רגיל מה לי אינו רגיל, ותירוץ הש"ס על הסיוע דלחי וקורה הוי רק דיחוי בעלמא, כדרך הש"ס. וראיה, דגם בירושלמי הביא ראיה מברייתא דלחי וקורה, ולא דחי לה.
ולכן באמת פסק הרמב"ם דאין חילוק בין רגיל לאינו רגיל, וזה שאומר 'רגיל' - לאו דוקא, ואורחא דמילתא קאמר. וזהו דקמ"ל הרמב"ם, אחר שהעתיק דין הגמרא ברגיל, אומר דגם כן אחד מבני המבוי שאינו רוצה להשתתף כלל, אף שלא היה רגיל - גם כן כופין אותו בני המבוי.
ובזה לא שייך לומר 'נכנסים לביתו ונוטלין', דזה טוב על פעם אחד כשנתעקש, ולא לעולם. ולכן כופין אותו באיזה מיני כפיות, עד שיתן תמיד חלק בשיתוף. ואם ירצו ליכנס בכל פעם לביתו ליטול - יכולים לעשות, ומי ימחה בידם.
וכל זה הוא במבוי שאוסר עליהם, כגון שאין לו פתח למבוי אחר, והדין הזה ביאר הרמב"ם לקמן, ובכהני גווני סבירא ליה דאין כופין אפילו ברגיל, כמבואר מדבריו שם ע"ש.
סימן שסז סעיף ה
[עריכה]ונמצא דשיטת הרי"ף והרמב"ם הפוכה לגמרי משיטת התוספות והרא"ש, דלתוספות ורא"ש הם בעצמם אין יכולין ליטול, אפילו ברגיל ואוסר עליהם, אלא מדעת אשתו או אחד מבני הבית. ולהרי"ף והרמב"ם, אף באינו רגיל, אם רק אוסר עליהם - יכולים ליטול מעצמם, או לדעת המגיד משנה ורבינו הב"י - על ידי בית דין.
ובאינו אוסר עליהם הוי להיפך, התוספות והרא"ש לקולא, דלדעתם ברגיל גם כשאינו אוסר יכולים ליטול על ידי אשתו. ולהרי"ף והרמב"ם באינו אוסר כלל - כלל לא, דאפילו ברגיל אין יכולים לכופו, דלדבריהם אין מעלה ברגיל כלל, כמבואר מהרמב"ם ומהירושלמי שהבאנו.
סימן שסז סעיף ו
[עריכה]וכן בדין אשתו הפוכה סברת הרמב"ם מדברי התוספות והרא"ש, דלדבריהם הדין כן, דאשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואפילו מוחה בה שלא לערב, ואפילו אינו רגיל לערב עמהם.
והני מילי כשאוסר עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר. אבל אם הוא פתוח לשני חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תמיד, שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא. ולכן בהרגיל שאוסר - מערבת שלא לדעתו, אפילו אינו רגיל לערב עמהם. ובזה שאינו רגיל לצאת ולבא נמי, אף על פי שאינו אוסר, אם רגיל לערב עמהם - מערבת שלא לדעתו. אבל אם אינו אוסר, וגם אינו רגיל לערב עמהם - אינה מערבת שלא מדעתו.
והיינו כשמוחה בה, אבל כל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפילו אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר - מערבת שלא בידיעתו, דמסתמא ניחא ליה.
סימן שסז סעיף ז
[עריכה]ולדעת הרמב"ם אין לאשה שום כח כשמוחה בה, ורק כל זמן שאינו מוחה - בזה יד אשה כיד בעלה, כדברי התוספות והרא"ש. אבל כשמוחה בה - אין להן רשות ליתן אפילו באוסר ורגיל, אלא הם עצמם (נוטלין) [נוטלי] ממנו בעל כורחו.
וזה לשון הרמב"ם שם:
- "אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, והוא שלא יאסרו על שכיניו. אבל אם אוסר - אינה מערבת עליו ולא משתפת עליו אלא מדעתו. כיצד אוסר - כגון שאמר 'איני מערב עמכם' או 'איני משתתף עמכם'" עכ"ל.
הרי להדיא דלהרמב"ם גרע כח אשתו מכחם, דכחם גדול מכחה, מפני שהיא אין לה רשות לעשות נגד רצון בעלה, ולהתוספות ורא"ש להיפך.
סימן שסז סעיף ח
[עריכה]ואפילו לדעת התוספות והרא"ש, אין לה רשות רק ליתן חלקו בהעירוב או בהשיתוף. אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו, אף כשלא מיחה בה. ויראה לי, דאם הוא רגיל תמיד לזכות לאחרים - גם היא יכולה לעשות כן מן הסתם, כשלא מיחה בה, וכן ממזונותיה יכולה לזכות. (מג"א סק"א)
סימן שסז סעיף ט
[עריכה]וכן אם אין הבעל ואשתו בעיר, אם אין הבית פתוח רק לחצר זה ואוסר עליו - יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו. וכן אפילו היה פתוח לשתי חצרות, ורגיל באחת - יכולים ליתן חלקו בהעירוב.
אבל אם אינו רגיל ואינו אוסר - אין להם רשות ליתן שלא בידיעת הבעלים, ובזה גריעי מאשה. ובכל ענין אין רשות לבני החצר ליקח בעל כורחו, להתוספות והרא"ש.
וכתב רבינו הרמ"א:
- "מי שאינו רגיל לערב ועירב עם בני חצר, וחזר מעירובו - צריך לחזור ולזכות. אבל אם רגיל לערב - הוי עירוב בעל כרחו" עכ"ל, כלומר כשחזר קודם השבת.
ונראה לי דזהו אפילו להתוספות והרא"ש הוי עירוב בעל כורחו, כשרגיל לערב, כיון שכבר מסר העירוב, וכן הוא כונתו. והיינו שמסר על הרבה שבתות ואחר כך חזר בו, וממילא דנתבטל העירוב, שהרי הם לא קנאוהו לעצמם אלא לעירוב, ובחזירתו בטל.
(ומג"א סק"ה נראה דתפס שהוא צריך ליתן עדיין העירוב, ומפני כן הקשה מרא"ש ריש פרק הדר, שממנו מקור דין זה, אהך דרא"ש פרק חלון, שהם הדינים הקודמים ע"ש, ולא קרב זה אל זה, וכמ"ש. וגם מ"ש בסק"ד אהך דבני חצר לשיטת היש אומרים שהוא הרמב"ם, דהוא הדין אשתו ע"ש. וגם זה תמוה, דברמב"ם מפורש דאשתו לא, וכמ"ש ודו"ק).
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שסח
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אם אחר שעירבו נתקלקל העירוב
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שסח סעיף א
[עריכה]נתמעט העירוב משיעורו שיתבאר, אם לא עבר עליו עדיין שבת אחד – צריכים להוסיף עד כדי שיעורו. ואם עבר עליו שבת אחד, אפילו נשתייר מקצתו – כשר. דהכי תנן: (פ':) דשירי עירוב – כל שהוא. וכל שעבר עליו שבת אחד – מקרי שירי עירוב, שהרי אינו תחלתו, שכבר שימש בשבת הראשון, ואם לא עבר עליו שבת אחד – מקרי תחלת עירוב.
ויראה לי, ד'כל שהוא' – לאו דווקא, דאין סברא כלל שאם ישאר פחות מכזית שיהא נחשב זה לעירוב, ובוודאי צריך כזית. ומירושלמי שם נראה לי דצריך לישאר כשני שליש, שאומר שם: כמה הן: "שירי עירוב, כיי דמר ר' יוסי אזוב שהזה בו פעם אחד – כשר, מכאן ואילך שייריה, אוף הכא כן" עכ"ל
ואין הלשון כתקונו, דאטו אזוב אינו רשאי להזות בו אפילו כמה פעמים בחסר, והא להדיא תנן בפרק י"א דפרה: "מצות אזוב ג' קלחים, ושיריו שנים" ע"ש. אלא דהכי פירושו, דפעם אחד צריך כשר לגמרי, דהיינו ג' קלחים, ומכאן ואילך מקרי שירים. והכי נמי – שיריו היינו שני שלישים. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שסח סעיף ב
[עריכה]ובשם מהרי"ל כתבו, דאם נשבר העירוב, אפילו קודם שבת ראשונה – שרי, כיון דבשעת הנחה היה שלם, (מג"א סק"ג) ולא משמע כן מהפוסקים. מיהו זהו וודאי, דאם רק היה שלם בהכנסת שבת – תו לא חיישינן כשישבר בשבת.
ויש מי שכתב להיפך, דאפילו אם נשבר אחר שבת ראשונה – טוב לעשות אחר, דהא דשירי עירוב כשר, היינו כשנשאר על כל פנים פת אחד שלם. (שם בשם רמ"מ) וגם זה מבואר בפוסקים להיפך, דאפילו פרוסה כשר. (שם וב"י)
וגם יש מי שאומר דדוקא כשיש שיתופי מבואות גם כן, דאז כשר בשירי עירובי חצרות אפילו כל שהוא. אבל כשאין שיתופי מבואות – לא מהני שירי עירוב כלל. (מג"א שם) דהכי משמע לשון המשנה שם שאומרת: דשירי עירוב כל שהוא, מפני שלא אמרו לערב בחצרות אחר שנשתתפו במבוי אלא כדי שלא לשכח את התינוקות, ולכן הקילו בשירי עירוב, אבל בלאו הכי – לא.
אבל אם כן תימה רבה על הטור והש"ע, שכתבו סתם דין זה בעירובי חצרות. ורבינו יהונתן כתב כן בפירוש, דחצר שהוא בלא מבוי – אין בו דין דשיור עירוב, ע"ש.
וברמב"ם לא מצאתי כלל דין זה דשיורי עירוב, דהאמת דהוא דחאה מהלכה, כמ"ש בפירוש המשנה, דאין הלכה כן, וכן כתב הרע"ב. (דסבירא ליה דת"ק פליג על ר"י כמ"ש התוי"ט, והטור והש"ע סוברים דר"י אינו חולק על הת"ק, וסבירא ליה דהך ולא אמרו לערב בחצרות וכו' – הוא מילתה באפי נפשיה, ולאו דברי ר' יוסי הם, וכ"מ ברמב"ם פרק ה' הלכה י"ג ע"ש. וזה ודאי תימה, שהב"י לא יביא דעת הרמב"ם כלל ודו"ק).
סימן שסח סעיף ג
[עריכה]וכמה הוא שיעור העירוב בתחלתו, בזמן שהן שמנה עשרה בעלי בתים או פחות – די בכגרוגרת לכל אחד ואחד. ואם הם יותר מי"ח, אפילו אם הם אלף או יותר – שיעורו מזון שתי סעודות, שהן י"ח גרוגרות, שהן כששה ביצים, ויש אומרים שהם כשמנה ביצים, כן כתבו הרמב"ם והטור והש"ע.
ויש בזה תימא רבה, הא כזית הוה חצי ביצה, ולהדיא אמרינן בשבת (צ"א.) דגרוגרת גדולה מכזית, ואיך יהיה כאן החשבון י"ב זיתים שהם י"ח גרוגרות. והאמת דלכן כתבו רבותינו בעלי התוספות (פ': ד"ה 'אגב') דהחשבון דשתי סעודות אינו לפי חשבון הביצים, אלא ככרות גדולות ע"ש, אבל להרמב"ם והטור והש"ע הוא דבר תימה.
ויש שתרצו, דכאן הששה ביצים הם בקליפתן, והזית חצי ביצה בלא קליפתה, והקליפה היא גדולה בכמות הרבה, ולפי זה יכול להיות שהגרוגרת גדולה מכזית. (הגר"א לקמן סימן תפ"ו והת"ש סק"ו)
ויש להוסיף עוד בזה, דהנה תנן בפרק י"ז דכלים דביצים יש גדולות וקטנות ובינונית, וכל שיעורי חכמים הוא בבינונית, כדתנן התם, ולענין שתי סעודות דעירוב – נאמר שהן גדולות.
ואף על גב דלפי המשנה דכיצד משתתפין (פ"ב:) דוחק לפרש כן, מכל מקום יש לדחוק בזה. וכן בגרוגרות שנינו שם בכלים, שיש גדולות וקטנות ובינוניות. ויש לומר, דכאן הוא בקטנה, וזה שגרוגרת גדולה מכזית – הוי בגדולה, ומכל הדברים ביחד יש לתרץ הקושיא כמובן.
סימן שסח סעיף ד
[עריכה]עירבו ואחר כך נתקלקל העירוב, ובא אחד מבני החצר לחזור ולתקנו, ואף על גב דשירי עירוב כשר, אך כאן נתקלקל קודם שבת הראשון, (ט"ז סק"א) או כשאין כאן מבוי לדעת הפוסלים בשירי עירוב בחצר בלא מבוי, כמ"ש בסעיף ב', ואפילו בלא זה יש לומר שרוצים לתקנו כדי שלא יתקלקל כולו. אם בא לערב ממין הראשון, כגון שעירבו בפת חטין וגם עתה מתקנו בפת חטין וכיוצא בו, אפילו מערב משלהם – אין צריך להודיע להם, דמסתמא ניחא להו.
ויש מי שאומר דצריך דעת אחד מבני הבית, (שם סק"ב) והיינו לשיטת התוספות והרא"ש שבסימן הקודם. ולעניות דעתי נראה דאין צריך, דדוקא בתחלת עירוב צריך זה לשיטתם, כמ"ש שם, אבל לא כשכבר הונח ונתקלקל, ואפילו כלה לגמרי.
סימן שסח סעיף ה
[עריכה]ואם בא לערב ממין אחר, כגון שמתחלה עירבו בפת חטין ועכשיו רוצה לערב בפת שעורין, או להיפך, אם כלה לגמרי ורוצה לערב משלהם – צריך להודיע להם. ואפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם שם, שיכולים לערב בעל כורחו – מכל מקום שמא אין רצונם במין אחר אלא במין הקודם.
אבל כשמערב משלו – אין צריך להודיעם, דמסתמא ניחא להו. ואם לא כלה הראשון אלא נתמעט, אף על פי שמערב משלהם – אין צריך להודיעם, דכיון דנשאר עדיין ממין הראשון, לא יחושו אם התקון ממין אחר.
סימן שסח סעיף ו
[עריכה]וכל זה הוא אם בא להוסיף מחמת שנתקלקל. אבל אם בא להוסיף מחמת שנתוספו דיורים, ולא היה בו שתי סעודות שמספיק אף לאלף, ואצלם הוה זה תחלת עירוב. ולכן אם אין להם רק פתח אחד לחצר זה, ונמצא שאוסרין על בני החצר – אין צריך דעתם כלל להרי"ף והרמב"ם בסימן הקודם, אפילו כשמערב משלהם. ולהתוספות והרא"ש – צריך דעת אחד מבני הבית.
אבל כשיש להם שני פתחים, אחד לחצר זה ואחד לחצר אחרת – צריך להודיעם, אפילו כשמערב משלו, דשמא אין רצונם לערב עם חצר זה אלא עם האחרת. ואף על גב דכשיערבו בשניהם יהא מותרים לטלטל בשניהם, כמו שיתבאר בסימן שע"ח, מכל מקום שמא לא ניחא להו בריבוי דיורין.
ויש אומרים דכשמערב משלו – אין צריך להודיעם. (הרר"י) והטעם, דסבירא ליה דמותר לטלטל בב' החצרות, ואם כן בודאי ניחא להו, והטעם שמא לא ניחא להו בהרבה דיורין – טעם קלוש הוא, ודיו לכשמערב משלהם ולא משלו. (ולחנם תמה עליו המג"א בסק"א וכן כתב בת"ש סק"ד)
וגם במרדכי מבואר כן, שכתב: "נתוספו עליהן חדשים שלא עירבו עדיין עמהם – מוסיף ומזכה אם משלו מערב, וצריך להודיע אם משלהם מערב" עכ"ל, הרי מפורש דכשמערב משלו אין צריך להודיעם.
סימן שסח סעיף ז
[עריכה]אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול, או נפלו עליו תולעים או נמלים הרבה – הרי הוא כמו שכלה לגמרי, וצריכים לערב מחדש.
ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה, שאינה ממהרת להתעפש, ועוד שיכולים לשמרו בימי הפסח ויכולים לשמרו כל השנה. ויראו להשהותו במקום שאין לחלוחית ותחת זכוכית, דאז לא יפלו עליו נמלים.
וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת, דשמא ישכחו שבת אחד. מיהו אם רוצים לערב כל ערב שבת ולאכול העירוב בשבת – הרשות בידם, דהעירוב אין צריך להתקיים רק בכניסת השבת, כמ"ש בסימן שצ"ד ע"ש.
ויש שדעתם יותר נוחה לעשות בכל ערב שבת, מפני שהעירוב שעל כל השנה עלול להתקלקל. (ט"ז סק"ד וע"ש שכתב שטוב גם לערב בכל ערב שבת בלא ברכה ע"ש. וצ"ע דאם כן הוי עירוב בשני מקומות, ונתחלקו הדיורין ואוסרין זה על זה, אם לא כשיערב על תנאי – אם העירוב של בית הכנסת פסול – עירובי עירוב, ואם כשר – אינו עירוב, וצ"ע. ומ"ש שלא לסמוך על עירוב שנתמעט ולעשות אחר – בודאי כן הוא, וכן המנהג הפשוט)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שסט
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אם רוצים להקנות העירוב כיצד יעשו
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן שסט סעיף א
[עריכה]כתב הרמב"ם בפרק ו' דין כ':
- "נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שיקח לו פת ויערב לו בה. אבל אם נתן לחנוני או לנחתום ואמר לו 'זכה לי במעה זו' - אינו עירוב. ואם אמר לו 'ערב עלי במעה זו' - הרי זה לוקח בה פת ומערב עליו.
- ואם נתן לו כלי, ואומר לו 'תן לי בזה אוכל וזכה לי בו' - הרי זה לוקח אוכל ומערב עליו בו" עכ"ל, וזהו בגמרא (פ"א:)
וביאור הדברים, דכשנתן מעה לבעל הבית שיקח לו פת לעירוב - הרי הוא שלוחו לערב, ושלוחו של אדם כמותו. אבל כשנתן לחנוני או לנחתום ואמר לו 'זכה לי' - הרי לא עשאו שליח אלא קנה ממנו פת, והרי לא משך ואינו שלו.
אבל אם אמר לו 'ערב עלי' - עשאו שליח, וכן על ידי כלי - הוה קנין סודר, ונקנה לו הפת על ידי קנין. אבל אם כן הרי אין חילוק בין בעל הבית לחנוני ונחתום, שהרי גם לבעל הבית אם יאמר לו 'זכה לי' לא יועיל, ולחנוני ונחתום 'ערב לי' גם כן מועיל, ואם כן היה לו להרמב"ם לחלק בהלשון, ולא בין בעל הבית לחנוני ונחתום.
סימן שסט סעיף ב
[עריכה]ובאמת הטור והש"ע כתבו דבבעל הבית מהני, אפילו אמר 'זכה לי', לפי שאין דרך בעל הבית למכור פת. לכן גם ב'זכה לי' - לא היתה כונתו דרך מכירה, אלא דרך שליחות ע"ש, אבל להרמב"ם קשה.
ויראה לי דגם הרמב"ם סבירא ליה כן, אלא דאורחא דמילתא קאמר, דבחנוני ונחתום דרך לומר 'זכה לי', כלומר מהפת שלך העומד למכירה. אבל לבעל הבית איך יאמר לו 'זכה לי', הלא אינו מוכר פתו אלא מבקשו לקנות בעדו, ולא שייך לשון 'זכה לי' אלא מבקשו ליקח לו פת.
סימן שסט סעיף ג
[עריכה]והנה הרמב"ם כתב דין זה בעירובי תחומין ע"ש. ונוכל לומר דבעירובי חצרות ושיתופי מבואות שיש רבים, ואמר לנחתום ולחנוני 'זכה לי במעה זו', והוא זיכה לכולם משלו - הוי עירוב, דכשם דלכולם זיכה משלו - אף לזה זיכה משלו.
אבל הטור כתב דגם בכהני גווני לא מהני, דאף על גב דלכולם זיכה משלו, מכל מקום כיון שממנו נטל מעה - היתה כונתו על דרך מכירה ולא על דרך זיכוי, ולא קנה ע"ש וזהו שיטת רש"י ע"ש. והתוספות שם כתבו עוד, דאפילו אם הנחתום כיון לזכות אותו משלו - אינו מועיל, כיון שהוא נתן המעה וכיון רק שיקנה לו פת, והקנין אינו כלום ע"ש. והרא"ש דחה זה, דכיון שרצונו בעירוב - אמאי לא יתרצה בכהני גווני.
והטור והש"ע פסקו כדעת הרא"ש, וסברת התוספות גם כן ניחא, דניחא ליה יותר לעשות המצוה בממונו ולא שאחר יזכיהו. (ט"ז סק"ד) והרא"ש סובר דודאי יש לומר סברא זו, אבל כיון דבממונו אינו יכול לזכות בלא משיכה - פשיטא שטוב לו יותר שיהיה עירוב ושלא יהיה בממונו, משלא יהיה לו עירוב כלל.
(עיין מג"א סק"א שהקשה מחושן משפט סימן קצ"ט, דיין לקידוש קונה במעות בלבד, משום דהוי דבר מצוה. ולמה לא יקנה גם בעירוב במעות בלבד, ע"ש, ובאמת הבאנו שם בחושן משפט סעיף ה' שיש מפקפקים בזה ע"ש.
אמנם גם בלאו הכי אתי שפיר, דהא באמת נחלקו במשנה ר"א וחכמים, דר"א סבירא ליה דבשביל מצות עירוב קנה במעות בלבד. וחכמים פליגי עליה, וסבירא ליה דאין זו מצוה כל כך, שבשבילה נבטל תקנת החכמים שתקנו משיכה, דמאי אולמא תקנת עירוב מתקנת משיכה. ולא בטלו תקנה זו, אלא בשביל ענין של תורה כמו בד' פרקים, ששמחת יום טוב דאורייתא, וכן קידוש עיקרו דאורייתא ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שע
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שע | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני האוסרין על בני החצר ושאינם אוסרין
ובו עשרים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ
סימן שע סעיף א
[עריכה]שנו חכמים במשנה (פ"ה:):
- "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת - אינו עירוב, והדר שם - אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות - הרי זה עירוב, והדר שם - אוסר".
כלומר דעירובי חצרות צריך ליתן בבית שבחצר, כמ"ש בסימן שס"ו. ובית שער, והיינו מקום שדרך שם עוברין להחדרים שבבית, אף על פי שיש לו ד' מחיצות, וכן אכסדרה ומרפסת - הוויין כחצר, ואינו מועיל העירוב. ולכן גם הדר שם - אינו אוסר על בני החצר, כיון שאין לו בית.
אבל בית התבן וכו' - הרי זה כבית, והנותן שם עירוב הוה כנותן בבית. ולכן הדר שם ואוכל שם - אוסר על בני החצר. אבל מי שיש לו בית התבן וכו' ואינו אוכל שם, אף שישן שם - אינו אוסר, דקיימא לן מקום פיתא גרים.
וכן סוכת החג בסוכות - אינו אוסר על בני החצר, אף על פי שאוכל שם, דהיא דירת עראי ואינה כבית, (יומא י'.) וממילא דגם אין ליתן שם את העירוב. ומכל מקום נראה לי, דסוכה בנויה כבית, אלא שבסוכות נוטלים הגג ומכסים בדבר הראוי להכשר סוכה - מקרי בית.
סימן שע סעיף ב
[עריכה]ואמרו שם בגמרא: "כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר - הנותן את עירובו אינו עירוב, חוץ מבית שער דיחיד", כלומר שאין עוברים דרך בו רק לאחד, וסתם בית שער עוברים בו לרבים, לפיכך אינה כבית כלל. אבל בית שער דיחיד - אינה כבית רק לענין שהדר שם אינו אוסר, לפי שאין זה דירה קבועה. אבל כשהניחו שם עירוב - כשר, דהוה כבית.
והרמב"ם פסק להיפך, דבפרק א' לענין הנחת העירוב, פסק דגם בבית שער דיחיד לא הוי עירוב. ובפרק ד' לענין דירה, פסק דדוקא בבית שער דרבים אינו אוסר הדר שם, אבל לא בבית שער דיחיד ע"ש, דגירסתו כך היתה בגמרא: 'כל מקום שאמרו הנותן את עירובו אינו עירוב - הדר שם אינו אוסר, חוץ מבית שער דיחיד". והטעם, דמפני שהיא קצת דירה - הלכו בזה לחומרא.
והטור והש"ע לא הזכירו מזה דבר ולא ידעתי למה, וצ"ע. ולענין דינא, נראה הלכה כדברי המיקל בעירוב, ויכולין לסמוך על גירסת רש"י ותוספות להקל. אבל רבינו הב"י בספרו הגדול פסק כהרמב"ם, והטה גם דעת הטור לדעתו ע"ש. וזהו בבית שער, אבל אכסדרה ומרפסת - אין חילוק בין יחיד לרבים. (הפירהוי"ז שלנו אינה אוסרת)
סימן שע סעיף ג
[עריכה]בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצרו, והשאילן או השכירן לאחרים - הם אוסרים עליו ואוסרים זה על זה, שהרי לשעתן כל אחד הוה כביתו.
ומכל מקום אמרו חכמים דאם יש לבעל הבית בכל הדירות תפיסת יד - אינו אוסר, שנחשב (כאילו) [כאלו] הבעל הבית דר עמהם. והטעם נראה לי, משום דשאלה ושכירות אינן כמכר, ורק מכל מקום כיון שהשואל והשוכר שולט בהבית, נחשב כשלו. וכיון שגם להבעל הבית יש לו תפיסת יד - נחשב הבעל הבית בכאן כשולט בהבית.
סימן שע סעיף ד
[עריכה]ומהו תפיסת יד, פירש רש"י - שיש להבעל הבית מקום בדירתו של זה, שנותן שם כליו להצניע. ומסקינן בגמרא, דבעינן דבר שאינו ניטל בשבת. וכן כתב הרמב"ם פרק ד' דין י"ד וזה לשונו:
- "בעל החצר שהשכיר מבתי חצרו לאחרים, והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן - אינן אוסרין עליו, הואיל ויש לו תפיסת יד בכל בית מהן, נעשו הכל כאורחין אצלו.
- במה דברים אמורים - שהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששיות. אבל אם נשאר לו בכל בית מהן כלים שמותר לטלטלן, הואיל ואפשר שיוציאם היום ולא ישאר לו שם תפיסת יד - הרי אלו אוסרין עליו, עד שיערבו" עכ"ל.
וכל דבר שמותר לטלטלו לצורך מקומו, כמו כלי שמלאכתו לאיסור - לא מקרי תפיסת יד, ודוקא כטבל ועששיות שאסורין גם לצורך מקומן - מקרי תפיסת יד. (מ"מ)
והטור והש"ע כתבו דגם דבר שאינו ניטל מחמת כובדו הוי כדבר שאינו ניטל - והוה תפיסת יד, כגון תיבות גדולות וכיוצא בזה. (ומדברי המג"א סק"ג נראה שהרמב"ם חולק בזה. ותמיהני, דזיל בתר טעמא. ומה שכתב איזה שיעור יש לכובד, בודאי יש שיעור בדברים שעינינו רואות שעומדים תמיד על מקומם)
סימן שע סעיף ה
[עריכה]ויש להסתפק בדברי רבותינו, אם הכונה שהיה להבעל הבית תנאי בזה, שביכולתו להניח שם כליו, אבל בלא תנאי אינו מועיל, או אפילו בלא תנאי. ומלשון רש"י מבואר, דדוקא כשיש לו תנאי בזה, שהרי כתב: "שיש להבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו" עכ"ל, ולשון 'שיש מקום', מבואר להדיא שכך התנה עמו.
וצריך לומר גם מ"ש הרמב"ם "והניח לו כלים וכו'" פירושו שכך היה המדובר ביניהם, וכן הדעת נוטה, דבלא תנאי מה שייך לחושבו כבעל הבית ולהשכנים כאורחין. וכן מבואר במרדכי, שכתב: "דלא חשיב תפיסת יד אלא בעל הבית שמשכיר את ביתו, ומעכב לעצמו אחד מפינות הבית להניח שם את כליו וכו'" עכ"ל, הרי מפורש כמ"ש.
(והב"ח הקשה מה לנו מה שיכול הבעל הבית להוציאן משם בשבת, כיון שהשכנים אין יכולים וכו' ע"ש. ואינו מובן, דכיון שהבעל הבית יכול להוציאן בשבת - אין זה קביעות, ולא מקרי תפיסת יד, ואינו כבעל הבית שם, שהם יתחשבו כאורחים ודו"ק)
סימן שע סעיף ו
[עריכה]ולכן כשיש לו תפיסת יד, והם נחשבים כאורחים אצלו - גם הם מותרים להוציא מבתיהן לחצר, אף על פי שלא עירבו.
ויש אומרים דזהו במקום שאין דיורין אחרים בחצר, דבכל הדיורין יש להבעלים תפיסת יד. אבל אם יש דיורין בחצר, שאין להבעל הבית בהן תפיסת יד וצריכים לערב - גם אלה צריכים ליתן חלק בעירוב, ואין נחשבין כאורחין אצל הבעל הבית, דמיגו דהני אסרי - אסרי הני נמי.
וזהו כשמוליכין עירובן אצל האחרים האוסרין. אבל כשהעירוב בא אצלן - יוצאין בעירובו של בעל הבית, וטעמו של דבר יתבאר בסעיף י"ב.
סימן שע סעיף ז
[עריכה]ופשוט הוא דאין תפיסת יד מועלת רק מבעל הבית לשכנו, כלומר כגון שראובן הוא בעל הבית של כל החצר הן, שהוא ממש שלו או שכרה כולה או שאלה כולה מהבעלים שאינם בכאן, ואחר כך השכיר או השאיל לשכנים. אבל שכן לשכן - לא מהני תפיסת הבית לחשוב שניהם כאחד, וצריכין עירוב.
וכן שנים שקנו חצר או שכרו או שאלו ביחד - אוסרין זה על זה, ולא מהני תפיסת הבית, אפילו יש לו פינה מיוחדת. (עיין ט"ז סק"א שכתב, דאפילו יש פינה מיוחדת לבעל הבית - מקרי תפיסת יד ע"ש. ויש טועים לפרש דפינה מיוחדת מהני בלא כלים, וטעות הוא. דהכונה להיפך, אפילו אין לו רק פינה עם כלים ולא כל הבית - מקרי תפיסת יד, עיין ב"י)
סימן שע סעיף ח
[עריכה]- "אחד ששכר בית מן הכותי, והשכיר אחד מן הבירה לחבירו. אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי - הוי ליה (כאילו) [כאלו] כל הבירה שלו, והשכיר אחד מן הבתים לחבירו. אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי - הוה ליה שני בתים, ולא מהני, אף שיש לאחד מהם תפיסת יד בבית חבירו" עכ"ל.
כלומר אף על פי שהוא לבדו שכרה מן הכותי, והכותי אינו מכיר כלל את השני, וגם לא דיבר עם המשכיר כלל ששוכרו בעד עוד אחד, מכל מקום כיון שהם דיברו ביניהם שאחד ישכור ושניהם ידורו - אין כאן יתרון לאחד על השני, ולא מהני תפיסת יד. ורק כששכר בעדו לבדו, ואחר כך השכיר איזה חדר או בית - נחשב כבעל הבית, ומהני תפיסת יד.
סימן שע סעיף ט
[עריכה]שנו חכמים במשנה: חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד - עירוב אחד לכולם. ובזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.
ומפרשינן בגמרא, דמיירינן שיש בין כל חבורה וחבורה מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שגבוהות י' טפחים, רק אין מגיעות לתקרה, ולכן עירוב אחד לכולן. אבל מחיצות המגיעות לתקרה, או פחות מג' סמוך לתקרה, דכלבוד דמי - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.
ואין זה מאי דתנן: "בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות", דכאן לאו מחיצות גמורות הן, אלא מחיצות עראי כמו יריעות. ומכל מקום כיון שמגיעות לתקרה - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, (תוספות ע"ב. ד"ה 'במחיצות') וכן מבואר בירושלמי ע"ש.
סימן שע סעיף י
[עריכה]וביאור הדברים: דטרקלין זה שייך לאחד שאינו בכאן, ואינו אוסר, דדירה בלא בעלים לאו שמה דירה. לפיכך אלו החמשה חבורות ששבתו בו, אף על פי שהם אורחים - אוסרים זה על זה, כיון דליכא בעלים, וכל חבורה עשתה בינה לבין החבורה האחרת מחיצה קלה מיריעות גבוהות י' טפחים, ואין מגיעות לתקרה, (דאילו) [דאלו] היו גבוהות פחות מי' טפחים - הויין כולהו כחדר אחד.
ואין בזה רבותא, אלא אפילו גבוהות י' טפחים, כיון שאין מגיעות לתקרה - הוויין כולהו כחדר אחד. ומיירי שאין עוברין זה דרך זה, דאם כן הוי כולהו כבית שער, אלא כל אחד יש לו פתח להחצר. (רש"י) ובירושלמי איתא שהטרקלין הוי להן כחצר ע"ש, ובוודאי כן הוא, דבהטרקלין כולן שולטין בו.
סימן שע סעיף יא
[עריכה]וזה לשון הרמב"ם פרק ד' דין ז':
ה' חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצות המגיעות לתקרה - הרי כל חבורה מהם (כאילו) [כאלו] הם בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמו, לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה.
- ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה - ככר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד חשובים" עכ"ל.
ומיירי שיש דיורין בחצר, דאם לא כן לא שייך ככר אחד לכולן, שהרי אין צריך עירוב כלל. ואינו מובן לפי זה, דלמה לה להמשנה לומר "בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות", הוה ליה למיתני רבותא טפי, דאפילו רק במחיצות המגיעות לתקרה עירוב לכל חבורה וחבורה.
סימן שע סעיף יב
[עריכה]אבל רבותינו בעלי התוספות דקדקו מתוך סוגית הש"ס, (ד"ה 'אבל') דיש הפרש ביניהן, דאם רק במחיצות המגיעות לתקרה - אין הדין שיהו צריכין עירוב לכל חבורה, אלא אם כן הוליכו עירובן לאיזה בית שבחצר.
אבל אם היה עירוב בא אצלן - אין צריך עירוב לכל חבורה, דכבית אחד חשיבי. דכיון דקיימא לן דבית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת, כמ"ש בסימן שס"ו, ולכן הם כולם כאיש אחד, דכל הטרקלין בית אחד הוא. אבל בחדרים ועליות גמורים, אפילו כשהעירוב בא אצלם - צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ובדרך זה הלכו הטור והש"ע סעיף ג' ע"ש.
וממילא דכשאין דיורים אחרים בחצר, במחיצות המגיעות לתקרה - אין צריך עירוב כלל. אבל בחדרים ועליות גמורים - גם בכהני גווני צריכים עירוב.
ועוד כתבו, דאם כולם עוברים זה על זה - אין צריך עירוב אלא שנים הפנימיים, וכל שלפניהם הוויין כבית שער. וזה שקודם הפנימי צריך עירוב, משום דהוי בית שער דיחיד, ולשיטת הרמב"ם שהבאנו בסעיף ב' בית שער דיחיד אוסר, ע"ש.
אבל כשכל אחד יש לו פתח לחצר, ואין עוברין זה דרך זה, או שכל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר - צריך עירוב לכל חבורה, במחיצות המגיעות לתקרה. ואם מקצתן עשו מחיצות המגיעות לתקרה ומקצתן אין מגיעות אותן, שמגיעות - הן מחולקין, וצריכין עירוב לכל אחד, ואותן שאין מגיעות - הוויין כמשותפין, וכולם נותנין רק עירוב אחד. (עיין ט"ז סק"ב וצ"ע. ולעניות דעתי דברי הב"ח צודקים ע"ש ודו"ק)
סימן שע סעיף יג
[עריכה]ויש לנו בזה שאלה גדולה, למה לו להתנא לצייר דין זה בחמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד, כיון דעיקר החילוק בין מחיצות המגיעות לתקרה לאין מגיעות, הוה ליה למיתני בחמשה שדרו בבית אחד - אם אין מגיעות לתקרה אין צריך עירוב, וכשיש דיורין אחרים עירוב אחד לכולן. ואם מגיעות לתקרה צריך כל אחד עירוב, ובוודאי לא בחנם הוא.
ונראה לעניות דעתי דדוקא בשבתו בלבד הוא דאמרינן כן, אבל בדירות ממש, אפילו מחיצות שאין מגיעות לתקרה - צריך עירוב לכל אחד. דדוקא בדירות עראי ומחיצות עראי נחשבין כאחד, אבל בדירות קבועים ומחיצות עראי - הוה כדירות עראי ומחיצות קבועים, דצריך עירוב לכל חבורה וחבורה, כדתנן התם.
סימן שע סעיף יד
[עריכה]שנינו בתוספתא (פרק ה'):
- "ה' חבורות, מקצת שרוין בחדרים מקצת בעליות - טרקלין שלהם כחצר לבתים" עכ"ל.
כלומר דבהטרקלין כולם שייכין בו, ולכן אם לא עירבו ביניהם - אסורין לטלטל מחדריהן לטרקלין, כמו מבית לחצר כשלא עירבו. ויש ללמוד מזה אצלינו בהכרכים, שכל אחד דר בחדרים שלו ויש חדר אחד גדול כמו טרקלין, שקורין זא"ל, שכולם משתמשים בו, אם לא עירבו ביניהם - אסורים לטלטל מחדריהם להחדר הגדול, ומחדרו לחדר של חבירו. אמנם אם אוכלים במקום אחד, או שיש להם בית מבשל אחת, שקורין קוכני"א - מותר כמ"ש בסימן שס"ו.
סימן שע סעיף טו
[עריכה]כתבו הטור והש"ע סוף סעיף ג':
- "אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל אחד בחדרו, אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו - אינם אוסרים" עכ"ל.
כלומר בעל הבית שנותן רשות למלמד או סופר להיות בביתו, ומשאיל לו חדר אחד ואוכל משלו, ואוכל בחדרו, ומשתמש בשל בעל הבית בכל הכלים של אפייה ושל בישול - אין צריך עירוב, וכן תלמידים בבית רבם בכהני גווני, מטעם שכיון שמשתמשים בכל הבית בדברים של אפייה ובישול - חשיבי כולהו (כאילו) [כאלו] אוכלין במקום אחד.
ומיהו טעם חלוש הוא, אך יש לזה טעם נוסף, דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו, שהרי אין הבעל הבית נוטל דמי דירה מהם אלא נותן להם בחנם, והוה כהשאלה, ואינו משאיל להם שיאסרו עליו, (ובטלים) [ובטילים] אצלו, והוה כולהו כחד.
ולכן אם באמת שוכרים ממנו חדר ומשלמים מעות, ואוכלים ושותים בפני עצמן, אף על גב שמשתמשין בכלי הבית של אכילה ושתייה - אוסרין עליו, וצריכים עירוב, (זהו כונת הט"ז סק"ו ומג"א סק"ח) ועיין מ"ש בסימן שפ"ב סעיף כ"ז.
סימן שע סעיף טז
[עריכה]אנשי חצר שהיו כולם אוכלין בחדר אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו - אין צריך עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד. ואם הצריכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת - עירוב אחד לכולן, והיינו שמוליכין פת אחד בלבד לאותו מקום שמערבין בו.
ואם היה העירוב בא אצלן, דהיינו שמניחין העירוב בחצר זה - אינם צריכים לתת עירוב כלל, כדין בית שמניחין בו את העירוב, שאין צריך ליתן פת, וכל בתים אלו כבית אחד הם חשובים, דבעירוב הוי העיקר מקום האכילה.
סימן שע סעיף יז
[עריכה]וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שולחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו, וגם שותה שם תמיד ואוכל שם אכילת עראי, מכל מקום - אין צריך עירוב, כיון דבסעודות הקבועות אוכלין בחדר אחד.
ואף שאוכלין שם כל אחד על שלחן בפני עצמו, ולפרקים פורסים גם בין שלחן לשלחן מחיצה קלה לצניעות - לא מקרי מחיצה, הואיל שהמחיצה אין שם בקביעות. וכל שכן כשהמחיצה אינה מגעת לתקרה, והוי כ'חמשה ששבתו בטרקלין', שנתבאר דאין על זה שם מחיצה והפסק, כיון שאינה בקביעות, ולא נעשית רק כשרוצים לעשות דבר של צניעות וכדומה.
סימן שע סעיף יח
[עריכה]והנה לפי מה שנתבאר, מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר - מקום אכילתו הוא העיקר, ושם הוא אוסר. אבל במקום שישן - אינו אוסר.
הלכך האחים שהיו אוכלין בבית אביהם (וישנין) [וישינין] בבתיהן - אינם אוסרים, וכולהו כחד חשיבי. ואם המה מקבלין פרס מבית אביהם, והיינו שנותן להם לחם או מעות לקנות לחם ואוכלים בבתיהן - אינם לא כאחד ולא כנפרדים. והיינו כשאין עמהם דיורים אחרים בהחצר, או אפילו יש דיורים אלא שמניחין העירוב אצלם - אינם צריכים ליתן עירוב, כדין בית שמניחין בו עירוב, דכולהו כחד חשיבי.
אך אם מוליכין את העירוב לבית אחר - צריך כל אחד ליתן חלקו בהעירוב. וכן אם מערבין עם חצר אחרת - הדין כן. וטעמו של דבר, דמקבל פרס יש פנים לומר שהוא אוכל משל הנותן לו, ובטל אליו, ויש פנים לומר דכיון שאוכל בפני עצמו - הוה כרשות בפני עצמו.
ופשוט הוא דדוקא בן המקבל פרס, וכן מי שהיו לו חמש נשים וחמשה עבדים מקבלין ממנו פרס, וכל אחד אוכל בביתו, וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו - אינם אוסרין זה על זה אם אין עמהם דיורין אחרים, או כשהעירוב בא אצלם, כמו שנתבאר. אבל איש זר המקבל פרס בעד מלאכתו או בשביל טעם אחר - הוה כבעל הבית בפני עצמו, ואוסרין זה על זה.
סימן שע סעיף יט
[עריכה]אורח עד ל' יום - אינו אוסר על הבעל הבית ועל בני החצר, ויותר משלשים יום מקרי מיושבי החצר. (ב"ב ח'.)
לפיכך המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות - אינו אוסר על הבעל הבית ועל בני החצר, והוא והם מותרין לטלטל, בין מביתם לחצר ובין מביתו לחצר, ומביתו לביתם ומביתם לביתו.
ובעיר שיש עירוב כללי לכל העיר, אפילו אם יבואו אורחים לעיר וישתקעו שם יותר מל' יום - אין צריך עירוב, דלב בית דין מתנה עליהם, כמ"ש בסימן שס"ו. (ט"ז סק"י)
סימן שע סעיף כ
[עריכה]וזה שהאורח אינו אוסר עד ל' יום, זהו כשיש בעל הבית קבוע ששייך לו האכסניא שקנאה או שכרה, דאז אפילו כשיש ריבוי אורחים - אין אוסרים עליו ולא זה על זה, דכולם בטילים להבעל הבית.
אבל כשאין שם בעל הבית, כגון שהבעל הבית דר בחצר אחר - האורחים אוסרין זה על זה, והרי זהו דין 'חמשה ששבתו בטרקלין', שנתבאר - ואוסרין זה על זה מיד, כשיש לכל אחד חדר מיוחד שאוכל שם, ואם כולם אוכלין בחדר אחד - אינם אוסרין זה על זה.
ואם יש כותי בחצר - צריכים לשכור הרשות, ואורח כותי - אינו אוסר עד ל' יום, ויתבאר בסימן שפ"ד. (האבן עוזר האריך לחלוק על הש"ע וסבירא ליה דהאורח אוסר מיד על הבעל הבית ע"ש ואנו אין לנו אלא דברי הש"ע וכן מורין למעשה)
סימן שע סעיף כא
[עריכה]עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החצון לחצר או לרחוב - שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורין, שחשובין כולם כבית שער, והטעם כבר בארנו בסעיף י"ב.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעא
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
כשאחד מבני החצר הלך מהחצר או מת
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שעא סעיף א
[עריכה]דירה בלא בעלים - לאו שמה דירה, ואינה אוסרת על בני החצר. לפיכך אחד מבני החצר שהניח ביתו והלך לחצר אחרת, ולא הניח שום איש בביתו - אינו אוסר על בני החצר, בין שהלך בשבת או בערב שבת.
ויש נפקא מינה בין ערב שבת לשבת, דבערב שבת כשהלך - אפילו חזר בשבת אינו אוסר, מפני שלא היה בעת הכנסת שבת, שהוא זמן קיום העירוב. אבל כשהלך בשבת וחזר בשבת - אוסר, שהרי היה בעת הכנסת השבת.
וזה שכתב רבינו הב"י בסעיף ב' וזה לשונו: "ישראל בן חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת, ואין דעתו לחזור בשבת, ואחר כך נמלך בשבת וחזר - אינו אוסר" עכ"ל, זהו בהלך מבעוד יום, וכיון שלא היה בעת כניסת שבת - אמרינן 'שבת הואיל והותרה הותרה'.
אמנם כשהיה דעתו מקודם לחזור בשבת - ודאי אוסר, דזה מקרי 'שיצא משם'. וזהו כמו שאדם הולך מביתו לאיזה שעות, האם בשביל זה מקרי שאינו דר כאן? וכשהלך בשבת וחזר, אף שבעת שהלך לא היה דעתו לחזור - מכל מקום כשחזר אוסר, דבזה לא שייך לומר 'הואיל והותרה הותרה', שאין זה אלא בכניסת השבת שהוא זמן קניית העירוב.
(וענין אוסר ואינו אוסר, היינו כשלא עירב עם בני החצר, או שאין כאן אלא הוא ועוד אחד, דכשיצא נשתייר רק אחד, ואין צריך עירוב).
סימן שעא סעיף ב
[עריכה]אפילו הלך לחצירו הסמוך לו, מכל מקום אם רק הסיח מלבו ואין דעתו לחזור בשבת - הרי זה אינו אוסר עליהם.
והטור כתב דוקא כשהלך אצל בתו, אבל כשהלך אצל (חתנו) [בנו] - אוסר, משום דקרוב הדבר שכלתו תתקוטט עמו וישוב לביתו ערב שבת, וכן הוא בגמרא (פ"ו.)
והרמב"ם בפרק ד' השמיטה, וסבירא ליה דאין הלכה כן, דהאומר לא אמרה אלא על מה שהזכיר התנא 'שהלך אצל בתו', משום דאין דרך לילך לבנו מפני כלתו, ולכן הזכיר בתו. אבל כשהלך - הלך ואינו אוסר, (וזהו כונת המ"מ ע"ש) וגם רבינו הב"י לא הביא זה בש"ע, והלכה כדברי המיקל בעירוב.
- ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.
סימן שעא סעיף ג
[עריכה]במה דברים אמורים - בישראל. אבל כותי שהלך מביתו, אפילו הלך להיות ביום השבת בעיר אחרת - אוסר עליהם עד שישכרו ממנו רשותו, כמו שיתבאר בסימן שפ"ב.
וזהו כשהלך למקום הקרוב מהלך יום אחד מכאן, שיהא ביכולתו לחזור לכאן. אבל אם הלך למרחוק - אינו אוסר, אפילו הלך כמה ימים קודם השבת, שביכולתו לשוב ולצאת ממקומו קודם השבת, מכל מקום אנו אין לנו לחוש רק על יום השבת אם יוכל לחזור לביתו. (מג"א סק"ב)
ופשוט הוא, דדוקא כשהלך מקודם השבת. אבל הלך בשבת - אין נפקא מינה כלל, דממה נפשך, אם שכרו ממנו בערב שבת - הרי מותרים בטלטול, ואם לא שכרו - הרי לא עירבו מערב שבת, דאפילו עירבו - אין עירובם כלום.
ויש אומרים דגם כותי דינו כישראל, ואפילו אם הלך אל שכינו שבעיר, אם לא היה דעתו לחזור בשבת לביתו - אינו אוסר, ויכולים לעשות עירוב מערב שבת. ואם נתיישב וחזר לביתו - הרי זה אוסר. (טור) ולא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', כיון דמתחלה לא היה העירוב ראוי להתקיים כל השבת, מחשש זה דשמא יבא ונמצא שלא הותרה כלל, (תוספות ס"ה: ד"ה 'דאתא') מיהו כל זמן שלא בא - העירוב כשר, ורבינו הרמ"א הכריע כדיעה זו.
ויש מי שאומר דגם בכותי, אם היה נראה בבירור שלא היה דעתו לשוב בשבת ונתיישב ושב - אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', וזה שכתב הטור שאוסר, וכן לקמן בסימן שפ"ב - זהו בסתמא. (ט"ז סק"א וא"ר) ולא נראה כן מהפוסקים, דדעתו לאו כלום היא. (וכן כתב הת"ש סק"ז. ומ"ש הא"ר דברמזים כתב הטור שאינו אוסר, לפנינו כתוב שאוסר ע"ש)
סימן שעא סעיף ד
[עריכה]כתבו הטור והש"ע סעיף ג':
- "אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת, והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מת מבעוד יום - אין הזוכה אוסר, שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש. ואם מת משחשיכה - אוסר, אף על פי שעירב הזוכה עמהם - אינו מועיל למה שירש אחר כך בשבת" עכ"ל.
ביאור הדברים, דזה האחד מן השוק שהיה לו בית בחצר זו, היה אוכל בו בבית זה, והא דקרי ליה 'אחד מן השוק' - משום דלא היה דר בה בקביעות, רק לאכול בלבד, ולפי זה, כשלא עירב עמהם - אסר עליהם. ולכן כשמת בשבת, אף על פי שאחד מבני החצר ירש אותו - מכל מקום אין עירובו שנתן בערב שבת מועיל על מה שירש בשבת. אבל כשמת מבעוד יום, אף על פי שזה היורש כבר נתן חלקו בעירוב - מכל מקום בהגיע זמן קניית העירוב נכללה גם בית זו בחלקו.
אבל אם זה מן השוק לא אכל בכאן, ולא אסר עליהם, אפילו מת בשבת - אינו אוסר, ד'הואיל והותרה הותרה'. והוא הדין אם אחד מבני החצר שלא עירב מת, אלא אורחא דמילתא דבן חצר מסתמא נתן עירובו, ואם כן מותר לעולם. ולא כן בן השוק, אף על פי שמחוייב בעירוב - מכל מקום לפעמים שוכח על זה, כיון שאינו מצוי בחצר. (וזהו כונת המג"א בסק"ד ובט"ז סק"ג)
ומזה למדנו, דחמשה שדרים בחצר אחד וד' עירבו ואחד לא עירב ומת בשבת - דמותרים לטלטל, ולא אמרינן הרי העירוב לא חל בכניסת השבת מפני זה שלא עירב, ואיך יחול באמצע השבת. דאינו כן, דהעירוב חל בכניסת השבת, ונעשו אלו הד' כדרים יחד, ורק יש אחד האוסר עליהם, וכיון שמת בטל איסורו. וראיה לזה, שהרי זה שלא עירב יכול לבטל להם רשותו, כמו שיתבאר בסימן ש"פ, ומה מועיל הביטול רשות אחרי שהעירוב לא חל, אלא ודאי שהעירוב חל, וכמ"ש.
סימן שעא סעיף ה
[עריכה]אחד מבני החצר שמת בשבת ולא הניח בני בית בביתו, אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק ונכנס לדור בו בשבת - אינו אוסר, אף על פי שהוא לא עירב כלל בחצר זו, ד'הואיל והותרה הותרה', שהרי גם אם בן החצר יירשנו - גם כן צריך לומר טעם זה, דמטעם עירובו אינו מועיל, שהרי ירש בשבת ולא חלה על זה העירוב שעירב אתמול.
ואם המוריש לא עירב, וירשו אחד מן השוק, כל זמן שלא בא לדור בו - אינו אוסר, ואם בא לדור בו בשבת - אוסר, דבזה לא שייך 'הואיל והותרה הותרה', שהרי לא הותרה כלל בכניסת השבת. ואם ירשו אחד מבני החצר - אוסר אף על פי שלא נכנס לדור בו, שכיון שדר בהחצר - אוסר על בני החצר על פי בית זה, שלא עירב מערב שבת עליה.
וזהו דוקא כשהיורש לא היה דר ביחד עם המוריש, אבל אם היה דר עם המוריש ונתן מערב שבת חלקו בעירוב - הרי ממילא נכללת בית זו בהעירוב, דאין כל הדרים בבית אחד צריכים כולם ליתן חלק בהעירוב.
ואם המוריש מת מבעוד יום, וירשו אחד מן השוק ונכנס לדור בו בשבת - הרי זה אוסר. לא נכנס לדור בו - אינו אוסר. ואם ירשו אחד מבני החצר - מותר, שכשנותן חלק בהעירוב נכללה גם בית זו, כיון שירשה מבעוד יום, ועיין בסימן שפ"א, דיורש יכול לבטל רשות.
סימן שעא סעיף ו
[עריכה]ישראל וגר שהיו דרים בחצר ועירבו יחד, ומת הגר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר בנכסיו ודר שם, אפילו לא נכנס עד שחשיכה - הרי זה אוסר עליו. ולא אמרינן: 'שבת – הואיל והותרה הותרה', והרי כשנכנס בה משחשיכה – הותרה בכניסת שבת, כדין דירה בלא בעלים; מכל מקום לא אמרינן כן, הואיל והיה ראוי ליכנס בה בשבת.
ולא דמי למי שיצא מביתו, דשם הרי יצא על דעת שלא לבא בחזרה; והכא אדרבא, כל שעתא ושעתא מזומן ליכנס בה. ולא עוד, אלא אפילו החזיק בה בשבת ונכנס שם לדור - גם כן לא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה'; מפני שהיה ראוי מבעוד יום לזכות בה, ולא היה ההיתר ברור, אלא תלוי ועומד.
אבל אם מת בשבת - אין המחזיק אוסר אפילו נכנס שם, שהרי בכניסת השבת היה מותר, מחמת עירובו של הגר, ואמרינן 'הואיל והותרה הותרה'. מיהו יכול לבטל הרשות כשמת מבעוד יום, כשאר יורש דעלמא. ואם לא עירב הגר - נתבאר בהדינים הקודמים, דאין הפרש בזה בין גר לאחר, כמובן.
סימן שעא סעיף ז
[עריכה]אחד מבני החצר שהוא גוסס בכניסת השבת - הרי זה אוסר כל זמן שלא מת, דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ולכן יזכו לו בפת מבעוד יום, ויערבו בשבילו.
ומכל מקום אם מת בשבת וירשו אחד מבני החצר - הרי זה אוסר, ולא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', שהרי אין העירוב היה ראוי להתקיים כל השבת, שודאי עמד למות בשבת, כיון שהיה גוסס מבעוד יום. ולכן כשירשו אחד מבני החצר או אחד מהשוק ונכנס לדור בו בשבת - הרי זה אוסר.
וכל מה שנתבאר מקודם, שהותר על פי העירוב שהניח מערב שבת - זהו כשלא היה גוסס מבעוד יום אלא חולה, דרוב חולים לחיים, והיה העירוב ראוי להתקיים כל השבת, ואמרינן 'הואיל והותרה הותרה'.
וקטן אוסר על בני החצר כשיש לו בית ולא עירב, אפילו אינו יכול לאכול כזית. ואורח אינו אוסר עד ל' יום, כמ"ש בסוף סימן ש"ע ע"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעב
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני גגים, חצירות וקרפיפות, ועוד הרבה דינים ברשויות
ובו שלושים ושתיים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב
סימן שעב סעיף א
[עריכה]דע, דכשגזרו שלמה ובית דינו על עירובין, לא גזרו אלא על הטלטול מבית לבית, שבהן התשמיש תדיר וכל אחד דיורו חלוק מחבירו. אבל הגגים והחצרות והקרפיפות, שאין התשמיש בהן תדיר אלא באקראי - אין בהן חילוקי רשויות, לענין הכלים ששבתו בתוכן ולא בהבית, ומותר לטלטל מגגו של ראובן לגגו של שמעון אף בלא עירוב, וכן מגגו של זה לחצרו של זה או לקרפיפו של זה, וכיוצא בזה.
וזהו ששנו חכמים במשנה: (פ"ט.) "אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות - כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית." וכן הלכה, כדאמרינן בגמרא. (צ"א.)
וכלל הדברים, דכל שהוא רשות היחיד גמור, כמו אלו שחשבנו, וכן מבוי הניתר בלחי וקורה - מותרין בטלטול מאחד להשני, הכלים ששבתו בתוכן. אבל הכלים ששבתו בתוך הבית - דין בית יש עליה. והיינו שאפילו עומדת בחצר - אסור לטלטלה לחצר חבירו או לגג חבירו, או לקרפף חבירו או להמבוי, מפני שבכניסת השבת כשהיתה בבית חל עליה האיסור, וכיון שחל האיסור בשעת כניסת השבת - חלה על כל השבת. ולהיפך, הכלי שהיתה עומדת בחצר בכניסת השבת, ואחר כך הכניסוה לבית, וחזרו והוציאוה לחצר - מותרים לטלטל אותה לחצירו ולגגו ולקרפיפו של חבירו, וזהו כלל הדברים.
סימן שעב סעיף ב
[עריכה]ובגמרא שם יש פלוגתא, דיש מי שסובר דאימתי אמרינן דאלו כולן רשות אחת הן - כשלא עירבו כל הבתים שבחצר, ואסור לטלטל מבית לחצר, ואז לא שכיחי כלי הבית בהחצר. אבל כשעירבו, דשכיחי כלי הבית בהחצר, אם נתיר לטלטל מחצר לחצר יטלטלו גם כלי הבית העומדים בהחצר - ולכן אז אסור לטלטל לגמרי מחצר לחצר, אפילו כלים ששבתו בתוכן.
ויש מי שסובר דאין חילוק בין עירבו ללא עירבו, ואפילו עירבו - מותרין, ולא גזרינן כלי החצר אטו כלי הבית דהוי כגזירה לגזירה, ופסקו כן רוב הפוסקים וכן פסקו בטור וש"ע.
סימן שעב סעיף ג
[עריכה]וזה לשון הרמב"ם פרק ג' דין י"ח:
- "כל גגות העיר, אף על פי שזה גבוה וזה נמוך, עם כל החצרות ועם כל הקרפיפות שהוקפו שלא לשם דירה שאין בכל אחד מהם יותר על בית סאתים, עם עובי הכתלים שבין החצרות, עם המבואות שיש להן לחי או קורה - כולן רשות אחת הן, ומטלטלין בכולן בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן, אבל לא כלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו."
סימן שעב סעיף ד
[עריכה]- "כיצד, כלי ששבת בתוך החצר, בין עירבו בין לא עירבו אנשי החצר - מותר להעלותו מן החצר לגג או לראש הכותל, ומן הגג לגג אחר הסמוך לו, אפילו היה גבוה ממנו או נמוך ממנו, ומן הגג האחר לחצר שנייה, ומן חצר שנייה לגג שלישי של חצר שלישית, ומגג שלישי למבוי, ומן המבוי לגג רביעי, עד שיעבירנו כל העיר כולה דרך גגות וחצרות, או דרך גגות וקרפיפות, או דרך חצרות וקרפיפות, או דרך שלשתן מזה לזה ומזה לזה.
- ובלבד שלא (יכנס) [יכנוס] בכלי זה לבית מן הבתים, אלא אם כן עירבו כל אנשי מקומות אלו עירוב אחד. וכן אם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר - לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לראש הכותל או לקרפף, אלא אם כן עירבו אנשי כל המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד" עכ"ל הרמב"ם ז"ל.
ועיין מ"ש בסימן (שפ"ח) [פ"ח] סעיף ד'.
סימן שעב סעיף ה
[עריכה]דבר פשוט, שמכל מקומות אלו אסור לטלטל לכרמלית. ולכן אסור לטלטל מחצר למבוי שאין בו לחי או קורה, דהוא ככרמלית, וכן מגג ומקרפף. והקרפף שאמרנו שמותר לטלטל ממנו לחצר ולגג - זהו בקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה, או יותר מבית סאתים והוקף לדירה.
אבל יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה - הוי כרמלית, ואסור לטלטל ממנו אפילו לקרפף אחר כיוצא בו אלא שני אמות בזה ושני אמות בזה. ובו עצמו גם כן אסור לטלטל יותר מד' אמות כמו בכרמלית גמור, כים ובקעה. וכל שכן שאסור לטלטל ממנו לחצר ולגג ולקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה, או ליותר מבית סאתים שהוקף לדירה אפילו שתי אמות בזה ושתי אמות בזה.
(וברש"י שבת ק"ל: ד"ה 'קרפיפות' כתב: "ואם יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה - קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר, לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה" עכ"ל. ובודאי דאלו ג' תיבות 'או לגבי חצר' הוי טעות הדפוס, דאיך מותר מכרמלית לחצר, אלא ודאי טעות הוא ודו"ק)
סימן שעב סעיף ו
[עריכה]יש מי שאומר דכלים ששבתו בבית - אסור לטלטל מחצר לקרפף פחות מבית סאתים שלא הוקף לדירה, אפילו הם של אדם אחד. (מג"א סק"א) וזה שכתב הרמב"ם שהבאנו בסעיף ג', דגגות חצרות וקרפיפות רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, אלא אם כן עירבו עכ"ל, דמוכח דבעירבו מותר - לא קאי אקרפיפות, דבהם לא מהני עירוב, שהרי אפילו הם של אדם אחד אסור. (שם) דכל דבר שלא הוקף לדירה - אינו נכנס בכלל עירוב, והוא רשות בפני עצמו לענין כלים ששבתו בתוך הבית, אפילו של אדם אחד שאין צריך עירוב, ושכן כתבו רש"י (כ"ג: ד"ה 'דתנן' ע"ש) ותוספות ריש פרק חלון. (ד"ה 'ובלבד')
ואין לשאול לפי זה, דלא מהני עירוב לקרפיפות שלא הוקפו לדירה אפילו פחות מבית סאתים, ואם כן כשמערבין מבוי או כל העיר, הא החצרות פרוצים להקרפיפות והוי פרוץ למקום האסור לה. דיש לומר דכיון דלכלים ששבתו בתוכן הוויין רשות אחת, דמותר לטלטל מזה לזה - לא מקרי מקום האסור במה שאסור לטלטל כלים ששבתו בתוך הבית.
סימן שעב סעיף ז
[עריכה]ולעניות דעתי נראה דוחק לפרש דברי הרמב"ם דלא קאי אקרפיפות, ובאמת בעירבו בטלי כל הקרפיפות הפחותים מבית סאתים, ולא הוקפו לדירה לכלליות העירוב.
וראיה לזה מהא דקיימא לן לעיל בסימן שנ"ח דגינה פחות מבית סאתים, שהיא מיעוט החצר - מותר לטלטל ממנה לבית, (המג"א עצמו כתב שם כן בסקי"ד) מפני שבטל לגבי החצר ע"ש. וגינה הוי כקרפף שלא הוקף לדירה כמבואר שם, דזרעים מבטלין הדירה.
ואם כן, נהי דקרפף אפילו אם הוא מיעוט החצר אינו בטל לגבי חצר כגינה, משום דהוי מילתא באפי נפשה, ולא דמי לגינה שהיה חצר ונעשה גינה, מכל מקום על ידי עירוב נתבטל ונכנס בכלל העירוב. ולפי זה קאי הרמב"ם גם אקרפיפות.
(עיין בריטב"א כ"ג: שכתב בשם רבו הרא"ה ז"ל, דלרבי שמעון מותר לטלטל מבית לקרפף שלא הוקף לדירה פחות מבית סאתים כשהם של אדם אחד, ובזה עדיף לרבי שמעון מלרבנן אף לענין כלים ששבתו בבית, והביא מי שחולק בזה ע"ש. מיהו על כל פנים, על פי עירוב ודאי יש לומר דמותר ודו"ק)
סימן שעב סעיף ח
[עריכה]שתי חצרות שרוצות לערב יחד כדי להתיר הטלטול מהבתים, אם כל חצר עירבה לעצמה - אין צריך עירוב מחדש, אלא בני חצר זו מכניסין עירובן לתוך הבית שבחצר השנייה שבשם מונח עירוב של החצר השנייה, ואז מותרים כולם בטלטול מהבתים ונעשו כולם כרשות אחד. ולא כולם צריכין להוליך עירובן, אלא אחד מבני החצר מוליך בשביל כולן, דנעשה כשלוחם.
ונראה לי, דצריכים לשאול מכל בני החצרות אם רוצים לערב יחד, אף על גב דבעירוב של כל חצר אין צריך לשאול, דזכין לאדם שלא בפניו, מכל מקום עם חצר אחר אולי לא ניחא להו להרבות בדיורין.
וכן נראה לי, דכשעירב כל חצר לעצמה ועתה מערבים עירובם יחד כמו שנתבאר, צריך עתה ברכה בפני עצמה, ואין יוצאין בברכה הקודמת, שהרי זהו עירוב אחר. ומברכין ואומרים: "בהדין עירובא יהא שרי לנא לטלטולי מבתי שתי החצרות מבית לבית, ומבתים לחצרות ומחצרות לבתים".
סימן שעב סעיף ט
[עריכה]ואם עדיין לא עירבה כל חצר לעצמה, גובין פת מכל בתי שתי החצרות ומניחין עירוב אחד. ואם ירצה אחד מבני החצרות - יכול לזכות משלו על כולם, כמו בעירוב של חצר אחד.
ומכל מקום יש חילוק ביניהם, דאינו יכול לילך לחצר השני ולזכות משלו על שתי החצרות ולערב, דהא עדיין לא נעשה שליח מחצר שלו לערב עם חצר השני. אלא מקודם מערב על חצר שלו על ידי זיכוי, ואחר כך על החצר השני שפיר הוי שלוחם, כיון שהעירוב נעשה בשלהם. וכן אם חצר שלו אין צריך עירוב, כגון שאוכלין כולן במקום אחד, כמ"ש בסימן ש"ע, יכול אחד מהם מתחלה לילך לחצר השני ולערב על כולם יחד משלו על ידי זיכוי. וזהו כונת רבינו הרמ"א בסעיף ג' ע"ש, ובלבד שיגיד להם כמ"ש.
סימן שעב סעיף י
[עריכה]אין שתי חצרות יכולות לערב יחד, אלא אם כן יש ביניהם פתח או חלון של ד' על ד', ושתהא מקצת החלון בתוך י' טפחים מהארץ. ואז אם רצו מערבין יחד, ומותרין לטלטל אפילו דרך חורי הכתלים או מעל הכתלים, ואם רצו מערבת כל אחת לעצמה.
ואם הפתח יותר מעשר ואין בה צורת הפתח - מוכרחים לערב עירוב אחד על שניהם, דאם לא כן יאסרו זו על זו. ודע, דהחלון צריך להיות רוחב ד' טפחים, אפילו היא ארוכה הרבה, דכל שאין ברוחבה ד' טפחים - אינו מקום מרווח לתשמיש. ואם החלון עגול - צריך שיהא בהקיפו י"ז טפחים בלא חומש, וטפח וד' חומשין ומשהו יהיה תוך י' טפחים הנמוכים לארץ. (גמרא ריש חלון ע"ש)
סימן שעב סעיף יא
[עריכה]והא דמצרכינן בחלון שתהא מקצתו בתוך י' - זהו בחלון שבין חצר לחצר. אבל שני בתים שרוצים לערב יחד דרך חלון שבין בית זה לבית זה - יכולים לערב אפילו אם החלון כולה למעלה מעשרה, דביתא כמאן דמליא דמי, ולא דמי לחצר, והטעם, מפני שהבית מקורה והחצר אינו מקורה.
ולכן חלון שבין שני בתים, אפילו הוא למעלה מעשרה - אם רצו מערבין יחד, והוא הדין לארובה שבגג שבין בית לעלייה, אפילו אין שם סולם לעלות מהבית להעלייה - מותר לערב יחד דרך הארובה, כשהיא רחבה ד' על ד'. ואין לשאול, כשאין סולם איך עולים לעלייה, דיש לומר שעולין בסולם לעלייה דרך החצר.
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה', דאם עשו סריגה לפני החלון - בטיל ליה מתורת חלון, עכ"ל, וסריגה הוא גאנטי"ר של ברזל מנוקב. ונראה לי, דזהו כשהעמידו וחיברו לשם בקביעות. אבל כשלא חיברו - אין זה מבטל מתורת חלון.
סימן שעב סעיף יב
[עריכה]דבר פשוט הוא, דזה שצריך עירוב בין בית לבית - זהו כשלא עירבו בהחצר, דאם עירבו בהחצר - הרי הותרו כל המקומות ויכול לטלטל דרך איזה מקום שירצה.
ויש מי שרוצה לומר דכשנשתתפו במבוי, מכל מקום אם אין בין חצר לחצר חלון או פתח - אסורים לטלטל דרך חור שביניהם רק דרך מבוי. וכן בחצר ובתים כשעירבו בחצר, ואין בין בית לבית פתח או חלון - שאסור לטלטל מבית לבית דרך חור שביניהן, רק דרך החצר. (מג"א סק"ג)
ודברים תמוהים הם שאי אפשר לשמוע, דאם כן גם מחדר לחדר לא נטלטל על ידי עירוב של הבית דרך חור שביניהם, ואיך אפשר לומר דבמקום המעורב יאמרו לו 'דרך כאן אתה מותר לטלטל ודרך כאן אתה אסור', הלכך ליתא להך דינא. (והגאון אבן העוזר חולק עליו ע"ש, והת"ש והפרמ"ג הביאו זה, ונראה שמסכימים לדבריו. והמג"א לשיטתו כתב בסק"ו דרך החצר, והת"ש תמה, אך לשיטתו א"ש ודו"ק)
סימן שעב סעיף יג
[עריכה]אם היה בין החצרות כותל גבוה י' טפחים בלא פתח וחלון, או שהיתה קרקעית האחת גבוה משל חבירתה י' טפחים, או שהיתה גבוה מחבירתה חמשה טפחים ועשה עליו מחיצה חמשה להשלימה לעשרה, ואין כאן פתח וחלון - אין יכולין לערב שניהם ביחד, אלא כל אחת מערבת בפני עצמה, אם לא שיש מבוי ומערבין דרך המבוי בשיתופי מבואות. וגם בזה יתבאר בסימן שפ"ז אם סומכין על שיתוף במקום עירובי חצרות ע"ש.
וכן להיפך, אם פרוצים החצרות זה לזה במילואם או ביותר מעשרה אמות - אין ביכולתם לערב כל אחת בפני עצמה, דאוסרים זה על זה, אלא מערבין שניהם כאחד. וכל שכן אם אין ביניהם מחיצה גבוה י' טפחים, דרק מערבין יחד.
ואם היה ביניהם מחיצה עשרה עם פתח לא יותר מי' אמות, הברירה ביניהם - רצו מערבין עירוב אחד, רצו מערבין שתים כל אחת בפני עצמה. ופשוט הוא שאם היה ביניהם צורת הפתח, אפילו ביתר מעשר ואפילו במילואו - יכולים לערב כל אחת בפני עצמה. ודע, דפחות מעשר ואינו במילואו - מכל מקום צריך שישאר או פס ד' או שני פסין משהויין כדין חצר.
סימן שעב סעיף יד
[עריכה]כותל שבין שתי חצרות בלא חלון ופתח, שצריכין לערב כל אחת בפני עצמה, או שהיה ביניהם פתח או חלון ורצו לערב כל אחת בפני עצמה, והיתה על ראש הכותל פירות או שארי דברים הניטלים בשבת - בני שתי החצרות כל אחד יכול להורידם לחצר שלו, וכן להעלות עליה פירות או חפץ מהחצר, דכותל וחצרות רשות אחת, כמו שנתבאר. ובלבד שלא יורידום להבית, או מהבית על הכותל, וגם כלים ששבתו בבית אסור להעלותם מחצר על הכותל.
אמנם בזה יש חילוק כמה הוא רוחב הכותל מלמעלה, דאם רחבה ד' טפחים, שיש בה שיעור כרמלית - אסור להוריד ממנה לחצר כלים ששבתו בבית. אבל אם אינו רחב ד' - הרי הוא מקום פטור ומותר, ובלבד שלא יחליפו, כמ"ש בסימן שמ"ו.
ואם היתה הכותל לאחת גבוה עשרה ולהשנית אינו גבוה עשרה, שקרקעית של אחת גבוה מחבירתה והכותל רחב ד', החצר שבה אינו גבוה עשרה - מותר להשתמש בו אף בכלים ששבתו בבית כשעירבה לעצמה, והחצר שגבוה עשרה - אסורים להשתמש בו אף בכלים ששבתו בחצר. דכיון שלחבירו אין כותל זה דינו כגג, כיון שלו אינו גבוה עשרה הוה ליה כחצר, ומותר לטלטל עליו אפילו כלים ששבתו בבית כשעירבה לעצמה. ולכן אם השני ישתמש עליו בכלים ששבתו בחצר - יעשה לו דין גג, וממילא שהראשון יאסור להשתמש עליו בכלים ששבתו בבית, ואינו מן הדין שיאסור עליו.
ואי קשיא, מאי חזית ליתנו להראשון כולו ולא להשני מקצתו. דכך הוא הדין, דכל דבר שלזה תשמישו בנחת כמו זה, שאין הגובה בו י' טפחים, ולזה בקשה - נותנין לזה שתשמישו בנחת. (גמרא ע"ז.) אך אם אין הכותל רחב ד', דהוה מקום פטור - מותרים שניהם להשתמש בו, אף בכלים ששבתו בבית, כמ"ש. (וזהו כונת המג"א סקי"ב)
סימן שעב סעיף טו
[עריכה]בית העומדת בין שתי חצרות, שכל אחת עירבה לעצמה והוא עירב עם שתיהן - יכול לטלטל לכאן ולכאן כל דבר.
ואין לומר איך אדם דר בשני מקומות, דאין זה שאלה, דכל אדם יש לו רשות לדור ולאכול בכמה מקומות, וכולם חשובים אצלו דירות. מיהו בני החצרות אין יכולים לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית דרך ביתו של זה הפתוח לשני החצרות, ורק הוא מותר לעשות כן, לפי שדירתו בשני המקומות ולא הם.
סימן שעב סעיף טז
[עריכה]אמרו חז"ל (ע"ז:) דסולם תורת פתח עליו. כלומר, כשיש כותל בין שתי חצרות, ואין בו פתח או חלון, אם יעמידו סולם מכאן וסולם מכאן - נחשב כפתח, ויכולין לערב יחד, שהרי עולים בסולם זה, ויורדין בהסולם שבעבר השני.
ודוקא סולם שהוא רחב ד' טפחים, כלומר בהשליבות יהיה ד' טפחים רוחב, ושיהא סולם קבוע, והיינו שיש לו לא פחות מד' שליבות. אבל פחות מכאן - הוה עראי, ואינו מועיל אלא אם כן שליבותיו וזרועותיו של הצדדים כבדות, שאז כובדו קובעו להיות קבע.
וצריך להעמיד סולם כנגד הסולם שמעבר השני, או פחות מג' טפחים בריחוק שעולה מכאן ויורד מכאן. אבל ג' וכל שכן יותר - אינו מועיל, כשהכותל פחותה מד' טפחים רוחבו, דאין זה הילוך יפה. אבל כשהכותל רחבו ד' טפחים, אפילו הסולמות רחוקים זה מזה, עולה על הסולם והולך על הכותל עד הסולם שמעבר השני, ויורד לחצר, דמשך רוחב ד' טפחים יפה להילוך.
סימן שעב סעיף יז
[עריכה]וצריך שיגיע הסולם עד ראש הכותל, או פחות מג' טפחים מראשו. ואין צריך שיעמיד הסולם בשיפוע, אלא אפילו זקוף הוה כפתח, דזהו כאיצטבא, שגם כן אינה בשיפוע. (ע"ח.)
ולכן לפעמים אין צריך סולם גבוה י' טפחים, כגון שהכותל אינה אלא י' טפחים - מעמיד אצלו סולם שגובהו ז' טפחים ומשהו, ומעמידו אצל הכותל, וכן מעבר השני. והסולם רחב ד' כמ"ש, ומועיל הסולם בין להשתמש על הכותל, שעושה לזה תשמישו בנחת שעומד על הסולם ומשתמש, ובין לערב יחד, כשמעמיד סולם גם מעבר השני, כיון שלא נשאר ג' טפחים עד ראש הכותל, ואז לענין תשמיש על הכותל שניהם שוים כמובן.
סימן שעב סעיף יח
[עריכה]היתה הכותל של עפר גבוה יותר מי' טפחים ועקר חוליא מראש הכותל להמעיטו מי' גובה, אם יש בזה משך ד' טפחים - מהני בין לעשותו כפתח לערב יחד, אם העקירה על פני כל רוחב הכותל מעבר לעבר, או אם אינו מעבר לעבר יכול זה להשתמש בכל הכותל, מפני שאצלו תשמישו בנחת. ואם אין בהעקירה משך ד' טפחים - אינו חשוב כפתח לערב יחד, וכן אינו מועיל להשתמש בכל הכותל, ואינו משתמש אלא כנגד המקום הנתמעט.
ואף על גב דבסולם באינו רחב ד', אינו מועיל אף להשתמש נגדו, זהו משום דסולם הפחות מארבעה אין לו שום קביעות ויטלנו מכאן. אבל בעקירת חוליא - הא כנגדו מיהת תשמישו בנחת, ורק לכל הכותל אינו מועיל, מפני שאינו נוח לעמוד בו, אבל כנגדו עומד על הארץ ומשתמש.
סימן שעב סעיף יט
[עריכה]בנה איצטבא אצל הכותל למעטו מגובה עשרה, אם יש בה ארבעה אורך במשך הכותל, ובולטת גם כן ד' טפחים, דהוי ארבע על ארבע - מועיל להשתמש בכל הכותל. ואף על גב דבסולם ובחוליא לא בעינן ד' על ד', מיהו באיצטבא בעינן, דאיצטבא אין נוח בה לעמוד כשאין בה ד' על ד', דבסולם אוחז בצדדי השליבות, וכן בחוליא אוחז את עצמו בצדדי הכותל. אבל איצטבא שהיא כבנין בפני עצמו, אם אין בה ד' על ד' - לאו כלום היא.
ומכל מקום אפילו בד' על ד' אינו חשוב כפתח לערב יחד, עד שיגיע לראש הכותל, או בפחות מג', וגם בסולם כן הוא. ורק בחוליא לא הצרכנו רק להמעיט מעשרה, מפני שמגוף הכותל היא, והוה כפתח גמור. ואם אין בה ארבעה על ארבעה - אינו מועיל אף להשתמש נגדו, מטעמא דכתיבנא.
סימן שעב סעיף כ
[עריכה]כפה ספל שיש בו ד' על ד' וגבוה כל שהוא בין מעט בין הרבה, ומיעט בו גבהו מעשרה - מותר להשתמש כנגד המיעוט, ולא בכל הכותל. וגריעא מאיצטבא, משום דאין לה קביעות שיטלנה מכאן כיון שהיא כלי. (מג"א סקי"ז) ויש אומרים דדינה כאיצטבא, ומשתמש בכל הכותל. (ב"ח וט"ז סק"ז)
ודע, דבספל אינו מועיל עד שיחברנו בטיט, דאם לא כן לאו כלום הוא, שמיד יטלנו. וצריך לחברו בחיבור חזק, עד שיהיה נמנע מליטלו ממקומו עד שיחפור בדקר. אבל אם רק הטיט מונח עליו - מותר ליטלו, ואינו בסיס לדבר האסור להטיט שהוא מוקצה, שהרי אין כונתו שהספל ישמש להטיט שיהא בסיס לו, אלא אדרבא הטיט משמש להספל. ולפיכך אין שייך שהספל יהיה בסיס להטיט, כמ"ש כעין זה בסימן רנ"ט, (מג"א סקי"ח) ולכן אין לזה שום קביעות עד שיחברנו בחוזק כמ"ש.
סימן שעב סעיף כא
[עריכה]בנה איצטבא על גבי איצטבא, אם יש בתחתונה ד' על ד' וממעטו מי' טפחים - הרי זה ממעט, שהרי אין צריך להעליונה כלל. ואפילו אין בתחתונה ד' על ד' ויש בעליונה ד' על ד', ואין בין תחתונה לעליונה ג' טפחים - גם כן ממעט, דחשבינן להו כחדא.
ואף על פי שהמיעוט הזה קצר הוא מלמטה, הואיל ומתמלא שיעורו מלמעלה ואין ביניהן ג' - הוי מיעוט. אבל כשיש ביניהן ג' טפחים - הוי מיעוט באויר, ולאו שמיה מיעוט. (רש"י ע"ז:)
וזה מהני רק להשתמש עליו, אבל לא מהני למיהוי פתח לערב יחד, אפילו אם גם השני עשה כן בעבר השני, עד שתגיע האיצטבא לראש הכותל או בפחות מג'. וזהו לפי הטור והש"ע סעיף י"א.
אבל מהרמב"ם פרק ג' דין ה', מבואר באיצטבא על גבי איצטבא דאם רצו מערבין אחד ע"ש, ואולי כונתו בהגיעו לראש הכותל. (עיין ב"י ועיין מ"מ שם הלכה י"ג שכתב דכל מיעוט הוא עד ראש הכותל בפחות מג' ודו"ק)
סימן שעב סעיף כב
[עריכה]זיז היוצא מן הכותל שבין שני החצרות, והוא כעין דף ויש בו ד' על ד', והניח עליו סולם כל שהוא, אף שאין בו שיעור סולם שנתבאר - מועיל להתיר לו תשמיש הכותל, כשאין מן הזיז עד ראש הכותל י' טפחים, שעומד על הסולם ועולה על הזיז ומשתמש בהכותל.
ואף שסולם עראי הוא, מכל מקום כיון שהוא סמוך להזיז לא יטלנו משם. אבל לערב יחד, (גם אם) [אם גם] השני יש לו כזה - אינו מועיל, אלא אם כן סומכו לראש הכותל או בפחות מג', (מג"א סקי"ט) ורק לתשמיש מועיל, דמקרי לזה בנחת כמו שנתבאר.
וגם זהו דוקא שלא תהא שליבה התחתונה של הסולם גבוה מן הארץ שלשה, שיהא נוח לעלות בו, וכן לא יהא בין שליבה לשליבה שלשה. ואף על גב דבסולם קבוע לא התנינו תנאי זה, זהו משום דהוא סולם קבוע, ונוח לעלות אף ביתר משלשה, מפני שהרגל עומדת יפה. אבל בכאן בסולם עראי, כשהוא יותר מג' אינו נוח לעלות בו.
סימן שעב סעיף כג
[עריכה]כפי מה שבארנו כן נראה לי מסידור לשון הטור והש"ע, שבסולם קבוע לא כתבו תנאי זה, ובסולם שאצל הזיז ביארו תנאי זה. אבל לפי הנראה מדברי הש"ס, אין תלוי בטעם זה. והכי איתא בגמרא: (שם) "סולם ששליבותיו פורחות... ואין בין זה לזה ג' - ממעט".
ופירש רש"י, דסתם סולם הוא סולם של מדרגות, כעין העשוים אצלינו בקביעות לעלות על עליות, והם כמו מדרגות. וסולם ששליבותיו פורחות הוא כסולמות שלנו, שפורחות זו על זו ויש אויר ביניהן ע"ש.
ואם כן החילוק פשוט, דסולם של מדרגות שהם רחבים, אף על פי שיש ג' בין מדרגה תחתונה להארץ ובין מדרגה למדרגה - נוח לעלות, ולא כן בסתם סולם. והטור והש"ע שהזכירו פרט זה בסולם שתחת הזיז, לא ידעתי טעמן, והרמב"ם באמת לא הזכיר זה בסולם שאצל הזיז. אמנם הך דשליבותיו פורחות - השמיטו כולם, ונעלם ממני הטעם וצ"ע.
סימן שעב סעיף כד
[עריכה]ובסולם שאצל הזיז צריך שיהיה הסולם על גב הזיז, והיינו שיסמוך ראש הסולם בהזיז, דהוויין כחדא מילתא. אבל להעמידו סמוך להזיז - אינו מועיל, שאינו דרגא להזיז אלא מרחיבו, ואנן מדרגה להזיז בעינן.
והנה אם הכותל אינה גבוה עשרים טפחים - די בזיז אחד ומעמידו באמצע הכותל, שאין עד הארץ י' טפחים, וגם עד ראש הכותל אין כאן י' טפחים. ומעמיד סולם תחת הזיז כמ"ש, ועולה על הזיז ומשתמש בהכותל.
ואם הכותל גבוה עשרים - צריך שני זיזין, אחד בתוך י' התחתונים, ואחד בתוך י' העליונים. ומעמיד סולם גם על הזיז התחתון, ועולה בו על הזיז העליון ומשתמש בהכותל. ולכן יזהר שלא יהיו הזיזים זה כנגד זה, דאי אפשר להעמיד סולם בכהני גווני, אלא הזיז העליון יהיה משוך מזיז התחתון במשך הכותל, ויעמיד עליו סולם ויטיהו לצד הזיז העליון.
ואף על פי שאמרנו בסולם קבוע שגם כשמעמידו שלא בשיפוע הוי מיעוט - זהו בסולם קבוע ואצל הכותל. אבל סולם עראי אצל הזיז, אם לא יהיה בשיפוע קצת - לא יוכל לעלות, ולכן כשזיז אחד משוך מהשני במשך הכותל - יכול להעמידו להסולם בשיפוע קצת כמובן. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שעב סעיף כה
[עריכה]בסולם שאצל הכותל, אם לא היה לו סולם שרחב ד' טפחים, והעמיד שני סולמות שביחד הם רחבים ד' טפחים, ועשה כדי שתהא נוח לעלות, והיינו שהרחיק קצת סולם מסולם ומילא האויר שביניהם בקש, וכונתו היתה שיחזיק את עצמו בידיו בהסולמות וברגליו יעלה על הקש - אינו מועיל, דאין זה תשמיש נוח לעלות על הקש.
ואינו מועיל לא להתירו להשתמש עליו, וכל שכן שלא לערב יחד, אם גם השני יעשה כן מעבר השני, מפני שמקום מעמד הרגלים הוא באמצע הסולם, ואין טוב לעלות בקש.
אבל להיפך - מהני, שיעמיד הסולם באמצע והקשים מן הצדדים, ויאחז בידיו בהקשים ורגליו עולות בהסולם. ולכן אפילו אם אין הסולם רחב ד' - מהני, בין להשתמש על הכותל, ובין לערב יחד אם משני הצדדין יעשו כן, מפני שזהו הילוך יפה, ובתנאי שהסולם יגיע לראש הכותל כמ"ש בסעיף י"ז. (מג"א סקכ"ב)
סימן שעב סעיף כו
[עריכה]אין הסולם רחב ד' וחקק אצלו בכותל בצדדי הסולם מכאן ומכאן להשלימו לארבעה, וכגון שהכותל עב ובולט מצד הסולם, (תוספות ע"ח: ד"ה 'חקק') די לו שיחוק ד' בגובה י'. ואפילו הכותל גבוה הרבה, כיון דהסולם מגיע עד ראש הכותל, ואף שאינו רחב ד', מכל מקום כיון שבגובה עשרה יש רוחב ד' - הוי כפתח.
ואם לא העמיד סולם כלל, אלא חקק בכותל כמין שליבות של סולם לעלות בו - צריך שיחוק בכל גובה הכותל, דלא דמי לסולם שאין צריך ארבעה עד ראש הכותל, משום דבסולם נוח לעלות, ולא כן בחקיקות שבכותל. לפיכך צריך ד' עד ראשו, או פחות מג'. (גמרא ע"ח:) והרמב"ם פרק ג' דין י"א הסיב דין זה לענין אחר לגמרי ע"ש.
סימן שעב סעיף כז
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ט"ו:
- "היה אילן בצד הכותל ועשהו סולם לכותל - אם רצו מערבין אחד. אבל אם עשה אשרה סולם לכותל - אין מערבין אחד, מפני שאסור לעלות עליה מן התורה, שהרי אסורה בהנאה. והרא"ש ז"ל כתב בהיפך, דאילן אינו מועיל ואשרה מועלת, והוא שתהא יבשה" עכ"ל.
וטעם דיעה ראשונה באילן, דאף על גב דאסור להשתמש באילן, מכל מקום כיון דזהו רק שבות, וזמן קניית העירוב הוא בין השמשות, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, ואף על גב דכאן לפתח אנו צריכין כל השבת - מכל מקום העיקר הוא בין השמשות.
ולכן דעת הרא"ש דודאי אסור, דלכל היום צריך בהיתר פתח. ובאיסור אשרה סובר הרא"ש, כיון דהוא איסור צדדי לא מאיסורי שבת - לא חיישינן לה. ואי משום דגם בה יש שבות, דמשתמש באילן, מיירינן כשהיא יבישה.
ואף על גב דלעיל בסימן של"ו אסרינן גם ביבש, מכל מקום עיקר האיסור הוא בלח, וביבש החמירו משום סייג כמבואר שם, אבל עיקר גזירת חכמים הוי רק בלח. (עיין מג"א סקכ"ו שהקשה כן ולפמ"ש אתי שפיר, כמבואר בעירובין ק':, שגזרו ביבש מפני שאינו ניכר ע"ש)
סימן שעב סעיף כח
[עריכה]חריץ שבין שתי חצרות עמוק י' ורחב ד', ומהלך על כל ההפסק שבין החצרות, ולא נשתייר ד' טפחים ביחד בלא חריץ - הוה הפסק ככותל, ומערבין כל אחד בפני עצמו ולא שניהם ביחד. ואפילו מילאוהו תבן וקש - לא הוי סתימה, כל זמן שלא ביטלן בפירוש שיהיו שם תמיד, וכל שכן פירות.
אבל אם היה מלא עפר וצרורות, אפילו לא מילאוהו בכונת ביטול אלא נתמלא ממילא - סתמא מבטל להו, אלא אם כן פינן משם, וצריכין לערב דוקא ביחד. וביטול לשבת אחד - לא מהני לבטולי מחיצה, דאף על גב דלשארי דברים מהני, אבל לא לביטול מחיצה. (שם סקכ"ז בשם תוספות פ"ד: ד"ה 'בור')
סימן שעב סעיף כט
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ז:
- "יש אומרים דאם מלאה בפירות סתמא - בטלי להו, דדרכן לעשותן שם אוצר" עכ"ל.
כלומר שחולקים על דיעה ראשונה שצריך ביטול עולם, ודי בביטול לשבת זו. ואף על גב דגם בשבת זו יכול ליטול משם, כמ"ש בסימן של"ג, מכל מקום לאו אורחא להשתמש הרבה עד שתבטל מסתימתה. (עיין מג"א סקכ"ח שהקשה זה על הרמ"א, אך כבר תירץ הא"ר סקכ"ד כמ"ש. ומה דאוקמה הגמרא פ"ד. בטיבלא, הוא הדין לאוצר ע"ש)
סימן שעב סעיף ל
[עריכה]אם נסתם החריץ במקצתו בעפר וכיוצא בזה, שמבטלו לעולם, אם יש כאן משך ד' טפחים באורך החריץ - הוי כפתח, ורצו מערבין ביחד ורצו שנים, וזהו עד משך י' אמות. ויותר מזה - הוי כפירצה יותר מעשר, ומערבין אחד ואין מערבין שנים. (וזהו כונת הרר"י שהביא הט"ז סק"ט)
וכן אם נתן על החריץ נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, כמין גשר משפת החריץ משפתו אל שפתו - חשוב כפתח, ואם רצו מערבין ביחד ואם רצו מערבין שנים, וכן בזה עד עשר - הוה כפתח. יותר מזה - הוי כפרצה, ומערבין אחד ולא שנים.
ואם נתן הנסר לאורך החריץ, ומיעטו מרחבו עד שאין בו ד' רוחב, אם נתנו על פני כל אורך החריץ - בטלה המחיצה ומערבין ביחד. ואם לא לכל האורך - הוי כפתח עד י' אמות.
ובלבד שיהיה על משך ד' טפחים באורך החריץ, דאם לא כן - לאו כלום הוא, ומערבין שתים. ואם החריץ לחצר אחד עמוק י' ולהשני אינו עמוק י', או שהוא שוה לשניהם - בכל זה דינו ככותל שנתבאר בסעיף י"ג ובסעיף י"ד ע"ש.
סימן שעב סעיף לא
[עריכה]גדיש של תבן שבין שתי חצרות, אם הוא גבוה י' - כל אחד מערב לעצמו, דמחיצה גמורה היא. ואף על פי שבמשך העת יטלוה, מכל מקום גם מחיצה לשעה הוה מחיצה, והוא הדין גדיש של תבואה ושל זרעים.
ואם נתמעט בחול מי' טפחים - צריכים לערב ביחד, אבל אם נתמעט בשבת - אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה', ואם נתמעט עד י' אמות - הוה כפתח.
וכל זמן שלא נתמעט, אסור לשום אחד מהן ליתן לתוך קופתו בשבת מן התבן להאכילה לבהמתו, דחיישינן שמא יתן כל כך עד שיתמעט מעשרה. ואף על גב דבשבת 'הואיל והותרה - הותרה', מכל מקום אסור לכתחלה לעשות כן. (ת"ש סקנ"ה) ואפילו להעמידה שם כדי שתאכל אסור, דגם חשש מוקצה יש בזה. אבל יכול לעמוד בפניה מרחוק, כדי שלא תסור למקום אחר.
ולהמעטת מחיצה אין חשש באכילתה, שלא תאכל כל כך עד שיתמעט מי' טפחים ביתר מי' אמות. ודמי דין זה להדין שנתבאר בסימן שכ"ה בליקט כותי עשבים ע"ש. (ובזה יש ליישב תמיהת הט"ז סק"י על הב"ח ע"ש, ומהב"י לא משמע כן ע"ש ודו"ק)
סימן שעב סעיף לב
[עריכה]ולהרא"ש, אפילו בחול אסור ליתן לקופתו, וכן להעמיד בהמה בידים, דחיישינן שמא יתמעט בערב שבת מי' טפחים ולאו אדעתיה. אבל משום מוקצה - לא סבירא ליה להרא"ש, דהכא לא הוי מוקצה, דאין זה כסתירת אהל. (מג"א סק"ל)
במה דברים אמורים - בגדיש שבין שתי חצרות. אבל גדיש שבין שני בתים, שכל אחד מערב לעצמו - מותר ליתן לתוך קופתו ולהאכיל ממנו בהמתו בידים, דכיון דאיכא תקרה ומחיצה - יהיה ניכר כשיתמעט מי' טפחים במשך יותר מי' אמות.
ולא מיבעיא אם הגדיש מגיע עד התקרה, שיהא ניכר כשינטל, אלא אפילו אין מגיע לתקרה - גם כן יהא ניכר כשיחסר הרבה. (ומ"ש המג"א בסקל"א, דבית אחד פתוח לחצר זה והשני לחצר אחרת ולא עירבו ב' החצרות יחד עכ"ל, ודאי שיש לומר כן, אבל אין צריך לזה, דיש לומר דפתוחים לחצר אחד, אלא שבצד זה יש שני בעלי בתים בשני חדרים שעירבו ביחד, וכן בצד השני. וכשיתמעט מי' טפחים - יאסרו זה על זה ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעג
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שתי עליות זו כנגד זו, ורוצים לערב על ידי גזוזטרא
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן שעג סעיף א
[עריכה]יש לפעמים ששני בתים יעשו עירוב ביחד, אף על פי שהרשות הרבים מפסיק ביניהם, כגון שני אנשים הדרים בשני עליות זו כנגד זו, ורוחב הרשות הרבים מפסיק ביניהם. ומשתי העליות בולטות שני גזוזטראות זו כנגד זו, והם נסרים רחבים שבולטין מכותלי העליות זו כנגד זו, ולמעלה מי' מהארץ, ואין שני הגזוזטראות מגיעות זו לזו.
ונתן מזו לזו נסר רחב ארבעה - נעשה כפתח, ואם רצו מערבין כאחד ואם רצו מערב כל אחד לעצמו, דזהו כשתי חצרות וביניהן פתח. וצריך לקבוע הנסר במסמרות, שלא יתנדנד ולא יטלנו בשבת. (עיין מג"א סק"א)
ואם תשאל, הלא הרשות הרבים מפסיק ביניהם, אמנם למעלה מי' אינו רשות הרבים, כמ"ש בסימן שמ"ה.
סימן שעג סעיף ב
[עריכה]ודוקא כשהגזוזטראות היו זו כנגד זו. אבל אם היו זו שלא כנגד זו, שאחת משוכה למזרח ואחת משוכה למערב - אינם יכולים לערב יחד, אפילו נתנו נסר רחב ד' מזו לזו, שהרי הנסר יבא מקרן זו לקרן זו, ופתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. (שם סק"ג)
ואף על גב דאין זה דמיון, ובכותל בסולם נתבאר בסימן הקודם, דכיון דהכותל רחב ד' - לא חיישינן מה שהסולמות אינן זה כנגד זה, מכל מקום הכא בגובה באויר אם אינן ההילוך זו כנגד זו - אינו הילוך יפה אף ברחב ד', דבעיתא שלא יפול, וכן אם אחת גבוה מחבירתה.
וזהו כשמשוכה זו מזו ג' טפחים או גבוה זו מזו ג' טפחים. אבל אם הם תוך ג' מזו לזו, בין בריחוק בין בגובה - חשיב שפיר פתח, דכל פחות מג' כלבוד דמי, והוה כמונחים בשוה.
סימן שעג סעיף ג
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א: "ואם אין המרחק שביניהם ארבעה - אפילו בלא נסר נמי דינא הכי" עכ"ל.
כלומר הא דמצרכינן נסר - משום דמופלגות זו מזו הרבה. אבל אם מגיעות זו לזו - אין צריך נסר, ואפילו אין מגיעות ממש אם רק אין בריחוקם ד' טפחים - פסעי לה ויכולים לערב כאחד.
ואם ממש מגיעות זו לזו, או בפחות מג' - נראה דרק מערבין אחד ולא שנים. והכי תניא בתוספתא ריש פרק ח', דאפילו בפחות מד' - מערבין אחד. וזה לשון התוספתא:
- "שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, בין זו לזו ארבעה טפחים - מערבין שנים ואין מערבין אחד. פחות מכאן - מערבין אחד ואין מערבין שנים" עכ"ל, ומיירא בלא נסר.
(ופליאה עצומה דגירסת הרי"ף והרא"ש בהמשנה דחלון (ע"ח:) גם כן כן, שכתבו: "וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו - מערבין אחד ואין מערבין שנים. פחות מכך - מערבין שנים ואין מערבין אחד" ע"ש, וכן הוא ברמזים. ולפלא על הטור והב"י שלא זכרו מזה מאומה, וגם הך 'פחות מכך' אין לו טעם. ולולא דמסתפינא, הייתי מגיה בדבריהם כבתוספתא. ובירושלמי על משנה זו אומר: "אית תני מערבין שנים ולא אחד, אית תני מערבין אחד ולא שנים. מאן דמר שנים, פחות מכן - בנסר, מאן דמר אחד, פחות מכן - בחלל" עכ"ל, והוזכרו שני הגירסאות, וצריך ביאור ודו"ק)
סימן שעג סעיף ד
[עריכה]ולפי זה דיני גזוזטראות כן הוא, שאם מגיעות זו לזו, או בפחות מג' - מערבין אחד ולא שנים, אם לא שמקצתם מגיעות זו לזו ומקצתם אין מגיעות, ובמה שמגיעות אין כאן יותר מעשר אמה, דאז אם רצו - מערבין אחד, ואם רצו - מערבין שנים.
ואם רחוקים ד' ולא נתן נסר - מערבין שנים ולא אחד. ואם רחוקים בפחות מד', לפי התוספתא - מערבין אחד ולא שנים. אבל רבותינו בעלי התוספות כתבו, (ע"ח: ד"ה 'וכן' ע"ש) דפחות מד' - אם רצו מערבין אחד ואם רצו שנים. וכשנתן נסר מזו לזו, אם הנסר פחות מי' אמה או י' בשוה ואינו במילואם של הגזוזטראות - אם רצו מערבין אחד ואם רצו שנים, ואם הנסר במילואם או יותר מי' אמות - מערבין אחד ולא שנים. (וכ"מ במג"א סק"ב ודברי הט"ז סק"ב דחוקים מאד וכן כתב הא"ר ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעד
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
נסתם פתח או חלון וכשנפרצה כותל מה דינו
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שעד סעיף א
[עריכה]כבר נתבאר כמה פעמים, דשבת, הואיל והותרה - הותרה. כלומר דאם בכניסת השבת היה הדבר בהיתר, אף על פי שאחר כך נתקלקל ההיתר - אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה'.
ומובן הדבר שאין זה בשינוי מחיצות גמורות, כגון שנפלה המחיצה שבין רשות היחיד לרשות הרבים, האם גם בזה נאמר 'הואיל והותרה - הותרה' - פשיטא שאין סברא לומר כן. אלא אמרינן זה במקום שלא נעשה שינוי גדול בהמחיצות, או שאינו נוגע למחיצות כלל, כמו שיתבאר בס"ד, וכן מבואר בגמרא. (סוף פרק קמא בענין זה, ד'הואיל והותרה - הותרה', אומר שם עד כאן לא קאמר ר"י אלא דליתנייהו למחיצות וכו', עיין שם)
סימן שעד סעיף ב
[עריכה]לפיכך שנים שהיה ביניהם פתח או חלון ועירבו ביניהם, ונסתם בשבת הפתח או החלון, והרי אינם פתוחים זה לזה - מכל מקום מותרים לטלטל מזה לזה דרך חורים וסדקים שביניהם, דהואיל והותרה - הותרה, וכן מעל גבי הכותל מותרים לטלטל.
וכן אם היה כותל בין שתי חצרות, ועירבה כל אחת לעצמה, ונפרץ הכותל בשבת - מותרים לטלטל כל אחד בחצרו אפילו כלים ששבתו בתוך הבית, ד'הואיל והותרה - הותרה'. ואף על גב דזהו שינוי במחיצה - אין זה מחיצה המפסקת בין רשויות נפרדות, כמו בין רשות היחיד לרשות הרבים או בין רשות היחיד לכרמלית, אלא בין רשות היחיד לרשות היחיד, והוי כאין כאן שינוי במחיצות.
אבל אם באמת נפרצה החצר לרשות הרבים או לכרמלית - אסור, ולא אמרינן בזה 'הואיל והותרה - הותרה', ואם נפרץ החצר לכרמלית - נעשה גם הוא ככרמלית. אמנם יש בזה צד קולא, דמותר לטלטל שני אמות בחצר ושני אמות בהכרמלית. ויש אומרים דגם זה אסור, דלהחמיר לא אבד ממנו שם חצר, (מג"א סק"ג) ורבינו הב"י בספרו הגדול כתב דמותר ע"ש. (ובת"ש סק"ו כתב שזהו מחלוקת רש"י עירובין כ"ד. ותוספות שבת ט' ע"ש)
סימן שעד סעיף ג
[עריכה]ודע דבהך דעירב דרך הפתח ונסתם הפתח, שנתבאר דמותרין לטלטל (כמקודם) [כמקדם] מחצר לחצר דרך חורין וסדקין ומעל הכותל, כתב רבינו הב"י בסעיף א', דלהרמב"ם אין מותר לטלטל אלא בכל חצר לעצמה, אבל לא מחצר לחצר. והרבותא, אף על פי שחצר אחד הוא בלא עירוב, שהעירוב מונח בהחצר השני - ומכל מקום מותרים לטלטל. וזה לשון הרמב"ם בסוף פרק ג':
- "שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח ונסתם הפתח - כל אחת ואחת מותרת לעצמה, הואיל והותרה מקצת שבת - הותרה כולה" עכ"ל, והשיגו הראב"ד, דלעצמם אין צריך לומר, אלא אפילו מזו לזו כקודם הסתימה ע"ש.
ולעניות דעתי אין כוונת הרמב"ם כן, דאם כן לא הוה ליה לומר 'כל אחת ואחת מותרת לעצמה', כיון דהרבותא אינה אלא בהחצר שאין בה העירוב. וכונת הרמב"ם כן הוא לפי תורף הענין, שהניחו עירוב לטלטל מזו לזו ועתה נסתם הפתח, ואין מקום לטלטל מזו לזו. ומכל מקום - העירוב קיים, וכל אחת ואחת מותרת לעצמה, כלומר כמו קודם הסתימה, לעשות כל חפצה בשתי החצרות. ואם המצא תמצא איזה סדק שיכולים לטלטל משם להחצר השני - ודאי דמותר, ולא חלקם הרמב"ם אלא משום דבעל כורחו נפלגו, ואין כונתו לאסור הטלטול מחצר לחצר.
סימן שעד סעיף ד
[עריכה]ואם עירב לשנה ונסתם הפתח בימי החול - בטל העירוב, כיון שלא היה פתוח בכניסת השבת. אבל אם חזר ונפתח בימי החול - הוי עירוב. ולא אמרינן דכיון שנסתם בטל העירוב לגמרי.
ולא עוד, אלא אפילו נסתם בחול ונפתח בשבת - מותרים לטלטל, דעצם העירוב לא בטל. ואפילו סתם בכונה לבטלה מפתח - מכל מקום העירוב קיים, ומתי שתפתח חוזר להכשירו.
ויש מי שאומר דאם פרץ פצימי הפתח - נתבטל העירוב לגמרי, וצריך עירוב אחר לכשתפתח. (ב"ח) ואינו עיקר, דכאן אינו תלוי בגלויי דעתא בסתימת הפתח, אלא בשעת עשיית העירוב. (ט"ז סק"א ומג"א סק"א)
סימן שעד סעיף ה
[עריכה]ויש מי שרוצה לומר דבסתמה בכונה לא מהני אלא כשנפתחה בחול, דאז אמרינן דבכניסת שבת חזר זה, וכיון לשם עירוב. אבל אם נפתחה בשבת, והוא בכונה ביטלה מפתח, הרי לא רצה בכניסת השבת שתהיה הפת לשם עירוב. (מג"א שם) דבשלמא בנסתמה ממילא, יש לומר דחשב על העירוב דכשתפתח יהיה עירוב, ולא הסיח דעתו בכניסת השבת, אבל לא כשבעצמו סתמה. (שם)
אבל מדברי רבינו הרמ"א בסעיף א' שכתב אחר 'ונפתח בשבת' - 'ואפילו סתמה במזיד', משמע להדיא דאפילו בכהני גווני מותר. ויש לומר בטעמו, דזה שסתם הפתח לא כיון לביטול העירוב, אלא שלא רצה בפתח זה עד שיעלה על דעתו לפותחה או לעשות פתח אחר. אבל השיתוף של הפת - לא ביטל מעולם.
סימן שעד סעיף ו
[עריכה]חצר קטנה שנפרצה קודם שבת במילואה לגדולה, ואין בהפירצה יותר מעשר אמות - גדולה מותרת להוציא כלים ששבתו בבית לחצרה, אם עירבה לעצמה, וקטנה - אסורה להוציא כלים ששבתו בבית לחצרה, אלא אם כן עירבו ביחד.
וזהו דוקא כשנכנסין כותלי קטנה להחצר של הגדולה, שהכל רואים דגיפופי חצר של הגדולה אינם מהקטנה, דאם לא כן גם הקטנה מותרת ב'נראה מבחוץ ושוה מבפנים', דהעומד מבחוץ אחורי הקטנה יתראה לפניו הגיפופים שהם גם מהקטנה. ודוקא כשמופלגים ג' טפחים הכתלים של הקטנה מהגדולה, דפחות מג' - כלבוד דמי, וניתרין על ידי 'נראה מבחוץ', וכבר נתבארו דינים אלו בסימן שס"ג ע"ש ובסימן שס"ה.
סימן שעד סעיף ז
[עריכה]וכן גג קטן שנפרץ קודם שבת במילואו לגג גדול - הקטן אסור להעלות עליו כלים ששבתו בבית, אלא אם כן עירבו יחד, והגדול - מותר כשעירבה לעצמה.
וכתבו הטור והש"ע בסעיף ד' דזהו דוקא שיהיו מחיצות הבית של הגדולה ניכרות למי שעומד על הגג, דהיינו שהגג הולך בשוה עם הכתלים, דאמרינן 'גוד אסיק מחיצתא'. אבל אם אינן ניכרות, כגון שהגג בולט על פני הכתלים - הוי כרמלית, אלא אם כן פתוח לו מהבית חלון ד' על ד', עכ"ל.
ולמה הוי הגג כרמלית, והרי הוא רשות היחיד גמור, אלא דמיירי שהבליטה היא ד' טפחים שהוא שיעור כרמלית, ואם כן כל הגג נפרץ במילואו לכרמלית, והוי גם הוא כרמלית. (מג"א סק"ה) ואם בולט קצת - לא אמרינן 'גוד אסיק', אבל אם אינו בולט - הוה רשות היחיד גמור, כמו עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד'. (שם) ומכל מקום כששני הגגין פרוצין זה לזה - אוסר זה על זה, (שם) כשאין להם גיפופין.
(והמהרש"א ריש פרק 'כל גגות' בד"ה 'במחיצות' כתב דלאו מפני עצם הבליטה הוי כרמלית, אלא כיון שבולט קצת אין כאן 'גוד אסיק', וממילא דהוי כרמלית' וצ"ע)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעה
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני מרפסת שבחצר ותל וזיזים
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
סימן שעה סעיף א
[עריכה]חצר שיש בו הרבה בתים והרבה דיורים בעליות, ולפני העליות יש מרפסת שקורין גאנא"ק, ועל המרפסת נסמך סולם של מדרגות מהחצר אל המרפסת, ובני העליות יוצאין מביתם למרפסת, ומשם יורדין דרך הסולם אל החצר, ומהחצר יוצאין לרשות הרבים - דינם כשתי חצרות, דכבר נתבאר בסימן שע"ב, דסולם - תורת פתח עליו, והוה כשני חצרות ופתח ביניהם.
ויכולים אלו לערב לעצמם ואלו לעצמם כשירצו, ויהיו בני העלייה אסורים לטלטל ממרפסת לחצר כלים ששבתו בבית, וכל שכן מביתם לחצר. וכן בני החצר - אסורים לטלטל מחצר למרפסת כלים ששבתו בתוך הבית, וכל שכן מבית למרפסת.
ומכל מקום, אם עירבו בני החצר לעצמן ובני המרפסת לא עירבו כלל - אוסרים בני המרפסת על בני החצר מטעם אחר, דכיון דהילוכם הוא דרך החצר, והם אסורים במקומם, וקיימא לן לקמן בסימן שע"ח, דרגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה ע"ש. אבל בני המרפסת כשעירבו לעצמן ובני החצר לא עירבו - לא איכפת להו, מפני שאין בני החצר עוברין דרך המרפסת.
ואם בני העליות אין להם הילוך כלל דרך החצר, והיינו כגון שהמרפסת הוא לצד רשות הרבים, והסולם עומד ברשות הרבים - אין להם שייכות כלל זה עם זה, ואין יכולין לערב יחד, כיון שאין להם פתח להחצר. ודרך חלון גם כן אי אפשר, שהרי החלונות בהעליות פשיטא שהם למעלה מי' טפחים. (ולרש"י גם רגל המותרת במקומה אוסרת בחצר אחד, וכן נראה מהרמב"ם והרע"ב)
סימן שעה סעיף ב
[עריכה]מדברים אלו למדנו, בהכרכים שיש בכל חצר ריבוי דיורים, והבניינים הם תחתיים שניים ושלישיים, וכולם יש להם מרפסת בפני עצמן, ויוצאין להחצר כל אחד דרך מרפסת שלו - שיכולים בעלי דיורים התחתונים לערב לעצמם והעליונים לעצמן, והחצר יהיה שייך לבני התחתונים.
אך אם העליונים לא יערבו לעצמן - יאסרו על התחתונים את החצר, כדין 'רגל האסורה במקומה'. וטוב ונכון שכל החצר יערבו ביחד, או אחד יזכה להם ויערב בשביל כולם, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות. (ואם יש דיורין שאינן פתוחין לחצר כלל אלא יוצאין דרך מרפסת לרשות הרבים - אי אפשר להיות להם חלק בהעירוב, אלא שאין זה מצוי כלל שלא יהיה להם פתח לאחד הבתים או להחצר)
סימן שעה סעיף ג
[עריכה]בחצר ומרפסת שנתבאר שהחצר שייך לבני החצר, והמרפסת שייך לבני העליות, מיהו אינן דומין בכל דבר זה לזה. והיינו דבהמרפסת - כל הנמצא בהמרפסת שייך רק לבני המרפסת, ובהחצר אינו כן. כלומר שיש לפעמים שעומד בחצר תל גבוה או עמוד גבוה, והוא שייך למרפסת ולא לבני החצר. ויש ששייך לבני החצר ולא לבני המרפסת, ויש לפעמים ששניהם אסורים בו, כמו שיתבאר.
וטעם הדבר כן הוא דכך אמרו חז"ל (פ"ג:): דבר ששני רשויות שולטות בו, ולאחד הוי תשמישו בנחת ולהשני הוה תשמישו בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת, וכבר הזכרנו זה לעיל סימן שע"ב סעיף י"ד ע"ש.
ולפי זה הדברים הגבוהים שבחצר, אם לבני החצר תשמישו בנחת ולבני מרפסת בקשה - נותנין אותו לבני החצר. ואם לבני המרפסת תשמישו בנחת ולבני החצר בקשה - נותנין אותו לבני המרפסת. ואם לשניהם בנחת או לשניהם בקשה - אוסרין זה על זה, ושניהם אסורים להשתמש בו, ומעתה נבאר מה מקרי בנחת ומה בקשה.
סימן שעה סעיף ד
[עריכה]אם יש עמוד בחצר שאינו גבוה י' טפחים מן הארץ, וגם המרפסת אינו גבוה ממנו י' טפחים - הרי התשמיש לשניהם בנחת, ואוסרין זה על זה. ואף על גב דלהמרפסת הוי התשמיש דרך שלשול מלמעלה למטה, ובהחצר הוי דרך זריקה מלמטה למעלה, וידוע שיותר נוח להשתמש דרך שלשול מדרך זריקה - מכל מקום אין זה כדאי להעדיף זה על זה, ומקרי לשניהם בנחת, ושניהם אסורים להוציא לשם כלים ששבתו בבתים.
האמנם זהו כשהעמיד עומד סמוך להמרפסת בתוך ד' טפחים. אבל אם משוך ממנו ד' טפחים - לדעת הטור לא מקרי תשמישו בנחת לבני המרפסת, שהרי צריכים להשתמש על ידי הפלגת משך, ונותנין אותו לבני החצר. אבל רבינו הב"י בספרו הגדול - אוסר גם בכהני גווני. וכתב, שכיון שתשמיש בני החצר הוא על ידי זריקה, הרי גם בני המרפסת יוכלו להשתמש בזריקה. אף דלא דמי כל כך, דלהחצר שהוא פחות מי' לא מקרי זריקה כלל, מה שאין כן המשך ד' טפחים - מקרי זריקה, מכל מקום דעתו כן הוא. (והמג"א סק"א נוטה לדעת הטור ע"ש)
סימן שעה סעיף ה
[עריכה]ואם להמרפסת יש י' טפחים מהעמוד עד המרפסת, ולבני החצר ליכא י' - נותנין לבני החצר, אפילו עומד סמוך למרפסת. ואם הוא גבוה לבני החצר י' טפחים, ומהמרפסת ליכא י' טפחים, ועומד בתוך ד' להמרפסת - נותנין אותו לבני המרפסת, לפי שלהם תשמישו בנחת ולבני החצר בקשה.
אבל אם היה רחוק מן המרפסת ד' טפחים - שניהם אסורים בו, שהרי שניהם צריכים להשתמש בו על ידי זריקה. ולפיכך שניהם אסורים להוציא עליו כלים ששבתו בבית עד שיערבו.
ואם להחצר גבוה י' וגם מהמרפסת י' - שניהם תשמישם בקשה, ואסורים. אבל כשהוא רחוק ד' טפחים מן המרפסת, ונמצא שלהמרפסת יש שני ריעותות, גובה י' ומשך ד' - נותנין אותו לבני החצר. (ט"ז סק"ב וכ"מ ממג"א)
ואם יש בור עמוק י' בהחצר, דהשתא אם גם גדור הוא י' טפחים בגובה - הוי התשמיש לבני החצר בזריקה ובשלשול, שהרי צריכים להגביה למעלה מן הגדר ולשלשלו להבור. ולהמרפסת - הוי בשלשול לחודה, כתב הרא"ש (פ"ח ס"ג) דנותנין אותו למרפסת.
ואף שלא כתב זה מפורש, מכל מקום מוכח כן מדבריו. ובגמרא לא משמע כן, וכן כתב בהגהות אשר"י שם - וצריך לומר דגם דעת הרא"ש כן, ולא חש לבאר ע"ש. (שכתב רק דהלכה כרב לענין שלשול וזריקה, ולא חש לבאר דהוא הדין שניהם ביחד אצל אחד. והמג"א תפס דהרא"ש לא סבירא ליה כן, ואי אפשר לומר כן ע"ש ודו"ק) (והרמב"ם פרק ד' קיצר מאד בזה ע"ש)
סימן שעה סעיף ו
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ג': "היתה מצבה ד' טפחים לפני המרפסת - אין המרפסת אוסרת על בני החצר, לפי שנחלקת מהם" עכ"ל.
והטעם, דכיון שעשה הפסק לפני המרפסת - גילה דעתו דסליק נפשיה מהחצר. (ט"ז סק"ג) וזהו מרמב"ם פרק ד' דין ט"ז ע"ש, ובטור לא הוזכר זה.
ובאמת לא אבין מה עניינו לדינים אלו, דבגמרא (ס'.) הוזכר זה לענין אחר, כשהמרפסת בעצמה אינה גבוה י' טפחים מהחצר, ואוסרין זה על זה. ועל זה אמרו, שאם עשו מחיצה ד' טפחים - סלוקי נפשייהו מהכא, ואין אוסרין על בני החצר, ויכולין בני החצר לערב לעצמן ע"ש.
אבל בכאן מיירינן דהמרפסת גבוה הרבה מן החצר, ואין אוסרין זה על זה כלל, ומה צריך למחיצה ד' ומה תועיל, הרי גם בלאו הכי סלוקי נפשייהו מהכא. וצריך לומר דסבירא ליה להרמב"ם, דגם בכאן מועיל המחיצה להתיר לבני החצר כל הנמצא בחצר, אפילו מה שתשמישן נוחה למרפסת. (וברור שמטעם זה לא כתב הטור דין זה)
סימן שעה סעיף ז
[עריכה]זיזים שבחצר היוצאים מן הכתלים, כל שהוא למטה מי' טפחים - הרי זה נחשב להחצר, ובני החצר מותרים להשתמש בו ולא בני המרפסת. וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכים להעליות - אנשי עלייה משתמשים בו, ולא בני החצר.
והנשאר בין אחר עשרה התחתונים עד תחלת עשרה העליונים, אלו הזיזין היוצאין שם - שניהם אסורים בהם, ואין משתמשין בהן בכלים ששבתו בבתים, אלא אם כן עירבו ביחד.
סימן שעה סעיף ח
[עריכה]איתא בגמרא (ס'.) אנשי חצר ואנשי מרפסת, שהמרפסת היא בתוך י' טפחים להחצר אלא שעשו סביבה גדר סביב סביב גבוה י' טפחים, והניחו פתח עד עשר אמות - מכל מקום אין יכולין לחלוק בעירוב וצריכין לערב ביחד. ואם לאו - אוסרין זה על זה, כיון שהיא בתוך י' טפחים. והרי היא כאחד מבתי החצר שיש לה פתח להחצר - הרי זה מעכב בעירוב.
אך אם עשו לפני הפתח מחיצה מן ד' טפחים בגובה י' - גלו אדעתייהו דסלוקי סליקי נפשייהו מהכא, ויכולין בני החצר לערב לעצמן. ותמיהני על הפוסקים שהשמיטו דין זה, ונראה דדוקא כאן מהני מחיצה ד', אבל בבית שבחצר לא מהני, ועיין לקמן סימן שצ"ב.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין בור ובאר שבין שתי חצרות
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
סימן שעו סעיף א
[עריכה]כבר נתבאר בסימן שנ"ה, דהקילו חכמים במחיצות על המים, שתהא מחיצה תלויה מתרת בהם, ורואין את המחיצה (כאילו) [כאלו] יורדת עד התהום. ולא חיישינן מה שהמים מתערבים תחת המחיצה, ולא בעינן רק היכר מחיצה.
לפיכך, בור ובאר שבין שתי חצרות, ואין ביניהן פתח או חלון שיוכלו לערב ביניהם, או שיש להם ולא עירבו - אין ממלאין ממנו בשבת בכלים ששבתו בבית, או להכניס המים לבית, שהרי רשות שניהם שולטת בו. אמנם אם ממלאין בכלים ששבתו בחצר וישתו המים בחצר, או ישקו הבהמות בחצר ולא ברפת - אין צריך שום תקון, דכבר נתבאר בסימן שע"ב דחצרות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, אפילו עירב כל חצר לבדו ע"ש.
סימן שעו סעיף ב
[עריכה]וכיצד יעשו מחיצה להתירם להביא לבית את המים, ולשואבן בכלים ששבתו בבית - יעשו מחיצה של י' טפחים, או שתהיה למעלה מן המים רק טפח ממנה יורד לתוך המים וט' טפחים למעלה מן המים, או שתהיה כולה בתוך המים וטפח למעלה מן המים, כדי שתהא ניכרת רשות זה מרשות זה, ולא ילך הדלי לרשותו של חבירו. ומה שהמים מתערבים למטה - לא חיישינן לה, כמ"ש.
אבל המחיצה העליונה שעל פי הבור - אינה מועלת, מפני שלא נעשית לשם היכר המים, ועוד דבעינן סמוך למים ומעט בתוך המים.
ואף על גב דלעיל בסימן שנ"ה גבי גזוזטרא לא הוצרכנו שתהא המחיצה בתוך המים, זהו מפני שעומד למעלה על הגזוזטרא ומשלשל הכל דרך הנקב ביושר, ולא חיישינן שילך הדלי חוץ למחיצה. מה שאין כן כאן, דעומד אצל הבור ומשלשל הדלי - חוששין שמא ילך הדלי באלכסון לחציו של השני. (מג"א סק"א) ולפיכך הצרכנו שתהא קצת מחיצה בתוך המים, למען לא ילך הדלי לעבר השני. וזה יעמוד בכאן וימלא מצד חציו שלו, וזה ימלא מחציו השני.
סימן שעו סעיף ג
[עריכה]וזהו בסתם מחיצה. אמנם אם ירצו להניח מלמעלה על הבור קורה רחבה ד' טפחים - אין צריך לשום מחיצה, דאמרינן 'פי תקרה יורד וסותם', וזהו מועיל אפילו ביבשה, דנתבאר כמה פעמים דבד' טפחים רוחב אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולא בפחות מזה.
ובכהני גווני זה ממלא מצד זה של הקורה וזה ממלא מצד זה, ולא חיישינן שמא ילך הדלי לעבר השני, דשיערו חכמים שאין הדלי הולך יותר מד' טפחים. ומה שהדלי ילך תחת הקורה - לא נראה כל כך כרשות חבירו, כמו שלא חששו לתערובת המים, וזהו מהקולות שהקילו במים, מפני שאי אפשר באופן אחר, וכמ"ש בסימן שנ"ה ע"ש.
סימן שעו סעיף ד
[עריכה]כל מה שנתבאר, זה כשהבור קרוב לשני החצרות. אבל אם רחוק מכל חצר ד' טפחים, כגון שיש שביל קטן בין שני כותלי החצרות והבור בתוכו, אם אין שום חצר פתוחה לו בפתח גמור אלא ממלאין ממנה דרך חלונות הפתוחים לו משתי החצרות, אם יש מן החלונות למים שלשול י' טפחים, שהמילוי הזה הוא תשמיש בקושי, דרך הפלגת ד' טפחים ודרך שלשול י' טפחים - שניהם מותרים למלאות ממנו בשבת בלא שום תקון, ואין אוסרין זה על זה, אפילו הבור הוא של שניהם. כיון שאין משתמשין בו אלא בזריקת הדלי דרך אויר של ד' טפחים, קיימא לן - דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר בכהני גווני, (גמרא פ"ה. לשיטת רש"י) לפי שאין זה חשוב תשמיש כלל, אלא אם כן הוא בתוך עשרה.
אבל אם החצרות פתוחות על ידי פתח להשביל - רשות שניהם שולטות בו, ואוסרין זה על זה עד שיעשו התקון שנתבאר, והוה כדין שנתבאר בסימן הקודם בחצר ומרפסת, כשרשות שניהם שולטין בשוה - שאוסרין זה על זה, וזהו לשיטת רש"י ז"ל שם.
סימן שעו סעיף ה
[עריכה]אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ג' דין כ"ג:
- "באר שבאמצע השביל בין שני כותלי חצרות, אף על פי שהיא מופלגת מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ד' טפחים - שניהם ממלאין ממנה ואין צריכין להוציא זיזין על גבה, שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר" עכ"ל, וכן כתב רבינו הב"י בסעיף ב'.
ופירש המגיד משנה, דגם הרמב"ם כונתו שאין הפתח פתוח לשם, אלא משתמשין דרך חלונות, וכן כתב שם רבינו הרמ"א על דברי רבינו הב"י, שהם כדברי הרמב"ם. מיהו הרמב"ם נקיט "אף על פי שהיא מופלגת מכותל זה ד' טפחים וכו'", ומבואר דכל שכן פחות מד' טפחים, ודרך אויר מקרי - דרך אויר עמוק עשרה או גובה עשרה.
ואף על גב דבחצר ומרפסת של סימן הקודם אוסרים זה על זה בגובה ובשלשול עשרה - שאני חצר שהוא תשמיש קבוע, מה שאין כן מילוי מים מבור או בחורבה, שיתבאר שגם שם אין בו תשמיש קבוע. (ט"ז סק"ב)
ועוד דבחצר ממש ודאי דאוסרין גם דרך אויר, שהרי גם באר זה אין ההיתר אלא כשעומד בשביל. אבל אם עומד בין החצרות, חצי בחצר זו וחצי בהחצר השני - היו אוסרים זה על זה. ורק כשעומד בשביל שהוא רשות בפני עצמו ותשמישו דרך אויר - אין אוסרין זה על זה.
ועוד דדרך אויר מקרי דהתשמיש אינו אלא דרך מילוי כבאר, או דרך זריקה כחורבה שיתבאר. אבל בחצר ומרפסת, אף בגבוהים י' טפחים - אטו אין יכולים להשתמש בהולכה והבאה, והרי אין מוכרחים להשתמש דוקא דרך זריקה.
סימן שעו סעיף ו
[עריכה]האמנם במה שכתב הרמב"ם "אף על פי שהיא מופלגת ד' טפחים" - אינו מובן, דמשמע דבפחות מד' יש יותר היתר. והרי אדרבא, בהפלגה ד' יותר אינו נוח התשמיש מכשאינו מופלג ד', דמהאי טעמא לשיטת רש"י אין ההיתר אלא דוקא במופלג ד', כמ"ש.
וצריך לומר דהיינו טעמא, דכשהוא בתוך ד' להחצרות, דודאי שייך לרשות החצרות - פשיטא שאין אחד יכול לאסור על השני דרך אויר דבר שהוא שלו. אלא אפילו מופלג ד', דאינו כשלו, ואם כן למה לא יאסרו זה על זה, וקמ"ל דגם בכהני גווני אין אחד אוסר על חבירו. (מחה"ש סק"ד)
ובפחות מד' יכול להיות, דאפילו פתוחים בפתחים ממש - מותרים מטעם שנתבאר. (מג"א סק"ד ואין צריך להגיה בו ועיין מחה"ש) ואחד מהגדולים לא הביא כלל שיטת הרמב"ם רק שיטת רש"י בלבד. (הגר"ז סעיף ב')
סימן שעו סעיף ז
[עריכה]יראה לי, דאם הבור הזה קרוב לאחד בתוך ד' ולהשני יותר מד', או ד' ממש - נותנין להקרוב כפי הכלל שנתבאר בסימן הקודם, דדבר שלזה תשמישו בנחת ולזה בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. והכי נמי, להרחוק הוי תשמישו בזריקה והפלגה, מה שאין כן להקרוב אינו אלא בזריקה בלבד, וזהו ממש כהדין שבארנו בסימן הקודם סעיף ה' בחצר ומרפסת ע"ש.
ועוד יראה לי, דזהו דוקא כשהבור שייך לשניהם. אבל אם הוא רק של אחד - נותנין אותו לו בכל ענין. ואפילו אם בחול מרשה אותו לשאוב ממנו, מכל מקום יכול בשבת לאוסרו עליו, דאין סברא שעל ידי שעושה לו טובה בחול - יגיע לו על ידי זה בשבת הפסד. (וראיה לזה מדיני עירוב שנתבארו בסימן ש"ע סעיף ט"ו ע"ש)
סימן שעו סעיף ח
[עריכה]איתא בגמרא (פ"ה.): שני בתים וג' חורבות ביניהם, וסתמא אין פתח פתוח מבית לחורבה, מפני שאין שם תשמיש גמור, אלא משתמשים בה על ידי חלונות - כל אחד מותר להשתמש באותה שאצלו על ידי זריקה דרך חלונות, ואין חבירו אוסר עליו, לפי שלו נוח יותר התשמיש מלחבירו שהוא רחוק ממנה. (רש"י)
והאמצעית - מותרת לשתיהן, שהרי אין יכולין להשתמש שם רק על ידי זריקה, ובהפלגת אויר (שהחיצונה) [שהחצונה] מפסקת לכל אחד, ואין אדם אוסר על חבירו דרך אויר בתשמיש גרוע כזה, כמ"ש בסעיף ד'.
וזהו כשהאמצעית עומדת בין שתי החיצונות. אבל כשהיא עומדת בלי הפסק החיצונות, כגון שעומדין כסגו"ל, ונמצא שגם האמצעית סמוכה להבתים, שהיא עומדת כנגד השתים כשלשה ראשי קנקן - כל אחד מותר בחורבה שאצלו, והשלישית הקרובה לשתי החצרות - אסורה לשתיהן, שהרי שניהן משתמשין רק על ידי שלשול, ואוסרין זה על זה.
ואף על גב דגבי בור התרנו בכהני גווני, זהו משום דבבור יש רק תשמיש אחד, מילוי מים. אבל בחורבה יש תשמישים הרבה, ואוסרין זה על זה. (רש"י שם ד"ה 'ואמצעי') ובעל המאור כתב הטעם, דמתוך שהוא עומד לבדו סמוך לרשות הרבים - חיישינן דילמא נפיל לרשות הרבים ואתי לאתויי ע"ש.
וכתב הטור דחורבות אלו אפילו שייכים לבעלים אחרים - אין אוסרים, כיון שאין דרין בהם, ודירה בלא בעלים - לאו שמה דירה. ובית הכסא שבין שני הבתים שלא עירבו יחד - אוסרים זה על זה, כיון דרשות שניהם שולטת בו, ודיני בית הכסא נתבאר לעיל סימן שנ"ה.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין שתי עליות בחצר כיצד עושין בשפיכת מימיהן
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שעז סעיף א
[עריכה]לעיל בסימן שנ"ז נתבאר, דחצר פחותה מד' אמות - אסור לשפוך בתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו עוקה בחצר שיפלו שם המים, דאם לא כן, ילכו המים לרשות הרבים.
וזהו משנה בסוף פרק ח' דעירובין (פ"ח.) ותנן התם: וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו, וזהו שני עליות שבחצר שאין עומדין בשורה אחת אלא זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה - מותרים לשפוך מימיהן, ואת שלא עשו עוקה - אסורין.
ומוקי לה בגמרא - כשלא עירבו, דאם היו עושין עירוב ביניהם - היו שניהם מותרים, דאם רק יש עוקה מותרים אפילו הרבה בעלי בתים לשפוך שם, ורק כשלא עירבו אסורין אלו שלא עשו עוקה.
סימן שעז סעיף ב
[עריכה]ואי קשיא, דכשלא עירבו מאי מהני העוקה, הא אסורים לטלטל בחצר. אמנם הכונה דהמותרים אין שופכין לחצר, אלא שופכין על הדיוטא, והמים יורדים להעוקה הסמוכה להם. ואף על פי שמכחו הולכין המים לחצר האסור בטלטול - לא גזרו בכחו בחצר שאינה מעורבת.
אבל אותן שלא עשו עוקה - אסורין, דחיישינן כיון שהעוקה רחוקה מהן - לא ירצו לשפוך על הדיוטא, שמשם ילכו המים לחצר ומחצר לעוקה, שיתקלקל החצר, ויטלו בכליהם וילכו אל העוקה לשפכם, ונמצא שיטלטלו בחצר האסור. (תוספות ורא"ש וריטב"א)
סימן שעז סעיף ג
[עריכה]והנה לפי דעת רבותינו, מיירינן בחצר הפחותה מד' אמות, דכשיש ד' אמות הרי אין צריך לעוקה, כמ"ש בסימן שנ"ז. אבל לא נראה כן מדברי הרמב"ם, שכתב דין עוקה בחצר שאין בה ד' אמות בפרק ט"ו משבת, ודין זה כתב בסוף פרק ד' מעירובין, ולא הזכיר כלל כשאין בחצר ד' אמות.
וזה לשון הרמב"ם:
- "שתי דיוטות זו כנגד זו, וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים - לא ישפכו עד שיערבו שתיהן עירוב אחד. עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים, ומקצתן לא עשו, אלו שעשו שופכין לעוקה שלהן ואלו שלא עשו - לא ישפכו לחצר עד שיערבו. ואם עשו אלו עוקה ואלו עוקה - כל אחת משתיהן שופכת לעוקה שלהן, אף על פי שלא עירבו" עכ"ל, ולא הזכיר הפרש אם החצר מחזיק ד' אמות או אינו מחזיק.
סימן שעז סעיף ד
[עריכה]ויראה לי דהתוספות והרא"ש והריטב"א לפי גירסתם במשנה "וכן שתי דיוטות" - הוכרחו לפרש כן, דאדלעיל קאי, אאין בו ד' אמות.
אבל מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב, מבואר שלא גרסו וכן, (וכן כתב התוי"ט) וגם במשנה שבירושלמי ליתא זה ע"ש. ולפי זה הוי מילתא באפי נפשה, ואינו נוגע לחשש שהמים ילכו לרשות הרבים, אלא מטעם איסור טלטול החצר עצמה.
ולכן כשלא עירבו - אסורין שניהן לשפוך תוך החצר, ובזה אין רבותא כלל. ואיך הדין (כשישפכו) [כשישפוכו] על הדיוטא ומשם תלך להחצר - לא מיירי כלל, ועיקר הרבותא הוא כשעשו עוקה, אף על פי (שהעוקה) [שהעקוקה] היא בחצר, מכל מקום כיון דסמוכה לכותל הבית - דינה כבית, ומותר לשפוך מחלון הבית להעוקה. וממילא דאותה שלא עשתה עוקה, בהכרח לטלטל דרך החצר - ואסור. ואם כל אחד עשה עוקה אצל ביתם - כל אחד שופך לעוקה שלו, דדין העוקה כדין הבית. וגם יש לומר, דכשהעוקה עמוקה עשרה - היא רשות היחיד בפני עצמה, ואינה שייך להחצר כלל.
ובפירוש המשנה הוסיף הרמב"ם עוד טעם על מה שאסורה אותה שלא עשתה עוקה, מטעם שמא ישתמשו מן הדיורים לחצר ע"ש. ויש לומר בכונתו, דאפילו אם ירצו לשפוך מרחוק להעוקה, דהיה מותר משום שהוא רשות בפני עצמו - מכל מקום אסור מטעם זה, אך מלשונו בחיבורו משמע כטעם הראשון שכתבנו.
סימן שעז סעיף ה
[עריכה]ודברי הטור וש"ע אינם מובנים לגמרי וזה לשונם:
- "שני עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו, ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד' אמות מימיה, והשניה לא עשתה, אם עירבו יחד - שתיהן מותרות לשפוך מימיהן, ואם לא עירבו יחד, והאחת עירבה לעצמה והשנייה לא עירבה כלל, זו שלא עירבה - אסורה, ושעירבה - מותרת. ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא, אלא תשפוך בעלייה, והם יורדין לגומא, דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי" עכ"ל.
וכתב רבינו הרמ"א, דהוא הדין אם החצר יותר מד' אמות - דשניהם מותרים בכהני גווני, ואין צריכין לגומא, עכ"ל.
סימן שעז סעיף ו
[עריכה]וכבר תמהו המפרשים (ב"ח וט"ז) מאי מהני העירוב שעירבה זו החצר לעצמה, מאי מהני לה העירוב, הא בחצר אסורה מפני הדיוטא השנייה, וכיון דאין ההיתר רק מפני כחו - בחצר שאינה מעורבת דשרי למה צריכה לעירוב. ועוד, דהא טעם איסור השנייה מחמת שלא עשתה עוקה, אם כן מהו זה שמסיימים 'דהאיסור מפני שלא עירבה'.
ויש מי שכתב דהכונה, דכיון שלא עירבה לעצמה - אז אפילו עשתה עוקה אסורה, דהא אסורה לטלטל למרפסת שלה בלא עירוב. ולכן אפילו תרצה לשפוך מביתה - אסורה, דחיישינן שמא תטלטל למרפסת. (מג"א סק"א) וקשה, דאם כן למה להו למימר 'שאחת עשתה עוקה', לימרו ששניהם עשו עוקה.
ובעיקר הדבר יש לתמוה גם לשיטת התוספות, דכיון דעיקר האיסור מהשנייה הוא מטעם דחיישינן שתטלטל הכלי עם המים אל העוקה דרך החצר, אם כן איזה היתר יש כשהחצר יותר מד', אמות הא חשש זה יש תמיד.
(ועיין ב"י וט"ז. ודברי הלבוש תמוהים לגמרי, כאשר תמה עליו הט"ז ע"ש. והמג"א סק"ב כתב דאם עירבה השנייה לעצמה - היתה הראשונה יכולה לטלטל בחצר ולשפוך להדיא לתוך הגומא. אבל כשלא עירבה - הוה ליה 'רגל האסורה במקומה' ע"ש. ותימא, דזהו שייך בבני החצר ובני מרפסת, ולא בשני מרפסת, דממה נפשך החצר שייך לשניהם. ועוד דבאמת מי יכריחם לומר דזו המותרת שפיכתה על ידי כחו, נימא באמת שיכולה לשפוך לגומא ושעירבו כל אחת לעצמה, הא עיקרא דדינא הוא רק מה שהשנייה אסורה, והמג"א עצמו נשאר בצ"ע, גם דבריו הקודמים צ"ע ע"ש ודו"ק)
סימן שעז סעיף ז
[עריכה]ולכן נראה לעניות דעתי דהכי פירושו, דהנה להטור הוה קשה ליה על שיטת התוספות והרא"ש מה שהקשינו - מה עניינא דד' אמות לכאן. וגם עיקר החשש שכתבו התוספות, דלכן אסורה זו שלא עירבה לשפוך על הדיוטא שילכו המים דרך החצר להעוקה, מפני שיחוס על קלקול החצר ויטלטל בכלי להעוקה כמ"ש, ולא מצינו גזירה זו.
ולכן פירש הטור באופן אחר, והיינו דחצר שאין בה ד' אמות - צריך עוקה, ובלא עוקה - אסורים. וכשיש עוקה - מותרים אפילו אלף דיורים. וזהו טעם האיסור בכאן לאותה שלא עשתה עוקה ולא עירבה לעצמה, ובעלת העוקה עירבה לעצמה, ועל פי זה נפלגו לגמרי זו מזו, והיא כבעלת חצר אחרת ואין לה עוקה - שאסורה לשפוך לחצר מטעם שילכו לרשות הרבים.
ולכן לא הזכיר הטור החשש של התוספות, שמא תחוס על החצר ותטלטל עם הכלי, אלא כיון דלא עירבה ולא עשתה עוקה - נשאר דינה כחצר שאין בה ד' אמות ואין לה עוקה. אבל אם גם היא היתה מערבת אף לעצמה - מכל מקום כחד חשיבא עם בעלת העוקה, מה שאין כן כשלא עירבה כלל. (כן נראה לעניות דעתי ובזה מתורצים כל הקושיות ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעח
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני חצרות פתוחות זו לזו וזו לפנים מזו
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שעח סעיף א
[עריכה]שלש חצרות הפתוחות זו לזו, וכולן פתוחות גם לרשות הרבים או למבוי, באופן שאין מוכרחים לעבור דוקא דרך החצר הקודם, דבכהני גווני הוי מקרי זו לפנים מזו ויש בהם דינים אחרים כמו שיתבאר, אם עירבו שלשתן ביחד - כולן מותרין זה בזה, גם בכלים ששבתו בבתים.
ואם לא עירבו כלל זה עם זה, אלא כל אחת עירבה לעצמה או לא עירבו כלל - אסורות לטלטל מחצר זו לחצר זו כלים ששבתו בבית. ואם שתים עירבו ואחת לא עירבה עמהם - השנים מותרים והאחת אסורה, וגם הם לחצירה אסורים בכלים ששבתו בבית.
סימן שעח סעיף ב
[עריכה]אמנם אם האמצעית עירבה עם כל אחת מהחיצונות, דיש רשות לאדם לדור בשני מקומות, כמ"ש בסימן שע"ב סעיף ט"ו ע"ש, אך החיצונות לא עירבו זו עם זו - ממילא דהחיצונות אסורות זו עם זו להוציא כלים ששבתו בבתים מזו לזו דרך האמצעית, והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה.
ולא חיישינן כיון דבהאמצעית שכיחי הרבה כלים של זו ושל זו, ישכחו בעלי החיצונות ותוציא את של חבירתה לחצירה - לא חיישינן לזה, כמו דלא חיישינן לעיל סימן שמ"ט בג' אנשים שיש לכל אחד ד' אמות, ושל האמצעי מובלע ביניהם - דלא חיישינן שמא יטלטל החיצון לתוך שלו את הכלים של החיצון השני, והכי נמי כן הוא. (גמרא מ"ח., לר"ש דהלכה כמותו)
סימן שעח סעיף ג
[עריכה]במה דברים אמורים - כשהאמצעית נתנה עירובה בזו ועירובה בזו, שאז יש להאמצעית שני דיורין בשתי החיצונות, והחיצונות אין להן דיורין בהאמצעית, כיון שלא נתנו עירובן בהאמצעית. וגם אם אפילו נתנו עירובן בהאמצעית, אלא שנתנוהו בשני בתים, ונמצא שאין להחיצונות התחברות זו לזו, שהרי זה דר בבית זה וזה בבית אחרת.
אבל אם שניהן נתנו בבית אחד בהאמצעית - הרי נתחברו כולם, וכל השלשה מותרות זו עם זו, וכגון שנתנו כולם בכלי אחת, או שלא נכנס בכלי אחת והניחום בשני כלים. ולפי מה שבארנו לעיל סימן שס"ז סעיף י"א, דבלא קפידא לא חיישינן כלל לשני כלים - אתי שפיר בפשיטות. (וכן משמע פשטא דסוגיא מ"א: שלא הזכירה רק שני בתים ע"ש)
סימן שעח סעיף ד
[עריכה]ולכאורה כששני החיצונות נתנו עירובן בהאמצעית בשני בתים, והוי (כאילו) [כאלו] כולן דרין בהאמצעית, אם כן תיבטל העירוב לגמרי, כיון שחלקו את העירוב בשני בתים, והוי כחצר שמקצתם עירבו לעצמם ומקצתם לעצמם - שאוסרין זה על זה.
אמנם על זה השיבו בגמרא (שם): "אם אמרו דיורין להקל", יאמרו דיורין להחמיר?" כלומר דודאי אחד או שנים מבני החצר שלא נתנו חלק בהעירוב - אוסרים על בני החצר. אבל הכא, הרי החיצונות אינן דרין ממש בכאן, אלא שהעירוב הביאן לתוכה, ולא נעשה אותם כדיורין ממש להחמיר על בני החצר ולבטל עירובן.
אך לאו כללא הוא, דלפעמים אומרים גם להחמיר, היכא דפשעה בעצמה, כמו שיתבאר בשתי חצרות זו לפנים מזו. (כששכח אחד מהפנימית ולא עירבה, שהחיצונה אוסרת עליה מפני העירוב, כן כתבו התוספות שם ד"ה 'יאמרו' ע"ש)
סימן שעח סעיף ה
[עריכה]שתי חצרות זו לפנים מזו, וחיצונה פתוחה למבוי או לרשות הרבים, והפנימית פתוחה לחיצונה ולא למבוי ולרשות הרבים, ועל ידי זה בהכרח יש לה דריסת הרגל על החיצונה, שהרי אין לה דרך אחרת, וכבר נתבאר דרגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה, ורגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה, כמ"ש בסימן שע"ה (בעניין) [בענין] בני החצר ובני המרפסת.
ולפיכך אם אפילו שתי חצרות אלו לא עירבו ביחד, אלא כל אחת לעצמה - מכל מקום אין הפנימית אוסרת בדריסת רגלה על החיצונה, כיון שהיא מותרת במקומה. אבל אם הפנימית לא עירבה לעצמה, או שעירבה ואחד מבני החצר שכח ולא עירב, דהעירוב בטל - אוסרת על החיצונה, מפני שהיא רגל האסורה במקומה.
אבל החיצונה על הפנימית - לעולם לא תוכל לאסור, כיון שאין לה על הפנימית דריסת הרגל. ולכן אם הפנימית עירבה לעצמה והחיצונה לא עירבה, או שעירבה ואחד מבני חצירה שכח ולא עירב - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.
ואין לשאול למה אמרנו בשכח אחד מן הפנימית שאוסרת על החיצונה, מפני שהפנימית אסורה במקומה, הא יכולה להיות מותר במקומה על ידי שזה ששכח מלערב יבטל להם רשותו, כמו שיתבאר בסימן ש"פ. דיש לומר דבודאי כן הוא, ואם יבטל להם הרשות - יחזורו החיצונים להכשירם, ונראה שגם יוכלו לכופו שיבטל.
סימן שעח סעיף ו
[עריכה]אם אלו שתי החצרות עירבו יחד ונתנו עירובן בהחיצונה, ושכח אחד בין מן הפנימית ובין מן החיצונה ולא עירב - שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו, שהרי אף אם הפשיעה מהחיצונה - מכל מקום לא תוכל הפנימית לסגור את עצמה, כיון שאין עירובה אצלה. והחיצונה ממילא אסורה, אף אם הפשיעה היתה מהפנימית, אחרי שיש להפנימית דריסת הרגל עליה, והיא אסורה במקומה.
אבל אם נתנו העירוב בהפנימית, אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - הפנימית סוגרת הפתח שלה ואינה מנחת לבני החיצונה לבא אליה, אף על גב דעל ידי העירוב נעשו כחצר אחד, מפני שיכולה לומר - 'לתקוני שתפתיך ולא לעוותי', וכיון שהפשיעה ממך - אין לך אצלי שום שייכות.
אבל אם אחד מן הפנימית לא עירב - שתיהן אסורות עד שיבטל הרשות, דכיון דהפנימית אסורה בעל כורחו, שאוסרת על החיצונה שיש לה עליה דריסת הרגל, ואם ירצה זה הפנימי שלא עירב לבטל רשותו רק להפנימית ולא להחיצונה - אין ביכולתו, דאם כן יאסרו עליהם בני החיצונה, דהעירוב מרגילתה (כאילו) [כאלו] יש לה דריסת הרגל, כיון שהעיוות הוא מהפנימי כמ"ש בסוף סעיף ד'.
(ולפי זה למאן דסבירא ליה בגמרא 'אין ביטול רשות מחצר לחצר' - נשארו שניהם באיסורן, אלא דאנן קיימא לן 'יש ביטול רשות מחצר לחצר', כמ"ש בסימן שפ"א, ולכן בכהני גווני יזהר לבטל רשותו לשתי בני החצרות) (מרש"י ס'. ופ"ג: מבואר, דבחצר אחד גם רגל המותרת אוסרת ע"ש)
סימן שעח סעיף ז
[עריכה]אם יחיד שאין צריך עירוב דר בהפנימית ויחיד בהחיצונה, או שנים בחיצונה ועירבו - אין היחיד הפנימי אוסר עליהם, שהרי הוא רגל המותרת במקומה. וכן אם דרים בפנימית רבים שהן כיחיד, שאין צריך לערב ביניהם, כגון אב ובנו ורב ותלמידו המקבלים פרס, כמ"ש בסימן ש"ע, וכן ג' חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת, אף על פי ששנים הפנימיים עוברים על החיצונה - מכל מקום אינם אוסרים עליה, מפני שכל אחת היא רגל המותרת במקומה.
ואם היו שנים בהשלישית הפנימית ולא עירבו - אוסרים על האמצעית ועל החיצונה, כיון שהם אסורים במקומם. ואם שנים באמצעית ולא עירבו - אוסרים על החיצונה, וכן כל כיוצא בזה.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שעט
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין שתי חצרות וביניהם בתים
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן שעט סעיף א
[עריכה]שתי חצרות וביניהן ג' בתים, בית זה פתוח לחצר זו ובית זה לחצר זו, והבית האמצעי פתוח לשני הבתים מכאן ומכאן, ורוצים לערב ביחד, בן חצר זו בא דרך בית הפתוח לו ונתן עירובו באמצעי, ועשה בית הפתוח לו כבית שער לעבור דרך עליו לאמצעי, וכן בן חצר האחרת עשה בית הפתוח לו כבית שער ועירבו באמצעי - אין אחד מג' החצרות צריך ליתן פת. אלו השנים החיצונים - משום בית שער, והאמצעי - משום בית שמניחים בו עירוב אין צריך ליתן פת, כן הוא בגמרא. (סוף פרק 'הדר' ובטור וש"ע)
סימן שעט סעיף ב
[עריכה]ואינו מובן, דאם כן אין צריך עירוב כלל, ואיך יתחברו בלא עירוב. אלא דהכי פירושו, שיש בהחצרות הרבה בתים, וכולם הניחו עירובן בזו האמצעי, ולכן אלו הג' אין צריכים ליתן עירוב.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם פרק ד' דין י' שכתב:
- "שתי חצרות וביניהן ג' בתים... והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית אמצעי, וכן בני חצר האחרת... אותן הג' אין צריכים ליתן פת וכו'" עכ"ל, ולשון הטור וש"ע לשון קצר הוא. (וכן כתב הריטב"א)
סימן שעט סעיף ג
[עריכה]ויש שאפילו אם הניחו עירובן באחת משארי בתי החצר, ואלו הג' אין צריך ליתן פת. כגון שבני החצר האחד כשמוליכין עירובן לחצר האחרת ומוכרחין לילך דרך ג' בתים אלו - הוויין כולן כבית שער. (תוספות שם)
ונראה לי דזהו כשאין להם דרך אחרת זולת ג' בתים אלו, אבל אם יש להם דרך אחרת - למה יחשבו כבית שער, ולכן גם הם צריכים ליתן פת.
סימן שעט סעיף ד
[עריכה]ודע, דכל בית דהוה בית שער כמו שנתבאר, מיהו אין לחשוב לזו בית שער ולזו כבית. כגון שתי חצרות ושני בתים ביניהם, ולא עירבו יחד אלא כל אחת לעצמה, ובא בן חצר זה דרך בית שאצלו, והניח עירובו בבית שאצל השני, וכן עשה השני שגם הוא הניח עירובו בהבית הסמוך לחצר אחרת - לא קנו עירוב.
דממה נפשך, אם נחשוב כל בית כבית שער - הרי המניח עירובו בבית שער אינו עירוב, ואם נחשוב כבתים - הרי יש הפסק בית בין החצר ובין הבית שמניחין בו העירוב.
אלא אתה צריך לומר שלזה נחשוב ביתו שאצלו כבית שער, והבית השני לבית גמור, ולהשני ההיפך, אם כן הוה תרתי דסתרי. ואף על גב דבעירובין אמרינן לפעמים גם תרתי דסתרי, כמו שיתבאר בסימן שצ"ג, זהו בדבר שאינו ניכר כל כך, אבל בדבר הניכר - הוי כי חוכא ואיטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות. (רש"י סוף פרק הדר ע"ו.)
סימן שעט סעיף ה
[עריכה]ודע, דבהדינים שנתבארו בהסימנים הקודמים, דרגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה, יש לחקור, דאם כן בעיר המעורבת כולה כמו ערים שלנו, ובאים לבית הכנסת בני אדם הדרים חוץ לעיר, שאין העירוב מקיפם - למה לא יאסרו עלינו את כל העירוב, כרגל האסורה במקומה שאוסרת שלא במקומה.
דאין זה דמיון, דדוקא בחצר הפנימית שאין לה פתח רק דרך החיצונית - שייך לומר כן, כיון שאין לו מקום אחר לצאת ממנו לרשות הרבים או למבוי. אבל הכא הלא כל הארץ לפניהם, זולת העיר המעורבת שהיא כחצר גדולה. ואי משום שרצונם לילך להתפלל בבית הכנסת, ואולי יש להם גם מקומות בבית הכנסת - מה לנו ולרצונם, והם אצלינו כאורחים דעלמא. (עיין ש"ת בסימן שע"ח מ"ש בשם הנודע ביהודה תנינא או"ח סימן מ"ד ותשובות חינוך בית יהודה, והסכימו להיתר)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפ
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני ביטול רשות
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
סימן שפ סעיף א
[עריכה]אנשי חצר ששכח אחד מהם ליתן חלק בעירוב, או שבמזיד לא רצה ליתן חלק בעירוב, וכל בני החצר עירבו - הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן.
ומה תקנתן - תקנו חכמים שמבטל להם רשותו ודיו, שאומר רשותי מבוטלת לכם או רשותי קנויה לכם, ואין צריך קניין סודר. ומותר לבטל בשבת, דאין זה כמכירה אלא סילוק רשות בעלמא, ואם יש הרבה בני החצר - צריך לבטל לכל אחד ואחד.
סימן שפ סעיף ב
[עריכה]וזה לשון הרמב"ם ריש פרק ב': צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר: 'רשותי מבוטל לך ולך ולך' עכ"ל. והטור כתב שיאמר: 'רשותי מבוטלת לך ולך' או יאמר 'לכולכם' בכלל עכ"ל.
ויש רוצים לומר דלהרמב"ם לא מהני 'כולכם', דאולי כונתו רק על הרוב, דרובו ככולו ולא על כולם. (ט"ז סק"א) ואין זה אלא דברי תימה, שהרי אפילו בגט אשה הלשון 'כולכם' כולל כולם, (סוף פרק ו' דגיטין ע"ש) ובודאי גם הרמב"ם סובר כן, אלא דאין דרכו לבאר הרבה. ועל שבלשון הגמרא (ס"ט:) 'רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך', ואומר שם (ע'.) שצריך לבטל לכל אחד ואחד כתב הלשון כן 'לך ולך ולך' שהוא שומר לשון הש"ס כידוע. וכשם שנאמר דכונת הש"ס אינו דוקא לכל אחד בפרטיות, כמו כן נאמר בלשון הרמב"ם, וכן עיקר לדינא, וכן פסקו גדולי אחרונים. (א"ר ות"ש ויש טעות הדפוס בהא"ר)
ואם לא ביטל לכולם - אינו מועיל, ואף על גב דלאותם שביטל הא כבר עירבו, ונמצא דגם רשות זה נכלל בעירוב, דאינו כן, שהרי בשעת העירוב לא נכלל זה הרשות.
סימן שפ סעיף ג
[עריכה]ויש להסתפק אם מועיל מה שיבטל אחר כך רק לאותם שלא ביטל מקודם, או אפשר כיון דלא עשה כתקון חכמים - אין ביטול לחצאין, וצריך עתה לבטל לכולם גם לאותם שביטל מקודם.
ונראה שאינו מועיל, דממה נפשך כיון שנתן מתחלה לאלו, איך יכול ליתן לאלו. ובעל כורחנו אתה צריך לומר שחוזר בו מביטולו, מפני שביכולתו לחזור בו, כמו שיתבאר, אם כן ממה נפשך אין ביטול הקודם מתקיים, שהרי חזר בוף ולכן צריך דוקא לבטל לכולם ביחד.
סימן שפ סעיף ד
[עריכה]עוד נראה לי, דהביטול צריך להיות דוקא בפניהם, דבשלמא כל הקניינים יכול לזכות בקנין על ידי אחר שלא בפניהם, ד'זכין לאדם שלא בפניו'. אבל בכאן הוי דברים בעלמא, רק שתקנו חכמים שיועיל, והרי לא תקנו רק בפניהם, כמבואר מלשון 'רשותי מבוטלת לך'. ואם ירצה להקנות להם בקניין, מי יימר דמותר לעשות קניין בשבת, ובודאי אסור.
אך מבעוד יום כשאין רצונו לערב, או אין ביכולתו לערב - נראה שיכול לזכות רשותו להם בקניין על ידי אחר, דכן מבואר מלשון הטור וש"ע, שכתבו שיכול לבטל אף משתחשך, משמע דכל שכן מבעוד יום.
ואף על גב דתנן (ס"ט:) מאימתי נותנין רשות, בית שמאי אומרים - מבעוד יום, ובית הלל אומרים - משחשיכה, ולא אמרו אף משחשיכה, וטעם גדול יש בדבר לאסור הביטול מבעוד יום, דלמה לו ביטול, והרי יכול לערב. מכל מקום פסיקא להו לרבותינו - דכונת בית הלל הוא אף משחשיכה וכל שכן מבעוד יום. (וכן מבואר מפירוש הרר"י והרע"ב וכן משמע להדיא בירושלמי ע"ש, ומרש"י ע'. ד"ה 'לא' משמע דעל ידי שליח מהני ביטול ע"ש)
סימן שפ סעיף ה
[עריכה]כתב הטור, דאם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו - מועיל כמו ביטול עכ"ל. וזהו דעת הרא"ש (בפרק הדר, סימן י"ג) שהביא בשם הר"ם, דבישראל הוי דוקא ביטול ולא שכירות, וחולק עליו, דבישראל מהני נמי שכירות. אבל במרדכי שם פסק דשכירות לא מהני בישראל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם סוף פרק ב', שכתב לגבי צדוקי דאין שוכרין ממנו, לפי שאינו כנכרי ע"ש. הרי מבואר דלא מהני שכירות בישראל, וכן מבואר מלשון רש"י במשנה דהדר. (ב"י)
ויש לומר בטעמם, דהא השכירות שהתירו חכמים בנכרי - שכירות רעועה היא, כמ"ש בסימן שפ"ב, והיתה התקנה רק בנכרי שאי אפשר בביטול. ושיעשה שכירות גמורה - ודאי דאסור בשבת, משום מקח וממכר. אבל לעשות שכירות גמורה בערב שבת - נראה דהכל מודים דמותר. (מג"א סק"ו ועיין ט"ז סק"ב)
ובירושלמי (הדר ה"ג) מבואר כדעת האוסרין, שאומר שם: "הלכה - ישראל מבטל והנכרי משכיר" ע"ש. ורבינו הב"י בסעיף ג' הביא שני דיעות בזה, ונראה דרוב דיעות הוה לאיסור, וכן דעת הירושלמי. מיהו בשכירות גמורה בערב שבת - אין ראיה מהירושלמי לאיסור, דלא מיירי בזה.
(ואין לשאול דאם כן רבן גמליאל במשנה דהדר שטרח עם הצדוקי, היה לו לשכור ממנו בערב שבת בשכירות גמורה, דיש לומר דהצדוקי לא רצה בזה, וכן צריך לומר לדעת הרא"ש והטור ודו"ק) (מרש"י ס"ט. משמע כרא"ש)
סימן שפ סעיף ו
[עריכה]בביטול רשות, אם ירצה לבטל רק חלקו שבחצירו ולא ביתו - יכול לעשות כן, ואם ירצה יכול לבטל גם ביתו. והמבטל סתם, שאומר 'רשותי מבוטלת לך' - לא ביטל רק רשות חצרו ולא רשות ביתו. והטעם, דהא עיקר ההכרח להם בחצר.
וכיצד הוא הדין כשביטל, אם ביטל להם רק חלקו בחצר, או בסתמא דהוי כמפורש רק חלקו בחצר - הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא מותר, שאינו אלא כאורח בעלמא, כיון שאין לו רשות בחצר. אבל מביתו לחצר ומביתו לביתם - אסור גם הוא גם הם.
ולפיכך יש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, דמתוך ההרגל ישכח ויוציא, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. ואף על גב דבחצר שאינה מעורבת - לא הצרכנו לנעילת ביתף זהו מפני שכולם אסורים, אבל כאן שכולם מותרים לטלטל מביתם לחצר - חיישינן שמתוך ההרגל יוציא גם הוא, לפיכך הצרכנוהו נעילה להיכר שיזכור שאסור להוציא מביתו לחצר.
ואם ביטל להם גם רשות ביתו - מותרין לטלטל גם מביתו לחצר ולבתים, וגם הוא מותר, דנחשב כאורח. אך אינו מותר אלא לאחר שהחזיקו הם בחצר, כמו שיתבאר בסימן הבא. (ואין לשאול כשביטל רק חצרו, למה יהא אסור לטלטל מביתו לחצר, כיון שהוא כאורח, דיש לומר כיון שלא ביטל רשות ביתו - לא הוי כאורח לגבי ביתו)
סימן שפ סעיף ז
[עריכה]כשם שהיחיד שלא עירב - יכול לבטל רשותו להרבים שלא עירבו, כמו כן יכולים אלו הרבים - לבטל רשותם אצלו כשיש הכרח לזה, שהוא מוכרח להוציא מן הבית לחצר. והכי תניא בתוספתא (פרק ה'):
- "אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - עליו לבטל רשות. אם היה בית האבל או בית המשתה ורצו לבטל רשותם הרשות בידם" (כצ"ל)
ואף על גב דגם כשהוא יבטל רשות חצרו וביתו יהיה יכול לטלטל מביתו, כמו שנתבאר, יש לומר שקשה עליו לבטל רשות ביתו, שלא ירבה עליו נכנסין ויוצאין. (ומקודם זה איתא שם בתוספתא: "מצוה על אדם לבטל רשות, אם היה אדם גדול - הרשות בידו" עכ"ל. כלומר דאם הוא אדם גדול ולא נאה לפניו לבטל להם רשותו - יבטלו הם לו. ואף על גב דבגמרא ס"ח. איתא דרבא ביטל רשותו, יש לומר דשם היה הכרח מפני תינוק שהוצרך לחמין למילה, כמבואר שם)
סימן שפ סעיף ח
[עריכה]אך יש הפרש בין ביטול יחיד לרבים ובין ביטול רבים ליחיד, דבביטול יחיד לרבים אמרנו שגם היחיד מותר לטלטל, מפני שנעשה כאורח לגבייהו. אבל רבים ליחיד - אינו כן, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד.
והטעם, מפני שהרי הכל יודעים שאינם אורחים, ורק ביחיד לגבי רבים לא מינכרא מילתא. אבל רבים אצל יחיד, ואפילו יחיד אצל יחיד, כגון שלא היו רק שנים בחצר ולא עירבו, כשמבטל אחד לחבירו את הרשות - לא נעשה כאורח אצלו.
ולפיכך אם בני החצר שעירבו מבטלין את רשותם להאחד שלא עירב - הוא מותר להוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם אם לא ביטלו לו גם רשות ביתם. ואם ביטלו - יכול להוציא גם מבתיהם לחצר, אבל הם אסורים אף מביתו לחצר, ולא אמרינן שיהיו כאורחים, לפי שרבים לא נעשו כאורחין אצל יחיד. ואפילו ביטלו רשות ביתם - אסורים לטלטל אף מביתו לחצר, ואפילו החזיק הוא תחלה בהחצר - אינו מועיל.
והוא הדין אם היו שנים לבד, וביטל אחד מהם לחבירו - המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו - מותר אף בשל עצמו, וכן בביתו של חבירו אם ביטל לו גם רשות ביתו. והכל מטעם שנתבאר, דיחיד אצל יחיד - לא נעשה כאורח.
סימן שפ סעיף ט
[עריכה]פשוט הדבר דכשם שבאחד שלא עירב מועיל ביטול רשות, כמו כן שנים או יותר שלא עירבו - יכולים לבטל רשותם, והיינו שכל אחד מאותם שלא עירבו - יבטל רשותו לכל אחד מבני החצר שעירבו. וכן יכולים כולם לבטל אף לאחד שלא עירב, אם יש צורך בזה.
אבל לא יבטלו לשנים שלא עירבו, שזהו ללא תועלת, שהרי הם אוסרים זה על זה כיון שלא עירבו, והוי כשנים הדרים בחצר ולא עירבו, שאוסרים זה על זה. ואפילו אמר לאחד: 'אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך' - גם כן אינו מועיל, ולא אמרינן שעשאו שליח להקנות, (רש"י ע'. ד"ה 'לא') דכיון דבעת שהקנה לו לא היה מותר לטלטל - אינו יכול להקנות לחבירו, (שם) אלא צריכים לבטל רק לאחד מאותם שלא עירבו.
וכשם שאמרנו שרבים אצל יחיד אינם נעשים אורחים, כמו כן רבים אצל רבים. ולפיכך רבים שלא עירבו, שביטלו רשותם לרבים שעירבו - אין המבטלין רשאין להוציא לחצר אף מבתי המערבים שביטלו להן רשותן, ככל הדינים שנתבארו.
ונראה לי, דשנים נעשים אורחים אצל יותר משנים, אבל ג' - הוי רבים. וכן נראה לי דיחיד שאמרנו שנעשה אורח אצל רבים - אפילו אינו יחיד בביתו, שיש לו משפחה רבה, מכל מקום מקרי יחיד. ולהיפך, רבים שאמרנו שאינם נעשים אורחים - אפילו הם יחידים, דאזלינן בתר הבתים.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפא
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין המבטל רשותו ועבר והוציא וביטול רשות מחצר לחצר ועוד דינים
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
סימן שפא סעיף א
[עריכה]- "המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג - אינו אוסר, במזיד - אוסר, שהרי חוזר מביטולו שביטל. ואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם - אינו יכול לחזור מביטולו, ולרש"י - אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה" עכ"ל, דמבעוד יום לא שייך חזקה, שהרי בחול אין איסור טלטול, שהרי גם בלא ביטולו היו יכולין להוציא. (ט"ז ומג"א סק"ג)
ונראה לעניות דעתי, דמטעם זה גם אם המבטל הוציא מבעוד יום - אין זה חזרה מביטולו, אלא אם כן הוציא משחשיכה. (וכ"מ מרש"י ותוספות ס"ט. ד"ה 'הוציא', דרש"י פירש מפני שהוא מחלל שבת ואינו יכול לבטל, והתוספות כתבו דבאקראי אינו בכלל עבריין ויכול לבטל ע"ש, וזהו רק בשבת ודו"ק)
סימן שפא סעיף ב
[עריכה]והטעם שיכול לחזור מביטולו - מפני שלא היה בזה קנין, אלא סילוק רשות בעלמא. ולכן כשחוזר ומחזיק בו - הוה שלו. רק אם הם החזיקו קודם - הם זוכין בהרשות, כמו בכל החזקות שבקניינים.
ויש בזה שאלה, ולמה לא אמרינן 'שבת הואיל והותרה - הותרה' כמו בכל הדברים, ומה איכפת לן במה שחזר והחזיק. ותירץ הרא"ש ז"ל, (פרק ח' סעיף ו') דמדחזר והחזיק במזיד - שמע מינה שלא ביטלה באמת, ולא הסיח דעתו מעולם מזה, ונמצא שלא הותרה כלל. ויש מי שתירץ, דלא אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה' אלא בדבר שתלוי בכניסת השבת, ואז אמרינן הואיל והותרה בכניסתו - הותרה לכל היום. מה שאין כן ביטול רשות, דמועיל גם משחשיכה, ואינו תלוי בכניסת השבת. לכן בעינן - שיתקיים כל השבת, ואם נתבטלה - נתבטלה.
(ט"ז סק"א ע"ש שלא זכר דברי הרא"ש כלל, ומדהרא"ש לא תירץ כן - שמע מינה דגם אם ההיתר היא באמצע שבת אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה'. אך ממה דקיימא לן 'אין מוקצה לחצי שבת' יש ראיה לסברת הט"ז. ולהרא"ש נצריך לומר דמוקצה שאני, שתלוי רק בבין השמשות 'דמיגו דאתקצאי וכו'. ועיין א"ר שלא נהירא ליה סברת הט"ז, וגם הוא לא נזכר בדברי הרא"ש, ולדעתי נכונה סברת הט"ז ודו"ק)
סימן שפא סעיף ג
[עריכה]יש מי שאומר דחזרה לא מקרי רק הוצאה, שהמבטל הוציא מביתו להחצר, והחזיק בהחצר. אבל אם הכניס מחצר לבית - לא מקרי חזרה, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, דאז גם הכנסה מקרי חזרה. (זהו כונת המג"א סק"א כמ"ש המחה"ש)
והטעם פשוט, דכשמכניס מחצר לביתו, הגם שאסור לו לעשות כן כשלא ביטל רשות ביתו, מכל מקום בזה שאינו מניח להיות הכלים בחצר ומכניסן לבית - אדרבא יש ראיה שרצונו להסתלק מן החצר. אבל אם ביטל גם רשות ביתו, הרי בהכנסתו לבית חוזר ומחזיק בהבית - וממילא דבטל כל הביטול.
אבל רבותינו בעלי התוספות כתבו להדיא (ס"ח: ד"ה 'והוציאו') וזה לשונם: "והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא אוסר - לאו דוקא הוציא, אלא אפילו הכניס" עכ"ל. ודוחק לומר דכונתם כשביטל גם רשות ביתו, דמנא ליה לומר כן.
והטעם נראה, דכיון דאסור לו להכניס והוא הכניס - שמע מינה שחזר מביטולו. ואף על גב דהשתא נמי איסור קעביד, מכל מקום אם לא היה חוזר מביטולו לא היה עושה כן. (וראיתי בתו"ש שהביא מגדולים שדחו דברי המג"א מפני זה והת"ש רוצה ליישבו ע"ש והגר"ז פסק כהמג"א ולא הביא דברי התוספות ע"ש)
סימן שפא סעיף ד
[עריכה]קיימא לן דיש ביטול רשות מחצר לחצר. כלומר דלא לבד בחצר אחד, כששכח אחד מבני החצר ולא עירב שיכול לבטל רשותו שבחצר לבני החצר, אלא אפילו שיכול בן חצר זו לבטל רשותו שבחצר זו לבן חצר אחרת, אם רק צריך לכך.
בין שעירבו שתיהם ביחד, כגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבו יחד, ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שנתבאר בסימן שע"ח דשתיהן אסורות, יכול זה בן הפנימי ששכח ולא עירב לבטל רשותו לכל אחד מבני הפנימית, וגם לכל אחד מבני החיצונה, ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים. וכשיחזיקו - יהיה גם הוא מותר כדין אורח, כפי הדינים שנתבארו בסימן הקודם.
סימן שפא סעיף ה
[עריכה]והנה בזה שנתבאר אין בזה רבותא כל כך, כיון שאוסרין זה על זה - ביכולת לבטל, אלא אפילו במקום שאין אוסרין זה על זה - מבטלין. כגון שתי חצרות ופתח ביניהם, וכל אחת יש לה פתח לרשות הרבים, שאין אוסרין זה על זה, וכל אחת עירבה לעצמה ולא עירבו יחד - ומכל מקום יכול כל אחד לבטל רשותו לחבירו.
והיינו שכל בני החצר יבטלו רשותן שבחצירן לבני החצר האחרת, שיהיו הם מותרים לטלטל מביתם להחצר השני, ובני החצר יהיו אסורים.
וכן שתי חצרות זו לפנים מזו, ולא עירבו אלא החיצונה לבדה, שהפנימית אוסרת עליה כמ"ש בסימן שע"ח, יכולה הפנימית לבטל להחיצונה רשותה, והיינו הדריסת רגל שיש להפנימית עליה - מבטלה להחיצונה, שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת.
ויש בזה רבותא גדולה, דאפילו דריסת הרגל, שהוא בהכרח אשר לא ימלט - מכל מקום מהני ביטול, והיינו למעט הדריסת הרגל בכל מה שאפשר.
סימן שפא סעיף ו
[עריכה]וכן יש ביטול רשות בחורבה, והיינו שאם היו שני בתים וחורבה ביניהם, והבתים שייך כל בית לאחד, אך החורבה שייך לשניהם, ושכחו ולא עירבו, ואסורים לטלטל מהחורבה לבית ומבית לחורבה - יכול אחד לבטל לחבירו חלקו שבחורבה. ויהיה המבטל אסור לטלטל, ולמי שנתבטל - מותר לטלטל.
ויש בזה רבותא יותר, שאפילו דבר שאין בזה תשמיש גמור - מהני ביטול.
סימן שפא סעיף ז
[עריכה]וכתבו הטור וש"ע סעיף ד':
- "יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו שתי בתים ופתח ביניהם ולא עירבו - אחד מבטל רשות לחבירו. ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו, אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו, שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל. וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו, וביטל רשות ביתו - אסור להוציא מהחדר לביתו" עכ"ל.
וזהו על יסוד שנתבאר, דיחיד לגבי יחיד - לא הוי אורח, ולכן אסור להוציא מבית חבירו לביתו. ומה שמותר להוציא מביתו לבית חבירו - זהו מטעם שנתבאר בסעיף ג' בביטול החצר, שאינו נקרא חוזר מביטולו אלא במכניס להחצר, דאז הוה כחוזר ומחזיק בו, אבל לא במה שמוציא מהחצר לביתו ע"ש.
והכי נמי כן הוא, כשביטל ביתו - אסור לו להכניס לביתו ולא להוציא ממנה.
סימן שפא סעיף ח
[עריכה]- "דיש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל, ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו. וטוב להחמיר לכתחלה" עכ"ל.
וטעם דיעה זו, דסבירא ליה בכל הביטולין בהכרח להשאיר דבר אחד בלא ביטול, כגון שיבטל חצירו ולא ביתו, וכשמבטל גם ביתו ישאיר חדר אחד שלא ביטל. וטעמו של דבר, דכיון דקיימא לן דעל ידי ביטול מותר גם הוא לטלטל, משום דנעשה כאורח אצלם, אם כן תשתכח תורת עירוב לגמרי. (תוספות ס"ד. ד"ה 'אם כן')
אבל הדברים תמוהים, דהא נתבאר דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח, ואיך מותר להכניס ולהוציא. (מג"א סק"ז) ואפילו אם נאמר דמיירי ביחיד המבטל לרבים, ואם כן בעל כורחנו הני רבים עירבו ביניהם, דאם לא כן לא מהני הביטול, ואיך תשתכח תורת עירוב, (שם) וצ"ע.
סימן שפא סעיף ט
[עריכה]והנה הקושיות האלו קשה גם על דברי רבינו יצחק הזקן שם בתוספות. והנראה לעניות דעתי, דסבירא ליה דזה שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד ולא יחיד אצל יחיד - זהו בחצר שכולם היו שותפים בו, ועכשיו כשביטלו הרבים רשותם לאחד אי אפשר לחשבם כאורחים, כיון דהדבר תשאר כמקדם, והכל יודעים שהחצר בשותפות, כמ"ש בסימן הקודם סעיף ח' ע"ש.
אבל בביטול מבית לבית, שכל בית שייך ליחיד בפני עצמו, ומעולם לא השתתפו בהבית, אם כן יש לומר שפיר אפילו כשרבים מבטלים ליחיד, ונעשו כל הבתים כשלו - הוויין כולהו אורחים לגביה, שהרי לא נשאר כמקדם, כיון שעתה היחיד משתמש בהבתים, מה שלא היה כן מקודם, והכל רואים שהבתים שלו, וכולם כאורחים אצלו. וכן גם יחיד ליחיד נעשה אורח מטעם זה. וממילא שכולם מותרים בין להוציא בין להכניס מכל הבתים, וגם הוא מותר אפילו להכניס לביתו.
ולא מיחזי כחוזר ומחזיק וחוזר בו מביטולו, שנראה להדיא שאינו כן, כיון שגם הם מטלטלים לביתו. ולא דמי לחצר, שמקודם טלטלו כולם מבתיהם לחצר, וגם עכשיו כן, לפיכך נראה כחזרה מביטולו. אבל בבית - לא נראה חזרה, כיון שיש שינוי מהקודם. ולבד זה חששא דחזרה אינו אלא קודם שהחזיקו ולא אחר כך, כמ"ש בסעיף א'.
והשתא אם נתיר ביטול מבית לבית - לא יעשו עירוב כלל ויבטלו לאחד, וכולם יטלטלו. ולכן בהכרח שישאיר חדר אחד שלא יבטלנו, ויהא אסור להוציא ממנו לבתים, ואז יהיה היכר בין ביטול ובין עירוב, והן הן דברי רבינו הרמ"א. ומפני שסברות אלו אינן אלא לר"י בעל התוספות, לכן כתב ד'טוב ליזהר לכתחלה', כלומר דודאי כמה מהפוסקים חולקים על סברות אלו, אבל לכתחלה יש לצאת ידי הר"י הזקן בעל התוספות. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שפא סעיף י
[עריכה]אין ביטול מועיל אלא במקום שהיה עירוב מועיל מבעוד יום. אבל במקום שמבעוד יום לא היו יכולין לערב - לא יוכלו אחר כך לבטל בשבת. כגון שני בתים בשני (צידי) [צדי] רשות הרבים, ובאו כותים והקיפום מחיצה בשבת, ומחיצה שנעשית בשבת - שמה מחיצה, כמ"ש לעיל סימן שס"ב.
ומכל מקום אין אחד יכול לבטל הרשות לחבירו, כיון שלא היו יכולים לערב ביניהם בערב שבת, שלא נתקן הביטול אלא כתקון לעירוב, וכשאין עיקר העירוב - לא שייך לתקנו בביטול.
ומכל מקום יורש מבטל רשות, שאם לא עירב מורישו מערב שבת ומת בשבת, והיורש בא לדור שם בשבת, שאוסר עליהם כמ"ש בסימן שע"א - יכול לבטל רשותו. ולא נאמר, הא לא היה יכול לערב מערב שבת, דאינו כן, דיורש - כרעא דאבוה הוא, ואביו הא היה ביכולתו לערב, ולכן גם הוא יכול לבטל.
סימן שפא סעיף יא
[עריכה]מבטלין וחוזרין ומבטלין. כלומר כיון דהביטול נעשה לתקנה, בכדי שיהיה ביכולתו להוציא צרכיו, ולכן אם היו כמה בני אדם שלא עירבו ואין ביכולת לבטל רק לאחד, כמ"ש בסימן הקודם, ומה לעשות אם זה עצמו שביטל צריך עתה לטלטל כליו.
ואף על גב שנתבאר דגם המבטל יכול לטלטל, דנעשה כאורח אצלם, זהו ביחיד אצל רבים, ולא רבים אצל יחיד ולא יחיד אצל יחיד, ובחצר הכל מודים שכן הוא.
לכן הרשו חכמים שכולם יבטלו לזה עד שיוציא מה שירצה, ואחר כך יבטלו לאותו שביטל עד שיוציא, וכן אחר כך לשלישי וכן לעולם. בין בחצר זו ובין בשני חצרות, שמתחלה מבטל חצר זו לחצר זו עד שיעשו צרכיהם, ואחר כך יחזור חצר זו ויבטל להראשון. ולא אמרינן דזהו כי חוכא ואיטלולא - דאינו כן, דכך תקנו חכמים. (ס"ח: כרב שם)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפב
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין דירת נכרי, אם מעכב בעירוב
ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט
סימן שפב סעיף א
[עריכה]שנו חכמים במשנה (ס"א:): "הדר עם הכותי בחצר - אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים, ואוסרין זה על זה."
וביארו בגמרא דכך הוא הענין, דמעיקר הדין אין דירת הכותי אוסר על הישראל, אלא שחששו חכמים שלא ילמוד ממעשיו. ולכן אם הוא רק אחד בחצר - לא הוצרכו לתקן, משום דהוה מילתא דלא שכיחא, שהרי מתיירא מהכותי שהוא חשוד שלא יגזלנו, וממילא יצא ולא ידור שם. ואמנם כששני ישראלים דרים בשני בתים, ודבר זה שכיח, דכיון שהם שנים אין מתייראים ממנו, ואמרו חכמים - דאין עירובן מועיל כלום עד שישכרו הרשות מהכותי. והיינו הרשות שיש לו בחצר - ישכרו ממנו, ובלאו הכי - אין העירוב כלום.
ולא אסרו רק כשהשני ישראלים דרים בשני בתים, ואוסרין זה על זה. אבל אם דרין בבית אחד, אף על גב דבכהני גווני לא יתייראו ממנו, ושכיחי דדיירי - מכל מקום לא גזרו בכהני גווני, משום דזהו עצמו לא שכיחא שידורו שני בעל בית בחדר אחד, דהרי כשדרים בשני חדרים - מקרי שני בתים, ואוסרין זה על זה, כמו שכתבתי בסימן שס"ו וסימן ש"ע.
סימן שפב סעיף ב
[עריכה]ושמא תאמר, איזה תועלת הוא שלא ילמוד ממעשיו בכדי שיצא משם, כיון שהתרת לו על ידי שכירות.
ביארו בגמרא (ס"ב.) דדבר זה לא יגיע להישראל בנקל, משום דהכותי חייש לכשפים, ולא ירצה להשכירו ע"ש. ורש"י ז"ל פירש שם טעם אחר (בד"ה 'אלא') וזה לשונו: "שמא ילמוד ממעשיו - הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם" עכ"ל.
ורבינו יהונתן שעל הרי"ף כתב בזה הלשון: "כדי שלא ילמוד ממעשיו - החמירו והצריכום שישכור מהם הישראל, והוא לא ירצה להשכירו מפני שיחוש לכשפים, ויאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי במתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות משוה פרוטה, בודאי לכשפים הוא מתכוין, ולא ישכיר לו. ומתוך כך יצא הישראל מביתו, ולא ילמוד ממעשיו" עכ"ל.
וכל הדברים סותרים זה את זה לכאורה.
סימן שפב סעיף ג
[עריכה]האמנם דכל דברי חכמים קיימים, והכל דבר אחד הוא. בשנבין למה יחוש הכותי לכשפים, וכי שכירות הוי דבר שאינו נהוג בבני אדם, אלא דהענין כך הוא, דחכמים התירו שכירות זו בשכירות רעועה ובפחות משוה פרוטה, כמו שיתבאר. והכותי יודע שפחות משוה פרוטה לא נחשב ממון אצל הישראל, ועם כל זה אין רצונו של הישראל רק בשכירות זו ולא במתנה. והישראל אינו רוצה במתנה, מפני שכן תקנו חכמים, דדוקא שכירות.
אבל הכותי לא יבין למה הוא כן, הרי פחות משוה פרוטה הוי כמתנה, ולמה לא יחפוץ במתנה ורק בשכירות פחות משוה פרוטה. ולפיכך יחשוד הכותי שיש בזה חשש כשפים. (וזהו כונת הרר"י)
האמנם הא תינח כשישכור ממנו בפחות משוה פרוטה - יחוש לכשפים, אבל מה נעשה אם ישכור ממנו בפרוטה וביותר מפרוטה, הלא מעתה לא יחוש לכשפים. ולזה בא רש"י ז"ל לפרש, דזה יקשה בעיני הישראל ליתן שכר גמור בכל שבת ושבת, וממילא יצא משם. כלומר דהכותי כשיראה שנותן מעות גמורים בעד זה - לא ישכיר לו על הרבה זמן אלא על שבת אחת, ובשבת הבא יבקש עוד מעות, וממילא שיהיה קשה על הישראל ויצא משם. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שפב סעיף ד
[עריכה]בירושלמי (הדר הלכה ג') איתא: הלכה - ישראל מבטל והכותי משכיר. ופריך למה לא יבטל הכותי, ומתרץ דחיישינן שמא יחזור בו, דאחר ביטול הרי יכול לחזור, כמ"ש בסימן הקודם, והכותי ודאי יחזור, ואין כאן סמיכת דעת. אבל כששכר ממנו - לא יוכל לחזור בו, דשכירות קונה ע"ש.
ומזה לכאורה ראיה ברורה לשיטת הרשב"ם והתוספות, שהבאנו בחושן משפט ריש סימן קצ"ד, דהכותי קונה קרקע בכסף, ודלא כהרמב"ם בפרק א' מזכייה, דאין לו קנין בקרקע רק בשטר כמ"ש שם. אמנם בארנו שם סעיף ז' דבשכירות קרקע גם הרמב"ם מודה דנקנה בכסף ע"ש.
ולמדנו מהירושלמי, שאחר שהשכיר - אינו יכול לחזור בו, ועוד יתבאר בזה בסעיף י"ד. (ואין ראיה, דהירושלמי לא סבירא ליה כש"ס דילן, דהטעם משום דחייש לכשפים, דיש לומר דסבירא ליה. והא דפריך למה לא יועיל ביטול, משום דבביטול ודאי יחוש לכשפים, דענין ביטול אינו מוכן לו כלל ודו"ק)
סימן שפב סעיף ה
[עריכה]גם ביטול רשות אינו מועיל בלא שכירות. כגון שדרים הרבה ישראלים בחצר כל אחד בבית בפני עצמו, ולא עירבו או שעירבו ושכח אחד מהן מליתן חלק בעירוב, או אפילו עירבו כולם ולא שכרו מהכותי, אם ירצו כולם לבטל רשות לאחד כדי שיתחשב אצל הכותי כיחידי - אסור.
ויש מי שאומר הטעם, דכיון דבכהני גווני שכיחי דדיירי - הדר החשש למקומו שמא ילמוד ממעשיו. (ט"ז סק"ד) אך טעם זה נדחה בגמרא (ס"ג:), משום דביטול רשות לאחד הוה מילתא דלא שכיחא, ולא גזרו ביה רבנן.
אמנם הטעם הוא, דאם כן תשתכח תורת עירוב, ובגמרא שם הוא בכותי שלא רצה להשכיר, ובהכרח שתשתכח תורת עירוב.
אמנם אפילו אם רצונו להשכיר, ורק בשבת זו היתה איזה סיבה שלא שכרו ממנו, דבזה ודאי לא תשתכח תורת עירוב, שהרי בשבת הבא ישכרו ממנו - ומכל מקום אסור לבטל, דכיון דאם לא היה מתרצה לא היה מועיל הביטול, אין לחלק בין מתרצה לאינו מתרצה, דאטו אמירתו תגרום הביטול. (תוספות ס"ו. ורא"ש שם סימן ט') אבל כששכרו ממנו וצריכין לביטול - יכולין לבטל. (ובמג"א סק"ד יש דברים קצרים וקטועים וכן כתב הת"ש)
סימן שפב סעיף ו
[עריכה]אין צריך שכירות אלא בכותי הדר עמו בחצר אחד ואוסר עליו, או אפילו דר בחצר אחרת אלא שהחצרות זו לפנים מזו, ואין דרך להפנימית רק על החיצונה, ואז גם כן צריך שכירות כפי הפרטים שיתבארו.
אבל בשתי חצירות הפתוחות זו לזו, וכל אחת יש לה פתח לרשות הרבים או להמבוי, ובחצר אחד דר הכותי ובחצר השני דרים שני ישראלים, אף על פי שלפעמים עובר דרך חצר שלהם, מכל מקום כיון דאין לו דריסת רגל ההכרחי - אין צריך שכירות, ומכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו דרך הפתח ודרך חלונות אפילו כלים ששבתו בבית, ואין צריכים לשכור ממנו.
ולא גזרו בזה שמא ילמוד ממעשיו, כיון שאין להם דרך אחת ההכרחי לכולם, ואין להם התקרבות כל כך. ועיין בסימן ש"צ סעיף ג'.
סימן שפב סעיף ז
[עריכה]אבל בחצרות זו לפנים מזו, כתב הרמב"ם בפרק ב' דין י"א וזה לשונו:
- "שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל וכותי דרים בפנימית וישראל אחד בחיצונה, או שהיה ישראל וכותי דרים בחיצונה וישראל אחד בפנימית - הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו, שהרי רגלי ב' ישראלים וכותי מצויים שם, והפנימי מותר בפנימית" עכ"ל.
דבהפנימית הוא יחיד במקום כותי, אבל בהחיצונה תמיד דורכים עליו עוד ישראל וכותי, והוי כשני ישראלים וכותי בחצר אחד. ובפרק ד' דין כ"ב כתב:
- "ואם היה כותי בפנימית, אף על פי שהוא אחד - הרי הוא כרבים, ואוסר על החיצונה עד שישכרו מקומו" עכ"ל.
והכונה אפילו גם הישראל הוא יחיד בהחיצונה - מכל מקום אסור, כן פירש רבינו הב"י בספרו הגדול, דזה גרע מחצר אחד, מטעם דלאו כולי עלמא ידעי שרק אחד הוא הישראל, ובחצר אחד יודעים יותר.
סימן שפב סעיף ח
[עריכה]אבל רש"י ז"ל פירש בגמרא, (ע"ה:) דהכונה הוא כשיש שני ישראלים בהחיצונה, והרבותא הוא אף על פי שאין שום ישראל דר עמו בחצרו, ודריסת רגלו בלבד הוא שאוסרתן, וכן כתב הטור.
ולכן רבינו הב"י בסעיף י"ז הביא דעת הרמב"ם ודעת הטור, אבל כל גדולי האחרונים חולקים על רבינו הב"י, וסבירא ליה דגם הרמב"ם אין כונתו כשישראל אחד בחיצונה, דבכהני גווני פשיטא שמותר, וכן עיקר לדינא. (ט"ז סקי"ח ומג"א סקי"ד והא"ר סק"ך והת"ש ססקכ"ט)
ואדרבא יש שמקילים עוד, דאפילו כשישראל וכותי בפנימית וישראל בחיצונה - דגם בעל החיצונה מותר, כיון דהישראל הוא 'רגל המותרת במקומה'. (מ"מ בפרק ב' שם בשם יש חולקין ע"ש) אבל הרמב"ם והטור והש"ע לא סבירא ליה כן - ואוסרים, דאין זה נוגע ל'רגל המותרת במקומה', כיון שהטעם שמא ילמדו ממעשיו וכמ"ש, וכן עיקר לדינא.
סימן שפב סעיף ט
[עריכה]חצר שישראל וכותי דרין בה, והוה יחיד במקום כותי ומותר, כמ"ש, אך בצד בית הישראל היתה עוד בית של ישראל שאינה פתוחה לחצר, וגם בין הישראל בעל החצר להישראל האחר אין פתח ביניהם, רק חלונות יש ביניהם שיכולים לערב דרך החלונות - אסרו חכמים לערב דרך החלונות. (ע"ד:)
ואף על פי שמותר לעשות עירוב דרך חלונות, כמ"ש בסימן שע"ב, הכא אסור מטעם אחר, משום דאסור לעשות יחיד במקום כותי. (ע"ה.)
כלומר שהרי חכמים חששו שלא ילמוד ממעשיו, ורק ביחיד לא אסרו, מטעם דלא שכיח דדייר. אבל כשיעשו עירוב ביניהם דרך החלונות - הרי ישתמשו ביחד, ולא יתיירא לדור שם. ולכן אסרום, כדי שלא ישתמשו ביחד וישאר יחידי ממש, ויצא משם. (רש"י שם ד"ה 'אסור')
סימן שפב סעיף י
[עריכה]ודעת רש"י ז"ל דהוא הדין אפילו יש פתח בין ישראל לישראל - גם כן אסורים לעשות עירוב ביניהם, מטעם שנתבאר. וזה שנקטו בגמרא 'חלונות', משום שאין דרך לעשות פתח בין בית לבית, אבל לדינא אין נפקא מינה.
אבל ר"י בעל התוספות כתב - דדוקא כשאין פתח ביניהם, אבל כשיש פתח ביניהם - מותרים לערב. והטעם, דכשיש פתח בלאו הכי לא יתיירא הישראל לדור שם, כיון שהישראל השני יוכל לבא תדיר דרך הפתח - מירתת הכותי ולא יזיקנו, לפיכך אין תועלת במה שנאסור עליהם העירוב.
ואי קשיא אם כן נצריך שישכור מן הכותי - דזה אי אפשר, דכל יחיד במקום כותי התירו חכמים, ולא חילקו בין שיש לו פתח מבית אחר לאין לו פתח, דכיון דבחצר הוא יחיד - התירו לו. ורק כשאין פתח רק חלון - בזה ראו חכמים לאסור העירוב, דבזה יהיה תועלת לשיצא משם, כמו שנתבאר. אבל בפתח שאין תועלת - לא אסרו העירוב.
סימן שפב סעיף יא
[עריכה]והרמב"ם ז"ל בפרק ב' דין ט"ו כתב דין זה בסגנון אחד וזה לשונו:
- "חצר שישראלים וכותי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות, אף על פי שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות - הרי הן אסורים להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני הכותי, עד שישכיר. שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום כותי" עכ"ל.
והנה לפי זה אדרבא, הוה להרמב"ם קולא גדולה, דאף על פי שאסרו חכמים לערב חצר ששני ישראלים וכותי דרין בה בלא שכירות מהכותי - זהו כשמערבין דרך הפתחים לטלטל בחצר. אבל דרך חלונות - יוכלו לערב לטלטל מבית לבית דרך חלונות, ולא דרך הפתחים.
סימן שפב סעיף יב
[עריכה]והנה לעניות דעתי היה נראה ברור, דהרמב"ם לא סבירא ליה דין הקודם, שהרי לשיטתו אפילו במקום שאין עירוב מועיל בלא שכירות - מכל מקום התירו להם לערב דרך חלונות בלא שכירות, כל שכן בהדין הקודם שהוא יחיד ממש, והישראל השני אין לו שייכות כלל לחצר זו - דמותרים הישראלים לערב ביניהם דרך החלונות. וקל וחומר הדברים, דאם במקום האסור התרנו לו עירוב דרך חלונות - קל וחומר במקום המותר.
אבל רבינו הב"י הביא בסעיף י"ט דינו של רש"י, ובסעיף כ' הביא דינו של הרמב"ם ע"ש, ומשמע דסבירא ליה דאין סותרים זה את זה. וגם מפרשי הש"ע שתקו מזה, ולא ידעתי טעמן. והטור באמת לא הביא דינו של הרמב"ם, וצע"ג.
סימן שפב סעיף יג
[עריכה]השכירות שצריך לשכור מהכותי - אין צריך לפרש לו ששוכר ממנו כדי להתיר הטלטול, אלא שוכר ממנו סתם, והטלטול ממילא מותר, ואין צריך לכתוב שום כתב על השכירות.
ויכול לשכור ממנו גם בפחות משוה פרוטה, דלדידיה הוה ממון. ומותר לשכור ממנו בשבת, דאין זה כמקח וממכר, דשכירות רעועה היא, ואין זה אלא כמבקש רשיון להתיר להם הטלטול, דחכמים הקילו הרבה בענין עצם השכירות ולא רצו להחמיר בזה.
סימן שפב סעיף יד
[עריכה]כבר כתבנו בסעיף ד' דמבואר להדיא מירושלמי, דאחרי ששכרו מהכותי - אינו יכול לחזור. בו וכן כתב רש"י במשנה דהדר וזה לשונו: "דאי אגירו מיניה - היכי מצי למיהדר, דהא נקיט דמי" עכ"ל.
אבל הטור והש"ע סעיף ו' כתבו: "כל זמן שאין הכותי חוזר בו - מועיל השכירות, ואפילו לזמן מרובה" עכ"ל, ומבואר מזה שיכול לחזור בו.
ויש מי שאומר דזהו כששכרו סתם וחוזר בו קודם שבת ראשונה, שעדיין לא החזיק הישראל. אבל משנכנס השבת, שהישראל החזיק בו - אינו יכול לחזור בו, ואם שכרו לזמן - אינו יכול לחזור בו עד כלות הזמן. (מג"א סק"ו)
ולפי זה נצטרך לומר, מה שכתב על זה רבינו הרמ"א: "ואינו יכול לחזור משכירתו עד שיחזיר הדמים" עכ"ל - זהו כשחוזר בו קודם שבת הראשון. וכשחוזר בו קודם כלות הזמן - אינו יכול לחזור, אפילו רוצה להחזיר הדמים. וכששכרו סתם וחוזר בו אחר שבת הראשון - הרי יכול לחזור בו בלא חזרת הדמים, שהרי יכול לומר דהשכירות היא בשביל שבת שעבר.
סימן שפב סעיף טו
[עריכה]אבל יש אומרים שיכול לחזור בו אפילו תוך הזמן כשיחזיר הדמים. (ט"ז סק"ח) וכן מבואר מלשון רבינו הרמ"א, דדוחק לפרש דקאי על חזרתו קודם שבת הראשון כמ"ש, וכן מבואר מלשון רש"י שהבאנו שכתב: "דהא נקיט דמי", משמע דאם מחזיר הדמים - יכול לחזור בו. וגם כונת הירושלמי כן הוא, שאומר שם שאם יחזור בו הרי הוא גזלן ע"ש, אבל כשמחזיר המעות - הרי אינו גזלן. ומה שיכול לחזור בו - משום דהוי שכירות רעועה כמ"ש.
ומכל מקום יש מהפוסקים שכתבו דקודם שבת הראשון וכן תוך הזמן - אינו יכול לחזור בו, אפילו מחזיר הדמים, (ב"ח וא"ר סק"ח) וזהו דלא כרבינו הרמ"א. ואפשר, שכיון שזהו דרבנן - יכולין לסמוך על המקילין. וגם בשם הרמב"ן כתבו, שבתוך הזמן אינו יכול לחזור בו כלל, אפילו בחזרת הדמים. (ת"ש סקי"א בשם תשובות לרמב"ן ע"ש)
וכתבו הטור והמרדכי, שאין צריך לשכור בכל ערב שבת דוקא, לאפוקי מאחד מהקדמונים שהצריך לשכור דוקא בכל ערב שבת. (הג"א ריש פרק הדר מא"ז)
סימן שפב סעיף טז
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ז':
- "אם שכרו מכותי לזמן ידוע, לכשיכלה הזמן - צריך לחזור ולשכור שנית. וצריך לחזור ולערב, דאין עירוב ראשון חוזר וניעור" עכ"ל.
ומאד תמוה, למה יפסל העירוב, הא בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת - חוזר העירוב להכשירו, כמ"ש בסימן שע"ד. ובספרו הגדול הביא זה בשם הרמב"ן ע"ש, ואולי סבירא ליה דכיון דזהו מתקנת חכמים, דעירוב בלא שכירות אין העירוב כלום - הוה כנתבטל העירוב לגמרי. ואינו דומה לנסתם הפתח, דלא שייך בזה תקנת חכמים. ועוד יש לחלק, דבנסתם הפתח - בידו לפותחו, מה שאין כן השכירות - אינו בידו, דאם לא ירצה הכותי להשכיר, הרי לא ישכרו ממנו בעל כורחו.
ונראה לי דאף גם רבינו הב"י לא אמרה אלא כשעבר עליהם שבת אחת בלא שכירות, דאז מקרי ביטול העירוב. אבל אם באותה שבוע חזרו ושכרו ממנו - לא מקרי ביטול עירוב.
סימן שפב סעיף יז
[עריכה]אם שכרו ממנו לזמן ידוע, ובתוך הזמן השכיר דירתו לכותי אחר - לא בטלה השכירות הראשונה, משום דעדיין המשכיר הראשון הוי הבעלים, שהרי בכלות שכירותו של שני תחזור להראשון. (ט"ז סק"י)
ולפי זה אפילו השני מוחה, ואפילו רוצה להחזיר הדמים - אין שומעין לו, דהבעלים הם הראשונים. ולפי טעם זה לאו דוקא ששכרו לזמן ידוע, אלא אפילו שכרו סתם.
ולא משמע כן מלשון רבינו הב"י בסעיף ח' בדין זה שכתב: "ששכרו לזמן ידוע". ולכן נראה עיקר הטעם כמ"ש הלבוש, דכיון דשכרו לזמן ידוע, ואין בידו לחזור בלי חזרת דמים - הוי (כאילו) [כאלו] התנה הראשון עם השני שלא יוכל לחזור עד הזמן ע"ש. ולכן בשכרו סתם צריכין לשכור מן השני.
(וכן כתב הת"ש בסקי"ד. גם הא"ר סק"ט חולק על הט"ז, וכתב דלא שנא השכיר לאחר או מכר לאחר בתוך הזמן - חייב השני לקיים תנאו של ראשון. ופשוט הוא דאם הכותי השכיר לישראל - דנותן חלק בעירוב ודיו)
סימן שפב סעיף יח
[עריכה]יש מי שאומר דאם שכרו מכותי על זמן ומת - דנתבטל השכירות, וצריכים לשכור מהיורש. (ט"ז סק"ט) וראיה לזה ממערב בסימן שע"א, דכשמת - צריך היורש לערב מחדש, ואינו מועיל עירובו של אביו. (שם)
ואין זה דמיון, דעירוב הוי הטעם משום דירה, והיורש לא היה דר שם. ואיזה ענין הוא לשכירות, דעל היורש לקיים מה שמכר אביו או השכיר, שהרי אין ביכולתו לירש מה שנתן אביו לאחר.
ולא מיבעיא להדיעות שנתבארו בסעיף ט"ו שהוא עצמו לא היה יכול לחזור בו, אלא אפילו למי שסובר שהיה יכול לחזור בו בחזרת הדמים, מכל מקום כל זמן שלא חזר בו - הוי של שוכר, ואין צריך לשכור מהיורש עד כלות הזמן. וכל שכן אם היורש לא מיחה בהם, דודאי יכולים לטלטל עד הזמן שעשו עם המוריש.
סימן שפב סעיף יט
[עריכה]חמשה ששרויין בחצר אחת, אין צריך כל אחד ואחד לשכור ממנו, אלא אחד שוכר ממנו בשביל כולם. ונראה לי דאין צריך להגיד לו ששוכר בשביל כולם, שהרי אם אפילו ישכור לעצמו מה בכך, כיון דאין החצר עתה רק של ישראל.
והשכירות צריך להיות ברצון הטוב. אבל אם יכפוהו להשכיר - אינו מועיל. אפילו השכיר עד כה ועתה אינו רוצה להשכיר - אסור לכופו. ואינו דומה לעירוב, דמי שרגיל לערב ועתה חוזר בו - שיכולין לכופו, כמ"ש בסימן שס"ז, דזהו בישראל. אבל את הכותי - חלילה לנו לכופו, (ט"ז סקי"ב) ורק יכולין לשכור מאשתו ושכירו ולקיטו כמו שיתבאר.
סימן שפב סעיף כ
[עריכה]כתב רבינו הרמ"א בסעיף א':
- "ישראל שהשאיל או השכיר ביתו לכותי - אינו אוסר עליו, דלא השאיל או השכיר לו ביתו כדי שיאסר עליו. אבל אם הבית של כותי ושכרו ישראל ממנו, והוא דר בבית עמו - אין השכירות מועיל לענין שכירת העירוב" עכ"ל.
והטעם פשוט, דשכירת העירוב הוא שמשכיר לו חלקו שבחצר. אבל על ידי שכירת הבית, אטו לא נשאר לו להכותי חלק בחצר.
ויש שהקשו על רבינו הרמ"א ממה שיתבאר בסימן שפ"ד, דאכסניא הנכנס ברשות - אוסר מיד, ולמה לא יאסור השוכר או השואל. (אבהעו"ז וט"ז שם) ולי נראה דלא קשה כלל, דשם מיירי באותם שהוא מוכרח להניחן, כמו אכסניא של חיל המלך, ושם יתבאר בס"ד.
סימן שפב סעיף כא
[עריכה]- "ישראל שהשכיר או השאיל בית לחבירו, ושם דר כותי, אף על פי שיש לו תפיסה בבית - לא מהני, וצריכים לשכור מכותי" עכ"ל.
כלומר דגם הישראל המשכיר דר שם, וממילא כיון דהוי שני ישראלים - צריכים לשכור מהכותי, כשהכותי דר בבית שלו ולא (השכירוה) [השכורה] מישראל, ויש לו להישראל המשכיר תפיסה, והיינו דברים שאין ניטלים בשבת בבית הישראל השני, והייתי אומר - דבזה נחשב (כאילו) [כאלו] גם המשכיר דר בה, ונמצא ששניהם דרים בחדר אחד, ואין צריך שכירות. קמ"ל - דלא מהני, דכשם שעירוב אינו מועיל בלא שכירות, כמו כן תפיסה לא מהני.
סימן שפב סעיף כב
[עריכה]הקילו חכמים לשכור מאשתו של הכותי, אף על פי שהוא מוחה בה - יכולה להשכיר. וכן שוכרין משכירו ולקיטו של הכותי, שכיר מקרי - כשהוא לעבודת כל השנה, ולקיט מקרי - כששכרו לימות הקציר והאסיף, (רש"י ס"ד.) ושוכרין מהן אף על פי שהוא מוחה.
ויש מי שחושש לומר דבשכירו ולקיטו כשמוחה - אין יכולין להשכיר, (ב"ח) אבל מטור וש"ע סעיף י"א מבואר דגם הם כאשתו, וכן עיקר. (ט"ז סקי"ג)
ונראה לי דגם מבנו ומבתו וחתנו וכלתו וכיוצא בהם, כשהם דרים שם בחצר - יכולים להשכיר כאשתו, דלא גרעי משכירו ולקיטו. ושכירו ולקיטו של השכיר והלקיט - הוי גם כן כשכירו ולקיטו של עצמו, דהקילו חכמים בזה שיהיה רק שם שכירות.
סימן שפב סעיף כג
[עריכה]עוד אמרו חכמים, (ס"ד.) דאם אינו רוצה להשכיר - יתקרב לו אחד מבני החצר, עד שיתן לו רשות להניח בחצר חפציו, והוה כמשאיל לו רשותו, ונעשה כשכירו ולקיטו, ומשכיר להם שלא מדעתו. ויש אומרים שאף להשכיר אין צריך, דכיון דהישראל הוי שכירו ולקיטו - נותן עירובו ודיו.
וזהו דעת הטור, וכן פירש רש"י (שם), שכן משמע לשון הש"ס, שאומר דשכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו, מפני שנחשב כאלו דר עם הכותי ביחד, והוי הבית והחצר שלו לענין זה, דאין צריך שכירות.
אבל הרמב"ם פסק דהוא כשכירו ולקיטו, וצריכין לשכור ממנו. והרמב"ם יפרש דהגמרא מיירי בשכירו ולקיטו של ישראל, (עיין ב"י) וזה ביכולת אפילו לישראל שאינו בן החצר. (לבוש)
סימן שפב סעיף כד
[עריכה]כשמשאיל לו רשותו להניח בו חפציו, אפילו אינו מניח - שפיר דמי, כיון שיש לו רשות. מיהו בכהני גווני צריך לעשות עמו איזה קנין. (מג"א סק"ח) וכן צריך שיתן לו רשות להניח כליו בכל מקום שירצה בהבית, דאם מייחד לו איזה מקום בבית שמשאיל לו, כיון שאינו כשלוחו בכל הבית - לא מהני להיות כשכירו ולקיטו.
ויש מי שכתב דגם בכהני גווני, כשיש לו להכותי רשות גם כן להניח חפציו במקום זה - הדר הווה ליה כשכירו ולקיטו, (ב"ח ומג"א סק"ט) דכיון ששניהם יש להם רשות במקום אחד - נחשב הישראל כשכירו ולקיטו.
וכן אפילו אין להכותי רשות להשתמש שם, אלא שיש לו רשות לסלק הישראל ממקום זה בכל שעה - נחשב גם כן כשכירו ולקיטו, (ב"ח ומחה"ש שם) דזה מקרי שהישראל הוא תחת רשותו, וממילא דהוי דינו כשכירו ולקיטו.
סימן שפב סעיף כה
[עריכה]שכרו משכירו ולקיטו על זמן מוגבל, ובתוך זמן זה סילקו הכותי מהיות שכירו ולקיטו - מכל מקום עד הזמן השכירות קיים, כיון שהיה לו אז רשות להשכיר - כל מה שעשה קיים. אבל אם שכרו ממנו סתם, כיון שסילקו - נתבטל השכירות, דמסתמא לא השכיר אלא עד הזמן שיהיה שכירו ולקיטו.
והוא הדין אם שכרו הרשות מהגיזבר של השר, ונסתלק לגמרי מן השר. אם שכרו לזמן - מועיל עד הזמן, ואם סתם - נתבטל השכירות. אך זהו כשנסתלק לגמרי מן השר, אבל אם לא סילקו רק מהגזברות, ומכל מקום נותן לו פרס מביתו - מקרי שכירו ולקיטו, ויכולים לשכור ממנו, וממילא דגם השכירות הראשונה עדיין קיימת, אפילו שכרו ממנו סתם.
ולפי מה שנתבאר, במקומות שמערבין את כל העיר, ונצרך לשכור הרשות משר העיר, אם יש לישראל איזה שירות בשם - נחשב כשכירו ולקיטו, ושוכרין ממנו רשות העיר על הרבה שנים, בכדי שאפילו כשיסולק אחר כך מפקודתו יהיה השכירות קיים, כמו שנתבאר, וטוב לשכור ממנו על חמשים שנה וכדומה. אבל אם שכרו סתם ונסתלק מפקודתו - בטלה השכירות כמ"ש, וצריכין לשכור מאחר אם נעשה על מקומו, או מאינו יהודי שיש לו שם שירות.
סימן שפב סעיף כו
[עריכה]כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ט"ו:
- "אם ישראל וכותי דרים בבית אחד - צריך לשכור מהכותי ולערב עם ישראל, אם יש לכל אחד דירה בפני עצמו. והוא הדין שני כותים הדרים בכהני גווני בבית אחד - צריך לשכור משניהם" עכ"ל.
ופשיטא שהכונה שכל אחד דר בחדר בפני עצמו, (וכן כתב הגר"ז) ואם כן איזה רבותא יש בזה. וצריך לומר, דלא אמרינן דהישראל נחשב כשכירו ולקיטו, וכן הכותים הדרים בכהני גווני, כל אחד נחשב כשכירו ולקיטו של האחרים, ודי בשנשכור מאחד, ובכותי וישראל לשכור מהישראל או שיהיה די בעירובו - קמ"ל דאינו כן, כיון דלכל אחד מיוחד חדר בפני עצמו - אין להם שייכות זה לזה.
אבל אם אין בהם חילוק רשויות, אלא שהם שותפים כולם בכל הבית - ודאי דהישראל נחשב כשכירו ולקיטו, וכן בכותים - כל אחד נחשב כשכירו של האחרים. וזהו שדקדקו לומר 'אם יש לכל אחד דירה בפני עצמו'. (וכן מבואר ממקור הדין מתוספות ס"ו. ד"ה 'מערב' שהביאו זה מהירושלמי ע"ש, ולפלא שלפנינו לא נמצא זה בירושלמי. אך מימרא אחרת יש בירושלמי הדר הלכה ג' כעין זה ע"ש ודו"ק)
סימן שפב סעיף כז
[עריכה]איתא בגמרא (ס"ד.) דאביי שאל לרב יוסף - היו אצל הכותי חמשה שכירים וחמשה לקיטים ישראלים מהו. והשיב לו - אם אמרו שכירו ולקיטו להקל, יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר.
ופירש רש"י שהשאלה היתה כיון דשכירו ולקיטו יכול להשכיר והוי כבעלים, ואם כן כשכל אחד דר בחדר לבדו, (שאילו) [שאלו] היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לתת חלק בעירוב, והשתא דרשותא דכותי הוא - האם צריכים עירוב. וכן כשיש דיורין בחצר, אם צריכים ליתן חלק בעירוב. והשיב לו, דאין אומרים שכירו ולקיטו להחמיר, והרי הן כאינן, ובטילין לגבי הכותי שהוא הבעל הבית.
ועל פי זה כתבו הטור והש"ע סעיף ט"ז: "אם יש לכותי חמשה שכירים או חמשה לקיטים ישראלים דרים בביתו - אין דירתם חשובה דירה שיאסרו זה על זה" עכ"ל.
ומסיים רבינו הרמ"א בזה הלשון: "דשכירו (כן צריך לומר) של כותי - אינו אוסר, אם שכרו מבעל הבית" עכ"ל. כלומר דכשיש דיורין בחצר, ושכרו הרשות מהכותי או מאחד מהשכירים והלקיטים - שוב הם אינם אוסרים, ואף על פי שכל אחד דר בחדר בפני עצמו.
ובאמת הריטב"א כתב שם דמיירי שאין אוכלין שם ואין לנין שם, אבל בלאו הכי - חייבים בעירוב. אבל לא כן דעת התוספות, (ע"ב.) שהביאו ראיה מדין זה למה שנתבאר בסימן ש"ע סעיף ט"ו, במי שמשהה מלמד או סופר בביתו משתמש בכל כלי בעל הבית - שאינו אוסר ע"ש, והכי נמי בשכירו ולקיטו.
ורבינו הב"י בספרו הגדול הוסיף עוד טעם בזה, וזה לשונו: "דכיון שאפשר שלמחר יעלה על דעת בעל הבית להחליף חדריהם... - לא מקרי יחוד מקום" עכ"ל. וגם שם במלמד או סופר נאמר כן, ובשם נתבאר עוד טעם - שלא השאיל להם רשותו לאסור עליו ע"ש. ונראה לי דטעם זה לא שייך בכאן, דשם עושה הבעל הבית בחנם לגמרי. אבל בשכירו ולקיטו - הא עושה עבודתו.
מיהו עיקר טעם דין זה הוא כדאמרן, דזה לא מקרי יחוד וקביעות מקום. אבל כשכותי או ישראל השכיר חדר לישראל, אין זה בגדר שכירו ולקיטו - ואוסר, וצריך ליתן חלק בעירוב של החצר.
סימן שפב סעיף כח
[עריכה]כותי שהשכיר ביתו לחבירו כותי, אם נשאר לו שום תפיסה בבית, שיש לו רשות להניח שם כליו - יכולים לשכור ממנו, כיון שהבית שלו וגם עתה יש לו תפיסת יד בבית. ואפילו אם לא נשאר לו שום תפיסה, אך אם ביכולתו לסלק השוכר מהבית בכל עת שירצה - גם כן מקרי שעדיין הבית שלו, ויכולים לשכור ממנו. אבל אם אין לו תפיסה, וגם אין יכול לסלקו להשוכר עד זמנו - אינו מועיל אלא אם כן שכרו מהשוכר.
וכן אם יש ישראל שיש לו תפיסה בבית הכותי - יכולין לשכור ממנו, דלא גרע משכירו ולקיטו, כן פסק רבינו הרמ"א בסעיף י"ח ע"ש. וסבירא ליה דלאו דוקא במשכיר הדין כן, אלא כל שיש לו רשות להניח חפציו בביתו בכל מקום שירצה - נחשב כשכירו ולקיטו, דכן כתב הריב"ש בתשובות. (סימן תכ"ח)
ודוקא שיכול להניח בכל מקום שירצה, אבל אם יש לו פינה מיוחדת לזה - לא הוי כשכירו ולקיטו, כפי הפרטים שנתבארו בסעיף כ"ד. (ולא ידעתי מה הוסיף רמ"א, הא כבר נתבאר זה בסעיף י"ב ע"ש)
סימן שפב סעיף כט
[עריכה]ודע, דבחצר של כותים שאין דרין שמה שני ישראלים - מותר לכל הבא שם לטלטל בשבת בכל החצר, ומבתים לחצר ומחצר לבתים.
וכתב רבינו הרמ"א בסוף סימן זה:
- "ספינה שיש בה ישראלים רבים, ויש להם בתים מיוחדים - צריכים לערב ולשכור רשות מן הכותי בעל הספינה, או להבליעו בשכר הספינה" עכ"ל.
כלומר דבשביל שכירות הספינה בעצמה אין יכול לצאת גם בעד שכירת ההיתר של העירוב, כמ"ש בסעיף כ'. אך בשם כתבנו הטעם מפני החצר, אך גם בכאן כל אורך הספינה הוי כחצר.
ופשוט הוא דמיירי כשאין מסייעים לו בעסק הספינה, דאם לא כן הרי יש לחשבם כשכירו ולקיטו. (ואצלינו לא נהיגי לערב בספינות הגדולות, משום דעל פי רוב אין לישראל חדר מיוחד. ואם יש לאיזה מהם חדרים מיוחדים - מפסיק ביניהם חדרי הכותים. אמנם אם יש רק שני חדרים מיוחדים בהספינה לשני ישראלים - אסורים לטלטל מחדר לחדר, ואין נזהרים בזה. וצ"ע, דבודאי יש ליזהר בזה ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפג
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
כשאין הכותי בביתו - אינו מעכב העירוב
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן שפג סעיף א
[עריכה]- "כותי הדר עם שני ישראלים ואין הכותי בביתו - אינו אוסר, ויערבו ויהיו מותרים. בא הכותי בשבת - אוסר והעירוב בטל.
- ומיהו, יכולים לשכור ממנו בשבת ואחר כך יבטל אחד לחבירו, ויהיה היחיד מותר. וכל שכן אם מת הכותי בשבת - שיבטל אחד לחבירו, ויהיה היחיד מותר" עכ"ל, ודבריהם צריכים ביאור.
סימן שפג סעיף ב
[עריכה]והכי פירושו, דזה שכתבו דכשאינו בביתו - אינו אוסר - זהו רק לדעת הטור בריש סימן שע"א. אבל להרמב"ם שם - אוסר, מפני שראוי לבא בשבת ולבטל העירוב, אלא אם כן היה רחוק יותר מיום אחד, כמ"ש שם.
וזה שכתבו, דאחר שבא - העירוב בטל, אף על גב דבספינות שהותרו וחזרו ונתקשרו - חזר העירוב לקדמותו, כמ"ש בסימן שס"ב, זהו מפני שבשם היה ראוי להתקיים כל השבת, שהרי אין עומדין להפרד. אבל כאן מעולם לא היה ראוי להתקיים כל השבת, שהרי כיון שדעתו היה לבא בשבת - היה עומד להבטל, ומהך טעמא נמי לא אמרינן 'שבת הואיל והותרה - הותרה'. ולפי מ"ש בסימן הקודם סעיף ט"ז אתי שפיר גם בלא טעם זה ע"ש.
וזה שכתבו, דאחר כך יבטל אחד לחבירו, הא קודם השכירות - אסור הביטול, כמ"ש בסימן הקודם סעיף ה'
וזה שכתבו, דהיחיד יהיה מותר, אף על גב דבסימן ש"פ נתבאר דגם המבטל מותר, אך זהו ביחיד לגבי רבים - דנעשה כאורח אצלם, ולא יחיד לגבי יחיד, כמ"ש שם. ואם באמת יצטרך המבטל לזה - יבטל אחר כך מי שביטלו לו להמבטל הקודם, דהא קיימא לן 'מבטלין וחוזרין ומבטלין', כמ"ש בסוף סימן שפ"א.
וזה שכתבו, דכל שכן אם מת בשבת - זהו כשלא שכרו ממנו תחלה. אבל אם שכרו ממנו ומת בשבת, והיה להם עירוב רק במיתתו נתבטל העירוב, להיש מי שאומר בסימן הקודם סעיף י"ח - מכל מקום הרי יכולין לשכור מהיורש, (ט"ז) שהרי היה ראוי העירוב להתקיים כל השבת, שהרי אפשר היה לו לחיות, ודמי לספינה ולא לבא כותי בשבת. (שם)
אמנם לפי מ"ש שם לא נתבטל העירוב כלל במיתתו ע"ש, ולכן צריך לומר דכאן מיירי שלא שכרו ממנו כמ"ש. (עיין מג"א ססק"א ולא נתבררו לי דבריו ע"ש ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפד
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אינו יהודי אכסניה, אם מעכב בעירוב
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן שפד סעיף א
[עריכה]איתא בירושלמי (הדר הלכה ב'):
- אית תנא תני הקוסטר (כמו קסדור, והוא שר ממונה מהמלך) אוסר מיד ואכסניא לאחר ל', אית תני הקוסטר אוסר לאחר ל' ואכסניא אינו אוסר לעולם.
- מאן דמר הקוסטר אוסר מיד - ברגיל, ואכסניא לאחר ל' - באינו רגיל. ומאן דמר הקוסטר אוסר לאחר ל' - באלין דעיילין ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם - באלין דעיילין שלא ברשות" עכ"ל.
סימן שפד סעיף ב
[עריכה]והכי פירושו, דכבר נתבאר בסימן שפ"ב סעיף כ' בשם רבינו הרמ"א, דכשהשאיל או השכיר ביתו לאינו יהודי - אינו אוסר, שלא השאילו והשכירו לאסור עליו ע"ש.
וזהו באינו יהודי בעלמא. אבל קסדור של מלך - דינא דמלכותא דינא ויש לו רשות לישב באיזה בית שירצה, והוי הבית כשלו, ומיד שבא לבית היא כשלו - ואוסר. אך זהו ברגיל לבא, אבל בשאינו רגיל לבא - הוה כאורח בעלמא, ואינו אוסר. אך כשישב ל' יום - הוה כבית שלו, ואוסר. וזהו ברייתא ראשונה, וכשאינו רגיל לבא - קורא לו אכסניא, כלומר זה הקוסטר הוה אכסניא. וברייתא שנייה דקוסטר אוסר לאחר ל' - זהו באינו רגיל, וכמו שאמר מקודם.
אך זהו כשנכנס ברשות המלך, דדינא דמלכותא דינא. אבל זה הקסטור כשהמלך לא נתן לו רשות - אינו אלא כאנס בעלמא, ואינו אוסר אף לאחר ל'. (זהו פירוש הירושלמי, והקרבן העדה הרבה להקשות ע"ש בשיירי קרבן ורוצה לשבש הגירסא, ולפי מ"ש הגירסא מיושרת והפירוש ברור בס"ד)
סימן שפד סעיף ג
[עריכה]- "אינו יהודי הנכנס לשם אכסנאות, אם נכנס שלא ברשות - אינו אוסר לעולם. ואם נכנס ברשות, אם הוא רגיל לבא - אוסר מיד, ואם אינו רגיל - אינו אוסר עד לאחר ל' יום" עכ"ל, גם כן הכונה ברשות המלך ושלא ברשות המלך, דהמקור הוא מירושלמי. (עיין ב"י)
וזה שכתב רבינו הב"י בסעיף ב':
- "אנשי חיל המלך שנכנסו לבתי היהודים בין בחזקה בין ברצון, אם יש לבעלי בתים באותן מקומות שנכנסו כלים שאסור לטלטלן בשבת - אינם אוסרים עליהן" עכ"ל, דזהו כתפיסה שנזכר בהסימנים הקודמים.
אבל בלאו הכי - אוסרין, דדינא דמלכותא דינא, כיון שנכנסו על פי רשיון המלך. וזה שכתב "בין בחזקה בין ברצון", כלומר בין שלא רצה היהודי ובין שרצה - מפני שכל יהודי חייב לשמור פקודת המלכות. (ובזה אתי שפיר קושיות הט"ז והמג"א ע"ש. ומ"ש המג"א בסק"א דהנכנס בשביל חוב מקרי ברשות - ודאי כן הוא, אבל זהו כשעשה ברשות הערכאות בדינא דמלכותא)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפה
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין צדוקי ועבריין בעירוב
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן שפה סעיף א
[עריכה]צדוקי - הרי הוא כישראל ומבטל רשות, ואף על פי שמחלל שבת במילי דרבנן - אנוסים הם, דמנהג אבותיהם בידיהם. (מג"א סק"א)
אבל עירובו - אינו מועיל, כיון שאינו מודה בעירוב, דעיקר העירוב הוא שיגמור בלבו שדירתו הוא במקום העירוב, והוא אינו מודה בזה.
והכותים השמרונים - הרי הם כאינם יהודים גמורים, ואין לו תקנה אלא בשכירות.
וישראל עבריין לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן - הרי הוא כאינו יהודי, ואין לו תקנה רק על פי שכירות ולא בביטול, וכל שכן בעירוב. ואם מחלל בצינעא ולא בפרהסיא, אפילו מחללו באיסור דאורייתא - הרי הוא כישראל ומבטל רשות. אבל עירובו - אינו כלום, כשאינו מודה בעירוב.
סימן שפה סעיף ב
[עריכה]ישראל שנעשה עבריין והיו לו בתים בשכונת ישראל שעירבו לכל השנה, אם אין לו פתח אחר כלל רק דרך שכונת ישראל - הרי זה אוסר העירוב בכל שבת שחל לאחר שנעשה עבריין.
אבל אם יש לו פתח אחר לשכונת האינם יהודים, אפילו היה הפתח קטן שלא היה רגיל בה מקודם - מכל מקום דוחין אותו אצל פתח זו הפתוחה לשכונת האינם יהודים, כדי שלא יאסור עליהם.
וזהו בזמן הקדמון, שישראל היו דרים בשכונה בפני עצמם. אבל בזמן הזה - אינו יכול לאסור כל העיר, שהרי בכל העיר שוכרין הרשות. אבל חצירו שדר בה - ודאי אוסר, ובהכרח לשכור ממנו רשותו שבחצר, אם החצר מעורב בפני עצמו.
אבל כשנכללת בכל העיר - אין צריך כלום, שהרי בלאו הכי אנו שוכרין הרשות, וממילא נכללו כולם כל שצריכין לשכור מהם הרשות, ובעל כורחו בטל הוא לכל כלליות העיר. (כן נראה לעניות דעתי)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני שיתופי מבואות
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו
סימן שפו סעיף א
[עריכה]המבוי לחצרות כחצר לבתים, דמן התורה - מותר לטלטל מן הבתים ומן החצרות למבוי, אפילו כלים ששבתו בבתים, אלא שחכמים אסרו. וגם זהו מתקנת שלמה ובית דינו, מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת כנגד החצרות, וגזרו - אטו מרשות הרבים לרשות היחיד.
והתירוהו על ידי שיתוף, שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר, כך שיתופי מבואות - משתף כל חצירי המבוי.
ולמה בחצרות נקרא עירוב ובמבואות נקרא שיתוף, כדי לקצר בדברים וליתן סימן במה אנו מדברים, דאם לא כן היינו צריכים בכל פעם לומר 'עירובי חצרות' 'עירובי מבואות'. ולכן קבעו שם 'עירוב' לחצרות ו'שיתוף' למבואות, וכשנאמר 'עירוב' - ידענו שאנו מדברים בחצרות, וכשנאמר 'שיתוף' - ידענו שאנו מדברים במבואות. וגם שם שיתוף הוא יותר כולל משם עירוב, ולכן במבוי שהכמות יותר גדול מהחצר - קראוהו בשם שיתוף.
סימן שפו סעיף ב
[עריכה]ובדרך כלל כל פרטי הדינים שוים בעירוב ובשיתוף, ורק בשני דברים יש חילוק, דעירוב אינו אלא בפת, ושיתוף הוי בין בפת בין בכל דבר מאכל ובכל דבר משקה, כמו שיתבאר. ועוד, דעירוב אין מניחין אותו אלא בבית שבחצר, ושיתוף - מניחין אותו בין בבית בין בחצר, או בבית שאין בו ד' אמות או בבית שער, ובלבד שיהיה במקום המשתמר.
והטעם פשוט, שהעירוב מקבץ כל בתי החצר לבית אחד - לפיכך צריך להיות העירוב בבית דוקא. ושיתוף מקבץ כל חצירי המבוי לחצר אחת, ולכן - די כשיהיה מונח בחצר. וגובין פת או שאר מיני מאכל או משקה מכל החצרות ונותנים אותו באחד מן החצרות, וכמ"ש, ויתבאר בסימן שצ"ה.
סימן שפו סעיף ג
[עריכה]ודע דדעת רש"י ז"ל, (ע"ב.) דשיתוף יכול ליתן בחצר, אבל בבית פשיטא דמהני. והתוספות כתבו שם, דשיתוף הוי דוקא בחצר ולא בבית, משום דבחצר מינכר טפי לשם שיתוף, דשייך טפי למבוי, וקרובים התשמישים זה לזה ע"ש.
ומלשון הטור וש"ע שכתבו שיכולים ליתנו באויר החצר ואין צריך ליתנו בבית ע"ש - משמע להדיא שיכולים ליתנו בחצר. אבל בבית - ודאי טוב.
וכן מבואר מלשון הרמב"ם פרק א' דין י"ז שכתב:
- "כיצד משתתפין במבוי, גובין אוכל... ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי או בבית מן הבתים, אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת וכו'" עכ"ל.
הרי כתב מפורש "אפילו בית קטן", וכל שכן גדול. וכן מבואר להדיא בירושלמי (הדר סוף הלכה ח') שאומר שם: "פשיטא, עירוב - צריך בית, שיתוף - מהו שיהא צריך בית". ומסיק, דאין צריך בית ע"ש, הרי להדיא דכל שכן בית, וכן עיקר לדינא.
(התוספות שם הביאו זה מירושלמי דמי שהוציאוהו, ולפנינו ליתא שם אלא בהדר. ועיין תוספות ע"א: ד"ה 'משתתפין' שכתבו דמשמע קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת, דמינכר טפי שהוא שיתוף ע"ש, והפוסקים לא הביאו זה)
סימן שפו סעיף ד
[עריכה]וכתבו הטור והש"ע שלא יתנו השיתוף באויר המבוי, וכן כתב הרמב"ם שם, שאם נתנו באויר המבוי - אינו שיתוף ע"ש, וכן הוא בגמרא, (פ"ה:) שאומר שם דכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב - מניחין בו שיתוף, חוץ מאויר מבוי ע"ש.
ובירושלמי שהבאנו אומר שם ר' יוחנן דנותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי ע"ש, ואין הלכה כן אלא כש"ס דילן. ואף שיש לומר דטעם הגמרא הוא משום שאינו משומר במבוי, דכן משמע קצת מדפריך שם - 'במבוי הא לא מינטר', וכן משמע לכאורה מלשון הטור והש"ע, שכתבו דנותנין אותו במקום המשתמר - הלכך אין נותנין אותו באויר המבוי ע"ש, והירושלמי יש לומר - כשנותן אותו במבוי במקום המשתמר.
אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם, וגם בגמרא הפירוש דמשום דלא מינטר - לכן אינו מועיל במבוי כלל, אפילו כשיתנו במקום המשתמר, וכן נראה מרש"י שם, וזהו גם כן כונת הטור והש"ע, והכי קיימא לן, דשיתוף כשהניחו במבוי - פסול.
סימן שפו סעיף ה
[עריכה]שיעור השיתוף כעירוב, דיותר משני סעודות - אין צריך אפילו הם אלף. וממילא - דגם פחות אינו מועיל. דאף על גב דבעירוב כשאינם י"ח אנשים די בכגרוגרת, מכל מקום בשיתוף מסתמא יש י"ח ויותר. ושארי כל הדברים ומשפטן והלכותן - הוויין ככל משפטי וחוקי עירובי חצרות.
ואשתו משתפת בשבילו, ומשתפין שלא מדעתו אם אין לחצרו פתח רק למבוי זה, וקטן יכול לגבות את השיתוף, ונותנין השיתוף בחצרו של קטן, ושאחר יכול לזכות לכולם. ואם היו שותפים כולם באיזה מין מאכל או משקה ומונח במקום אחד - אין צריך לשתף, ואפילו היה משותף לשכניו לזה ביין ולזה בשמן - אין צריך להשתתף, ובלבד שיהיו בכלי אחת.
ואף על גב דבעירוב מתירינן כשנתמלא הכלי ונתנו המותר בכלי אחרת - זהו כשגבו לשם עירוב, אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונחו - בעינן דוקא בכלי אחת. (רש"י ותוספות ע"א.) וראיתי בשם הרשב"א שכתב, שכל שאינו ראוי להתערב יחד - אינו חיבור אף שהם בכלי אחד, (א"ר סק"ד) והכי משמע פשטא דסוגיא שם. (שאומר יין ויין ראוי לערב וכו' ע"ש)
סימן שפו סעיף ו
[עריכה]כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ב':
- "ישראלים שרויים בג' מקומות חלוקים, ודלתות כל אחד מהמקומות נעולות בלילה, והשמש גובה קמח מכולם - אינו מועיל להם להשתתף, ששיתוף מבוי צריך שיהא מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקין - אין שיתופן אחד, ואין מבואיהן כאחד.
- ואם עירבו במקום אחד - אין האחרים שלא עירבו אוסרין עליהן, הואיל ואין להן דריסת הרגל זה על זה, כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד, אף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת" עכ"ל.
סימן שפו סעיף ז
[עריכה]ביאור הדברים, דתבנית הערים שלהם לא היו כשלנו, שהעיר היה אצלם חלוקה לחלקים רבים, וכל חלק מהחלקים היו מבואות בפני עצמם, ודלתותיהם נסגרות בלילה באופן שאין להם התחברות זה לזה, וכל העיר היתה מוקפת חומה סביבה.
ואם כן אין יכולים החלקים להשתתף כולם כאחד, דהרי יתנו העירוב באחד מהחלקים. ואם כן שארי החלקים אין להם העירוב, כיון שננעלות בלילה והמה רחוקין ומובדלין זה מזה על ידי הנעילה, אלא כל חלק ישתף לעצמו.
ואם חלק אחד יעשה השיתוף וחלק אחד לא יעשה, דהוה רגל האסורה במקומה והולכין דרך עליהן - ומכל מקום אין אוסרין עליהן, שהרי אין מוכרחין לילך דרך עליהן, שיש להם דרך אחר, ואינן כשני חצרות זו לפנים מזו.
וזה שכתבו 'כי אין להן דריסת הרגל', כלומר - ההכרחי, שיש להן גם דרך אחרת. הלכך אפילו כשהולכין - אין אוסרין. ואף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת - מכל מקום אין נחשבין כאחד, כיון שסגורים חלק חלק בפני עצמו. (ועיין מג"א סק"ג ובמחה"ש, ובסימן שצ"ב יתבאר בס"ד)
סימן שפו סעיף ח
[עריכה]משתתפין בכל מיני מאכל, ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון שני סעודות. ובכל אוכל ובכל משקה משתתפין, חוץ מן המים בפני עצמו ומלח בפני עצמו. אבל כשעירבו מים ומלח ביחד - משתתפין בזה, דהוה כמורייס שטובלין בזה פת ובשר, והוה כליפתן.
וכן כמיהין (ופטריות) [ופטריאות] - אין מערבין בהן אפילו מבושלים, לפי שאין חשובין כאוכלין, (רמב"ם פרק א') לפי שאין מערבין אלא בדבר שראוי לסעוד או ללפת בו את הפת, וכמהין (ופטריות) [ופטריאות] אין סועדין בהן ואין מלפתין בהן את הפת, ואוכליהון לאו אינשי, (ריטב"א ריש פרק ג') ומאן דאכיל בתורת ליפתן - בטלה דעתו אצל כל אדם. (שם)
ויש מי שחולק בזה, (הגר"א סקי"ח) שהרי לשמואל היו מביאין זה בסוף הסעודה (ברכות מ"ז.) - אלמא דמאכל חשוב הוא, (שם) ועולה על שלחן מלכים. (שם) וזה שאמרו בגמרא (ריש פרק ג') דלא בכמהין ופטריות) [ופטריאות] - לא קאי אעירוב אלא אכסף מעשר, דתנן שם: והם אין נקחין בכסף מעשר, דבעינן פירי מפירי וגידולי קרקע, כמבואר בריש תורת כהנים.
(שם, וכתב שבגמרא נחסר תיבת וכו', והכונה על סוף המשנה. ולהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים נצטרך לומר דהן אמת דמאכל חשוב הוא - מכל מקום אינו ללפת את הפת ולא לסעוד בהם בפני עצמו, שזהו מתנאי העירוב ודו"ק)
סימן שפו סעיף ט
[עריכה]כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ממיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו - שיעורו מזון שתי סעודות. וכל שהוא ליפתן ודרך העם לאכול בו פיתן, כגון יין מבושל ובשר צלי וחומץ ומורייס וזיתים ואמהות של בצלים - שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות, והיינו ליפתן זה שיספיק על שני סעודות של פת.
נשתתפו ביין חי - שיעורו שתי רביעיות לכולם, וכן בשכר - שתי רביעיות. ביצים - שתים, ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות. ורמונים - שתים, אתרוג - אחד, ואגוזים - עשרה, וחמשה אפרסקין.
וליטרא של ירק - בין חי בין שלוק. ואם היה בשיל ולא בשיל - אין משתתפין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה. והראב"ד חולק על זה, דדין זה אינו אלא בתרדין ולא בירק.
וחצי רביעית תבלין, וקב תמרים וקב גרוגרות, ומנה דבילה וקב תפוחין, וכשות - כמלא היד, ופולין לחין - כמלא היד, וליטרא חזיז, והוא מין ירק. והתרדין, הרי הן בכלל הירק - ומשתתפין בהן. ועלי בצלים - אין משתתפין בהן אלא אם כן הבצילו, ונעשה אורך כל עלה מהן זרת. אבל פחות מכאן - אינו אוכל.
וכל אלו הדברים - כליפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו, וכן כל כיוצא בהן. וכבר נתבאר דכל האוכלים מצטרפין לשיעור, והראב"ד חולק בזה, וסבירא ליה דזה אינו אלא לעירובי תחומין ולא לשתופי מבואות, ורוב הפוסקים חלקו עליו.
ונראה דבשיתוף - גם בפרוסה משתתפין, דלא גרע משאר אוכל. וכן כל אוכל שאינו בשלימות - משתתפין בו, וכל השיעורים הם דעת הרמב"ם בפרק א'.
סימן שפו סעיף י
[עריכה]ודעת הרא"ש והטור - דאין מערבין בתבלין, משום דזהו כליפתן לבשר צלי, ובשר צלי עצמו הוי ליפתן, דלכן הוא כדי לאכול בו ב' סעודות כמ"ש, ולא אמרינן ליפתן לליפתן. (ב"ח)
עוד חשיב הרא"ש במה שאין מערבין גודגודניות שהוקשו לזרע, וכפניות - וזהו תמרים רעים שלא בשלו כל צרכם, ולא בעדשים ולא בחטים ושעורים. והרמב"ם לא הוצרך לחשבן, דכיון דלא חזי לאכילה כמו שהן - ממילא דאין מערבין בהם. (ב"י)
וזה שכתבו דבמים ומלח יחד מערבין - לא כן דעת התוספות, (כ"ז. ד"ה 'אבל') דדוקא כשנתן לתוכן שמן. ואי קשיא, תיפוק ליה משום שמן, אמנם כגון דמשמן בעצמו ליכא שיעורא ללפת בו שתי סעודות - מצרפין המים והמלח. (שם) וזה שנתבאר דבעדשים אין מערבין - זהו חיות, אבל מבושלות - מערבין. (ב"ח)
סימן שפו סעיף יא
[עריכה]כללו של דבר, כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת - שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות. וכל שאין מלפתין בו את הפת - שיעורו כדי לאכול ממנו בעצמו שתי סעודות.
ובשר חי - לא הוה ליפתן, ולכן הצרכנו לאכול ממנו שתי סעודות. אבל צלי - הוי ליפתן, ודיו ללפת בו שתי סעודות. ואפילו אם יש מקומות שמפני ריבוי הבשר אוכלים אותו בלא פת - בטלה דעתן אצל כל אדם. כלומר דודאי אצלן הוי השיעור כדי לאכול מהבשר שתי סעודות, אבל כל העולם - אינו כן, כן מוכח להדיא בגמרא (כ"ט:) ובתוספות, (כ"ח. ד"ה 'ובבל') וכן עיקר לדינא. (והמג"א סק"ו קיצר מאד)
וחומץ - הוי ליפתן, ושיעורו - כדי לטבל בו ירק של שתי סעודות. וכן יין מבושל - הוה ליפתן, אבל יין חי - אינו ליפתן, וכן שאר כל המשקים.
וכתבו דמבושל בא לקינוח סעודה ולא לטבל, ושיעורו כפי שמביאין יין מבושל לקינוח שתי סעודות. (מג"א סק"ח בשם מ"מ) ואנחנו לא ידענו מזה, כי אין יין מצוי אצלינו, וכן כמה דברים לא ידענו.
סימן שפו סעיף יב
[עריכה]משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר - ביין, ולישראל - בתרומה. וכן הנודר מאוכל או נשבע שלא יאכלנו - משתתף בו וכמ"ש בסימן שס"ו סעיף י"ד בעירובי חצרות ע"ש.
ויש אומרים, דזהו דוקא אם נשבע או נדר שלא יאכלנו. אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו - אין משתתפין לו בה, וכן הדין בעירובי חצרות. ואף על גב דבתחומין מותר, זהו מפני שאין תחומין אלא לדבר מצוה, כמ"ש בסימן תט"ו. אבל עירוב ושיתוף, אף על גב דגם זה כקצת מצוה - מכל מקום זהו רשות. ויש שכתבו דמותר, מפני שלא כיון לאסור בהנאה אלא דרך הנאתו, ולא על ידי עירוב ושיתוף. (שם סק"י בשם המ"מ)
ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ח' על דברי רבינו הב"י, שאוסר בנודר או נשבע שלא יהנה, וכתב בזה הלשון: "ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי - לכולי עלמא אין משתתפין לו בה" עכ"ל. ואין כונתו ד'קונם' לכולי עלמא חמור מ'שלא אהנה', אלא דהכי פירושו, דב'שלא אהנה' - יש חולקים ומתירים, כמו בתחומין. אך ב'קונם' - גם בתחומין אסור, משום דדמי להקדש, וזהו דעת הטור, אבל להרמב"ם - גם בקונם מותר בתחומין. ומי שסובר דעירוב ושיתוף דמי לתחומין - גם בקונם מותר. (עיין מג"א שם והרמ"א קיצר כדרכו)
סימן שפו סעיף יג
[עריכה]אמר על ככר בערב שבת: 'ככר זה - היום חול ולמחר קדש' - משתתפין לו בה. וכן בקונם, אפילו למי שאוסר בקונם. אבל אם אמר: 'ככר זה - היום קונם אני ממנו, ולמחר חול' - אין משתתפין לו בה למאן דאסר. וכן אם אמר: 'היום יהיה הקדש, ולמחר יהיה מחולל על מעות שבביתי' (עיין רש"י ל"ו. ד"ה 'היום')
והטעם, דהנה זמן קניית העירוב הוא בין השמשות, והוא ספק יום ספק לילה. ולפיכך כשאמר 'היום חול ולמחר קדש', כשהגיע זמן קניית העירוב - אכתי לא נחתא לה קדושה מספיקא. ולהיפך ב'היום קודש ולמחר חול' - לא מפקא לה קדושה מספיקא, דכל ספק מוקמינן אחזקת זמן הקודם. וסדר השיתוף וברכתו יתבאר בסימן שצ"ה.
סימן שפו סעיף יד
[עריכה]חצר הפתוח לשני מבואות, ושיתף עם כל אחד מהם, וכבר בארנו דאדם אחד יכול לדור בכמה מקומות, ולכן - הוא מותר עם כל אחד מהם לטלטל מבתי החצר לשני המבואות, ומהמבואות לבתים שבחצר, והם אסורים לטלטל כלים ששבתו בבתים שבמבוי זה להמבוי האחר דרך החצר. אבל כליהם - מותר להביאן לחצר זה. ולא חיישינן שמתוך שיהיה בחצר ריבוי הכלים של זה ושל זה אתו לאחלופי, לטלטל כלי מבוי זה להמבוי האחר - לא חיישינן, כמו בסימן שע"ח בחצרות, דלא גזרינן בכהני גווני ע"ש.
ואם לא עירבה עם שניהם ולא עם שום אחד מהם, וכל מבוי עירב לעצמו, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהן - ממילא דאוסר על שניהם כדין פנימי וחיצון, שהפנימי אוסר על החיצון מפני דריסת רגלו כמ"ש שם.
ויש בזה שאלה, ולמה לא אמרינן בכאן ד'רגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה' כמו בשם. דיש לומר דזהו מחצר לחצר, דכיון דיש לו חצר המותרת במקומה - אינו יכול לאסור את החצר העובר דרך עליה, שהרי יש לו חצר שלו. אבל את המבוי - אוסר, אף על פי שהוא מותר במקומו בהחצר, דאין זה ענין להמבוי, דכל בעל חצר צריך למבוי. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שפו סעיף טו
[עריכה]ואם הוא רגיל עם אחד ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל - אוסר, ושאינו רגיל - אינו אוסר.
אך זהו כשלא שיתף כלל, אבל אם שיתף עם שאינו רגיל ועם הרגיל לא שיתף - הותר הרגיל לעצמו, שהרי עקר עצמו ממנו במה ששיתף עם האחר. וכל שכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם - דהותר השני, שהרי סילק עצמו ממנו.
ואם היה באופן אחר, דהיינו שהוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה, והמבוי שהוא רגיל בו שיתפו ביניהם, ואם יהיה לו רגל עליהם - יקלקל להם השיתוף שיאסור עליהם, והשני שאינו רגיל בו לא שיתפו ביחד, ואם נדחה אותו אליהם - לא יגיע להם קלקול, שהרי בלאו הכי לא שיתפו. אמרו חכמים (מ"ט.) דבעל כורחו דוחין אותו אצל שאינו רגיל בשבת זו, כדי שלא יקלקל על הרגיל, דכגון זה כופין על מדת סדום, שהרי אלו נהנים והוא לא חסר, ויסתלק בשבת זו מהרגיל.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שצריכים שניהם עירוב ושיתוף
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן שפז סעיף א
[עריכה]העירוב והשיתוף כוונה אחת להן, דהעירוב - מחבר כל יושבי החצר, והשיתוף - מחבר כל יושבי המבוי. ודין אחד להם כמ"ש בסימן הקודם, אלא שנחלקים בשני דברים.
במהות העירוב, שבחצר - אין מערבין אלא בפת, ובמבוי - אף ביין ובכל דבר, ובמקום הנחת העירוב, שבחצר - אין מניחין אותו אלא בבית שבחצר, ובמבוי - מניחין אותו אף בחצר.
והטעם, דעירוב הוא משום דירה, לערב דירתן לעשותן אחת, ודירתו של אדם אינו נמשך אחר יין אלא אחר פיתו. ושיתוף דמבוי, אינו אלא לשתף רשות החצרות, וחצר לאו בית דירה הוא, ולכן אין צריך פת. (רש"י ע"א:) וזהו הטעם עצמו בשינוי הנחתם, דעירוב שמשום דירה הוא - אין אדם דר אלא בבית, ולכן צריך ליתן העירוב בבית דוקא. ושיתוף, שהוא רק לשתף החצרות - דיו כשמניחים אותו בחצר.
סימן שפז סעיף ב
[עריכה]ויש בזה שאלה, כיון דסוף סוף כוונה אחת להן, לעשותן כולן (כאילו) [כאלו] הן במקום אחד - תרתי למה לי. ובשלמא כשעירבה כל חצר לעצמה - שפיר צריכין לשיתוף מבוי, להתיר הטלטול במבוי, ומחצר לחצר. אבל כשנשתתפו במבוי - למה צריך עירובי חצרות, הלא סוף סוף כולן הן כבמקום אחד, ולמה עוד העירוב שבחצר.
ולא מיבעיא כשעשו השיתוף בפת, והניחו אותו באחד מן הבתים, כמו שהמנהג אצלינו, שמערבין כל העיר ונותנין המצות בבית הכנסת - שאין שייך כלל לעשות אחר כך עירובי חצרות, שהרי כולן כבר דרין במקום אחד. אלא אפילו אם עשו השיתוף ביין, והניחוהו בחצר, דכהני גווני לא מהני בעירוב - מכל מקום סוף כל סוף הרי כל בני המבוי כבר הם במקום אחד.
סימן שפז סעיף ג
[עריכה]אמנם כך אמרו חכמים (ע"א:): "מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי - שלא לישכח תורת עירוב מן התינוקות". וזה לשון הרמב"ם בפרק א' דין י"ט:
- "המשתתפין במבוי - צריכין לערב בחצרות, כדי שלא ישכחו התינוקות חובת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת - סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת" עכ"ל.
וזה שכתב בפרק ה' דין י"ד:
- "נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצרות, אם אין מקפידין על פרוסתן - סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד. ואין מתירין להן דבר זה אלא מדוחק" עכ"ל.
וזהו מירושלמי, (הדר ה"ט) זהו כשעשו השיתוף מיין או משאר דבר, ולא בפת. ודבר זה אסרו, כדי שלא ישכחו התינוקות חובת עירוב, לפיכך לא התירו רק בשבת הראשונה, ובתנאי שלא יהיו קמצנים המקפידים על פרוסת פת, ואין לחוש שמא לא יעשו עירוב לשבת הבא. אבל אם היו עושים השיתוף בפת - גם לכתחלה מותר.
סימן שפז סעיף ד
[עריכה]והטור מקיל יותר, דאפילו עשו השיתוף ביין או בשאר דבר - אין צריך עירוב עוד, דכך עולה לדעתו מסוגית הש"ס, דלא חיישינן שמא ישכח חובת עירוב. וזה לשון הטור:
- "סומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב. שאם היו חמשה חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, ועירבו החצרות דרך פתחים שביניהם - אין צריכין שיתוף במבוי. וכן אם שיתפו במבוי, אפילו ביין שאין ראוי לערב בו בחצרות - אין צריכין לערב בחצרות.
- והרמב"ם ז"ל כתב, שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב - אלא אם כן שתפו בפת, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן" עכ"ל. והחלוקה הראשונה לא הזכיר הרמב"ם כלל, וצ"ע.
סימן שפז סעיף ה
[עריכה]ורבינו הב"י, אחר שכתב דברי הרמב"ם כתב:
- "ויש אומרים שאם לא עירבה כל חצר לעצמה - אין סומכין על השיתוף. אבל כשכל חצר עירבה לעצמה, ואחר כך נשתתפו במבוי, ולא עירבו דרך פתחים שביניהם - מותרים להשתמש בחצרות שבמבוי דרך פתחים שביניהם, שסומכים על שיתוף במקום עירוב.
- ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי - מותרות להשתמש החצרות במבוי, שסומכות על עירוב שעירבו החצרות דרך פתחים במקום שיתוף" עכ"ל.
ותמהו עליו, שלא נמצא כלל דיעה זו. (עיין ב"ח וט"ז שהרבו להקשות עליו והפרישה האריך הרבה ליישב דבריו ע"ש)
סימן שפז סעיף ו
[עריכה]ורבינו הרמ"א כתב:
- "ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב, אפילו לא נשתתפו אלא ביין, וכן סומכין אעירוב במקום שיתוף.
- ולעיל סימן שס"ו כתבתי, דאנו נוהגין לכתחלה שלא לעשות רק שיתוף אחד בקמח. ונראה לי הטעם, כי עירוב שלנו דכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף - הוה כעירוב ושיתוף ביחד, ולכתחלה אין לעשות יותר.
- והא שהצריכו שיתוף ועירוב - היינו בזמן הגמרא, שבני החצר לא נתנו לשיתוף, רק החצר עירבו ביחד, ואחד מבני החצר נותן לשיתוף. אבל בכהאי גוונא - לכולי עלמא אין עושין רק שיתוף אחד. ואי עביד יותר ובירך עליו - הוה ברכה לבטלה" עכ"ל.
סימן שפז סעיף ז
[עריכה]וגם עליו תמהו, למה לו לחפש טעמים, דכיון דאנו עושים השיתוף בפת - הלא מותר לכל הדיעות. (ט"ז סק"ב ומג"א וב"ח)
אמנם כונתו על היש אומרים שכתב רבינו הב"י, דבשיתוף בלבד - אין יוצאין כלל, אפילו בפת. ולזה אומר דכשכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף - גם להיש אומרים די בשיתוף בלבד.
ואני אומר דכל זה היה לחקור כפי בנין הערים שלהם, שהיו חצרות ומבואות. אבל אצלינו, שאין מבואות אצלינו רק חצרות, וכשמערבין כל העיר - הוה כל העיר כחצר גדול, שהרי מפני כך אנו דנין אצלינו דין חצר שצריך שני פסין, ולא כמבוי שדי בלחי, כמו שנתבאר בסימן שס"ג, אם כן ממילא אי אפשר אצלינו רק בעירוב אחד ודוקא בפת, ושיונח בבית. ועכשיו מונח בבית הכנסת, דלא גרע מבית.
ונמצא דאצלינו הוה רק עירובי חצרות, ואין אצלינו שתופי מבואות כלל. ולפי זה אלו האנשים שמחמירים על עצמן ועושים עירוב גם בחצירם בלא ברכה - לדעתי מקלקלים הם ואסור לעשות כן, שהרי זהו כחולק עירובו בחצר אחד - דהעירוב בטל, אלא אם כן יעשו על תנאי - אם עירוב העיר קיים אין דברינו כלום וכו'. (כן נראה לעניות דעתי)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפח
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין אם לא עירבו ולא נשתתפו
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן שפח סעיף א
[עריכה]אם לא עירבו החצרות ולא נשתתפו כלל, דבר פשוט הוא - שמהבתים אסורים לטלטל הן לחצרות הן למבוי, וכן כלים ששבתו בבתים - אסור לטלטלן אפילו מחצר למבוי, וכן מחצר לחצר.
אבל כלים ששבתו בחצר - מותר לטלטלן מחצר לחצר, ומחצר למבוי. וכן כלים ששבתו במבוי - מותר לטלטלן בכל המבוי, וממבוי לחצרות, דכבר נתבאר ריש סימן שע"ב דגגין וחצרות וקרפיפות ומבואות - כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ערב שבת.
סימן שפח סעיף ב
[עריכה]והנה בגמרא (צ"א.) יש בזה פלוגתא, דרב סובר דאימתי מותר לטלטל מחצר לחצר ולמבוי כלים ששבתו בתוכן - בזמן שכל החצרות לא עירבו כלל, אפילו כל חצר לעצמה, דאז לא שכיחי מאני דבתים בחצר. אבל אם כל חצר עירב לעצמה, דאז שכיחי מאני דבתים בחצר, לכן גם אפילו כלים ששבתו בחצר - אסור לטלטלן לחצר אחר ולמבוי, דחיישינן שמא יטלטלו גם כלים ששבתו בבית, כיון דבעירבו שכיחי טובא.
ושמואל ור' יוחנן חולקים על רב, וסבירא ליה דבין עירבו ובין לא עירבו - מותר, דלא גזרינן שמא יוציאו גם כלים ששבתו בבית.
ופסקו רש"י ותוספות והרא"ש וראב"ד ורוב הפוסקים - דהלכה כשמואל ורבי יוחנן, ולא כרב, ומותר בכל ענין לטלטל כלים ששבתו בתוכן מזה לזה, וכבר הזכרנו זה שם בסימן שע"ב.
סימן שפח סעיף ג
[עריכה]ולכן מאד תמוהים דברי הרמב"ם בזה, שכתב בפרק ה' דין ט"ו:
- "מבוי שלא נשתתפו בו, אם עירבו חצרות עם הבתים - אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ככרמלית, דמאחר שעירבו חצרות עם הבתים - נעשה המבוי (כאילו) [כאלו] אינו פתוח לו אלא בתים בלבד בלא חצרות, ולפיכך אין מטלטלין בכולו.
- ואם לא עירבו אנשי החצרות - מטלטלין בכולו כלים ששבתו בתוכו, כחצר שלא עירבו בה" עכ"ל.
וכתב זה על פי סוגיא דשבת, (ק"ל:) דבשם הובא גם כן מימרא דרב. ופירשה הגמרא מקודם, דזהו טעמו של רב, משום דכיון דעירב החצר עם הבתים - נעשה המבוי כבתים בלא חצרות. וקיימא לן, דהכשר מבוי אינו אלא כשבתים וחצרות פתוחים לתוכו, כמ"ש בסימן שס"ג.
ובשלמא כשכולן עירבו ומותר לטלטל בכולן - שפיר הוויין כולן כגוונא חדא, והוה שפיר בתים וחצרות פתוחים לתוכו. אבל כשלא נשתתפו במבוי, והחצר עם הבתים עירבו לעצמן והמבוי חלוק מהם, והחצר עם הבתים כאחת הן - נראה (כאילו) [כאלו] אין במבוי רק דבר אחד, בתים בלא חצרות.
והנה רש"י ותוספות פירשו שם, דלמסקנא (בטל) [בטלה] טעם זה, וכן כתב הראב"ד. אך זה לא קשה כל כך, דהרמב"ם מפרש טעם זה גם לפי המסקנא, וכמ"ש המגיד משנה ע"ש. (דרב אשי מתרץ: 'מי גרם לחצרות שיאסרו - בתים, וליכא'. ופירש רש"י ותוספות, דזהו מטעם דשכיחי מאני דבתים בחצר ע"ש. והרמב"ם יפרש דהכי פירושו, דבלא עירבו כשתים הם, ואיכא בתים וחצרות. מה שאין כן כשעירבו, וכמ"ש המ"מ ודו"ק)
סימן שפח סעיף ד
[עריכה]אבל בעיקר הענין מאד תמוה, דהא זהו הכל לרב, אבל לשמואל ורבי יוחנן בעירובין אינו כן, והלכה כרבי יוחנן לגבי רב, וכל שכן בדאיכא שמואל בהדי רבי יוחנן.
ונראה לעניות דעתי דהדין עם הרמב"ם, דבאמת קשה למה טרח הש"ס בשבת לחפש טעם על הא דרב, הא בעירובין נתבאר הטעם דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים. אלא ודאי דשני הסוגיות אין סותרות כלל זה לזה, והטעם דשבת - הכל מודים בו, ואין חולק בדבר. וזה דעירובין - הוא ענין אחר.
והיינו דהטעם דשבת אינו אלא אם כן כל החצרות עירבו עם הבתים, ונשאר המבוי בלא חצרות. אבל אם מקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו - הא עדיין יש בתים וחצרות מאותן שלא עירבו, ובכהני גווני מיירי הך דעירובין, והרמב"ם כונתו גם כן כשכולן עירבו, כמבואר מלשונו. אבל כשמקצתן עירבו - מודה הרמב"ם דמטלטלין, ולא חיישינן דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים, כשמואל ורבי יוחנן.
וראיה ברורה לזה, שהרי בפרק ג' דין י"ט פסק להדיא כשמואל ורבי יוחנן, דבין עירבו ובין לא עירבו - מותרים, כמו שהעתקנו לשונו לעיל סימן שע"ב סעיף ד' ע"ש. (ומאד תמיהני על הטור וש"ע והאחרונים, דלדבריהם יסתור הרמב"ם את עצמו מפרק ג' לפרק ה'. ודע, דלטעם הרמב"ם אם המבוי ניתר בצורת הפתח - מותר, וכן כתב המג"א, דבצורת הפתח אין צריך לבתים וחצרות. אך מ"ש המג"א דגם בב' פסין מותר - לא ידעתי, דאם ארכו יתר מרחבו - הרי אינו נדון כחצר אלא כמבוי, וצריך צורת הפתח ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שפט
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין אינו יהודי, כשיש לו פתח פתוח למבוי
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן שפט סעיף א
[עריכה]דבר ידוע, שהכותי הדר במבוי - אוסר על בני מבוי עד שישכרו ממנו הרשות, ואם לאו - אוסר על כל בני המבוי.
ואמרו חכמים, (ס"ז.) דאם יש לו להכותי עוד פתח אחר מחצירו שלא למבוי, אלא לאיזה בקעה או לקרפף - אינו אוסר על בני המבוי, לפי דניחא ליה יותר להשתמש דרך אותו פתח, מבפתח המבוי, דשם הוא יחידי ורווח ליה עלמא. ואפילו היתה פתח קטן שאין בה רק ד' על ד' - מכל מקום טוב לו יותר הפתח הזה מפתח המבוי, ונמצא כמי שאין לו דריסת הרגל במבוי.
ולא עוד, אלא אפילו ראינוהו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך המבוי - אינו אוסר, משום דודאי ניחא ליה טפי בהפתח האחר שהוא יחידי, ואמרינן שזה שהוציא דרך מבוי - מקרה הוא.
אמנם זהו דוקא כשהמקום שהפתח פתוח לשם הוי יותר מבית סאתים, דרווחא ליה עלמא שם. אבל אם אינו רק בית סאתים, וכל שכן פחות מזה - אוסר, דלא ניחא ליה בהאי מקום, וטוב לו יותר המבוי, אפילו אם גם המבוי אינו מחזיק הרבה, משום דדרך כבושה היא. (נראה לי)
סימן שפט סעיף ב
[עריכה]וכן ישראל הדר במבוי ולא שיתף עמהם ולא ביטל רשותו, ואוסר את המבוי, אם יש לו פתח אחר שלא לצד המבוי, אף על גב שיש לו פתח גם למבוי - אינו אוסר, מהטעם שנתבאר.
אך בישראל הוה להיפך, דאם זה המקום הוא יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה - אוסר, שהרי זה המקום אינו ראוי לו כלל, שאסור לטלטל בו יותר מד' אמות. מה שאין כן במבוי, דמותר לטלטל בכולו כלים ששבתו בתוכו, וניחא ליה טפי בפתח המבוי.
אך כשהוא פחות מבית סאתים, דמותר לטלטל בכולו, בזה ניחא ליה טפי בההוא פיתחא - ואינו אוסר, דהוה כאינו רגיל בפתח המבוי. ואף על גב דבכותי אמרנו דבית סאתים אינו מקום מרווח לפניו - זהו מפני שיש לו תשמישים הרבה, אבל הישראל - אין לו בשבת תשמישים הרבה, ודי לו בפחות מבית סאתים.
סימן שפט סעיף ג
[עריכה]ואם הוקף לדירה, אפילו יותר מבית סאתים - אינו אוסר, שהרי יכול לטלטל בו. ויש אומרים דאדרבא, המוקף לדירה אינו בחשבון כלל, ואפילו בפחות מבית סאתים - אוסר, שכיון שהוקף לדירה - הרי הוא כחצרו, ולא נחשב לאויר מותרות, ואינו חפץ בו להסתלק בשביל זה מן המבוי, וזהו דעת רבותינו בעלי התוספות שם. ודיעה ראשונה היא דעת רש"י ז"ל.
ודע, דזה שאמרנו בישראל 'יתר מבית סאתים' - לאו דוקא, דהוא הדין סאתים בצמצום - הוי כיתר מבית סאתים, לפי מ"ש בריש סימן שע"ב, שאסור להוציא מבית לקרפף בית סאתים. (עיין מג"א שהקשה כך אך הגמרא והטוש"ע נקטו לשון המורגל ועיין א"ר וצ"ע)
סימן שפט סעיף ד
[עריכה]ודע, דבגמרא שם אמרו, שיש להם פתח אחר שלא לצד המבוי, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' דין י"ז ע"ש. והטור והש"ע כתבו לשון 'חלון', דאפילו יש לו חלון - אינו אוסר, ע"ש.
ותמיהני, דפתח, אפילו קטן - מכל מקום ראוי לכניסה ויציאה. אבל חלון - הא אינו ראוי לכניסה ויציאה, רק לתשמיש בעלמא, ומי הגיד לרבותינו ד'פתח' - לאו דוקא, והרי חזינן דבמקום דחלון מהני, אמרו בגמרא לשון 'חלון' כהך דמבוי שצדו אחד ישראל וכו', (ע"ד:) שיתבאר בסימן הבא, וכן לשון המשנה בריש פרק ז'. אבל כאן, הרי אמרו חז"ל 'פתח', ומנא ליה דגם בחלון מותר, וצ"ע. (הרי"ף לא הביא דין זה וצ"ע)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצ
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצ | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין מבוי, שצדו אחד כותי, וצדו אחד ישראל
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן שצ סעיף א
[עריכה]כתב הטור:
- "מבוי שצדו אחד כותי וישראל בצדו השני, ובית אחד של ישראל אצלו פתוח לרשות הרבים ולא למבוי, וחלון בינו לבין ישראל, הדר במבוי - אינו יכול לערב דרך החלון שביניהם, להוציא כליו למבוי דרך בית ישראל שכינו הפתוח למבוי. אבל אם פתח ביניהם - מותר לר"י, ולרש"י אף אם פתח ביניהם - אסור" עכ"ל.
וכבר נתבאר דין זה בחצר בסימן שפ"ב, והטעם כמו בשם, דאסור לעשות יחיד במקום כותי. וגם שם בארנו טעם החילוק בין חלון לפתח, לשיטת ר"י ז"ל. (וכתב הב"י, אף על פי שאין למבוי זה רק חצר אחד של ישראל, ואנן בעינן חצרות - אך גם חצר הכותי נחשב חצר בענין זה, ע"ש)
סימן שצ סעיף ב
[עריכה]והרמב"ם בפרק ה' דין י"ח כתב דין זה באופן אחר, וזה לשונו:
- "מבוי שצדו אחד כותים וצדו אחד ישראלים, והיו חלונות פתוחים מחצר לחצר של ישראל, ועירבו כולן דרך חלונות, אף על פי שנעשו כאנשי בית אחד ומותרין להוציא ולהכניס דרך חלונות - הרי אלו אסורין להשתמש במבוי דרך פתחים, עד שישכרו מן הכותים, שאין רבים נעשים כיחיד במקום כותים" עכ"ל.
וגם זה הבאנו בסימן שפ"ב סעיף י"א, ובארנו שם דלעניות דעתי הרמב"ם מחולק עם רש"י, שפירש בגמרא כפירוש הטור, דלהדין הקודם הוי חומרא גדולה, ולהרמב"ם הוי קולא גדולה, וכל שכן דלא סבירא ליה להרמב"ם חומרת הטור, שהיא דעת רש"י.
ותמיהני על רבינו הב"י שהביא שני הדינים כאלו אינם סותרים זה לזה, וגם בכאן הביא שני הדינים, וצע"ג.
סימן שצ סעיף ג
[עריכה]כבר בארנו בסימן שפ"ב סעיף ו', דאין הכותי אוסר אלא כשדר בחצר אחד עם הישראלים, או בשתי חצרות זו לפנים מזו, דבהכרח יש דריסת הרגל מפנימית (לחיצונה). [לחצונה]
אבל שתי חצרות הפתוחות זו לזו, וכל חצר יש לה דרך לרשות הרבים או למבוי, ודר כותי בחצר אחד ושני ישראלים בחצר אחר - אינם צריכים לשכור ממנו הרשות, אף על פי שלפעמים עובר דרך עליהם, כיון שיש לו דרך אחר, ואינו אוסר רק במבוי כשפתחו (פתוח) [פתיח] להמבוי, אבל בהחצרות יכולים לערב ביניהם, ע"ש.
ולפי זה, אפילו כשחצר הכותי מפסיק בין שני החצרות - יכולים לערב דרך פתחים שביניהם, לטלטל דרך חצר הכותי, דלא חשיב הפסק כיון שאינו אוסר. (מג"א) אבל יש חולקין בזה, וסבירא ליה דדוקא כשאין להכותי פתח לא למבוי ולא לחצרות ישראל, אלא חלון למעלה מי' טפחים - אינו אוסר. אבל אם יש לו רק פתח או חלון למטה מי' - אוסר, (שם בשם ב"ח) ולעניות דעתי העיקר כדיעה ראשונה.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצא
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין ביטול רשות במבוי, ודין שכירות בעיר
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן שצא סעיף א
[עריכה]יש ביטול רשות במבוי כמו בחצר, וכל משפטי ביטול שנתבארו בסימן ש"פ בחצר למי ששכח ולא עירב בחצרו, כמו כן איזה חצר ששכח ולא נשתתף במבוי, או שבמזיד לא נשתתף - מבטלת רשותה לשאר בני המבוי.
ויכולה לבטל רק רשותה שבמבוי ולא רשותה שבחצר, ואז יהיו אסורים לטלטל מחצירה למבוי, או אם רוצים - יכולה לבטל גם רשות חצירה, ויהיו יכולים לטלטל גם מחצירה למבוי, ולחצרותיהם ולבתיהם.
וכמו שבחצר, גם המבטל יכול לטלטל מפני שנחשב כאורח אצלם, כמו כן במבוי - יכולה גם החצר המבטלת רשותה לטלטל. ואף על גב שהם רבים, ונתבאר שם דרבים לא נעשו אורחים, אך חצר לגבי מבוי - נחשבים כל בני החצר כיחיד, כמו בית לגבי חצר, דאף שהם שנים בחדר אחד - נחשבים כיחיד, וכן בחצר לגבי מבוי.
וכמו שבשם יכולים כל בני החצר לבטל לזה שלא עירב, אם יש צורך לזה, כמ"ש שם, כמו כן יכולים כל החצרות לבטל רשותן לחצר זו שלא נשתתפה במבוי, ואז אם עירבו בחצר - יכולים לטלטל מהחצר ומבתיהם למבוי, והחצרות אסורים, דרבים לגבי יחיד לא נעשו אורחים. אבל אם לא עירבו בחצר - אין תועלת בביטול להם, שהרי אוסרים זה על זה. אך כשעירבו בחצר - ביכולת לבטל להם.
ואף על פי שבמבוי לא נשתתפו, והיה להם להתחשב רבים שלא נשתתפו, ואין מבטלין לשנים שלא עירבו כמ"ש שם - לא אמרינן כן, דחצר לגבי מבוי - כיחיד נחשב. וגם הם יכולים לבטל לה רק רשותם שבמבוי, או גם חצרותיהם, ויהיה הדין כמו בשם בחצר.
(הט"ז בסק"א טרח על מ"ש 'אף על פי שהם רבים', ופירושו תמוה, דמאי קמ"ל, אבל האמת דלגבי המבוי הווה ליה למיחשב כרבים שלא עירבו, ואין מבטלין לשנים שלא עירבו, קמ"ל דכיחיד הן, וכן כתב הא"ר סק"א)
סימן שצא סעיף ב
[עריכה]וככל הדינים שיש בחצר עם הכותי, שאינו אוסר עד שיהיו שני בתים ישראלים שאוסרין זה על זה - כמו כן במבוי ובעיר, שאם יש שתי חצרות של ישראל האוסרין זה על זה - אז אוסר חצר של כותי, וצריכין לשכור ממנו הרשות. אבל אם רק יש חצר אחד של ישראל - אינו אוסר. ואף על פי שיש בחצר בתים הרבה ושכיחי דדיירי, והיה לנו לאסור - מכל מקום כחד חשיבי, דכמו בית לחצר - כמו כן חצר למבוי ולעיר, דלא פלוג רבנן בתקנתם.
וכששוכרים הרשות מחצר הכותי, נראה לי דצריכין לשכור מבעל החצר דוקא, או משכירו ולקיטו ואשתו, אבל לא מאחד משכיני החצר. דאף על גב דבבית כהני גווני, כשדרים בחדר אחד - נחשבים כשכירו ולקיטו, כמ"ש בסימן ש"פ, וכללא בידן דחצר לגבי מבוי - כבית לגבי חצר, מיהו בזה בעל כורחו אי אפשר לדמות זה לזה, דאיך נחשבנו כשכירו ולקיטו, כיון שאין לו עמו שום שייכות. אלא ודאי - דהשכירות הוא רק מבעל החצר או מאשתו או מהממונה על החצר, דודאי דינו כשכירו ולקיטו.
ואם אין בעל החצר דר בכאן, וגם אשתו ובני ביתו אינן בכאן, וגם אין לו ממונה על החצר, נראה לי דצריכין לשכור מכל בעלי הבית שבחצר, ששכרו החצר מהבעלים.
סימן שצא סעיף ג
[עריכה]בעיר שכולה כותים - מותר לטלטל בכל העיר, אם יש חומה סביב להעיר ומוקפת לדירה, והיינו שתחלה נתיישבה העיר ואחר כך הקיפוה, לאפוקי הוקף ולבסוף ישב - לא נחשבת מוקף לדירה, כמ"ש בסימן שנ"ח.
וכתבו הקדמונים דסתם עיירות הם מוקפות לדירה, שבתחלה בונים הבתים ואחר כך מקיפים העיר, וסתם מבצרים - אינם מוקפים לדירה, דמתחלה מקיפים ואחר כך בונים הבתים. ואם יש שם שני חצירים של ישראלים - צריכים לשכור הרשות של העיר, כמו שיתבאר.
וזהו בזמנם, אבל עכשיו אין הערים מוקפות כלל, ואסור לטלטל בכל עיר ובכל כרך ובכל כפר ברחובות ובשווקים. ורק בחצר של הכותי - מותר לטלטל. ועכשיו בערים שמערבין על ידי צורות פתחים, והרי יש הרבה בתים והרבה חצרות של אינם יהודים - צריכין לשכור הרשות של העיר, ויתבאר לפנינו ממי שוכרין את הרשות.
סימן שצא סעיף ד
[עריכה]הטור כתב: שצריכין לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר, עכ"ל.
וביאר רבינו הב"י וזה לשונו:
- "במה דברים אמורים - בשר שאין הבתים שלו, וגם אין לו רשות להשתמש בבתי העיר כלל, אפילו שלא בשעת שלום. אבל במקום שכל צרכי העיר אין נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו - ודאי ששכירות ממנו או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו בבתי בני העיר שלא מדעתם, כשצריך לכך" ע"ש.
ולפי זה, עכשיו שעל פי פקודת הקיסר ירום הודו יש בכל עיר ועיר בתי פקודות, שמעיינין בענייני העיר ובכל צרכיה שקורין אופראוו"א, ועל פי פקודתם נעשים בנייני הבתים והחצרות, והם הבעלים על השווקים והרחובות - יכולים לשכור מהראש של פקודת העיר או משכירו ולקיטו, אבל לבתי המשפט או לבית השוטרים - אין שייך ענין זה.
ורבינו הרמ"א כתב, דדברי הטור אינן אלא לענין להוציא ולהכניס להרשות של אינו יהודי, אבל לטלטל במבוי - יכול לשכור מן השר, שהרי דרך המבוי הוא של השר, וביכולתו לסלק כל הדרים משם, עכ"ל. ועכשיו לא שייך זה, ולכן עתה השכירות מבית פקודת העיר.
ובערים הקטנות יש בכל מקום איזה ממונה מן המלכות, שאליו יפנו כל ענייני העיר, והוא מוסרם לעיר המחוז - ושוכרין ממנו או משכירו ולקיטו. וכשיש לו איזה מישראל שהוא כשכירו ולקיטו - שוכרין ממנו, ואז מותר לטלטל בכל העיר וגם בחצרות של האינו יהודי, דנעשית כל העיר כחצר אחת.
סימן שצא סעיף ה
[עריכה]ישראלים הדרים בחצר יחידי בעיר שכולם אינם יהודים, והיא מוקפת חומה באופן שמותר לטלטל בכל העיר, כמו שנתבאר, ועברו יהודים אחדים דרך שם בערב שבת ושבתו שם ונתאכסנו בחצר אחרת - אינם אוסרים עליהם, דאורח אינו אוסר, ומותרים לטלטל בכל העיר. ועד מתי נקרא אורח - עד שלשים יום, כמ"ש בסוף סימן ש"ע ע"ש.
(מ"ש המג"א בשם רש"ל ביריד לובלין, ומ"ש הש"ת בשם כמה תשובות בענין רחובות היהודים - לא שייך בזמן הזה כמובן, ולכן לא דברנו בזה, ובארנו לפי הנהוג ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצב
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
ההפרש בעירובין בין עיר של רבים לעיר של יחיד
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו
סימן שצב סעיף א
[עריכה]בסימן זה יתבאר, שאף על פי שהתירו חכמים לערב כל העיר - מכל מקום יש ערים שצריכים לשייר איזה בתים שלא יכנסו בכלל העירוב, ויערבו לעצמם אם ירצו. מיהו, יהיו אסורים לטלטל משם להעיר, ומהעיר לשם.
וטעם השיור הוא, כדי שידעו שעל ידי העירוב הותר להם לטלטל, וראיה שהבתים שלא נכנסו בכלל העירוב - אסור לטלטל לשם, ומשם לכאן. ואם לא יעשו שיור - ישכחו לגמרי שאסור לטלטל ולהוציא בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, וישכחו לגמרי על איסור הוצאה.
וזהו דוקא בעיר של רבים, ולא בעיר של יחיד, כמו שיתבאר. ופירוש 'של רבים' להרי"ף והרמב"ם - כגון שהיא קנין רבים שאינה (שייכת) [שייך] ליחיד. ו'של יחיד' - זהו כשהעיר בנאה יחיד לעצמו, שישכירנה לרבים או שמכרה אחר כך לרבים, או שבנאה להושיב בה דיורין, ומשייר לעצמו דרכים וסרטיות ופלטיות. (מג"א סק"א בשם המ"מ פרק ה') ולפי זה - אין עיר של יחיד מצוי בינינו כלל.
סימן שצב סעיף ב
[עריכה]ותמהו רבים דלמה אין אנו נוהגין כן, ואנחנו מערבין הערים שלנו בלי שום שיור, וזהו נגד המשנה (נ"ט.) והגמרא וכל הפוסקים.
ויש מי שתירץ, דאנן סמכינן על פירוש רש"י ז"ל, שפירש 'עיר של רבים' - היינו שיש בה ששים רבוא. (מג"א סק"ב) ויש מי שכתב, דסמכינן על מי שסובר דבתי אינם יהודים - נחשבים כשיור, (א"ר סק"ב) והדוחק מבואר.
ולי נראה שאין שום התחלה לקושיא זו, דזה שהצריכו חכמים שיור - זהו בערים שלהם שהיו מוקפות חומה סביב העיר, ולא נחסר שם רק העירוב, ובזה צריך שיור להיכר כמ"ש. אבל בערים שלנו שאין מוקפות חומה, ואסור לטלטל בעיר, אלא שאנו עושין אותה כמוקף על ידי צורתי פתחים, וכשנתקלקל אחד מצורות הפתח מכריזים שאסור לטלטל - אם כן אין לך היכר גדול מזה, והכל רואים הצורת הפתח שבכל קצוות העיר, ושתיכף אחר הצורת הפתח אסור להוציא, ואין לך היכר גדול מזה.
(ועוד דבלא היקף חומה - אין בית מסויימת לקצה העיר, וממילא שיש בתים אחרי הצורת הפתח, והם השיור)
סימן שצב סעיף ג
[עריכה]שנו חכמים במשנה: (נ"ט.) עיר של יחיד ונעשית של רבים, כלומר אפילו נעשית של רבים - מערבין את כולה בלי שיור.
והיינו כשהיא מוקפת חומה סביב, אפילו יש בהחומה הרבה פתחים. דבעיר שהיתה של יחיד - לא יבואו לטעות, דליכא איסור הוצאה. אבל עיר של רבים, אפילו נעשית אחר כך של יחיד - אין מערבין בלא שיור.
ודוקא כשיש בהחומה המקיפה לכל הפחות שני פתחים, אחת במזרח ואחת במערב, או בדרום וצפון, שכיון שיש לה שני פתחים שנכנסים בזו ויוצאין בזו - דמיא לרשות הרבים, ויבואו לטעות. אבל אם אין בכל החומה רק פתח אחד - אין צריך שיור, דלא יטעו בזה, שהכל רואים שכל העיר כחצר אחת.
סימן שצב סעיף ד
[עריכה]וכמה הוא השיור - אפילו רק בית אחד וחצר אחת שממקום זה לא יטלטלו לעיר, וממילא שיש בזה היכר, ומשתתפת כל העיר. וכולם מותרים בכל העיר, לבד מאותו מקום של השיור.
ואם היו הרבה בתים וחצרות בהשיור - יכולים לערב לעצמן דרך פתחים שביניהם, והם יטלטלו אצלם מחצר לחצר דרך פתחים שביניהם, ובעיר - אסורים. ואנשי העיר - מותרים בכל העיר, ואסורים אצלם.
סימן שצב סעיף ה
[עריכה]ותקנת דבר זה הוא משום היכר, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שהכל בוקעים בה. וראיה לזה, שהמקום שנשאר ולא נשתתף עמהן - אין מטלטלין ממנו, אלא אלו מטלטלין לעצמן ואלו לעצמן.
ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו - כל שכן שמהני, שאין לך שיור גדול מזה, שהרי יראו שממבוי למבוי אין מטלטלין.
וכתב רבינו הרמ"א, דבזה צריך שיעשו ביניהם שני פסין של שני משהויין, אם הוא רחב י' אמות. וביותר מי' - צריך צורת הפתח, עכ"ל.
כלומר אף על גב דמבוי די בלחי או קורה - זהו בעיר שיש בה רק מבואות ורשות הרבים. אבל בעיר כזו המוקפת חומה, שביכולת לערבה כולה - הוה כולה כחצר אחת, ובחצר צריך שני פסין. אך מה שכתב (דביותר) [דביתר] מי' צריך צורת הפתח - דרך אגב נקיט, (דביותר) [דביתר] מי' - גם במבוי צריך צורת הפתח, כידוע.
(המג"א סק"ד הקשה דרש"י פירש דזהו רק בעיר של יחיד שהורגלו להיות אחד שהיו מערבין את כולה, ואיך כתב זה על של רבים ע"ש. ונראה לי דבאמת הקשו התוספות שם בד"ה 'מבוי' על רש"י מהא דעשה לחי לחצי מבוי, דזה החצי הותר אף על גב שהורגלו ביחד ע"ש. ולכן פירש דגם בשל רבים כן הוא, דאם רק יכולים לערבה כולה בשיור - דינה כחצר. וכן משמע להדיא מהרא"ש והטור שכתבו על השיור כן ע"ש. ומ"ש המג"א, דזהו כשהשיור באמצע המבוי - לא ידענא מנא ליה. ורש"י שפירש זה, משום דהך דמבוי מבוי בפני עצמו נאמרה בגמרא על של יחיד, אבל פשיטא דגם בשל רבים כן הוא, וזיל בתר טעמא ודו"ק)
סימן שצב סעיף ו
[עריכה]לפי מה שנתבאר - אין צריך שיור בשל רבים, רק כשיש להחומה המקיף כל העיר שני פתחים. אבל אם יש רק פתח אחד - לא בעי שיור.
ולפי זה, לפי מ"ש בסימן שע"ב, דסולם - תורת פתח עליו, היה מקום לומר דאם מצד אחד של העיר יש פתח ומצד השני סולם רחב ד' מכאן וסולם רחב ד' מעבר השני - דהוה כשני פתחים, וצריך שיור.
אבל אינו כן, דכבר נתבאר שם דרק להקל הוה עליו תורת פתח, ולא להחמיר. ולכן אפילו העמיד סולמות הרבה זה בצד זה עד רוחב עשרה ויותר - לא חשיב כפתח, ואין צריך שיור.
וכן אפילו יש לה שני פתחים, רק בפתח אחד יש אשפה לפניה שגבוה עשרה טפחים - הוה כנסתם הפתח ואין צריך שיור. ואפילו האשפה היא של יחיד, דחיישינן שתנטל מכאן, כמ"ש בסימן שס"ג, מכל מקום בכאן לענין שיור דהוה חששא בעלמא - הותרה בלא שיור, כל זמן שעומדת, ואם יטלוה - יעשו שיור. או אפשר, ד'כיון דהותרה - הותרה', שהרי אין בזה שינוי במחיצות. (עיין מג"א סק"ו)
סימן שצב סעיף ז
[עריכה]הבתים שמניחין אותן לשיור, אף על פי שאין פתחיהן פונין להעיר אלא אחוריהם לעיר ופניהם לחוץ לעיר - מכל מקום הוי שיור. ואפילו כשמשיירין רק בית אחד שהיא כאופן הזה - הוה שיור.
ואפילו אינו בית לדירה, אלא בית הבקר או בית התבן שאין צריך עירוב - מכל מקום עושים אותה שיור, ומערבין את כל העיר, מפני שחכמים צוו זה רק להיכר בעלמא, והקילו באיכות הבית, דלהיכר - די באיזה בית שהוא. ומיהו, דוקא כשיש לה חצר, דבית בלא חצר - לאו כלום הוא, ולא הוי היכר כלל.
סימן שצב סעיף ח
[עריכה]יש אומרים דהשיור צריך להיות רק מבתי ישראל. (מג"א סק"ג בשם ריב"ל) והסברא כן הוא, דאם לא כן - לאו היכר הוא במה שאלו לא יטלטלו לתוך העיר כמובן. ויש אומרים דמהני, (שם בשם תשובות הר"ן) ובירושלמי מבואר כדיעה ראשונה, וצריך לומר דההיכר הוא במה שבני העיר לא יטלטלו לשם.
אמנם אם השיור מבתי ישראל - צריך לעשות שם היכר וסימן, שלא יאסור על בני העיר, (באה"ט בשם גינת ורדים) והיינו כעין מחיצה קטנה, שיתבאר בשיור מבוי. ובטור כתב לעשות צורת הפתח או שני פסין ע"ש.
סימן שצב סעיף ט
[עריכה]כתב הרמב"ם סוף פרק ה':
- "מדינה (עיר) שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד - הרי זה אוסר על כולן. ואם בנו מצבה (מחיצה) על פתח המבוי - אינו אוסר עליהן. לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין, אלא או כולה, או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו, אם רצה לחלוק רשותו מהן, כדי שלא יאסור על שאר המבואות" עכ"ל, ובלחצאין לא מהני אפילו מחיצה, שאינה מועלת במקום דריסת הרבים. (ראב"ד)
והטעם הוא כמו שבארנו, דאף על גב דבכל מבוי אין צריך שום דבר - זהו בעיר שכולה מבואות, ורשות הרבים בתוכה, ואינה מוקפת חומה. אבל בעיר המוקפת חומה, והיא כולה כחצר אחת - כל מבוי אוסר על חבירו, דהוה כחצי חצר. ולכן צריך מחיצה קלה, להראות שנסתלקו מכל שארי המבואות. ואפשר דגם שני פסין או צורת הפתח שיועיל, ובודאי כן הוא, וכדברי רבינו הרמ"א שהבאנו בסעיף ה'.
והגמרא והרמב"ם לרבותא נקטו 'מצבה', דהיא רק מחיצה קלה של ד' טפחים גובה, כמבואר ברי"ף ורא"ש, וכל שכן דפסי י' טפחים מהני, אף שבעוביין הוי משהו. (וכ"מ להדיא מהמג"א סק"ז ע"ש)
סימן שצב סעיף י
[עריכה]והנה הרמב"ם לא הזכיר שום חילוק בין עיר של יחיד ובין של רבים, כשמערבין כולה על ידי שיור. והשתא זה שכתב רבינו הב"י בסעיף ד':
- "עיר שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד - הרי זה אוסר על כולם. ואם בנו מצבה על פתח המבוי - אינו אוסר עליהם. לפיכך עיר שהיתה קנין של יחיד ונעשית של רבים - אין מערבין אותה לחצאין, אלא או כולה וכו'" עכ"ל, וכלשון הרמב"ם.
אבל מי הכריחו להוסיף על לשון הרמב"ם, דעל עיר של יחיד קאי, הא הרמב"ם לא הזכיר מזה דבר, וגם מן הטור לא מוכח זה ע"ש, וגם אין טעם בדבר.
ונראה לי, דגם רבינו הב"י אין כונתו אלא לתקן הלשון, בהא דאמרינן 'אין מערבין לחצאין'. והא בשל רבים בעל כורחם מערבין לחצאין, שהרי צריכין לעשות שיור, ואין שיעור להשיור, ובעל כורחם מתחלקים. ולכן תיקן הלשון, דזהו בעיר של יחיד אף על פי שנעשית של רבים. אבל זולת השיור - הכל דין אחד להם, והרי גם להשיור בארנו דצריך היכר.
סימן שצב סעיף יא
[עריכה]וכתב רבינו הב"י בסעיף ה':
- "במה דברים אמורים שאין מערבין אותה לחצאין - בעיר מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים, ויש לה דלתות. אבל אם לא היתה העיר כולה מוכשרת במחיצות, ובאו להכשיר חציה ולערבה - הרשות בידם" עכ"ל.
והטעם פשוט, שהרי עיקר טעם האיסור הוא משום דהוי כחצר אחת, כמ"ש, וזהו רק בהיקף חומה ודלתות.
עוד כתב בסעיף ו', דזה שאמרנו שאין מערבין אותה לחצאין - היינו לומר שאין לחי וקורה מועיל לסלקם זה מזה. אבל בפס ארבעה ובשני פסין משהויין - נחלקין אלו מאלו, ומערבין לחצאין. ואם הוא רחב מעשר אמות - עושה צורת הפתח, עכ"ל.
וגם מצבה לא יועיל בלחצאין, וכמ"ש בסעיף ט'. ורבינו הב"י לא חשש להזכירה, דממילא מובן, וכל שכן אם יעשה מחיצה גבוה עשרה לפתח מבואו - דמועיל, דזה טוב מכל הדברים.
סימן שצב סעיף יב
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו':
- "יש אומרים הא דעיר של יחיד אסור לחלק - היינו לאורכה, מאחר דשניהם צריכים לילך לרשות הרבים שבתוכה. אבל לרחבה, ואלו יוצאין בשער זה ואלו יוצאין בשער זה, ואין להם דריסת הרגל זה על זה - מערבין לחצאין ועושין תקון ביניהם, כמ"ש בסימן שס"ג, דעד עשרה מהני לחי או קורה, וביותר מי' - צורת הפתח" עכ"ל, וזהו דעת הטור, ודבר זה הוא בגמרא שם.
וביאור הדברים, דזה שאנו אוסרים לחלקן - אינו רק מטעם דהוי כחצר אחד, דבשביל זה לא היינו אוסרין. אלא עיקר הטעם הוא - משום דבעל כורחם באמצע העיר יש דרך הרבים. ואינה רשות הרבים ממש, שהרי מוקף חומה ויש דלתות, דאם לא כן - בלאו הכי מותר לערב מקצתה, כמ"ש. וממילא דכשיתחלקו לאורכה זה מצד דרך הרבים מימין וזה משמאל - בעל כורחם שדרך רשות של רבים הזה ילכו שניהם ויאסרו זה על זה.
ואף על גב דכל אחת הוי 'רגל המותרת במקומה', ואינה אוסרת שלא במקומה, כמו חצר פנימית על החיצונה בסימן שע"ח, זהו מפני שעיקר החצר החיצונה שייך לבני חיצונה, ולכן אין הפנימית אוסרת כשהיא מותרת במקומה. אבל דרך הרבים הלזו שאינה מיוחדת לאחד מהם - אוסרין זה על זה. (מג"א סק"י)
אבל לרחבה - אלו יסתלקו מדרך הרבים שלכאן, ואלו יסתלקו מלכאן. אבל הרי"ף והרמב"ם חולקין בזה, משום דבגמרא יש שני לשונות, וללשון אחד גם לרחבה אסור, משום דאי אפשר להסתלק מדרך הרבים. ועוד, דסבירא ליה דעיקר הטעם הוא משום דהוי כחצר אחד, ואם כן אין נפקא מינה בין ארכה לרחבה. (וזה שכתב הרמ"א 'רשות הרבים' כונתו דרך הרבים)
סימן שצב סעיף יג
[עריכה]ודע, דכולם הקשו על רבינו הרמ"א שכתב לעשות לחי או קורה, והא בכאן מיירי שיש היקף ודלתות, ואם כן אין צריך ראשי המבואות תקון, אלא במקום שמתחלקין כתב הטור שיעשו צורת הפתח, (מג"א סקי"א וא"ר ות"ש) ודחו דבריו.
ולעניות דעתי נראה דשפיר קאמר, ואין כונתו על מקום שמתחלקין, דצריך צורת הפתח, אלא כונתו דאם מתחלקין לרחבה, ובשם גם כן רוצין לעשות מבואות מבואות בפני עצמם - בזה ודאי צריך לחי או קורה לחלק מבוי ממבוי.
ודע, שיש מי שמסתפק בעיר של רבים ודלתותיהם נעולות בלילה, אם יש לה דין עיר של יחיד (שם סק"ט) לענין שיור. ולעניות דעתי - אין ספק דודאי צריך שיור, כיון שהטעם שלא תשתכח שהעירוב מתירן, מה לי אם ננעלות בלילה או אם אין ננעלות.
סימן שצב סעיף יד
[עריכה]איתא בגמרא שם, דעיר של רבים שנתמעטה עד חמשים דיורין - דינה כשל יחיד, ואין צריך שיור.
(ורש"י ותוספות פירשו דעיר של יחיד אינו קנין יחיד, ושל רבים אינו קנין רבים, אלא של יחיד היא כשאין שם ששים רבוא, ושל רבים כשיש שם ששים רבוא ע"ש. ואינו מובן לפי זה הא דאמרו בגמרא בצפרא דשבתא נמי שכיחי ע"ש, אטו ס' רבוא יש, וכן אצל ריש גלותא אטו היו ס' רבוא ע"ש, וצריך לומר דלדוגמא בעלמא נקטה, ע"ש היטב)
סימן שצב סעיף טו
[עריכה]המזכה בשיתוף לכל בני העיר, אם עירבו כולם עירוב אחד - אין צריך להודיעם, שזכות הוא להם. אבל כשמתחלקים - צריכים לשאול לאיזה מקום רוצה.
ודין מי ששכח ולא נשתתף עם בני העיר, או מי שהלך לשבות בעיר אחרת, או אינו יהודי שיש עמהם בעיר - הכל דינם כחצר וכמבוי.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצג
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
יום טוב שחל בערב שבת אין מערבים, ודין לערב בין השמשות
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן שצג סעיף א
[עריכה]אין מערבין עירובי חצרות ושיתופי מבואות ביום טוב שחל להיות ערב שבת. ואף על גב דביום טוב גופה ליכא עירובי חצרות, ולענין זה הוה כחול - מכל מקום אסור לערב ביום טוב, דהוה כמתקן דבר ביום טוב, (רש"י ביצה ט"ז:) וגם יש בזה משום הכנה, שמכין מיום טוב לשבת היתר טלטול, ואין יום טוב מכין לשבת, (תוספות עירובין ל"ח. ד"ה 'ור"א') אלא יערב מערב יום טוב.
ואם לא עירב מערב יום טוב ונזכר ביום טוב ראשון, אם חלו יום טוב יום ה' ויום ו' - יערב ביום טוב הראשון על תנאי, שנוטל הככר בידו ויאמר: אם היום חול - הרי זה עירוב, ואם היום קדש - אין בדברי כלום. ולמחר יקח הככר הזה ויאמר: אם היום קדש - הרי ערבתי מאתמול, ואם היום חול - יהא זה עירוב.
והני מילי בשני ימים טובים של גליות, כפסח ושבועות וסוכות. אבל ביום טוב של ראש השנה - אסור גם בתנאי, דכיומא אריכתא דמי, וכל השני ימים הם קדושה אחת. אבל יום טוב של גליות, רק יום אחד הוי קדוש, ומספיקא אנו עושים שני ימים כידוע.
סימן שצג סעיף ב
[עריכה]בטור כתב, שלמחר יקח אותו הפת שלקח אתמול. ובודאי אינו בדוקא, דמה לי פת זה או פת אחר, (ב"י) אלא עצה טובה הוא, דהא אסור לו לאכלו עד שיכנס שבת, ולמה לו ליזהר בשני ככרות. (מג"א) ועוד, כיון שנעשה בה המצוה אתמול - יעשה בה גם היום. (ט"ז)
ופשוט הוא, ד'בהדין עירובא' - צריך לומר בשני הימים, דהא ביום הראשון אמר: 'אם היום קדש - אין בדברי כלום', ואיך יסמוך על זה מחר.
וברכה - לא יברך לא ביום ראשון ולא ביום שני, דאיך יברך ביום הראשון, הא אומר: 'אם היום קדש - אין בדברי כלום', על מה זה יברך, וכן למחר. ואם נאמר שיברך על תנאי: 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו לערב על תנאי' - ברכה זו לא מצינו בשום מקום, וכן הוא לקמן סימן תקכ"ז בעירובי תבשילין. ויש מי שכתב שם דיברך, (מג"א שם סקכ"ה) ודברים תמוהים הם בעיני.
סימן שצג סעיף ג
[עריכה]ודע, דהרמב"ם בפרק ו' מיו"ט דין ט"ו כתב: דהאידנא דבקיאין בקביעא דירחא, ויום טוב ראשון הוי יום טוב ודאי, וזה שאנו עושין יום טוב שני אינו אלא מנהג בעלמא, ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, כמבואר בגמרא (ביצה ד':) - אין מערבין על תנאי, ואיך יאמר 'אם היום חול וכו', והרי ידענו שהיום קדש.
וחלקו עליו הראב"ד והרא"ש והר"ן, שהרי גם בזמן הגמרא היו בקיאין בקביעא דירחא, ומכל מקום צוו להניח על תנאי, וגם הרי"ף הביא זה להלכה. ואדרבא, לדבריו למה לא נניח העירוב ביום טוב שני, כיון שידענו שהוא חול. אלא בעל כורחו, כיון שנצטוינו להנהיג בו יום טוב - אסור להראות שהוא חול, ואם כן ממילא נשארה תקנה ראשונה על מקומה, ובש"ע לא הביאו כלל דבריו.
סימן שצג סעיף ד
[עריכה]אחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות - מערבין אותם בין השמשות, דכיון דהוא דרבנן - ספיקא לקולא.
ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספת שבת - מכל מקום בעצם הוא חול, ויכול לערב. ויש אוסרים כשקבל עליו תוספת שבת, כיון שאצלו חלה קדושת שבת, איך יעשנה חול. ואפילו אם אחר יערב, נראה דלדידיה לא מהני לדיעה זו, ומתוספתא סוכה פרק אחרון יש ראיה לדיעה זו. (הגר"א וקושית הט"ז אין לה הבנה ע"ש ודו"ק)
סימן שצג סעיף ה
[עריכה]עירב לשנים, לאחד עירב עליו מבעוד יום, ונאכל עירובו בין השמשות, ולאחד עירב עליו בין השמשות, ונאכל עירובו משחשיכה - אמרו חז"ל (שבת ל"ד.) דשניהם קנו עירוב. דלזה שנאכל בין השמשות - משוינן ליה לילה, ולזה שהניח בין השמשות - משוינן ליה יום.
ואין זה תרתי דסתרי, כיון דזהו אצל שני אנשים, וספיקא דרבנן לקולא. ואף על גב דנעשה על ידי שליח אחד - מכל מקום אין הדבר נוגע להשליח אלא להמשלחים.
אבל אם עירב בין השמשות ונאכל בין השמשות - אינו עירוב. ואף שיש לומר בשעה שהניח היה יום, ובשעה שנאכל היה לילה - מכל מקום כל בין השמשות חד ספיקא הוא, ובאדם אחד אי אפשר לומר תרתי דסתרי, וכולי האי לא אקילו רבנן, לשויה לחד גברא מקצתו יום ומקצתו לילה. (ב"י בשם הר"י)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצד
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן שצד סעיף א
[עריכה]ספק עירוב, כגון שהניח עירובו ונאכל, ספק מבעוד יום נאכל - ואינו עירוב, ספק משחשיכה - והוי עירוב, וכן הניח תרומה ונטמאת, ספק מבעוד יום נטמאת - ואינו עירוב, ספק משחשיכה - והוי עירוב, וכן כל כיוצא בזה - אמרינן ספק עירוב כשר.
ודוקא בכהני גווני, שהיה לו להעירוב חזקת כשרות - מוקמינן אחזקה. אבל כשלא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק הניח ספק לא הניח, או הניח תרומה ספק טמאה ספק טהורה, או ספק תרומה ספק טבל וכיוצא בזה - לא אמרינן ספיקא להקל. וכל שכן כשיש חזקה להיפך, כגון עירב בחולין שנפרש מהם תרומה ומעשר, אך ספק אם מבעוד יום הופרש, אם משחשיכה, דמעמידין אותה אחזקת טבל שלה. (גמרא ל"ו)
סימן שצד סעיף ב
[עריכה]וטעמו של דבר, דלא שייך לומר 'ספיקא דרבנן לקולא', אלא כשהענין נעשה אלא שנפל בו ספק. אבל אם יש ספק אם נעשה הענין כלל - לא שייך לומר 'ספיקא דרבנן לקולא'.
וזה שאם הניח בין השמשות כשר, משום דשם גם כן נעשה הענין, אלא שיש ספק בהזמן. אבל כשיש ספק אם הונח לגמרי - אין על מה לומר 'ספק עירוב כשר'.
וכן ספק אם הניח בתרומה טמאה או בטהורה - הוה כספק הונח, דטמאה הוה כלא הונח. מה שאין כן בספק נטמאה מבעוד יום או משחשיכה, או ספק נאכל מבעוד יום, דהעירוב ודאי הוה - מוקמינן אחזקה, דמבעוד יום היתה ודאי ראויה, ובעירוב בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. (עיין מג"א סק"א וזהו כונתו ע"ש היטב)
סימן שצד סעיף ג
[עריכה]צריך שיהיה העירוב בין השמשות במקום שראוי ליטלו. הלכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו בלא מרא וחצינא, דהוי איסור דאורייתא - אינו עירוב. אבל כשיכול ליטלו על ידי איסור דרבנן - הוי עירוב, דכל דבר שהוא משום שבות - לא גזרו עליו בין השמשות במקום קצת מצוה או צורך גדול, כמ"ש בסימן שמ"ב.
ולפיכך אם נתנו במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח קודם שחשיכה, אם אי אפשר לו ליטול את העירוב אלא אם כן יעשה מלאכה דאורייתא בין השמשות - הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאכלו. ואם יכול להוציאו על ידי איסור דרבנן - מותר, מטעם שנתבאר. והטור סבירא ליה, דבסתירת אהל - אפילו באיסור דרבנן לא הוה עירוב, דסתירת אהל מיחזי כדאורייתא, וצ"ע. (עיין ט"ז ומג"א סק"ב)
ואם נמצא המפתח בשבת במקום שהיה יכול להביאו בין השמשות בלא מלאכה דאורייתא - הוה עירוב, אף על פי שלא היה בידו בין השמשות. כיון שמצוי הוא שימצאנו - הוה (כאילו) [כאלו] הוא בידו בין השמשות. (טור)
סימן שצד סעיף ד
[עריכה]העירוב אין צריך להיות קיים רק בין השמשות. ואף על גב דעירוב משום דירה, והדירה היא על כל יום השבת - מכל מקום עיקר הדירה צריך להיות בין השמשות בזמן קניית העירוב. וקיימא לן דתחלת יום שבת קונה את העירוב, ולכן כשודאי חשיכה - יכול לאכול את העירוב.
וכתב רבינו הרמ"א, שיש לבצוע עליו בשחרית בשבת, דהואיל שנעשה בו מצות עירוב - יעשה בו עוד מצוה אחרת, לבצוע עליו בסעודת שבת ולברך עליו המוציא. וזה היה לפי מנהגם, שהיו אוכלין סעודת הערב מבעוד יום, אבל אצלינו - חוב לבצוע עליו בסעודת הלילה.
וכל זה הוא אם מערבין בכל ערב שבת, אבל כבר נתבאר בסימן שס"ח דטוב יותר לערב על כל השנה ע"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצה
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן שצה סעיף א
[עריכה]מצוה לחזור אחר שיתופי מבואות כמו על עירובי חצרות, כדי שלא יכשלו לבא לידי איסור טלטול בשבת להמבוי. ומקבץ פת או שאר דבר מכל הבעל הבית שבמבוי, או שהוא מזכה להם משלו על ידי אחר, ואותו האחר מגביה טפח וזוכה בעד כל בני המבוי. ומברך "אשר קדשנו... על מצות עירוב".
ואף על גב דאנחנו קורין לזה 'שיתוף' - זהו להכיר בינו לבין עירובי חצרות, כמ"ש ריש סימן שפ"ו. אבל עצם השם הוא 'עירוב' - שמערב לכל בני המבוי שידורו במקום אחד.
ואומר: "בהדין עירובא יהא שרא לנא לכל בני המבוי לאפוקי ולעיולי מחצרות למבוי, וממבוי לחצרות ולבתים, ומבתים לחצרות ולמבוי". וצריך להזכיר 'בתים', משום דסומכים על שיתוף במקום עירוב. וכל שכן לדידן, שאין מניחין רק עירוב אחד בכל העיר. ונראה לי דאצלינו צריכין לומר 'מבתים לחצרות ולרחובות ולשווקים, ומהם לחצרות ולבתים, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת'.
סימן שצה סעיף ב
[עריכה]ואימתי מברך, כתבו הטור והש"ע - בשעה שמקבץ מבני המבוי, או אם אחד מזכה להם - מברך בשעת הזיכוי. כלומר, ולא קודם, אבל אחר כך - יכול לברך. וכללא בידינו דאין הברכות מעכבות, ולכן אם גבו לשם עירוב ושכחו ולא בירכו עליו - אין הברכה מעכבת.
ונראה לי דאמירת 'בהדין עירובא' - מעכב, דאם לא כן מאין ניכר שזהו עירוב. אך לפי מנהגינו, שהשמש מערב ממצות הקהל ומזכים לכל בני העיר, ונותן העירוב בבית הכנסת, דזהו היכר גדול שזהו עירוב - דאז גם אמירת 'בהדין' אינו מעכב.
(הלבוש כתב שמנהגם היה לגבות קמח מכל בית, והשמש היה אופה מהן לעירוב, והשאר אכל - אינו עירוב אם שכחו לברך, כיון דאין כאן זיכוי ולא של כולם נכנס בהעירוב. והט"ז השיג עליו, משום דכל אחד נותן מעט הקמח שכל הקהל יזכו בו ע"ש)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שכל אדם יש לו ארבע אמות בשבת
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן שצו סעיף א
[עריכה]כל אדם - יש לו תחום שבת. ולבד התחום, ואפילו מי שיצא חוץ לתחום - יש לו ד' אמות, דתניא (מ"ח:) "שבו איש תחתיו" - כתחתיו, והוא מדתו של אדם כשפושט ידיו ורגליו. והרי משה אמר להם לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט את המן. (טור)
ומודדין לכל אדם כפי אמותיו, ואם היה ננס באיבריו - נותנין לו ד' אמות של אדם בינוני, וכבר נתבאר זה בסימן שמ"ט. ואלו האמות מודדין לו מורווחות ולא מצומצמות, ולעיל סימן שס"ג סעיף ל"ד בארנו טעמו של דבר ע"ש.
סימן שצו סעיף ב
[עריכה]כתב הטור, שהרי"ף פסק שאין לו אלא ד' אמות והוא באמצען, כלומר שני אמות לכל צד, והרז"ה פסק שיש לו ד' אמות לכל רוח, והן (שמונה) [שמנה] על (שמונה). [שמנה] והני מילי להלך, אבל לטלטל - אין לו אלא ד', עכ"ל.
אבל הרמב"ם בפרק י"ב דין ט"ו כתב שיש לו ד' אמות שעומד בצדן, ואחר כך כתב דאם היו שנים מקצת ד' אמות של זה נכנס לתוך של זה... היו ג' והאמצעי מובלע ביניהן ע"ש, וכן כתב הטור והש"ע לעיל סימן שמ"ט, הרי להדיא דלא סבירא ליה דהוא באמצען, דאם כן לא משכחת לה שהאמצעי יובלע ביניהן. אלא סבירא ליה, דיש לו ד' אמות לאיזה צד שירצה.
ולפי זה יש להתפלא על הטור ועל רבינו הרמ"א שהביאו דבריו, הלא לא סבירא ליה כן. (מג"א סק"א) וצריך לומר דבאמת לא סבירא ליה כהרי"ף אלא כהרז"ה, והרז"ה לא סבירא ליה דהוא באמצען, אך יש אומרים דגם אין דעת הרי"ף כן. (ט"ז)
סימן שצו סעיף ג
[עריכה]כל מקום המוקף לדירה חשוב כד' אמות, ואם היה שם בעת שקידש היום, היינו בכניסת השבת - מותר לו לילך כל המקום הזה, אפילו הוא גדול הרבה. ולכן אם קידש היום בעיר המוקפת חומה, אפילו גדולה כאנטוכיא - הרי זה מהלך את כולה, דאינה אלא כד' אמות, ואפילו המקום עתה חרב מדיורים.
ואם אינו מוקף לדירה והוא מקום בפני עצמו, כגון תל גבוה או קרפף שלא הוקף לדירה, או קמה קצורה ושיבלים מקיפין אותה, ועביד להו בהוצא ודפנא שלא ינודו על ידי הרוח, אם הם פחות מבית סאתים או בית סאתים מצומצם - חשיבי כד' אמות. ויותר מבית סאתים - אין לו אלא ד' אמות.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין תחום שבת, ודין כליו ובהמתו
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז
סימן שצז סעיף א
[עריכה]כל אדם יש לו רשות לצאת בשבת מחוץ לעיר אלפים אמה, וזהו תחום שבת. וסמכוה רבנן אקרא, דכתיב: "אל יצא איש ממקומו" - אלו אלפים אמה. (נ"א.) דכתיב בגבולין: "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", וכן לכל הצדדים, "והעיר בתוך" - כמבואר בפרשת מסעי. אלמא, דאלפים אמה מקרי סביבות העיר, וזהו 'אל יצא איש ממקומו' - ממקום העיר.
ואלפים אמה הוא מיל, ולפי מדת מדינתינו רוסיא היא פרסה רוסית שקורין ווייארסט, שהם חמשה מאות סאזנעס. וכל סאזען הוא ד' אמות שבגמרא, כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח.
סימן שצז סעיף ב
[עריכה]ולדעת הרמב"ם ריש פרק כ"ז, יש גם תחום דאורייתא, והם ג' פרסאות - י"ב מיל. וזה לשון הרמב"ם:
- "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת - לוקה, שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה. אבל חכמים העתיקו, שתחום זה הוא חוץ לי"ב מיל, כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו - לא תצאו חוץ למחנה.
- ומדברי סופרים, שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה. אבל חוץ לאלפים אמה - אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר" עכ"ל, וזהו דרך הירושלמי בפרק ג' הלכה ד' ע"ש.
ואם גם בכלים יש שיעור זה מן התורה, יתבאר בסימן ת"ד. מיהו רוב רבותינו הסכימו דבש"ס שלנו מוכח להדיא דאין שום עיקר מן התורה בתחומין, ואינו סובר כהירושלמי. (וגם הרי"ף ספ"ק שהביא זה הירושלמי, האריך הרמב"ן לבאר דאדרבא, כוונת הרי"ף הוא דהתלמוד שלנו אינו סובר כן ע"ש, וזהו דעת רוב הפוסקים)
סימן שצז סעיף ג
[עריכה]קידש עליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת - מהלך אלפים פסיעות בינונית, והיינו אורך ב' מנעלים, מנעל אחד מקום מצב הרגל, ומנעל בין רגל לרגל. (מג"א) וזהו תחום שבת, דפסיעה הוה חצי אמה.
ודע, דההילוך הוא בקו השוה, דמה שהדרך מתעקם - אינו בהחשבון. ויש לפעמים שבהילוך כפי הדרך יהיה יותר הרבה מתחום שבת, אבל בקו השוה לא יהיה עדיין תחום שבת. ועל פי רוב רובי הדרכים מתעקמים, ומדידת התחומין יתבאר בסימן הבא בס"ד.
סימן שצז סעיף ד
[עריכה]ודע, דאף על פי שעירובי חצרות ושתופי מבואות לא שייך ביום טוב, אבל תחומין שוין בשבת ויום טוב.
וטעמו של דבר נראה לי, דגדר עירוב ושיתוף הוא משום הוצאה, וביום טוב ליכא איסור הוצאה, וגם לא רצו לגדור הטלטול ביום טוב, שזהו מוכרח לאכול נפש. אבל תחומין, נראה דחכמים לא רצו שהאיש הישראלי ילך הרבה בשבת כבחול, ויתעסק יותר בעונג שבת ובתורה. וזה הטעם שייך גם ביום טוב, ולכן בכל דיני תחומין - שבת ויום טוב שוין הן.
סימן שצז סעיף ה
[עריכה]וכשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב יותר מאלפים אמה, כמו כן כליו ובהמתו - אסור להוליכן חוץ לתחום הבעלים, דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. (ביצה ל"ז.)
ואם עירבו בעליהם לרוח אחת - אין שום אדם יכול להוליכן לרוח אחרת, אפילו פסיעה אחת במקום שאין הבעלים יכולים לילך. ולעיל בסימן ש"ה נתבאר אם מותר למסור בהמה לאינו יהודי, במקום שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום ע"ש.
סימן שצז סעיף ו
[עריכה]המוסר בהמתו לבנו - הרי היא כרגלי האב, לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם, ואין כוונתם למסור ברשותם, אם לא שפירש מפורש שמוסרה לרשותו. ואין חילוק בין בן גדול לקטן, ובין סמוך על שלחן אביו ללא סמוך, וכל שכן כשמוסר לאשתו או לאחד מבני ביתו, דהיא כרגלי הבעלים.
והמוסר בהמתו לרועה - הרי הוא כרגלי הרועה, אפילו מסרה לו בשבת ויום טוב, משום דאדעתא דהכי עומדת מבעוד יום, ואפילו לרועה אינו יהודי. ואם מסרה לשני רועים, אפילו מערב יום טוב - הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהם. ואפילו אם אומר ביום טוב דעיקר כוונתו על רועה זה, מכל מקום מדלא בירר דבריו מערב יום טוב - הרי היא כרגלי הבעלים. (מג"א סק"ה)
סימן שצז סעיף ז
[עריכה]ושור של פטם העומד לשחיטה - כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, דכך היה דעת הבעלים בערב יום טוב, שמי שיקחנו ביום טוב - יעמוד ברשותו.
ופשוט הוא דקנאו שלא במקח, או קצב המקח מערב יום טוב, או שהיה המקח ידוע, דביום טוב אסור לעשות מקח. ולא עוד אלא אפילו אם שחטו בעליו ביום טוב, וחלק הבשר לקונים - כל אחד מהקונים מוליך חלקו למקום שהוא רשאי לילך, דאדעתא דהכי עמד מערב יום טוב.
סימן שצז סעיף ח
[עריכה]ומכל מקום, שנים שלקחו בהמה בשותפות מערב יום טוב ושחטוה כיום טוב, אף על פי שחלקו הבשר ביניהם - מכל מקום הרי כל הבשר כרגלי שניהם, כלומר שאין אחד מהם יכול להוליך הבשר למקום שהשני אסור לילך.
והטעם, לפי שבין השמשות ינקו התחומים זה מזה, שכל אבר יונק מחבירו. ואינו דומה להדין הקודם, שבערב יום טוב היה הכל ברשות הבעלים, אלא שאנו אומרים שדעתו היה שכל מי שיקנה ממנו ביום טוב יעמוד הבשר ברשותו מעתה. מיהו לא שייך לומר שינקו זה מזה, כיון שלא נתייחדו עליה שם הבעלים מערב יום טוב, מה שאין כן בשנים שלקחו מערב יום טוב - שנתייחד עליה שם הבעלים.
ואם לקחו ביום טוב בהמה מרועה בהמות העיר, כגון שיש לו רשות למכור הבשר - יש לה תחום העיר. ואפילו עירב זה הרועה ד' אלפים לצד אחר - אינו מעכב על אחד מבני העיר שלקח ממנו מלהוליכה לרוח שכנגדו, דמאתמול מוקמי לה ברשות בני העיר, לפי שרגילים ליקח ממנו, ואינה עומדת ברשות הרועה רק שור העומד לרעייה, ולא העומד למכור ולשחוט. וכיון שכל בהמות העיר נמצאים שם - כולם דעתייהו שיהיה להם תחום העיר אלפים לכל רוח, ועיין בסעיף י"ז.
סימן שצז סעיף ט
[עריכה]כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית - הרי הם כרגליו. ושאינם מיוחדים לאחד מהם - הרי הוא של כולם, ואין יכולין להוליכן אלא למקום שכולן הולכין. וזהו באחין לאחר מיתת אביהן, שהם יחד בתפוסת הבית של אביהם, דכשאביהם חי - הכל ברשותו ובתחומו.
סימן שצז סעיף י
[עריכה]שנים ששאלו חלוק מאחד בערב יום טוב, זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית - הרי תחום של שניהם על החלוק, ואין יכולין להוליכו רק למקום ששניהם רשאים לילך. ואם עירב זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב - לא יזיזוהו מד' אמות, או בעיר - לא יזיזוהו מקיר העיר וחוצה.
והשואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אפילו לא לקחו עד הלילה - הרי הוא כרגלי השואל, כיון שהבטיחו מערב יום טוב - עומדת ברשותו בשעת קניית עירוב. ולכן אף שהחזיר לו ביום טוב - הרי היא ברשות השואל. אבל כשהעמיד מערב יום טוב להחזיר לו ביום טוב - הרי היא ברשות שניהם, דלא גרע משני שואלים.
אבל אם שאלו ממנו ביום טוב, ולא העמידו מערב יום טוב, אף על פי שהוא רגיל להשאילו - הרי היא ברשות הבעלים, דלא דמי לשל שותפות, שהיא בעצם של שניהם.
סימן שצז סעיף יא
[עריכה]האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח לעיסתה, ותבלין לקדירתה ביום טוב - הרי העיסה והתבשיל כרגלי שתיהן. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח לגבי עיסה, ותבלין לגבי קדירה, דכיון שבאו לתקן העיסה והקדירה - הוה ליה כמין במינו, ולא בטל בדבר שיש לו מתירין, אפילו בדרבנן, שהרי לערב תותר לגמרי.
ואם תקלקל המאכל עד הערב, או שהיה ביום ראשון ויתקלקל עד מחר בערב - הרי הם בטילין, ואין דנין בזה דין 'דבר שיש לו מתירין' כמבואר ביורה דעה סימן ק"ב ע"ש.
ואם שאלה ממנה איזה תבשיל ביום טוב, ועירבה עם תבשיל שלה - הרי זה כרגלי שתיהן, ולא אזלינן בתר רוב ומיעוט. (רש"י בביצה ל"ט. פירש: דבר שיש לו מתירין - למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן עכ"ל, ולפי זה לטעם השני לא שייך שתתקלקל עד למחר. אמנם נראה לי דהעיקר הוא טעם הראשון, דלטעם השני לא שייך לקרא זה 'דבר שיש לו מתירין', שהרי בכאן לא נאסרה מעולם, והוי כהך דיבמות פ"ב., אי לכהן משרי שרי, ע"ש היטב ודו"ק)
סימן שצז סעיף יב
[עריכה]לקח מחבירו גחלת ביום טוב - לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן. אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת חבירו - הרי היא כרגלי זה שהדליק, דשלהבת אין בה ממש, ולכל הדברים אין ממש בשלהבת, לבד באיסורי הנאה החמירו בשלהבת, כמ"ש ביורה דעה סימן קס"ב ע"ש.
סימן שצז סעיף יג
[עריכה]שנו חכמים במשנה: (ביצה ל"ט.) בור של יחיד - כרגלי היחיד, דכיון שהם מימיו - הרי הם כרגלי הבעלים. ושל אותה העיר - כרגלי אנשי אותה העיר, אלפים לכל רוח. (רש"י)
ומשמע דאפילו אם עירב אחד מאנשי העיר - אינו יכול להוליכם חוץ לאלפים, וכן כתב הטור ע"ש. אבל הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו, דאם אחדים מאנשי העיר זה עירב לצפון וזה לדרום - זה מוליך לצפון וזה לדרום, שהבור הזה כבור שותפין, ויש ברירה בדרבנן, ואמרינן הוברר הדבר שמים אלו שמילא מאתמול - עמדו לחלקו.
ואם מילא אחד מן העיר ונתן לו - הרי הם כרגלי הממלא, שהוא זכה בהם. ואם איש אחר בא שלא מאנשי העיר ומילא לעצמו - לא יזיזם ממקומם, לפי שאנשי העיר מערבין התחומין, שזה עירב לצפון וזה לדרום וזה למערב וזה למזרח. (עיין ב"י) וזה ודאי תמוה, דהא רוב העיר מסתמא לא עירבו, ולמה לא יהיה להממלא אלפים לכל רוח וצ"ע. ובור של הפקר - הוי כרגלי הממלא.
ודע, דזהו בבור של מים מכונסין, (דאילו) [דאלו] באר של מעיין - אין להם שביתה, מפני שאינם נחים וניידי, וכל דניידי - לא קנו שביתה, כמו שיתבאר.
סימן שצז סעיף יד
[עריכה]נהרות המושכין ומעיינות הנובעין - הרי הן כרגלי הממלא, לפי שאין להם שביתת עצמן מפני דניידי, ואיך יקנו שביתה, והרי אינם שובתים. ואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשוך הלאה (מג"א סקי"ג) כבארות שלנו - מכל מקום אינם נחים על מקומן. ולכן הרי הם כרגלי הממלא, כבור של הפקר, ואפילו יש להם בעלים.
ובהם לא שייך כרגלי הבעלים, דהבעלים עצמם אם היו ניידי - לא היו קונין שביתה, ולא עדיפי כלים מהם עצמם. וכיון דאין להם שביתה, לכן אפילו היו נמשכים מחוץ לתחום העיר ובאין בתוך התחום - ממלאין מהן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב, והרי הן כרגלי הממלא.
ולכן גשמים היורדין סמוכין לעיר, וכל שכן בתוך העיר - הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר, דלא קנו שביתה באוקיינוס או בהעבים, מפני דבשם מינד ניידא. (עירובין מ"ו.) וסמוך לעיר - מקרי בתוך התחום. (מג"א שם) ולמה הן כרגלי אותה העיר, מפני שאנשי העיר - דעתן עליהן, ונראה לי דזהו רק בזמן הגשמים.
וגשמים שירדו חוץ לתחום העיר - הרי הן כרגלי הממלא. (ובגמרא משמע להדיא, דביום טוב - הגשמים כרגלי כל אדם, וכן כתב הא"ר והמחה"ש. אבל ביש"ש ובמג"א הוא כמ"ש, ולפמ"ש א"ש ודו"ק)
סימן שצז סעיף טו
[עריכה]מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו - הרי הם כרגלי הממלא. דאף על גב דקיימא לן: 'המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו', ואם כן היה צריך להיות כרגלי מי שנתמלאו לו, ומכל מקום אינו כן. דטעמא דקנה חבירו - הוי מטעם 'מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחרינא', (ב"מ י'.) וכיון שלא זכה אלא מכחו - הוי כרגליו. (מג"א סקי"ד בשם תוספות)
סימן שצז סעיף טז
[עריכה]מי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת רחוקה ממנו, ועירבו בני אותה העיר באופן שמותרים לבא אצלו - מכל מקום לא יוליכו עמהם מפירותיו להביאם אצלו, דכל דבר פקדון - הרי הוא ברשות בעליו, והן מונחין חוץ לתחום הבעלים, ואסור להזיזן ממקומן.
ואינו דומה לשאלה, שהחפץ הוא כתחום השואל, לפי שהשואל שואל לטובתו להשתמש בזה, לפיכך הם ברשותו כל משך זמן השאלה. אבל פקדון - הוא לטובת המפקיד, ולכן עומדת ברשותו.
אמנם אפילו פקדון אינו כבעליו לענין תחומין, אלא כשייחד להפקדון קרן זוית מיוחד אצל הנפקד, שבשם יונח הפקדון, דבכהני גווני אין אחריות השמירה על הנפקד. אבל בלאו הכי, כיון שאחריות הפקדון על הנפקד - בהכרח שיהא הפקדון ברשותו לענין תחומין, דאיך ישמרנו כשאין לו רשות ליטלו למקום אשר ילך, ולכן הרי הוא בתחומו של הנפקד.
סימן שצז סעיף יז
[עריכה]מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב - לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו, אלא אם כן זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב על ידי אחר, דאם לא כן אף שהיה דעתו מערב יום טוב להזמינם אצלו - מכל מקום כל המאכלים והמשקין ברשותו עומדין, ויש להם תחום הבעלים ולא תחום האורחים.
ודע, דזה שנתבאר בסעיף ח' בשנים שלקחו בהמה בשותפות - הבשר כרגלי שניהם, זהו רק בבעלי חיים, משום דתחומין יינקו מהדדי. אבל בשארי דברים כשלקחו בשותפות מערב יום טוב וחלקו ביום טוב, כמו יין וקמח וכל שאין בו רוח חיים - יכול כל אחד להוליך חלקו למקום שהוא רשאי לילך, ואמרינן הוברר הדבר שמערב יום טוב היה מוכן מחצה זה לחלקו, דבדרבנן קיימא לן דיש ברירה, ותחומין הוי דרבנן.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצח
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מדידת התחומים, איך מודדים
ובו עשרים ושתים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב
סימן שצח סעיף א
[עריכה]אלפים אמה של תחומין - זהו חוץ מהד' אמות של מקום שביתתו. וזהו כששבת בשדה, אבל כששבת בעיר - יש לו כל העיר לבד האלפים אמה, אפילו גדולה כאנטוכיא. ובין שהיא מוקפת חומה ובין שאינה מוקפת חומה - יש לו כל העיר לבד האלפים אמה.
ולדעת הטור נותנין עוד עיבור לעיר, כלומר שאין מתחילין למדוד התחום תיכף בכלות העיר, אלא מוסיפין עוד (בית) [ ] סאתים, שהוא שבעים אמה ושירים, כמ"ש בסימן שנ"ח, וזה נקרא 'עיבורה של עיר', והיא כהעיר ממש. ובכלות השבעים אמה - מתחילין למדוד האלפים אמה, שהוא תחום שבת.
אבל הרמב"ם פסק, שאין נותנין עיבור לעיר אלא כשיש איזה בית או איזה בנין בתוך השבעים אמה, או בסוף השבעים אמה, דאז נחשבת בכלל העיר, ומודדין התחום משם ולהלן. וכן אם בסוף ע' אמה של בית זה עומדת עוד בית - נחשבת גם כן לעיר, וכן לעולם כמו שיתבאר, וזהו לדברי הכל. אבל כשאין בית בכלות הע' אמה - אין נותנין עיבור לעיר, אלא מתחילין למדוד התחום מיד.
וכיון שתחומין דרבנן - סומכין על הטור להקל בזה, וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף ה'.
סימן שצח סעיף ב
[עריכה]ולפעמים מתחיל התחום להלן מן הבתים מטעם אחר, כדתניא: (כ"ו.)
- "עיר חדשה - מודדין לה מישיבתה, וישנה - מחומתה. ואיזה היא חדשה - שהוקפה ולבסוף ישבה, (וישנה) - [וישינה] שישבה ולבסוף הוקפה".
ביאור הדברים, דכבר נתבאר בסימן שנ"ח, דהוקף לדירה, לא מקרי רק אם מקודם בנו הבתים ואחר כך הקיפו החומה, וזה מקרי 'ישב ולבסוף הוקף'. אבל אם מקודם הוקפה ולבסוף נתיישבה - לא מקרי מוקף לדירה.
ועתה בעיר המוקפת חומה והבתים רחוקים מן החומה, אם נתיישבה ולבסוף הוקפה - מודדין התחום מן ההיקף אף שרחוקים מן הבתים. ואם הוקפה ולבסוף נתיישבה, אינה מוקפת לדירה - מודדין מסוף הבתים, ולא מן היקף החומה, אלא אם כן יש בית דירה בהחומה.
סימן שצח סעיף ג
[עריכה]ונמצא לפי זה, כל המודד תחום שבת, אם קונה שביתה בשדה - ימדוד התחום חוץ מד' אמות. ואם קנה שביתה בבית - ימדוד חוץ מן החצר. ואם קנה שביתה בעיר או בכרך או בכפר - ימדוד מסוף בתי העיר. ובעיר המוקפת חומה וישב ולבסוף הוקף - מודדין מהחומה.
ואם בתוך ע' אמה ושירים יש עוד בית - מודדין מאותה בית, ולדעת הטור, אף אם אין בית - מתחילין למדוד בכלות ע' אמה מן העיר.
וזהו ששנינו: (נ"ז.) "נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים - אין נותנין וכו'" ופסק הרמב"ם כחכמים, והטור כרבי מאיר, משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ואפילו יחיד במקום רבים, (מ"ו.) ועיין ב"י.
סימן שצח סעיף ד
[עריכה]מרבעין את התחומין כמו שיתבאר, ותנן בריש פרק ה': (נ"ב:)
- "כיצד מעברין את הערים - בית נכנס בית יוצא, פגום נכנס פגום יוצא... מוציאין את המדה כנגדן".
ופירש רש"י, דכשבא למדוד התחום והבתים אין עומדים בשוה, זה בולט יותר מזה, ואם היתה מוקפת חומה עם מגדלים בולטין, ויש שבולט יותר מחבירו, וזהו פגום נכנס פגום יוצא - מוציאין את המדה כנגדן, כלומר מותחין חוט מבית הבולט בקרן מזרחית דרומית לקרן מזרחית צפונית, (כאילו) [כאלו] גם שם בולט, ומשם מתחילין למדוד התחום, וכן בהפגומים.
סימן שצח סעיף ה
[עריכה]וזהו שכתב הטור:
- "הבא למדוד אלפים של תחום העיר, אם אין כל החומה ישרה אלא יש בה מקומות בולטות ממנה - רואין (כאילו) [כאלו] חוט מתוח על פני כולה כנגד מקום החצון הבולט ממנה, ומודד מן החוט ולחוץ. אפילו יש לה בליטה לצד מזרח ולצד מערב - רואין (כאילו) [כאלו] חוט מתוח עליהן בכל צד" עכ"ל.
והנה הרמב"ם בפרק כ"ח לא הזכיר מזה דבר, וכן רבותינו בעלי הש"ע לא הזכירו זה כלל. ונראה לי דהרמב"ם הולך לשיטתו בפירוש המשניות, שפירש 'כיצד מעברין את הערים - בית נכנס בית יוצא' - דקאי על השבעים אמה ושירים של עיבור העיר. וזה לשונו בפירוש המשניות:
- "ענין 'מעברין' - שיחברו למדינה (עיר) דבר אחר, כמו העובר שהוא נוסף... כי אם יהיה בית חוץ למדינה ובית תוך המדינה - שנמדוד חוץ מן הבית היוצא, כדי להוסיף שבעים אמות וכו'" עכ"ל, ולא פירש כרש"י. ודין דשבעים אמות, הלא ביארו, כמבואר ברמב"ם וש"ע.
סימן שצח סעיף ו
[עריכה]ובאמת לא אבין דברי רש"י והטור, דמאי קמ"ל, דמוציאין את המדה כנגד הבית היוצא, והרי אפילו אם עומדת רחוק עד שבעים אמה - מוציאין המדה כנגדה, קל וחומר להבית הבולט יותר משארי בתים.
ונראה לי דיש נפקא מינה גדולה בדין זה, והיינו דהא יתבאר שעושין העיר מרובעת, וממילא אם הבליטות יוצאות מצד אחד ועל פי הבליטות יהיה בצד זה האורך יותר מכפי הרוחב, כלומר כגון שרוחב העיר מאה אמה והאורך גם כן מאה אמה, אלא שעל פי הבליטות נתוסף עשרה אמות באורך - בעל כורחנו שנוסיף גם על הרוחב עשרה אמות, כדי שתהיה מרובעת. מה שאין כן בהעיבור של ע' אמה - אינה אלא בצד זה שיש העיבור, ולא בצדדים אחרים.
ואף על גב דלהטור גם בלא בית מוסיפין עיבור של ע' אמות בכל צד כמ"ש, מכל מקום אם יש שם בית ומשם ולהלן עוד בית בתוך ע' אמה - יתוסף בצד זה הרבה, ולא בהצדדים האחרים.
ואם כן נפקא מינה גדולה בדין זה לרש"י והטור, ובודאי גם להרמב"ם כן הוא. וזה ששנינו במשנה דשם: "ועושין אותה כטבלא מרובעת" - לאו ארישא קאי, אלא הוא מילתא באפי נפשה, כמ"ש שם. מה שאין כן לרש"י והטור - ארישא קאי, וכמו שנבאר בסעיף ח'.
סימן שצח סעיף ז
[עריכה]ולפי זה יתבאר לנו הפרש גדול לדינא בין הטור להרמב"ם, דלהטור כל הבליטות היוצאות מהבתים לחוץ לעיר, לבד שמוציאין את המדה כנגדה באותו צד - עוד מוסיפים זה בכל הצדדים כדי שתהיה מרובעת.
ולהרמב"ם הוה הריבוע רק על כל הבתים הפנימיים, ולא על הבולטין לחוץ, דהבולטין לחוץ - אין להן רק דין עיבור דשבעים אמה ושירים, דמוציאין את המדה כנגדה באותו צד כמו בבית העומדת רחוק שבעים אמה, אבל אינו שייך לריבוע העיר. ותמיהני על כל הפוסקים שלא העירו מזה דבר.
סימן שצח סעיף ח
[עריכה]ודע, דזה שאמרנו להטור שנוסיף על הרוחב כפי האורך - זהו כשעל פי הבליטות שבצד אחד תהיה כתמונת עגולה או משולשת, או שאר מין תמונה, דאז יש להוסיף מכל צד עד שתהיה מרובעת. אבל אם על ידי הבליטות יהיה לה זויות שוות - לא חיישינן מה שהאורך יהיה יותר על הרוחב, דגם זה הוי כמרובעת, כמו שיתבאר בס"ד.
אלא דאם על פי הבליטות תהיה תמונת עיגול, כגון שיש הרבה בליטות עקומות ועגולות בשני צדדי העיר או בשלשה, דבעל כורחנו כשנרצה להעמידה בתמונת מרובע בעל כורחנו נהיה מוכרחין להוסיף מכל הצדדים עד שתהיה על תמונה זו, דכשנצרך לתקן - יש לתקן במרובע ממש. אבל להרמב"ם לא הוה אלא בעיבור של ע' אמה, דלא חיישינן בהם לתמונת מרובע. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שצח סעיף ט
[עריכה]הבא למדוד אלפים אמה של תחום העיר אריכא וקטינא, דהיינו שאין רחבה כארכה, או שהיתה מרובעת ולא לריבוע העולם, הואיל שיש לה ארבע זויות שוות - מניחין אותה כמות שהיא, ומודדין לה אלפים אמה מארבע רוחותיה. דהנה מה שאנו מצריכין מרובע למדנו מהגבולין, שנאמר בהם 'פאת', ופאת היא זוית שוה, וכיון שיש להם זויות שוות - תו לא חיישינן אם אין רחבו כארכו.
סימן שצח סעיף י
[עריכה]אבל אם היתה עגולה - עושין לה זוית, ורואין את כל העיר (כאילו) [כאלו] היא בתוך מרובע, ומותחין חוט הצלעות המרובע לכל רוחות העיר, ומודדין משם אלפים אמה לכל רוח, שנמצא משתכר הזוית, מה שהמרובע עודף על העיגול שבתוכו.
וכן אם היתה העיר משולשת או מחומשת, וכהני גווני שיש לה צלעות רבות - מרבעין אותה, ואחר כך מודדין חוץ להמרובע אלפים אמה לכל רוח. וממילא כיון שצריכין לעשות מרובע - עושין הריבוע לריבוע עולם, כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם, ומכונת כנגדה.
ואם היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד - רואין אותה כאלו כולה רחבה, ומותחין החוט עד שתהיה רוחב הקצר כרוחב הארוך, ומשם מודדין האלפים אמה.
ואם הוצרכו לעשות מרובע ועשו שלא לריבוע העולם - יכולים לשנות ולעשות לריבוע העולם. מיהו כל זמן שלא שינו סימני התחומים - צריכים לילך על פי תמונה זו, ואין היחיד יכול לפרוש מהם ולומר: 'אני אעשה תמונה בפני עצמו לרוח העולם', כיון שאין זה מעכב כמ"ש. (ש"ת)
סימן שצח סעיף יא
[עריכה]עיר העשויה כמין גא"ם שהוא כ"ף יווני, שהוא כמין דלי"ת הפוכה, או עיר העשויה כקשת, והיינו בחצי עיגול, והבתים המה בסביבות העיגול, כתב הרמב"ם בפרק כ"ח דין ח' וזה לשונו:
- "אם יש בין שני ראשיה (פחות) [פחותה] מד' אלפים אמה - מודדין לה מן היתר, ורואין את כל הרוחב שבין הקשת והיתר (כאילו) [כאלו] הוא מלא בתים. ואם היו בין שני ראשיה ד' אלפים - אין מודדין לה אלא מן הקשת" עכ"ל.
והטעם, דכשיש פחות מד' אלפים בין שני הראשים - נמצאו התחומים מובלעין זה בזה, והוי כולהו כחד. אבל כשיש ד' אלפים - הוה לצד זה תחום לעצמו ולצד זה תחום לעצמו, וזה מודד משלו וזה משלו, וממילא שאין רואין את המקום הפנוי (כאילו) [כאלו] הוא מלא בתים, כיון שאין להם התחברות זה לזה.
אמנם זהו וודאי שאין מודדין כמות שהם, שהרי בעיר העשויה כקשת אין לה תמונת זוית כמובן, אלא עושין לה זוית לצד זה וזוית לצד זה, אבל אין רואין (כאילו) [כאלו] כל החלל הפנוי מלא בתים. אבל בכמין גא"ם - אין צריך לתקון, שהרי יש לה זויות.
וכן יראה לי, דכל עיר העשויה כקשת וגם אין בין שני ראשיה ד' אלפים, דמיחשב כולהו כחד, ורואין (כאילו) [כאלו] מלא בתים, מכל מקום - בצדדי החצונים של הקשת יש להוסיף עד שיהיה עליו תמונת מרובע, שהרי זהו בהכרח כמו שנתבאר. ורק הרמב"ם בא ללמדינו על מקום היתר, אם מודדין משם אם לאו, וזה תלוי בהבלעת התחומין. אבל מרובע - פשיטא שצריך. (כן נראה לעניות דעתי)
סימן שצח סעיף יב
[עריכה]והטור כתב:
- "היתה עשויה כמין גא"ם או כמין קשת - רואין אותה כאלו היא מרובעת ומליאה בתים, ומודדין לה מן היתר. והני מילי שאין בין יתר לקשת אלא אלפים, שיכול להגיע שם, אז מודדין להם מן היתר, אפילו יש בין שני ראשיה ד' אלפים אמה, או שאין בשני ראשיה ד' אלפים אמה, ששני התחומין מובלעין זה בתוך זה, אפילו יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה.
- אבל אם יש בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה, ובין שני ראשיה ד' אלפים - אין מודדין לה מן היתר, אלא ממקום שלא נשאר הקשת עד שם יותר מאלפים, או שנתקצרה עד שלא נשאר ביניהן ד' אלפים" עכ"ל.
ולהטור, כשם שהבלעת התחומין של הצדדים עושה אותם כאחד, כמו כן כשיכולים לילך מן הקשת להיתר, שאין שם יותר מתחום שבת - עושה אותם כאחד. והרמב"ם לא סבירא ליה כן, דאם מצד ההילוך - הרי כל אחד מבני הקשת יכול לילך סביב הקשת, אפילו הוא כמה אלפים, כדין עצם העיר שאין שיעור לגדלה. אלא היתר ההילוך - לאו כלום הוא, והעיקר הוא הבלעת התחומין.
והטור סבירא ליה דהילוך במקום הבתים - וודאי לאו מילתא היא, אבל הילוך שלא במקום הבתים, כמו מן הקשת להיתר - מילתא היא, ומחלקותם תלוי בסוגית הש"ס. (נ"ה:, אם הלכה כרב הונא או כרבא בריה דרבה ע"ש. והב"י פסק כהרמב"ם, והרמ"א כהטור, וקיצר בדברי הטור. ומ"ש המג"א סק"ב בשם המאירי, דאותם ששבתו בקשת, הולכין כל הקשת עיגולו וריבועו עד ראשי הקשת, ומשם אלפים - פשיטא דכן הוא, ומ"ש בסק"ד תמוה מאד, וכבר הושג כמ"ש המחה"ש בסקי"ב)
סימן שצח סעיף יג
[עריכה]כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר שבעים אמה ושני שלישים, שהוא צלע בית סאתים המרובע, או פחות מזה - הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח - מודדין חוץ מבית דירה זה.
אבל בלא בית דירה - אין נותנין עיבור לעיר, וזהו דעת הרמב"ם. אבל דעת הטור, שאין מתחילין למדוד מיד מן הבתים, אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית, ומרחיקין משם שבעים אמה ושירים, ומתחילין למדוד. וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף ה' וכבר הזכרנו זה בסעיף א'.
סימן שצח סעיף יד
[עריכה]היה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית ראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לבית שני בשבעים אמה, וכן עד מהלך כמה ימים - הרי הכל כעיר אחת, וכשמודדין - מודדין חוץ לבית האחרון.
והוא שיהיה בית דירה זה ד' אמות על ד' אמות או יותר, וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנים. אבל בית הכנסת עצמו, כיון דלאו לדירה עביד - אין עושין אותו עיבור לעיר. ונראה לי דבית המדרש מקרי בית דירה, כיון שלומדין בו, ומי שלומד אוכל וישן בו - מקרי בית דירה.
ומרחץ לא נקרא בית דירה, אלא אם כן יש שם בית דירה לבעל המרחץ. ובית תפלתם שיש שם דירה לכהניהם, וכן אוצרות של יין ושמן ושארי סחורות - כשיש שם בית דירה בשביל האוצר. אבל האוצר עצמו - לא מקרי בית דירה. וכן הגשר שיש בית דירה לשומר הגשר, והקבר שיש שם בית דירה לשומר הקבר.
סימן שצח סעיף טו
[עריכה]כל אלו כשיש שם מקום הראוי לדירה, אף על פי שאין אדם דר שם - מקרי בית דירה, ועושין לה עיבור. (כן משמע בגמרא עירובין נ"ה: וברש"י ע"ש)
וכן מקום המוקף ג' מחיצות אף על פי שאין עליהם תקרה, ויש בהם ד' על ד' - מקרי בית דירה, או שתי מחיצות שיש עליהם תקרה ומעזיבה, וכן בית הבנוי בשפת הים שעשוי לפנות בו כלים שבספינה.
וכל אלו - בעינן ד' אמות על ד' אמות, ואם אין ד' אמות ברוחב, אף על פי שבאורכו יש הרבה - אינה ראויה לדירה. וכן מערה שיש בה בנין על פיה, ויש בה בית דירה - ומצרפין המערה להבית לד' אמות, (גמרא) והרוב צריך להיות מן הבית. ומתחילין למדוד מסוף המערה את השבעים אמה, אפילו אם בהבית עצמו יש ד' אמות. (מג"א סק"ח)
סימן שצח סעיף טז
[עריכה]כל אלו מצטרפין עמה אם היו בתוך שבעים אמה ושירים. ומאותו הבית היוצא רואים (כאילו) [כאלו] חוט מתוח על פני כל משך רוחב או אורך העיר, ומודדין חוץ מאותו החוט אלפים אמה.
ואם היו שני בתים כאלו נגד העיר, אחת בצפון ואחת בדרום - דינה כעיר העשויה כקשת. כלומר דאם היו הרבה בתים כמו אלה זו כנגד זו במשך רחוק מאלפים מן העיר - דינם כעיר העשויה כקשת. ואם מצד אחד יוצא כן ולא מצד השני - נראה לי דדינה כעיר העשויה כמין גא"ם, שהרי זהו תמונת דלי"ת. (עיין מג"א סק"ט וצריך לומר דזהו כונתו)
ודע, דמהטור משמע לי דהך דג' מחיצות שאין עליהם תקרה, ושנים שיש עליהם תקרה - זהו כשבאו מבית שנחרבה ע"ש, אבל שתי מחיצות שאין עליהן תקרה, אף על פי שדרים שם, והגשר והקבר ובית תפלתם והאוצר שאין בהם בית דירה, והבור והשיח והמערה והשובך והבית שבספינה שאין לה קביעות - כל אלו וכיוצא בהם אין מצטרפין עמה.
וכן הבורגנין שעושין שומרי גינות ושומרי העיר - אין נמדדין עמה, מפני שהם עראי, ודוקא במקום דשכיחי גנבי או גשמים השוטפין אותן. (ב"י בשם רשב"א) ונראה לי דזהו בשומרי העיר, אבל שומרי גינות - בכל ענין הוי עראי, שהרי אין לזה קביעות, וזמן קצר הוא.
ויש מי שרוצה לומר דבורגנין שמצטרפין עמה - הוי גם באין בה ד' אמות על ד' אמות, (ש"ת סק"ה בשם דגמ"ר) ודבר תמוה הוא. (ומ"ש הש"ת, מריש סוכה אין שם שום משמעות, והרבותא משום דהוא בנין קל מצריף וכיוצא בזה. וזה שכתבנו בשומרי גינות - כן נראה לי, ולא דמי לשומרי שדות ופירות שזהו תמידי)
סימן שצח סעיף יז
[עריכה]היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמות ושליש, כדי שיהיה שבעים אמה ושירים לזו ושבעים אמה ושירים לזו - חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את העיר השנייה וחוצה לה אלפים אמה. וכן חומת העיר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו, וחרבו הבתים שביניהם עד קמ"א אמה ושליש - דינו כסתום.
אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה - אין לו דין עיר לתת לו ע' אמה ושירים, אלא אם כן עומד בתוך ע' לעיר. ופשוט הוא דעיר לאו דוקא, דהוא הדין כפר, שיש לה שם בפני עצמו, ולא בתים יחידים.
סימן שצח סעיף יח
[עריכה]היו שלשה כפרים משולשים, אם יש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים אלפים אמה או פחות מכאן, ובין שנים החיצונים רפ"ג אמות פחות שליש מלבד רוחב העיר האמצעי, והיינו שהאמצעי עומד כנגד בין שני החיצונים, שעומדים כולם כסגו"ל, ואם יעמוד האמצעי בין שני החיצונים יהיה מהאמצעי לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש - הרי שלשתן כעיר אחת, ומודדין להן אלפים אמה חוץ מהם.
אבל כשיש בין האמצעי ובין כל אחד מהחיצונים יותר מאלפים אמה - אין מצטרפין זה לזה, כיון שיש יותר מתחום שבת, וכמ"ש בעיר העשויה כקשת בריחוק שבין יתר לקשת, לדעת הטור בסעיף י"ב. וזה שהתרנו שם כשיש בין שני ראשיה עד ד' אלפים אמה - זהו מפני שבכל הקשת יש בתים, מה שאין כן בין האמצעית להחיצונות. (גמרא נ"ז:)
ובין שתים החיצונות יכול להיות אפילו יותר מד' אלפים, אם רק האמצעית גדולה כל כך עד שאם יעמידוה בין החיצונים לא ישאר רק לכל אחד מהחיצונים קמ"א אמה ושליש. ובזה לא דמי לשני ראשי הקשת, משום דבכאן אנו ממלאים החלל עם האמצעית. (וע"ש בתוספות ד"ה 'התם' ובמג"א סקי"ב ודו"ק)
סימן שצח סעיף יט
[עריכה]וכתב רבינו הרמ"א על דין זה בסעיף ח': "ויש אומרים דאין מודדין מאמצעי רק מחומותיה" עכ"ל.
כלומר דהא דאמרינן 'רואין את האמצעי (כאילו) [כאלו] עומדת בין שנים החיצונים' - זהו כדי למוד להחיצונים להאחד מן השני כמ"ש. אבל האמצעי עצמו - אין מודדין רק ממנה, דאם נמדוד מהחיצונים - הלא תפסיד לעבר האחר להצד השני שהיא עומדת שם, וכן כתב הטור.
ועוד כתב הטור, דלא אמרינן רואין (כאילו) [כאלו] האמצעית עומדת בין שתי החיצונות אלא כשתכנס בין שתי החיצונות. אבל אם גדולה כל כך שלא תכנס ביניהן - לא אמרינן רואין ע"ש. ורבינו הרמ"א לא סבירא ליה כן, לכן לא הביא זה. (וזה תלוי בשני תירוצי התוספות שם, ד"ה 'התם' ע"ש)
סימן שצח סעיף כ
[עריכה]עיר שיושבת על שפת הנחל, שרוב העיתים הוא יבש ומשתמשים בו, שאינו מלא אלא בשעת הגשם, אם יש לפניה מחיצה ברוחב ד' אמות על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל - נמצא הנחל בכלל העיר, (ומודדין) [ומומדין] לה אלפים אמה משפת הנחל השני, ויעשה הנחל כולו בכלל העיר, לא מפני התשמיש בלבד, אלא מפני המחיצה הבנויה בצדה, שבזה גילו דעתם שמכניסים אותה לכלל העיר, ונחשב זה כבנין והנחל כחצירם.
ואם לא היה שם מחיצה - אין מודדין להם אלא מסוף הבתים, אף על פי שמשתמשים בהנחל בלא המחיצה, וזהו כשאר קרקע שחוץ לעיר, דאף על פי שמשתמשים שם - מכל מקום אין סברא שתכנוס בחשבון התחום, ונמצא דהנחל נמדד בתוך התחום שבת.
(והמג"א בסקי"ג נסתפק בכל מקום שמשתמשין חוץ לעיר אם נכנס בכלל התחום ע"ש. ותמיהני, הא מפורש אמרו דזהו מפני המחיצה, דאם לא כן אטו בלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש, וזהו כמו שבארנו. אמנם בגמרא ס"א. אמרו דבעיתא תשמישתא ע"ש, ויכול להיות שבלא מחיצה אינה ראויה לתשמיש. ומכל מקום מלשון הרמב"ם והש"ע סעיף ט' שכתבו שהיא בכלל העיר מפני המחיצה ע"ש, משמע דבלא מחיצה - לאו כלום הוא ודו"ק)
סימן שצח סעיף כא
[עריכה]ודע דזה שפרשנו הוא לפי דברי הרמב"ם והש"ע, שפירשו כן המאמר בגמרא שם: "עיר שיושבת על שפת הנחל וכו'"
אבל רש"י ז"ל פירש באופן אחר, ואינו נחל של מים אלא עמק בעלמא, והבתים הם עד העמק, והעמדת המחיצה הוא להפסיק בין העמק והעיר שלא יפחדו מלהשתמש שם. ולכן כשיש מחיצה - מודדין התחום מסוף הבתים, ככל הערים. אבל בדליכא מחיצה - דינם כיושבי צריפין, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, ולא מקצה העיר ע"ש, וכן כתב הרא"ש.
והטור כתב גם כן כן, אלא שפירש נחל - נהר, והיינו שהעיר יושבת בעמק ונהר לפניה, אם היא מוקפת חומה גבוה ד' אמות - מודדין מחומתה, ואם לאו - לא חשיבא כעיר, ומודדין לכל אחד מפתח ביתו, כיון שיושבת בעמק ונהר לפניה ע"ש. ולא ידעתי מי הכריחו לשנות מפירוש רש"י והרא"ש. ולדינא נראה לי כל הפירושים אמת, דלא נחלקו אלא בפירוש הש"ס, ולא לדינא. (והש"ע לא הביא רק דברי הרמב"ם, ועיין בירושלמי שם)
סימן שצח סעיף כב
[עריכה]יושבי צריפים, והיינו שיושבין באהלים שעושין מהוצין וערבה, ואין להם קביעות מקום, שיושבין כאן זמן מה ואחר כך נוסעים למקום אחר - אין להם דין עיר, ולפיכך מדידת אלפים אמה - מודד כל אחד מביתו.
אמנם אם יש להם היקף מחיצה י' טפחים, או חריץ עמוק י' - נעשו כעיר, ומודדין מסוף הבתים מהמחיצה או מהחריץ, שזהו סימן לקביעות. וכן אם יש שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים של אבנים או של נסרים - עושים את כל הצריפין לקביעות, וכולם דינם כעיר, ומרבעים אותה ונותנים לה אלפים אמה לכל רוח כשארי עיירות.
וכבר נתבאר דעיר שהוקפה ולבסוף ישבה - מודדין לה מסוף הבתים, ואם ישבה ואחר כך הוקפה - מודדין לה מחומתה, אפילו החומה רחוק מן הבתים, ונתבאר בסעיף ב'. ואם יש בחומה בית דירה - מודדין תמיד מן החומה. (מג"א סקט"ו)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן שצט
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שצט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
במה מודדים התחומים, ואיכות המדידה
ובו שישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
סימן שצט סעיף א
[עריכה]אין מודדין תחום העיר אלא בחבל של פשתן של חמשים אמה. לא פחות - מפני שהוא נמתח ביותר, ולא ארוך יותר - מפני שמכביד ואינו נמתח כראוי.
ומפני מה אין מודדין בשלשלאות של ברזל, והרי אין לך יפה למדידה יותר מברזל, מפני שזכריה הנביא אמר: (ב') "ובידו חבל מדה", (גמרא נ"ח.) אלמא דמדה צריך להיות בחבל, ושל פשתן טוב יותר למדידה מכל החבלים. (שם) וביחזקאל (מ') כתיב: "ופתיל פשתים בידו". (ירושלמי) וטעם של חמשים, דכתיב: (שמות כז, יח) "ורוחב חמשים בחמשים" - אמרה תורה בחבל של נ' אמה מדוד. (גמרא)
סימן שצט סעיף ב
[עריכה]אם יש נהר לפניו לסוף ע"ה אמה, יש פלוגתא בירושלמי. (פ"ה ה"ג) חד אמר שמודד נ' אמה, והחמשה ועשרים ימדוד בחבל של ד' אמות, וחד אמר שאחר שימדוד החמשים - חוזר לאחוריו כ"ה אמה, ומודד בהחבל עד הנהר. וכיון שבגמרא שלנו לא הוזכרה בזה חבל של ד' אמות, לכן קיימא לן שחוזר לאחוריו. (טור וב"י)
וכתב רבינו הב"י, דמיירי שהנהר רחב יותר מכ"ה אמה, (דאילו) [דאלו] אינה אלא כ"ה או פחות - הלא יכול למדוד בהחבל של נ' אמה, ותגיע עד עבר הנהר, (מג"א סק"א) ומזה מבואר דהנהר עולה בחשבון התחום.
ובירושלמי שם אומר, דעד נ' אמה רואין (כאילו) [כאלו] מלא עפר וצרורות, כלומר ונמדד כקרקע חלקה, ויותר מנ' אמה - (אתה) [את] רואה אותו (כאילו) [כאלו] מתרפס ועולה מתרפס ויורד, ונראה דזהו כעין 'מקדרין בהרים' שיתבאר. ותמיהני שהטור והש"ע לא הזכירו כלל אופן מדידת הנהר כשהיא בתוך התחום. ודע, דזה שאמרנו 'שמחזיק כך וכך' - הוא רק על פי אומדנא, (דאילו) [דאלו] ידענו בבירור כמה מחזיק - הרי אין צריך למדוד. (פרישה)
סימן שצט סעיף ג
[עריכה]המדידה הוא בשנים, זה אוחז בקצה החבל, וזה אוחז בקצה השני. ותקנו חכמים שיהיו אוחזים כנגד הלב, דאם לא נקבע להם מקום, וזה יאחזנו כנגד לבו וזה כנגד רגליו - תתקצר החבל והתחום תתמעט. ולפיכך קבעו מקום קבוע לאחיזת החבל, והיינו כנגד הלב, וימתחו החבל בכל כחם, דאם לא כן - לא תמתח כראוי, ויתקצר התחום.
סימן שצט סעיף ד
[עריכה]לא ימדוד אלא כנגד העיר, אפילו אם יש הרים וגאיות כנגדה - לא ילך מצידיה כפי נגד העיר שבשם המקום ישר וימדוד שם, ויחזור לכנגד העיר לפי המדה שמדד שם כדי להבליע ההרים והגאיות, אלא ימדוד כנגד העיר ממש.
ואם יפגע בהר, אם ההר הוא כל כך זקוף ואינו ראוי להילוך, עד שאם יורידו חוט המשקולת של בנאים מראשו של ההר עד רגלו של ההר לא יתרחק השיפול מן הראש ד' אמות בהמשך - אז אין צריך למדוד כלל שיפועו של ההר לא למטה ולא למעלה, אלא אם יש מקום מישור בראשו - ימדדנו שם, ואם לאו - אין צריך למודדו כלל, אחרי שאינו ראוי להילוך כלל.
אמנם אם השיפוע אינו זקוף כל כך, כגון שהשיפול מתרחק ד' אמות מן הראש, וגם מתלקט י' טפחים מתוך ה' אמות, כלומר שבהילוך ה' אמות על השיפוע אז עולה י' טפחים גובה ולא מקודם, אז רואים אם אין משפתו אל שפתו רק נ' אמה - מבליעו בחבל המדידה שהיא נ' אמה, והיינו שזוקף עץ גבוה משפתו מזה ועץ גבוה כנגדו בשפתו האחר ומותח החבל מזה לזה, ורואה (המידה) [המדה] בדיוק.
סימן שצט סעיף ה
[עריכה]ואם לפי ראות העין לא תהיה ביכולת להבליע בחבל של נ' אמה - בזה אמרו 'מקדרין בהרים', כלומר שמודד בחבל של ד' אמות, ואחד עומד ברגלי ההר למטה ואחד רחוק ממנו ד' אמות למעלה, והתחתון נותן החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, ואחר כך עולה התחתון למקום שעמד העליון והעליון עולה ומתרחק ממנו ד' אמות כמקדם, ומודדין כבתחלה זה כנגד רגליו וזה כנגד לבו, וכן יעשו עד כלות ההר.
אמנם אם הוא משופע יותר, והיינו שהחוט מתרחק ד' אמות הרגל מהראש, אלא שאינו מתלקט י' מתוך ה' אלא מתוך ד', שבעליית ד' אמות מתרחק הגובה י' טפחים - אז הקילו בו ולא הטריחוהו להבליעו בחבל של נ' אמה על ידי זקיפת עצים, אלא אם לפי האומד אין בו יותר מנ' אמה - ישערנו באומד הדעת יפה כמה יש בו וכך יחשוב. אבל אם לפי אומד יש יותר מנ' אמה - בעל כורחו יעשה הקידור בחבל של ד' אמות כמ"ש ,דכיון שהחוט מתרחק ד' אמות - הוא ראוי להילוך.
סימן שצט סעיף ו
[עריכה]הגיע לגיא, אם חוט המשקולת מתרחק המטה מן המעלה ד' אמות, ואם כן ראוי להילוך, אז רואים, אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה - מבליעו, ואם לאו - בעל כורחו מודדו בחבל של ד' אמות.
ובהבלעה דגיא אין חילוק בין מתלקט י' מתוך ה' או מתוך ד', משום דאפילו מתלקט י' מתוך ד' - צריך מדידה דווקא, כן מבואר לפירוש רש"י (נ"ח.) ולהרמב"ם בפרק כ"ח. והרשב"א ז"ל סבירא ליה דגם בגיא יש חילוק זה, וכבר תמה עליו המגיד משנה שם.
סימן שצט סעיף ז
[עריכה]אמנם בגיא יש ענין אחר, והיינו דזהו הכל כשאין הגיא עמוק יותר מאלפים אמה. אבל אם עמוק יותר משיעור תחום שבת - אין היתר בהבלעה, אלא מודד הירידה והעלייה כקרקע חלקה, וכל השיפוע צריך מדידה.
ולמה לא אמרו כן בהר, נראה לי משום דבהר יש עוד קולא בגובה כזה, דאין תחומין למעלה מעשרה, מה שאין כן בגיא.
ואם אין חוט המשקולת מתרחק ד' אמות, אז אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה - מבליעו, ואם לאו - אינו מודד כלל השיפוע של הירידה והעלייה, אלא המישור של מטה, ואפילו עמוק יותר מאלפים, ועיין מ"ש בסימן ת"ד סעיף ה'.
סימן שצט סעיף ח
[עריכה]ודע דלהרמב"ם פרק כ"ח דין י"א, אפילו כשחוט המשקולת יורד כנגדו, שאמרנו שאינו מודד אלא המישור של מטה כשאינו יכול להבליעו, ואפילו עמוק יותר מאלפים - מכל מקום לא יהיה עמוק יותר מד' אלפים אמה ע"ש, והטור והש"ע לא הביאו זה.
אמנם בעיקר הדבר לא אבין, בהך דאמרינן בין בהר בין בגיא דכשחוט המשקולת מתרחק המטה מן המעלה ד' אמות - מקרי ראוי להילוך. ותימה רבה, בגיא כשעומקו אלפים אמה איך אפשר לקרות ראוי להילוך הפלגת ד' אמות במשך גדול דאלפים אמה, וכן בהר כשגבוה הרבה.
ובאמת ברמב"ם ליכא כלל שיעורא דד' אמות, באין חוט המשקולת יורד כנגדו ע"ש. וזה דאיתא בגמרא שם: "וכי אין חוט המשקולת יורד כנגדו, עד כמה - עד ד'" אינו מפרש עד ד' אמות, כפירוש רש"י ותוספות, אלא אעומק הגיא, שיהיה עד ד' אלפים אמה, ומזה הוציא דינו. אבל באין יורד כנגדו - יפרש שהשיפוע יהיה ראוי לילך, וכל שעמוק יותר או גבוה יותר - צריך יותר התרחקות צד המטה מצד המעלה. (ולרש"י ותוספות וביותר לרשב"ם שם בתוס ד"ה 'וכי' צע"ג)
סימן שצט סעיף ט
[עריכה]עוד קולא הקילו חכמים בענין הבלעה של נ' אמה, שנתבאר בהר ובגיא דאם אינו יכול להבליעו, והיינו שהוא רחב הרבה יותר מנ' אמה, צריך מדידה בחבל של ד' אמות, אמרו חז"ל דאם אפילו בצד שכנגד העיר אינו יכול להבליעו אבל להלן יכול להבליעו, כגון שההרים והגאיות הם לצד מזרח, וכנגד העיר אין יכולין להבליע ולהלן מהעיר וחוצה הפונה לצפון ולדרום ביכולת להבליע - יבליע שם, ומודד והולך שם משפתו והלאה, עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר, וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין. (רש"י במשנה נ"ז:)
ודווקא בתוך אלפים שלצד העיר לצפון ולדרום. אבל אם אינו יכול להבליעו בתוך אלפים אלו - לא יתרחק יותר לצד העיר כדי להבליעו, שלא יאמרו מדת תחומין באה עד כאן.
סימן שצט סעיף י
[עריכה]אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה, שהוא יודע איך למוד את הקרקע, שיש בזה חכמה וידיעה איך למדוד. והמדידה צריך להיות בקו השוה, ולא להביט איך הדרך הולך, כי הדרכים כרובם הולכין ומעקמין לכאן ולכאן.
ואם היה לנו תחומי שבת מוחזקין שעד כאן תחום שבת, ובא מומחה אחד ושינה ובכאן ריבה ובכאן מיעט - שומעין לו אף במקום שריבה וכל שכן במקום שמיעט. ואמרינן דעל פי משך הזמן נשתנה צד זה וצד זה מהר למישור וממישור להר או לגיא וכיוצא בזה, ולא אמרינן דהקודמים טעו.
ונראה לי דהא דהיחיד נאמן להוציא מהחזקה הקודמת, משום שביכולת לברר, וכל מילתא דעבידא לגלויי - לא משקרי בה אינשי.
סימן שצט סעיף יא
[עריכה]דבר ברור הוא, דהשוויית הצדדים - הם רק בבתי העיר ובעיבורים, ולא בתחומים.
כלומר דכבר נתבאר בסימן הקודם דאם בית אחד יוצא להלן מבתי העיר - מוציאין את המדה גם לצד השני להשוותה, וכן בבתים של עיבור ע' אמה ושירים - מוציאין את המדה גם בצד השני שתהיה עיבור לעיר, והתחום מודדין משם ולהלן.
אבל לא כן בתחומין, כגון שבקרן מזרחית צפונית לא היו הרים וגאיות, והיה התחום ארוך, ובקרן מזרחית דרומית היו הרים וגאיות, ועל ידי זה נתקצר התחום - אין משוין הצד הזה עם הצד של מזרחית צפונית, אלא במזרחית צפונית הולכין על פי מדידה שלה, ושל מזרחית דרומית על פי מדידה שלה, וכן כל כיוצא בזה. (וראיתי מי שטעו בזה)
סימן שצט סעיף יב
[עריכה]וזהו שכתב הטור:
- "מדד ומצא מדתו במזרחית צפונית יתירה על שכנגדה קרן מזרחית דרומית - מותח החוט של סימן התחום מזה לזה באלכסון" עכ"ל.
וזהו דעת הרא"ש, אבל רש"י ז"ל פירש - שמוציאין את המדה ממקום הקצר כנגד מקום הארוך. ורבינו הרמ"א הביא שני הדיעות בסעיף ח' ע"ש, ולאו משום דסבירא ליה לרש"י דגם בתחום מוציאין המדה כנגד הצד הארוך, דלהדיא פירש במשנה הטעם משום דתלינן בטעות, שמא לא מתח החבל כל צרכו בקרן זה. והרא"ש סבירא ליה דלא תלינן בטעות, אלא תלינן דבצד הקצר היו הרים וגאיות.
ואי קשיא, הא אפשר לברר, דיש לומר דדבר זה קשה לברר, דצריך לזה מומחה. ואם באמת יבא מומחה ויברר - נעשה כדבריו.
סימן שצט סעיף יג
[עריכה]אם באו שני מומחים ומדדו את התחום, אחד ריבה ואחד מיעט, והלכו להם ולא ביררו הדברים זה עם זה לידע איזה מדידה הוי כדין - הולכין להקל, ושומעין להמרבה דתחומין דרבנן.
וכיון שמדדו בצד אחד ובקרן אחד - אומרים שהמקצר טעה בדין, ונאמר שהממעט מדד מקרן עצמו של העיר, ומדד באלכסון ולא בצלע, ולפיכך נתמעטה מדתו, שעל פי מדידת הצלע תהיה פחות מאלפים, והמרבה מדד מן הצלע כדין.
אבל ביותר מזה - אין מחזיקין על הראשון שטעה. ולכן אם ההפרש ביניהם כמדת אלכסונה של העיר או פחות מזה - תולין בטעות, אבל יותר מזה - אין תולין בטעות, ומדה זו הוא מעט יותר על תק"פ אמה. (מג"א סק"ו)
סימן שצט סעיף יד
[עריכה]עושין התחומין כטבלא מרובעת, דהיינו שמודד על פני כל אורך למזרח אלפים אמה לחוץ, וכן לצפון, ואחר כך רואין (כאילו) [כאלו] היתה טבלא מרובעת בקרן למלאותו, ונמצא התחום בקרן אלפים ואלכסונן שהם אלפים ות"ת אמות.
אבל לא ימדוד מהקרן ממש אלפים באלכסון, וכן בקרן שכנגדו, וימתח החוט מזה לזה, שאם כן מפסיד הת"ת אמה שבקרן. וגם לא יהיה התחום כנגד העיר אלא אלף ותכ"ח אמה, וכן בכל צד מצדדי העיר.
וזה דהוי כטבלא מרובעת - זהו בעיר שהיא מרובעת אלפים על אלפים. אבל בעיר שארכה יתר מרחבה, אם היא רק בזויות שוות - אין בה ריבוע בתחומים כמובן, וגם אפילו בעיר מרובעת אין התחומים מרובעים אלא בקרקע חלקה, שאין שם הרים וגאיות, דאם בצד זה יש הרים וגאיות, שעל פי זה נתקצר התחום, ובצד אחר אין בו - הרי לא תהיה מרובעת, ואפילו בצד אחר אין מוציאין המדה מקרן לקרן, אם באחד יש הרים וגאיות ובהשני אין בו, כמ"ש בסעיף י"א.
סימן שצט סעיף טו
[עריכה]ודע, דשיטת רבינו תם בתוספות (נ"א. ד"ה 'כזה') ורא"ש, דשיעור תחום שבת הוא אלפים עם אלכסונן, והיינו אלפים ות"ת אמה, וממילא דעל ידי עירוב הוא חמשת אלפים ושש מאות אמה, ויש סומכים על זה וצ"ע.
סימן שצט סעיף טז
[עריכה]אפילו עבד אפילו שפחה, נאמנים לומר עד כאן תחום שבת. אבל קטן - אינו נאמן, דאין הקטן נאמן אלא על דבר שבידו. (מג"א סק"ז) אבל נאמן הגדול לומר 'זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת בהיותי קטן', וסומכין על עדותו. וביארה המשנה (נ"ח:) הטעם שאלו נאמנין, מפני שלא רצו חכמים להחמיר בעצם עדות התחומין.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן ת
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ת | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מי שישב בדרך, ולא ידע אם הוא בתחום
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן ת סעיף א
[עריכה]אלפים אמה שיש לו לכל אדם ממקום שביתתו, הוא אפילו בלא אמירה ובלא כוונה.
ויותר מזה שנינו במשנה, (מ"ה.) דמי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר, ולא היתה כונתו להעיר - יכנס, ומעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוין. ופירש רש"י, מי שישב בדרך לנוח - שהיה עיף ולא היה יודע שהוא בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה, וכשחשכה לו - לא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו, ומכל מקום - יש לו תחום העיר.
וכן כתב הרי"ף וז"ל: "דכיון (דאילו) [דאלו] היה יודע שהעיר קרובה לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר - הרי הוא כמו שקנה שביתה עמהם, ומותר ליכנס עמהן לעיר, והולך את כולה וחוצה לה אלפים אמה" עכ"ל.
ושביתתו בטעות היתה, ולכן יש לו שביתת העיר. (הרר"י) ובמשנה שאחריה מפורש, דאפילו היה ישן בעת קניית השביתה - קונה שביתה ויש לו אלפים אמה לכל רוח, וזה יתבאר בסימן הבא בס"ד, וכן כתב הטור והש"ע ועיין בסעיף ד'.
סימן ת סעיף ב
[עריכה]וזהו כשהיה דעתו ליכנס לעיר, רק שנעלם ממנו שהוא בתחום העיר. אבל אם לא היה דעתו ליכנס לעיר - קנה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו. ואם כלו האלפים באמצע העיר - אין לו לילך משם והלאה. ואם כלו בסוף העיר - נעשית לו כל העיר כד' אמות, ומשלים האלפים מחוצה לה, וטעם דבר זה יתבאר בסימן ת"ח.
וכן אפילו כשבא בדרך היה דעתו ליכנס לעיר, וידע שהוא בתחומה של עיר, ואמר 'שביתתי במקומי', כיון שברצון עקר שביתת העיר וקנה שביתה במקומו - יש לו אלפים ממקומו. ואם כלו האלפים באמצע העיר - אין לו משם והלאה, וכשכלו בסוף - נעשית כד' אמות ומשלים מחוצה לה, וכמ"ש.
סימן ת סעיף ג
[עריכה]וזה לשון הרמב"ם בפרק כ"ז דין ט':
- "מי שהיה בא בדרך ליכנס לעיר, בין שהיה בא בים בין ביבשה, אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת, אף על פי שלא הגיע לעיר אלא בשבת - הרי זה יכנס, ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה" עכ"ל.
עוד כתב:
- "היה בא לעיר וישן בדרך ולא ניעור אלא בשבת וכשניעור מצא עצמו בתוך התחום - הרי זה יכנס לה, ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, מפני שדעתו היתה להלך לעיר זו, ולפיכך קנה שביתה עם בני העיר כמותן, שהרי נכנס עמהם בתחום" עכ"ל.
סימן ת סעיף ד
[עריכה]ובדין הראשון השמיענו שקניית שביתה אינו דוקא במקומו שעומד, שיכול לקנות שביתה גם שלא במקומו, בכל משך אלפים אמה ממקום שעומד, וזהו כשאומר כן, וזה יתבאר בסימן ת"ט בס"ד.
ואם הוא בתוך תחום עירו שהולך לשם, אפילו לא אמר כלום - יש לו תחום העיר, דבסתמא כוונתו על תחום העיר. ואחר כך השמיענו דאפילו לא ידע כלל שהוא בתחום העיר, ואפילו היה ישן וניעור ומצא עצמו בתחום העיר - יש לו תחום העיר.
אך דבר זה לא ביאר, שאף על פי שכיון לקנות שביתה במקומו מפני שלא ידע שהוא סמוך לעיר - הוי קניית שביתה בטעות, ויש לו שביתת העיר, שהרי לא הזכיר כלום מזה. וגם בטור וש"ע לא נזכר דין זה מפורש, ורק ברש"י וברי"ף מפורש כן, וכן כתב הריטב"א ע"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תא
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מי שישן בדרך, ודין חפצי הפקר, ושל אינו יהודי
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תא סעיף א
[עריכה]מי שישן בדרך וחשכה לו -קנה שביתה במקומו, ויש לו אלפים אמה לכל רוח, דלא בעינן אמירה או כוונה לשביתה. ולא עוד, אלא אפילו היה סמוך לעירו בתוך התחום, וכוונתו ליכנס להעיר - יש לו תחום העיר, כמ"ש בסימן הקודם.
אבל אם לא היתה כוונתו קודם שישן ליכנס לעיר, אף על פי שאחר כך בהקיצו אחר שתחשך נתיישב ליכנס לעיר - אין לו שביתת העיר אלא שביתת מקומו, כיון שבשעת קניית שביתה לא היה דעתו כן.
סימן תא סעיף ב
[עריכה]קיימא לן דחפצי הפקר אין קונין שביתה, כלומר דחפצים של הפקר - אין להם קניית שביתה במקומן, כיון דאין להם בעלים, אלא הזוכה הראשון יכול להוליכן למקום שהוא יכול לילך.
ולכאורה הטעם שאין להם שביתה, משום דאין להן כוונה לשביתה, ואם כן אדם ישן למה קונה שביתה, הא בעת שינה אין לו כוונה. אמנם לא דמי, דהאדם כיון דניעור קנה שביתה - ישן נמי קנה, מה שאין כן בחפצים. (גמרא מ"ה:) ואם זכה בעד אחר - הרי זה כרגלי האחר, כמ"ש בסימן שצ"ז.
סימן תא סעיף ג
[עריכה]חפציו של אינו יהודי - מדינא לא שייך בהם שביתה, כיון דבעליהם לא שייך בהם שביתה, אלא שמכל מקום גזרו בהם שביתה, משום חפצי ישראל. שאם יאמרו שבהם אין שביתה, יאמרו גם בחפצי ישראל כן. ואין זה כגזירה לגזירה, דכולה חדא גזירה היא, שהחפצים יקנו שביתה, דאי לא הא - לא קיימא הא, ולכן יש להם שביתת מקומן אלפים לכל רוח.
ולכן אם הביאן האינו יהודי בשבת או ביום טוב לעיר מחוץ לתחומן, אם העיר מוקפת חומה ומוקפת לדירה, שישבה ולבסוף הוקפה - יכולים לטלטלן בכל העיר. ואם הוקפה ולבסוף ישבה - אין מטלטלין אותן אלא בד' אמות. ואם הכניסן לחצר - מטלטלן בכל החצר. וסתם עיירות מוקפות לדירה, שבונין הבתים ואחר כך מקיפין, וסתם מבצרים אין מוקפין לדירה, כמ"ש בסימן שצ"ח. ואם העיר מעורבת על ידי צורת הפתח - מטלטלין בכולה, וכן במבוי.
ולכן יש ליזהר בישראל שהשאיל כליו לאינו יהודי קודם השבת והחזירן בשבת, שלא יטלטלן חוץ לד' אמות אם אין העיר מוקף, או אינה מוקפת לדירה, שהרי הכלי היא ברשות השואל לעניין שביתה, כמ"ש בסימן שצ"ז. (עיין ט"ז סק"א ודבריו תמוהים כמ"ש הא"ר והת"ש, ודברי הש"ע אמת להלכה ודו"ק)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תב
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין חריץ מים שבין שני תחומין
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תב סעיף א
[עריכה]- "חריץ מלא מים מכונסין שהוא בין שני תחומי שבת, מקצתו בתוך תחום עיר זה ומקצתו בתוך תחום עיר אחרת - שתי העיירות אסורות למלאות ממנו, אפילו בתוך התחום, שהמים שבתוך התחום - קונין שביתת העיר, ומתערבין אלו עם אלו.
- וצריך לעשות מחיצה בסוף התחומין להפסיקן, ואפילו היא תלויה, שאינה מגעת לקרקע החריץ ושל קנים בעלמא - סגי. ואם המים מושכין - אין צריך שום תקון, שאינם קונים שביתה, והרי הם כרגלי הממלא" עכ"ל.
סימן תב סעיף ב
[עריכה]וזה שהוצרכו לומר דמקצתו בתוך תחום עיר אחרת, והרי אפילו אם אינם בתחום עיר אחרת הרי הם חוץ לתחום זה, והמים שבתוך התחום הרי הם מתערבים בהמים שהם חוץ לתחום - דזה אין איסור כלל, דהמים שהם מחוץ לתחום הרי הם הפקר, ואין קונים שביתה, והרי הם כרגלי הממלא.
ואין לשאול דאם כן כל המים אין להם שביתה, שהרי אין להם בעלים, דהאמת דאנשי העיר שבתוך התחום הוי בעליהן, משום דדעתן עליהן.
והמחיצה צריכה להיות או ט' טפחים למעלה מן המים וטפח בתוך המים, או ט' במים ואחד חוץ למים, כמ"ש בסימן שנ"ו, ולא חשו לבאר, שסמכו על מ"ש בשם. ובמים המושכים אין צריך שום תקון, דכיון דניידי - לא קנו שביתה, כמ"ש בסימן שצ"ז, ושם נתבאר דאפילו המעיינות העומדות, כמו הבארות שלנו - מקרי ניידי ולא קנו שביתה, והם כרגלי הממלא ע"ש.
סימן תב סעיף ג
[עריכה]איתא בגמרא, (ע"ט.) דבור המלא תבן או חבילה של תבן העומדת בין שני תחומי שבת - אלו מאכילין מכאן לבהמתן ואלו מכאן, ולא חיישינן שמא יקח כל אחד ממה שחוץ לתחומו. ונראה מהגמרא שם דדוקא להעמיד הבהמות שיאכלו, אבל שיתנו לתוך קופה - אסור ע"ש, והטעם נתבאר בסימן שע"ב גבי מתבן שבין שני חצרות ע"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תג
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין בקעה שהקיפוה אינם יהודים לעניין תחומים
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תג סעיף א
[עריכה]כבר נתבאר בסימן שצ"ו, דהמקום ששובת - אינו בכלל האלפים של התחום, אפילו שבת בעיר גדולה כאנטוכיא - אינה בחשבון. ולעיל בסימן שס"ב נתבאר דמחיצה שנעשית בשבת - שמה מחיצה.
ולפי זה אם אירע שאחד שבת בבקעה גדולה, ובאו כותים והקיפוה להבקעה מחיצות בשבת, וההיקף היתה לדירה, כגון שהיו שם בתים מפוזרים והקיפום למען הבתים, דהוי פתח ולבסוף הוקף, דהוי היקף לדירה - אם כן היה מן הדין שילך את כל הבקעה ומחוצה לה אלפים אמה.
סימן תג סעיף ב
[עריכה]ומכל מקום אינו כן, דחז"ל אמרו (מ"ב:) דדוקא כששבת באויר המחיצות מבעוד יום נחשבים כד' אמות, אבל כשלא שבת באויר המחיצות - עולים בחשבון.
והטעם נראה, דכיון דזמן קניית שביתה הוא בכניסת השבת, דאז נקבע גבולי התחומים, ולכן אם שבת אז באויר המחיצות - נעשו כד' אמות. אבל אם בשעת כניסת השבת לא היה בין אויר המחיצות, והרי המקום הזה היה לו מחשבון התחום - אי אפשר להשתנות בשבת, וזהו על דרך דאמרינן: 'שבת הואיל ונאסרה - נאסרה'.
ואף על גב דבמי שיצא חוץ לתחום, דאין לו אלא ד' אמות, אם נתנוהו בשבת בין אויר מחיצות - אין נחשבים רק כד' אמות, כמו שיתבאר בסימן ת"ה, זהו מפני דוחקו שאין לו רק ד' אמות, עשו זה כד' אמות. אבל זה שיש לו תחום שלם - לא נחשוב לו כד' אמות, כשלא שבת באויר מחיצות. (מג"א) ועוד, דלפי מה שבארנו אין זה דמיון כלל, דבכאן עיקר הטעם שהרי מקום זה עצמו נקבע בכניסת השבת בחשבון התחום, מה שאין כן בשם.
סימן תג סעיף ג
[עריכה]ואיך הוי הדין לענין טלטול, הנה כיון דמחיצה הנעשה בשבת הוי מחיצה - הרי מותר לטלטל בכולו, שהרי רשות היחיד גמור הוא שהוקף לדירה, כמ"ש. אמנם אם היקף זה הוא יותר מאלפים אמה, והוא אינו רשאי לילך בו יותר מאלפים, ואיך יטלטל בכולו - אמרו חכמים (שם) שמטלטל בכולו על ידי זריקה. כלומר לזרוק לשם - מותר בכולו, אבל לטלטל בידיו - רק בתוך אלפים מותר, מפני איסור ההליכה.
ופשוט הוא דבזריקה הוא דוקא שלא בחפציו, דחפציו - אסורים להוציאם חוץ לתחומו, כמו שנתבאר, דהבהמה והכלים הם כרגלי הבעלים. (מג"א) וזהו שיטת רש"י שם, והתוספות חולקים כמו שיתבאר בס"ד.
סימן תג סעיף ד
[עריכה]ורבינו הרמ"א כתב, דאפילו לטלטל ממש - אסור חוץ לד' אמות, אפילו תוך תחומו של אלפים ע"ש. וזהו שיטת התוספות שם, מטעם דכיון דחוץ לאלפים אסור לו לטלטל - אם כן הוי 'נפרצה במילואה למקום האסור לה' ע"ש.
אבל רש"י סבירא ליה דזה לא מקרי 'נפרצה למקום האסור', כיון דגם בשם מותר בזריקה, אם כן הוה מקום המותר לו, ומה שאינו רשאי לטלטל - זהו מפני ההילוך, ולא מפני הטלטול.
(ואף על גב דבגמרא שם אומר סברא זו, זהו למאן דאסר לטלטל בכולו גם על ידי זריקה, משום גזירה שמא ימשך אחר חפצו, ואם כן אסור חוץ לאלפים לגמרי בטלטול - שפיר מקרי נפרצה וכו', ולא למאי דקיימא לן כשמואל, דמטלטל בכוליה על ידי זריקה, כן כתב הט"ז ומכריע כרש"י) (וכן כתב שם המהרש"א, וכן כתב הפרישה, וכן הא"ר והת"ש הסכימו להט"ז)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תד
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
אם יש תחומין למעלה מעשרה אם לאו
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
סימן תד סעיף א
[עריכה]בגמרא (מ"ג.) יש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, אם לאו. וטעם הספק נראה, משום דאין רשות הרבים למעלה מי', וכן אין כרמלית למעלה מי', כמ"ש בסימן שמ"ה, ורק רשות היחיד עולה עד לרקיע.
ורובי תחומין אינן אלא ברשות הרבים וכרמלית, דרשות היחיד מקום המוקף לדירה אינו במדת התחום, דנחשב כד' אמות כמו שנתבאר, ואם כן למעלה מי', דאין שם לא רשות הרבים ולא כרמלית - לא שייך שם תחומין, או דילמא לא שנא, ועוד טעם יתבאר על ספק זה בסעיף ז'.
סימן תד סעיף ב
[עריכה]והנה הרמב"ם בפרק כ"ז דין ג' כתב גם כן:
- "המהלך חוץ לתחום למעלה מי' טפחים וכו', הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה" עכ"ל.
ולמה לא הכריע לדינא כדרכו, משום דלשיטתו די"ב מיל דאורייתא, יש תחומין דאורייתא ויש תחומין דרבנן אלפים אמה. ולכן בי"ב מיל - הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, ובאלפים אמה - הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ולפיכך לא רצה הרמב"ם להאריך בזה, וכן כתב בתשובה. (מ"מ)
וזהו שכתבו רבותינו בעלי הש"ע:
- "המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים... הרי זה ספק... ומה שיהיה בדרבנן - יהיה ספיקו להקל. מיהו אם היה הולך... מתוך י"ב מיל לחוץ לי"ב מיל - אזלינן לחומרא, למאן דאמר תחומין די"ב מיל הוי דאורייתא" עכ"ל.
ולרוב הפוסקים דלא סבירא ליה הך די"ב מיל - הוי תמיד לקולא.
סימן תד סעיף ג
[עריכה]והטור כתב, דיש תחומין למעלה מעשרה, משום דהרא"ש כתב דבעיא זו לא אפשיטא - ועבדינן לחומרא ע"ש.
וכבר תמהו עליו רבים וגדולים, ויש מי שתרצו דכיון שספק זה נשאר לחכמי הגמרא לכולם - לפיכך החמיר. (ב"ח וק"נ שם) ואני תמה על זה, דזה ניחא לענין 'הלכה כדברי המיקל בעירוב', דבכאן אין מי שמיקל והספק לכולם. אבל אין זה ענין ל'ספיקא דרבנן לקולא', דבהרבה מקומות בש"ס בבעיא דלא אפשיטא בדרבנן אזלינן לקולא.
ולעניות דעתי נראה בטעמו, משום דהרי"ף לא הביא כלל בעיא זו, ואי הוה סבירא ליה לקולא - הווה ליה להביא. אבל כשלא הביא - סתמא כפירושו דיש תחומין. וטעמם נראה, משום דבגמרא שם רצו לפשוט דיש תחומין מהמשנה דמי שהוציאוהו, דרבן גמליאל וחביריו באו מן הים, ואמר להם מסתכל הייתי שהיינו בתוך התחום קודם חשיכה - אלמא דיש תחומין, שהרי הים הוא למעלה מעשרה. ותרצו בגמרא - במהלכת הספינה ברקק שהמים פחותים מי' טפחים ע"ש.
וסבירא ליה להרי"ף והרא"ש שרק דיחוי בעלמא הוא, וסתמא אינו כן. וגם מירושלמי מבואר, שפירשו הספינה דרבן גמליאל כפשטה ע"ש, וכן מבואר מהרי"ף. וראיתי מי שכתב דדעת הרי"ף נראה לקולא, (ב"י בשם רי"ו) ולא ידעתי מנא ליה לומר כן.
מיהו לדינא קיימא לן כרוב הפוסקים לקולא וכפסק הש"ע. (ומ"ש הרי"ף בפרק קמא דשבת זהו בשם יש מי שאומר ודחה זה מטעם אחר ע"ש ודו"ק)
סימן תד סעיף ד
[עריכה]ויותר מזה כתב רבינו הרמ"א, דאפילו אם יש ספק אם הוא למעלה מעשרה אם לאו - הולכין להקל, עכ"ל. ואף על גב דבכהני גווני יש ספק ספיקא לחומרא, דשמא הוא למטה מעשרה, ואם תמצא לומר למעלה מעשרה - שמא יש תחומין למעלה מעשרה, מכל מקום כיון דהוה דרבנן ובעירוב - מקילינן גם בכהני גווני.
סימן תד סעיף ה
[עריכה]מה נקרא למעלה מי' טפחים, פירשו בגמרא שם דזהו כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים י' ואין רחבן ד', או בעמוד אחד גבוה כזה שמקצתו בתוך התחום ומקצתו חוץ לתחום. אבל עמוד גבוה י' ורחב ד' - אין זה למעלה מעשרה, וכארעא סמיכתא היא, כיון דנוח להילוך הרי בשם הוה כהארץ, וכן מקומות הגבוהים כגגין והרים וגבעות - אין זה למעלה מעשרה.
מיהו נראה לעניות דעתי, דאם ההר זקוף מאד עד שקשה לעלות עליו - גם כן הוי בכלל למעלה מעשרה, וכסברא שכתבנו בסימן שצ"ט סעיף ז' ע"ש, ויש להתיישב בזה וצ"ע. (עיין תוספות שבת ס"ו: סוף ד"ה 'קישורי')
סימן תד סעיף ו
[עריכה]וגם בימים ובנהרות מוכח בגמרא דאין איסור תחומין, אם אין תחומין למעלה מעשרה. כיון שהמים עמוקים עשרה - הרי הם י' טפחים למעלה מן הארץ, והיינו מהקרקע שתחת המים.
ואין לשאול דאם כן למה זה בארנו בסימן שצ"ז סעיף י"ג שיש הוצאה חוץ לתחום במים. אך האמת דזהו ענין אחר, דהתם לגבי המים עצמן, שהן מחוברין כולן כאחד. וכשם שהמים שעד י' טפחים יש תחומין - כמו כן המים שלמעלה מי', שהרי כולן מחוברין כאחד. מה שאין כן הספינה השטה על פני המים, כיון שהיא הולכת רק למעלה מעשרה - אין בה איסור תחומין, שאין לה שייכות למים התחתונים. (תוספות מ"ה: ד"ה 'ליקנו')
סימן תד סעיף ז
[עריכה]והטעם שאין בימים ונהרות איסור תחומין אף בי"ב מיל, ביאר הרמב"ם בתשובות (סימן ש"י) וז"ל:
- "לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אלא דרבנן, ולא יתכן שיהא המעביר על פני המים אסור מדרבנן, והמהלך לוקה מן התורה" עכ"ל. ועוד הוסיף טעם, שהרי הי"ב מיל הם כנגד מחנה ישראל, וזה לא שייך במים ע"ש.
וביאור דבריו, דלפי שבשם ודאי אינו אלא דרבנן אף בי"ב מיל, ויותר הוה ספיקא דרבנן ולקולא. והנה הטעם הראשון יכול להיות גם ביבשה בלמעלה מעשרה, דשם הזורק למעלה מעשרה - הוי מקום פטור. ואין לשאול דאם כן גם בי"ב מיל נאמר כן, דהא מעביר למעלה מעשרה - חייב, כדאיתא בשבת (צ"ב.), וכמ"ש בסימן שמ"ו סעיף ג'.
סימן תד סעיף ח
[עריכה]וכיון שאין בימים ונהרות איסור תחומין דאורייתא לדברי הכל מטעמים שנתבארו, לכן מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל - יורד ואינו נמנע, ויש לו אלפים אמה לכל רוח, לפי שלא קנה שביתה בהיותו בספינה.
אך זהו דוקא כשהספינה הלכה למעלה מי' מן המים. אבל אם הלכה למטה מי', והיינו שאין מקרקע הספינה להארץ י' טפחים, אף על פי שהוא למעלה על הספינה - קנה שם שביתה, והיינו שאין מקרקע הספינה להארץ י' טפחים, אף על פי שהוא למעלה על הספינה קנה שם שביתה. וכשיצא חוץ לאלפים מאותו מקום - דינו כיצא חוץ לתחום, ואין לו אלא ד' אמות. ואם הוא ספק אם היה למטה מי' או למעלה מי' - אזלינן לקולא.
ואם יצא פעם אחד משחשיכה על היבשה וחזר ונכנס לספינה, כשיבא לאיזה מקום בשבת - אין לו אלא ד' אמות, שהרי קנה שביתה במקום הראשון שיצא על היבשה, ואפילו יצא משחשיכה שלא בשעת קניית שביתה. כללו של דבר: כל שבשבת היה רגע אחת ביבשה או למטה מעשרה בהמים - שם שביתתו, וכשחזר לספינה והגיעה לנמל - אסור לו לצאת חוץ מד' אמות, ואם אירע כן - צריך להמתין שם עד הלילה.
אך אם מוכרח לצאת מן הד' אמות, כגון שיורדין גשמים או החמה זורחת עליו ואינו יכול לסבול, או שצריך לנקביו ומוכרח ליכנס להעיר - הוה ליה כל העיר כד' אמות, ד'כיון דעל - על', ופרטי דין זה יתבארו בסימן ת"ה וסימן ת"ו, ואין להאריך בכאן. רק צריך לדעת, דבהילוך חוץ לתחום כזה - חשבינן ליה כאונס ולא כיוצא לדעת, שיש חילוקים בזה כמ"ש שם. ודיני כניסה לספינה בשבת ובערב שבת נתבאר לעיל בסימן רמ"ח ובסימן של"ט. (ועיין מג"א סק"ה)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תה
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין מי שיצא חוץ לתחום, איך יעשה
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
סימן תה סעיף א
[עריכה]שנו חכמים במשנה: (סוף פרק ד') "מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת - לא יכנס", וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ז דין י"א והטור והש"ע.
ויש בזה שאלה גדולה, הלא קיימא לן דכל אדם יש לו ד' אמות לבד התחום, כמ"ש בסימן שצ"ו, ובסימן ת"ז יתבאר במי שיצא חוץ לתחום לדבר מצוה, בפקוח נפש וכיוצא בזה - דנתנו לו חכמים תחום אלפים אמה במקום שהוא שם. וקיימא לן, דאם התחום החדש נבלע מעט בתוך תחום הישן - חוזר לתחומו הקודם, וכך מורגל הלשון בש"ס (מ"ד:) "הבלעת תחומין - מילתא היא". ואם כן גם בכאן כשיצא אמה אחת, הרי עדיין יש לו ג' אמות בתוך תחומו, ולמה לא יחזור לתחומו על ידי הבלעה.
סימן תה סעיף ב
[עריכה]והנה הרע"ב ורבינו יהונתן פירשו דהאי תנא לא סבירא ליה הבלעת תחומין ע"ש, ולפי זה אין הלכה כמשנה זו. אבל מדברי רש"י ז"ל מתבאר לי כונה אחרת, שפירש: "מי שיצא חוץ לתחום - במזיד ומדעת שלא לשם מצוה" עכ"ל. וכונתו ברורה, דלא אמרינן 'הבלעת תחומין - מילתא היא' אלא במי שיצא באונס או לדבר מצוה, ולא במזיד ושלא לדבר מצוה.
סימן תה סעיף ג
[עריכה]והרמב"ם ז"ל תיקן הקושיא באופן אחר וז"ל:
- "מי שיצא... לא יכנס, שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יותר - ישב במקומו, ואין לו להלך אלא ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ" עכ"ל.
ונתקשו בדבריו, (המ"מ והכ"מ) דהא להדיא תנן (מ"ה.) במי שישן בדרך ולא קנה שביתה - דיש לו ד' אמות, ולאיזה רוח שירצה. ולעניות דעתי נראה דלא קשה כלל, דהא אנן קיימא לן דגם ישן קונה שביתה, כמ"ש בסימן ת"א, ואפילו מאן דסבירא ליה בישן שאין לו רק ד' אמות, ויכול לברור לאיזה רוח שירצה - ודאי כן הוא, דאיזה נפקא מינה יש לנו בדין זה.
אבל בהולך חוץ לתחום, איך נרשה לו לחזור בחזרה ליכנס לתחומו, ואדרבא אנו אומרים לו: 'לך לדרכך'. (ואולי גם כונת המ"מ כן הוא ע"ש) ולפי זה יכול להיות דלהרמב"ם גם באונס הדין כן, או אפשר לומר דבאונס סבירא ליה כרש"י, וזה לא מקרי אונס.
סימן תה סעיף ד
[עריכה]והראב"ד ז"ל כתב שם, דזה מקרי אונס לעבור קצת חוץ לתחום, ובאמת יכול לברור לאיזה רוח שירצה וליכנס לתחומו לגמרי, והמשנה מיירי כשכבר בירר לו הד' אמות שלהלן ע"ש. וכיוצא בזה פירש בהגמ"י (אות ז') בשם ר"י וז"ל:
- "לא יכנס להיות (כאילו) [כאלו] לא יצא חוץ לתחום, אבל ד' אמות - יש לו כל סביביו, ומותר לו ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ד' אמותיו" עכ"ל.
ונראה לי דהכי פירושו, אינני דן אותו כלא יצא חוץ לתחום, אלא הוא ודאי חוץ לתחום. אלא יש לו ד' אמות, וברשותו לברור איזה רוח שירצה. ואם בירר באמת לצד תחומו - ילך ד' אמותיו, וממילא שאחר כך ילך כל התחום. (בארנו כל השיטות בס"ד ועיין מג"א סק"א ודו"ק)
סימן תה סעיף ה
[עריכה]וכן מי שקידש עליו היום, והוא חוץ לתחום העיר אפילו אמה אחת - לא יכנס להיות כאנשי העיר, כמו שנתבאר בסימן ת', ואינו מהלך אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שקידש עליו היום. ובזה פשיטא דלא שייך ענין הד' אמות, שהרי קונה שביתה על מקומו ככל השובתין.
ואמרו חכמים דרגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום - הוה ככולו בתוך התחום, ואסמכוה אקרא בגמרא. (שם "אם תשיב משבת רגליך" ע"ש)
סימן תה סעיף ו
[עריכה]מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, כלומר לא במזיד אלא שטעה או שהיה בעל מחשבה - מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם, כמ"ש בסימן שס"ב, דהיקף בני אדם - הוי מחיצה, ועל ידי אנשים שעירבו לאותו רוח, שיכולין לילך שם ויקיפו אותו סביב כמו מחיצה.
ויהיה תועלת שאם המחיצה תמשך עד תוך תחומו - יכנס לתחומו, שהרי יתבאר דהיוצא חוץ לתחום באונס ונכנס בתוך מחיצות - יכול לילך את כולה, אפילו גדולה הרבה ואפילו יותר מאלפים. והקילו בזה מפני שאין לו רק ד' אמות, כמ"ש בסימן ת"ג ע"ש. והוא שלא ידעו אותם שעושין בהם המחיצה שלשם מחיצה הועמדו, וטעם דבר זה בארנו בסימן שס"ב ע"ש.
וזהו ביצא באונס, אבל אם יצא לדעת - אסור ואין לו תועלת בזה, שהרי אף אם יכניסוהו למחיצה - אסור לו להלך את כולה, מפני שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כמו שיתבאר בס"ד.
סימן תה סעיף ז
[עריכה]זה שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות - אין חילוק בין יצא לדעת או שלא לדעת, אפילו הוציאוהו ליסטים או עבר עליו רוח רעה - אין לו אלא ד' אמות. וכך שנינו במשנה ריש פרק ד'.
וכן אם יצא על ידי שאר אונס או שיצא בשוגג, ואם אחר כך החזירוהו לתוך התחום - הרי זה (כאילו) [כאלו] לא יצא, ואם החזירוהו לתוך העיר - הרי כל העיר לו כד' אמות, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.
וזהו דווקא ביצא על ידי אונס וחזר על ידי אונס. אבל אם יצא לדעת, אף על פי שחזר על ידי אונס, או יצא באונס וחזר לדעת - אין לו אלא ד' אמות.
סימן תה סעיף ח
[עריכה]אמנם ביצא לדעת, והחזירוהו באונס לעירו ששבת שם, והיא מוקפת מחיצות ומוקף לדירה, שישבה ואחר כך הוקפה - הרי לו כל העיר כד' אמות, אך מהעיר וחוצה - אסור לו לילך אפילו אמה אחת. דבעיר הותר מפני ששבת באויר מחיצות מבעוד יום, ובכהני גווני אפילו יצא לדעת וחזר לדעת, דזה אי אפשר לאסור עליו, אבל חוץ לעיר - אסור, דתחומו הפסיד כשאחד מהן היתה לדעת.
וביצא באונס וחזר באונס, אפילו החזירוהו לתוך תחומו בעיר שלא שבת בה - נעשית לו כולו כד' אמות, והתחום חוזר לו כמקדם. ואף על גב דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כיון דאנוס הוא בהליכה וגם בחזרה - נעשית לו כולה כד' אמות, מפני שהקילו עליו בזה.
סימן תה סעיף ט
[עריכה]וכן אם הוציאוהו לסטים חוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר או במערה או בעיר המוקפת חומה ומוקפת לדירה, אפילו הן חוץ לתחום - הרי נעשים לו כל אלו כד' אמות, ומהלך את כולו.
אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת ונכנס באחד מאלו - אין לו אלא ד' אמות, ואסור לו לילך את כולה, דאיך נעשם כד' אמות, והרי היא כולה חוץ לתחומו. אלא דבאונס הקילו עליו בזה, דאפילו בכהני גווני חשבינן ליה כד' אמות, ולא ביצא במזיד.
אבל אם הכניסוהו לעיבורה של עיר - לא נעשית כד' אמות (מג"א סק"ו) אפילו באונס, דרק לחשבון התחומין הוי כעיר ולא לעשותם כד' אמות, שהרי היא אינה מוקפת כלל.
סימן תה סעיף י
[עריכה]כתב רבינו הב"י בסעיף ז':
- "מי שהפליגה ספינתו בים - מהלך את כולה, הואיל ושבת באויר מחיצות. ואם נפחתו דופני ספינה בשבת, אם היא מהלכת - מהלך את כולה, ואם היא עומדת - אינו מהלך בה אלא ד' אמות" עכ"ל.
והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל דין זה, כיון דאין תחומין למעלה מעשרה, והטור הזכיר, לפי שפסק בסימן הקודם דיש תחומין למעלה מעשרה. אבל רבינו הב"י שפסק שם דאין תחומין למעלה מי', לא היה צריך כלל לזה, ולמה כשהיא עומדת אינו מהלך בה אלא ד' אמות.
אך כוונתו כן הוא, שנכנס בה מערב שבת, אך שהלכה כמה פעמים בפחות מעשרה, או שיצא שני פעמים ליבשה, וממילא דדינו כיוצא חוץ לתחום ולא נחשב כאנוס, ולפיכך כשהדפנות קיימות - מהלך את כולה, כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום. אבל אם הלך לספינה אחרת או למקום המוקף, כיון שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום - אין לו אלא ד' אמות.
וכשנפחתו דופני הספינה כשעומדת - ממילא דדינו כיצא חוץ לתחום, שאין לו אלא ד' אמות. אבל כשהיא מהלכת - מותר לילך את כולה, משום דבכל קפיצה וקפיצה היא יותר מד' אמות, ולעולם הספינה נוטלתו מד' אמות אלו ונתנתו לד' אחרים. (גמרא מ"ב: "ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו וכו'" ע"ש, ועיין מג"א סק"ז ודבריו צע"ג ודו"ק)
סימן תה סעיף יא
[עריכה]- "ואם באמצעו יש לו מחיצות עשרה, ובראשו אין לו - אזלינן בתר האמצעי. ואפילו אין בו כלל, רק יש בו לחקוק עשרה - אמרינן חוקקין להשלים" עכ"ל.
וזה קאי א'נפחתו דופני הספינה', דהך דבראשו - נדונין כחורי רשות היחיד, ובעינן שלא תהא פרוץ מרובה על העומד, ושלא תהא הפירצה יתירה מעשר אמות. (מג"א סק"י)
וזה שכתב 'דאמרינן חוקקין להשלים' תמוה, דאנן קיימא לן דלא אמרינן חוקקין להשלים, כמ"ש בסימן שמ"ה, ולהדיא מבואר כן בשבת, (ז':) דרבי מאיר סבר חוקקין, ורבנן סברי אין חוקקין, והלכה כרבנן. (שם סקי"א)
ונראה לעניות דעתי דאין זה חקיקה כבעלמא, אלא דהכי פירושו: דאם תחת קרקע הספינה שעומדים עליה יש עוד חלל - מצטרפין החלל הזה להדפנות שנפחתו ונשארו פחות מי', להשלים עליהם כאלו הם עצמם י' טפחים, וזהו דוגמא בעלמא לחוקקין להשלים.
סימן תה סעיף יב
[עריכה]עוד כתב בסעיף ה':
- "וכן אם נכנס לספינה ויצאה הספינה חוץ לתחום, וחזרה לאחוריה לנמל שהפליגה משם - הרי הוא (כאילו) [כאלו] לא יצא, דהוה ליה (כאילו) [כאלו] הוציאוהו לסטים והחזירוהו" עכ"ל.
כלומר כגון שהספינה עמדה על החוץ, ונכנס בשבת לישב בה ולא לשוט, דנכנס בהיתר, ובעל הספינה שט בה חוץ לתחום למקום שאין עמוק עשרה וחזר - הווה ליה כדין הוציאוהו והחזירוהו. וקמ"ל דאף על גב שלרצונו נכנס - מכל מקום כיון שנכנס לישב בה, דהוה היתר גמור - דנין אותו כאנוס. (עיין מג"א סק"ה שצייר גם בכהני גווני שהיתה בין השמשות למטה מי' וקנה שם שביתה, והפליגה בשבת וחזרה)
סימן תה סעיף יג
[עריכה]פירות שהוציאום חוץ לתחום והחזירום - אפילו במזיד לא הפסידו מקומן, שהרי הפירות אנוסים הם. ולכן אם הוא יום טוב, שמותר בטלטול - כל העיר להם כארבע אמות, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כבתחלה. ואם הוא שבת - מותרים באכילה במקומן, ואפילו לאותו ישראל שהחזירן לצרכו במזיד, הואיל שהפירות אנוסים הם.
ולא דמי למבשל בשבת דאסור, דהוי איסורא דאורייתא. ואף על גב דמטביל כליו ומעשר בשבת גם כן קנסוהו, וזהו איסור דרבנן, מכל מקום בתחומין שלא נעשה שינוי בהם עצמם, ועתה הם על מקומם - לא קנסוהו. ובכמה דברים הקילו בתחומים יותר מבשארי איסורים, כגון הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, לקמן סימן תקט"ו, וכן לענין בכדי שיעשו, כמ"ש התוספות בעירובין. (ל"ט: סוף ד"ה 'אי' ע"ש. והמג"א סקי"ד טרח להעמיד כגון דלית ליה פירא אחרינא ע"ש, וכל כי האי הווה ליה לפרש, ועיין א"ר ות"ש, ולי נראה כמ"ש ודו"ק)
סימן תה סעיף יד
[עריכה]וכל זמן שלא הוחזרו הפירות והם חוץ למקומם, אם הוציאום בשוגג - מותרים לאכלם ואסורים בטלטול חוץ לד' אמות. ומי יאכלם - אותן שעירבו לאותו צד. ואם במזיד הוציאם - אסורים באכילה אפילו למי שלא הוציאם, ויש מתירין למי שלא הוציאם, וכן הסכימו האחרונים. (א"ר סקט"ז) אבל בירושלמי פרק ד' דעירובין (הלכה א') משמע כדיעה ראשונה ע"ש. (ועל ידי אינו יהודי ודאי מותר)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מי שיצא חוץ לתחום והוצרך לנקביו
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן תו סעיף א
[עריכה]מי שיצא חוץ לתחום, שאין לו אלא ד' אמות, והוצרך לנקביו - יכול לצאת משם עד שימצא מקום צנוע לפנות. וזהו אפילו ביצא במזיד, כיון שעתה אנוס בזה.
ואם יצא שלא לדעת, שנתבאר בסימן הקודם דאם החזירוהו לתוך התחום הוה (כאילו) [כאלו] לא יצא, נתנו לו חכמים עצה בהוצרך לנקביו - שיתקרב לצד תחומו, ואם לא ימצא מקום צנוע עד תחומו - יכנס לתחומו, ולאחר שנכנס הוה (כאילו) [כאלו] לא יצא, כיון שנכנס ברשות, והוה כהחזירוהו.
וזהו כשלא מצא מקום צנוע קודם תחומו. אבל אם מצא מקודם מקום צנוע - לא יכנס לתחומו, אלא יפנה שם, ויתרחק ממקום שנפנה עד שיכלה הריח, ושם יש לו ד' אמות. ואם נתרחק מחמת הריח לצד תחומו ונכנס לתחומו - הוי (כאילו) [כאלו] לא יצא.
וזהו ביצא באונס, אבל במזיד - לא מהני מה שיכנס לתחומו, דעדיין אין לו אלא ד' אמות, כמ"ש בסימן הקודם.
סימן תו סעיף ב
[עריכה]זה שאמרנו בהוצרך לנקביו, יש אומרים דההוא הדין אפילו הוצרך לקטנים להשתין. ויש אומרים דוקא לגדולים, אבל להשתין - יכול בכל מקום ואין צריך לזה מקום צנוע, שהרי נבלעין במקומן, ומשתינים מים בפני רבים. (בכורות מ"ד:) ואולי כשצריך להתפלל או לברך ברכת המזון, שאין ביכולת בד' אמות של המי רגלים - יכול למצא מקום צנוע.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מי הם שיכולים לילך חוץ לתחום
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תז סעיף א
[עריכה]דבר ידוע שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, שמחללין את השבת, וכל שכן שמחוייבין לצאת חוץ לתחום, אפילו בתחומין די"ב מיל.
ובתחומין עשו לזה חכמים תקנה יתירה, שיש לו במקום שהגיע אלפים אמה לכל רוח, אפילו שלא קנה שביתה בשם. ואם הוא באיזה עיר - הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו כל העיר וחוצה לה אלפים אמה. ולכן כל מי שיצא חוץ לתחום ברשות, כגון מילדת חכמה הבאה לאשה להולידה, וכן כל כיוצא בזה - יש להם כל הדינים שנתבארו, וזה עשו חכמים כדי שלא תהיה עליהם כמשא.
סימן תז סעיף ב
[עריכה]ולא עוד, אלא אפילו היה יוצא ברשות לפקוח נפש, וכשהיה בדרך הגידו לו שכבר נגמרה המעשה שהולך, ואין לו עוד מה לעשות שמה, וממילא דנשאר על מקומו ואסור לחלל שבת - עוד נתנו לו חכמים ממקומו שהוגד לו זה אלפים אמה לכל רוח.
ואם היה מקצת התחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו מקומו - הרי זה חוזר למקומו, (וכאילו) [וכאלו] לא יצא, דהבלעת תחומין - מילתא היא, כמ"ש בריש סימן ת"ה ע"ש.
סימן תז סעיף ג
[עריכה]כל היוצאים להציל נפשות מיד הליסטים, או מיד הנהר או מן המפולת וכיוצא בזה - יש להם ממקום שהצילו בו אלפים אמה לכל רוח. ואם היתה יד הלסטים תקיפה, והיו מפחדים להיות כל יום השבת במקום שהצילו - יכולים לחזור אפילו בכלי זיינם למקומן, דכל ספק חשש פקוח נפש דוחה את השבת.
וככלל יוצאים ברשות היו העדים שהעידו על ראיית הלבנה, בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה, כדתנן בראש השנה (כ"ג:) וכמ"ש הרמב"ם בסוף פרק כ"ז.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תח
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין עירובי תחומין
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז
סימן תח סעיף א
[עריכה]כשם שתקנו חכמים עירוב לחצרות ומבואות, כדי שיוכלו לטלטל בהם על ידי העירוב, מפני שנעשה (כאילו) [כאלו] כולם דרים במקום אחד, כמו כן תקנו עירובי תחומין. והיינו שאם אחד יש לו צורך מצוה לילך להלן מאלפים אמה בשבת או איזה הכרח - יכול לעשות עירוב בערב שבת על עוד אלפים אמה, ויהיה ביכולתו לילך ד' אלפים אמה בשבת.
והעירוב הזה הוא על שני פנים: האחד והוא העיקר - ברגל, והיינו שילך בערב שבת מבעוד יום לסוף אלפים אמה, וישב שם בעת קניית שביתה, ויאמר שרצונו שתהא פה שביתתו, וממילא שיש לו במקום הזה אלפים לכל רוח. וחוזר לביתו ולן שם, ומכל מקום נחשב שביתתו במקום שהיה בשעת קניית השביתה.
והשני - שהקילו חכמים על העשיר, שטורח לו לקנות שביתה ברגליו, ישב בביתו וישלח על ידי שליח מזון שתי סעודות לסוף אלפים, ויאמר שקונה שביתה שם. ופרטי דבר זה יתבאר בסימן ת"ט בס"ד.
סימן תח סעיף ב
[עריכה]ולכן מי שיצא מן העיר בערב שבת, והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום עד סוף התחום, וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לביתו מבעוד יום ולן בביתו - מכל מקום נחשבנו אותו (כאילו) [כאלו] שבת במקום השתי סעודות, ויש לו להלך ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח.
לפיכך כשהוא מהלך אלפים אמה לצד העיר - אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מידתו. ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו - נחשב לו כל העיר כד' אמות, וישלים מדתו לאלפים חסר ד' אמות מחוצה לה.
סימן תח סעיף ג
[עריכה]כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח - נמצא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה במזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב: אלף שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף.
ואם היה מביתו עד סוף העיר בפחות מאלף, אפילו אמה אחת ואפילו פחות מזה, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר - תחשב העיר כולה כד' אמות, ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבעיר - הפסיד את כל העיר, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. וכל זה הוא דעת הרמב"ם בפרק ו' מעירובין וכן פסק רבינו הב"י בסעיף א'.
סימן תח סעיף ד
[עריכה]אבל דעת הטור אינו כן, וסבירא ליה דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, ואין העיר נעשית לו כד' אמות - זהו לענין שאין משלימין לו מחוץ לעיר את השאר. אבל מכל מקום לענין שיהלך את כולה - נעשית לו כד' אמות, כיון שלן בה.
ודוקא בעיר שרק מצד מדידת התחום נעשית כד' אמות, והיינו העיר העומדת בתוך אלפים והוא לא לן בה, דבה שפיר אמרינן דכשכלתה מדתו בחצי העיר - אין לו אלא חצי העיר. אבל לא בעיר שלן בה, דאם לא כן הרי יגרום לו העירוב חומרא גדולה, דבלא העירוב היתה נחשבת כד' אמות, והעירוב ניתנה להקל ולא להחמיר, ורבינו הרמ"א הסכים לזה.
ודע, דזה שאמרנו דכשכלתה מדתו בסוף העיר הוי כל העיר כד' אמות - זהו אפילו כלתה קודם העיבור, שהם ע' אמה, דלא אמרינן עיבור של העיר כעין העיר להחמיר.
סימן תח סעיף ה
[עריכה]כבר נתבאר בסימן שצ"ח, דתחומי העיר מודדין לכל צד אלפים אמה עם מילוי הקרנות, כמ"ש שם, ומודדין לאורך למזרח ולמערב וכן לרוחב לצפון ולדרום כפי אורך העיר וכפי רוחבה, והיינו נגד העיר.
וכן במניח עירוב ומודדין לו בשם אלפים לכל רוח - הוי גם כן כנגד מקום הנחת העירוב, וממילא שאסור לו לילך לצפון ולדרום, רק נגד רוחב המקום שקנה בו שביתה והקרנות. ואם אינו אלא ד' אמות, כגון שאין העירוב ברשות היחיד המוקף לדירה - אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק כנגד הד' אמות, וממלא זויותיהן לעשותו בטבלא מרובעת, כמ"ש בסימן שצ"ח.
סימן תח סעיף ו
[עריכה]ומכל מקום כתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א' וז"ל:
- "ומכל מקום אם כלתה המדה סוף העיר וכולה כארבע אמותיו - מותר לילך כל רחבה, ויש לו אלפים חוץ לעיר לצפון ולדרום, אף על פי שאין לו רחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב" עכ"ל.
ותמהו עליו, מה ענין צפון ודרום להעיר, האלפים לכל רוח הוא נגד מקום שביתתו והקרנות הממלאים כל האלפים הצפונים והדרומים, וכן במזרח ומערב, אבל העיר אינה ממדת התחום כלל. (זהו כונת המג"א סק"ג)
אבל רבינו הרמ"א סבירא ליה, כיון דהעיר נחשבת כד' אמות - אם כן גם היא כלולה בתוך התחום, שהרי מנכין מן התחום ד' אמות מצד שהיא נחשבת כד' אמות, אם כן גם נגד העיר הוה ככנגד התחום. (אבהעו"ז)
סימן תח סעיף ז
[עריכה]אם נגד מקצת רוחב העיר באיזה רוח יש עיר שכלים האלפים בסוף העיר, דנעשית כולה כד' אמות ומשלימין השאר מחוץ לעיר, ונגד מקצתו השני לרוחב רוח זה אין עיר, או יש עיר שכלתה מדתה באמצע העיר - אין משוין הצדדים, אלא הולכין בכאן כפי המדה שלה, ובכאן כפי המדה שלה, ופשוט הוא. (וכן כתב בש"ת בשם הנודע ביהודה)
והמניח עירובו בעיר, אפילו גדולה (כנינוה), [כננוה] ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. והמניח עירובו בתוך העיר ששבת בה - אין מודדין ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני העיר כולם, שיש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר.
וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר, כמו בתים העומדים בתוך ע' אמה, או לדעת הטור בתוך ע' אמה מהעיר - לא עשה כלום והרי הוא כבני העיר, דזהו ממש כנתנו בעיר. ואם נתן עירובו חוץ לתחום - אינו עירוב, ויש לו תחום ביתו. ולא אמרינן דעקר דעתו מביתו, משום דכן הוא דעתו, שאם העירוב לא יועיל - לא יפסיד תחום ביתו, ויתבאר בסימן קמ"א. (עיין מג"א סק"ד)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תט
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין מקום נתינת העירוב
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז
סימן תט סעיף א
[עריכה]הנותן עירובו בבית הקברות, כלומר על הקבר של בנין שהוא אסור בהנאה, כמ"ש ביורה דעה סימן שס"ד - אינו עירוב, דאף על גב דבשעת קניית העירוב לית לן בה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום כיון דניחא ליה שיתקיים העירוב גם אחר כך, שהרי הוא דבר מאכל או משקה - הרי נהנה בו.
ואף על גב דאין לנו לחוש מה שיהיה אחר קניית העירוב, מכל מקום כיון שכונתו לקנות שביתה שם והוה כביתו, ואסור לקנות בית באיסורי הנאה (גמרא עירובין ל"א.) - וממילא דבטלה שביתה זו, ובטל העירוב. וזהו לפי דעת הרמב"ם בפרק ו' ורבינו הב"י בסעיף א'.
אבל הטור באמת פסק דרק לכהן לא הוי עירוב, לפי שאין יכול להגיע למקום שביתתו, ולא לישראל. (וזה שבגמרא אינו לפי המסקנא ע"ש)
אבל הניח העירוב בבית הפרס, שהוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן - אפילו לכהן הוה עירוב, מפני שיכול להכנס שם במגדל הפורח, היינו מגדל שיש בו מ' סאה ונישא על גבי בהמות, או על ידי ניפוח כדין בית הפרס שמנפח ורואה שאין שם עצם כשעורה והולך לו, ויכול גם הכהן להגיע להעירוב וליטלו על ידי פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה.
וכן קבר של קרקע - אינו אסור בהנאה כמ"ש ביורה דעה שם, ולהאוסרים שם בהקרקע שנתנו על הקבר - אינו עירוב, ודינים אלו אין מקומן כאן לבארן.
סימן תט סעיף ב
[עריכה]במקום העירוב הוא קונה שביתה, לפיכך צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד בין השמשות, שהוא זמן קניית העירוב, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו שם בין השמשות. אבל בשתי רשויות - אינו עירוב.
לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברשות היחיד, או נתכוין לשבות ברשות היחיד והניח עירובו ברשות הרבים - אינו עירוב, שהרי אי אפשר לו להוציאו בין השמשות מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד.
אבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים - הרי זה עירוב, מפני שבשעת קניית השביתה והעירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית, שהרי אין מערבין אלא לדבר מצוה, וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לדבר מצוה, כמ"ש בסימן שמ"ב.
ואף על גב דגם מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך יכול להביא את העירוב על ידי אינו יהודי, דאינו אלא שבות - מכל מקום איך נאמר ששם ביתו על ידי השתי סעודות בדבר שלא יוכל להביא בעצמו לביתו, שאין דרך בית כן להביא סעודתו על ידי אחרים, כיון שכל ביתו היא הסעודה הוי כמביא בית על ידי אחרים, ואין זה בית שלו.
סימן תט סעיף ג
[עריכה]נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס הצומחים מן הארץ, דיש בהם איסור להשתמש בשבת כמו באילן - אינו עירוב. דאף על גב דגם זה אינו אלא שבות - מכל מקום גזרו על זה אפילו בין השמשות, מטעם שהם רכים ונוחים לקטום, וקרוב בקל לבא לידי איסור דאורייתא, וגזרו אפילו במקום מצוה. ואם הם תלושים מן הקרקע רק נעוצים בקרקע - הרי זה עירוב, דבכהני גווני אין איסור הקטימה בהם מן מן התורה, כמ"ש בסימן של"ו ע"ש.
וכן כשמניח עירובו ברשות הרבים וגם שביתתו ברשות הרבים, אלא שרחוק ח' אמות העירוב ממקום שביתתו - גם כן אינו עירוב, אף על פי שיכול לטלטל פחות פחות מד' אמות - מפני שגם זה קרוב לבא לידי איסור דאורייתא. (מג"א סק"ז) אבל פחות מח' אמות - מותר, מפני שיכול לטלטל פעם אחת פחות מד' אמות, ויהיה העירוב בתוך ד' למקום השביתה, דבפעם אחת לא יכשל.
וכן אם נתן העירוב במגדל ונעל בפניו, ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא - הוי עירוב. ובלבד שהשביתה תהיה ברשות שהמגדל עומד שם, כלומר כשהמגדל עומד ברשות היחיד - תהיה גם שביתתו ברשות היחיד או בכרמלית, ואם המגדל עומד ברשות הרבים והמגדל גבוה י' ורחב ד' - תהיה שביתתו על המגדל או בכרמלית.
סימן תט סעיף ד
[עריכה]כל המניח עירובו במקום - יש לו במקום עירובו ד' אמות לבד האלפים אמה, לפי שהוא קונה שם שביתה שתהיה כביתו, ואין בית פחות מד' אמות.
ואין לשאול דאם כן נצריך שיניח עירובו דוקא בבית דירה כמו בעירובי חצרות, דיש לומר דלא רצו להטריח עליו בזה, דאם כן אם לא יהיה לו בית בסוף התחום לא יהיה לו עירוב, ונמצא בטילה כל התקנה. ולכן כיון שעירובי תחומין הוא רק לדבר מצוה - אמרו חכמים שיכול לקנות שביתה באיזה מקום שהוא.
סימן תט סעיף ה
[עריכה]וכיון שיש לו ד' אמות, ולפיכך אמרו חכמים (ל"ה:) דהמניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום, ונתגלגל חוץ לד' אמות קודם בין השמשות - אינו עירוב.
ואף על פי שיכול להכניסו בין השמשות בתוך ד' אמות ויטלטל פעם אחד פחות מד' אמות, כמ"ש בסעיף ג' - מכל מקום אינו מועיל, שהרי אם היה קונה שביתה במקום שהעירוב שם - היה עומד עתה חוץ לתחום. לכן תקנו רבנן שלא יהיה עירוב אלא אם העירוב בתוך התחום, (תוספות שם) דאי אפשר להעדיף כחו של עירוב מכח עצמו.
ואם נתגלגל תוך ד' אמות - הוה עירוב. ואף על גב דמי שיצא חוץ לתחום - אפילו אמה אחת לא יכנס, כמ"ש בריש סימן ת"ה - דאין זה דמיון, דבשם יש לו שביתת ביתו וזהו כד' אמותיו של השביתה, ואם כן אין לו ד' אמות אחרים. מה שאין כן במקום עירובו, הא יש לו מקום השביתה ד' אמות, ואם כן עדיין אינו חוץ לתחום. (ב"י)
וכן אם לא הניח העירוב סוף התחום אלא בתוך התחום, ונתגלגל למרחוק אך עדיין הוא בתוך התחום, אף על פי שהוא נתכוין לד' אמות אלו ואיך ניתן לו ד' אמות אחרים - דזהו מטעם דאנן סהדי דכונתו כן, שאם יתגלגל למרחוק - תהיה שם מקום שביתתו, כיון שגם שם הוא בתוך התחום, מה שאין כן בחוץ לתחום - לא מהני דעתו.
סימן תט סעיף ו
[עריכה]אבד עירובו או נשרף, או אם היה בסוף התחום ונתגלגל חוץ לד' אמות, או שהיתה תרומה ונטמאת, כל אלו אם מבעוד יום - אינו עירוב, ואם משחשיכה - הרי זה עירוב, מפני שקניית העירוב הוא בין השמשות.
ואם ספק - כשר, שספק העירוב הוא ספיקא דרבנן, והולכין להקל. ודוקא כשהיה להעירוב חזקת כשרות, כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק. אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו - לא אמרינן 'ספק עירוב כשר', משום דבכהני גווני יש חזקה לחומרא - העמד אדם על חזקת תחום ביתו שלא עירב. וכשיש להעירוב חזקת כשרות - נעמיד חזקתה כנגד חזקת תחום ביתו, וספיקא דרבנן לקולא. (עיין רש"י ל"ו. ד"ה 'העמד', ועיין מ"ש בסימן שצ"ד)
ואם עירב בספק טריפה - אינו עירוב, דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, והיא ודאי אינה ראויה מפני ספק טריפותה. (מג"א סק"ט)
סימן תט סעיף ז
[עריכה]כל אלו שאמרנו 'אינו עירוב' - יש להם שביתת ביתם, ולא אמרינן 'הרי עקר דעתו משביתת ביתו', ודמי להדין שיתבאר במי שבא בדרך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו, ולא היה יכול להגיע לשם לשעת קניית עירוב - דאין לו אלא ד' אמות, מטעם דהשביתה מכאן עקר ולשם אינו עירוב, כמו שיתבאר בסעיף י"ד, והכי נמי כן הוא, דמשביתת ביתו עקר ובמקום העירוב - אינו עירוב ולא יזוז מד' אמותיו.
דאינו כן, דהתם בבא בדרך, אבל כאן שהוא בביתו ועירב במקום שאינו עירוב - יש לו שביתה בביתו, דמסתמא בביתו ניחא ליה דלקני כשלא יהיה עירובו עירוב. (רש"י ס'. ד"ה 'ואסר' ע"ש, ועיין מג"א סימן תי"א סק"א)
סימן תט סעיף ח
[עריכה]כיצד עשיית עירוב: אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוך התחום ולהחשיך שם, וכונתו לקנות שם שביתה - זהו עיקר מצותו. ואפילו לא אמר 'שביתתי במקומי' אלא החשיך שם ושתק, כיון שכונתו היתה לשביתה - הרי זה עירוב.
אבל אם לא היתה כונתו לשביתה - אינו עירוב, אלא אם כן אמר 'שביתתי במקומי'. ואין הפרש בזה בין מי שיצא מביתו לקנות שם שביתה ויצא להחשיך על התחום, ובין מי שבא בדרך חשכה לו - קונה אלפים אמה בלא אמירה. ובבא בדרך - אין צריך כונה, דממילא קונה שביתה במקום שהיה בין השמשות, שהרי אפילו ישן יש לו שביתה, כמ"ש בסימן ת"א, וכל שכן ניעור.
ויראה לי דאף על פי שהולך כל בין השמשות ולא עמד על מקום אחד, ונתבאר בסימן שצ"ז דכל מידי דנייד - לא קנה שביתה, כמו נהרות המושכין, מכל מקום האדם קונה שביתה במקומו, שהרי ביכולתו לעמוד או לישב, ולא מצינו בשום מקום שההולך לא יקנה שביתה. ואמרינן: 'מיגו דעמד קנה - הולך נמי קונה', כמו בישן שם שאמרינן בכהני גווני ע"ש.
סימן תט סעיף ט
[עריכה]והנה זהו עיקר העירוב, והיינו עירוב ברגל. אבל חכמים הקילו על מי שאינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם, ילך מבעוד יום או ישלח שליח ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו.
וגם בזה הלכו לקולא, דסתם בני אדם צריכים שתי סעודות בינונית שהם כששה ביצים מפת, ואפילו אם הוא רעבתן - דיו בבינונית. מיהו אם הוא חולה ואין צריך כל כך לשתי סעודות - דיו בפחות. ולאו דוקא מפת, דהוא הדין מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות.
ואפילו הנשבע שלא יהנה מככר - מערבין לו בו, דאין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו. (מג"א סקי"ב) ואם הוא ליפתן - דיו בלפת שאוכלין בו שני סעודות.
סימן תט סעיף י
[עריכה]ובעירוב כזה צריך אמירה דוקא, כיון שאינו על מקום שביתתו. ויאמר בשעה שמניח את העירוב: 'בזה העירוב יהיה מותר לילך למחר אלפים אמה ממקום עירובי זה', ויעשה הברכה כמו שיתבאר בסוף סימן תט"ו, וחוזר ולן בביתו.
ומודדים לו תחומו ממקום עירובו, שאנו רואים (כאילו) [כאלו] דר שם, דאנן סהדי (דאילו) [דאלו] היה לו שם מקום לדור היה דר שם. (גמרא ע"ג.) ומטעם זה התלמידים האוכלים בבית הבעלי בתים, שבתיהם בשדה והולכין ולנין בבית רבם, אף על גב דלענין עירובין מקום פיתא עיקר, מכל מקום - להתלמידים מודדים התחום מבית רבם שהוא מקום לינתן, מטעם דאנן סהדי (שאילו) [שאלו] היו מביאים להם אכילתם לשם - טפי הוה ניחא להו, שבבית רבן הוה עיקר דירתן. (שם)
סימן תט סעיף יא
[עריכה]ואם ירצה יכול לשלוח את העירוב על ידי שליח, והשליח יאמר בעת הנחת העירוב: 'בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך למחר אלפים אמה ממקום העירוב'. ויברך, דשלוחו של אדם כמותו.
ובלבד שלא יהא השליח חרש שוטה וקטן, שאינם ראוים לשליחות, וגם לא אלים למקני שביתה. ולא דמי לעירובי חצרות שנגבה גם על ידי קטן, כמ"ש בסימן שס"ו, דהתם אין צריך אמירה וכונה, מה שאין כן בתחומין. וכן לא יעשה שליח מי שאינו מודה בעירוב או אינו יהודי, ואם עשה אחד מכל אלו - אינו עירוב, אפילו עומד מרחוק ורואה שהניחו את העירוב - אינו כלום.
סימן תט סעיף יב
[עריכה]וזהו כשעושה אותם שלוחים להניח העירוב. אבל אם העמיד איש אחד שיקבל מהם בשם העירוב ויניח בעדו, והם אינם שלוחים אלא למסור להאיש את העירוב - לא איכפת לן, ובכהני גווני יכול לשלוח גם על ידי חיה מלומדת, כמו הפיל או הקוף.
אמנם גם על זה אין להם נאמנות, וצריך לעמוד מרחוק ולראות שמסרוהו לידו. ואף על גב דבמילתא דרבנן יש להם נאמנות, מכל מקום בעירובי תחומין שיש לזה סמך מן התורה - לא נתנו להם נאמנות, ועוד דטריחא מילתא וחיישינן שלא יקיימו שליחותם.
אבל מי שהבטיח לו להניח העירוב - נאמן, ואין צריך לראות אם קיים, דחזקה שליח עושה שליחותו. ואף על גב דבדאורייתא יש סוברים שאין לסמוך על חזקה זו, מכל מקום בדרבנן - ודאי סומכין על חזקה זו. ובדבר שהאחר יכול להכשל - גם בדאורייתא אמרינן חזקה זו, כמו שבארנו בחושן משפט סימן קפ"ב סעיף ז'. (ועיין מג"א סקי"ז) וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין - יכולין כולם לשלוח על ידי אחד שיערב על כולם.
סימן תט סעיף יג
[עריכה]לכתחלה כשעושה שליח צריך שיאמר לו: 'לך וערב לי לצד מזרח או למערב' כפי רצונו. דאם יאמר לו סתם, מה יודע השליח לאיזה רוח רוצה לערב.
ומכל מקום אם אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו סתם והלך ועירב לאחד מן הרוחות - עירובו עירוב, דאמרינן דכך היה דעתם שלאיזה צד שיערב ניחא להו, ואחר כך יתגלה לאיזה צד יערב, והוברר הדבר למפרע שלצד זה חפצו, דקיימא לן יש ברירה בדרבנן, ותחומין דרבנן.
ופשוט הוא שאם אמרו לו 'ערב למזרח' ועירב לצד אחר - דאינו עירוב. ואפילו באיכות העירוב כששינה השליח - אינו עירוב, כגון שאמר לו: 'ערב עלי בתמרים' - ועירב עליו בגרוגרות, 'בגרוגרות' - ועירב עליו בתמרים. אמר לו: 'הנח עירובי במגדל' - והניחו בשובך, 'בשובך' - והניחו במגדל, 'בבית' - והניחו בעלייה, 'בעלייה' - והניחו בבית - אינו עירוב, אפילו עירב לו השליח משלו.
אבל אם אמר: 'ערב עלי' סתם, ועירב עליו בין בגרוגרות בין בתמרים בין בשובך בין במגדל בין בבית בין בעלייה - עירובו עירוב, אפילו עירב משל המערבין.
סימן תט סעיף יד
[עריכה]מי שבא בדרך וראה אילן או גדר מרחוק והוא מכיר אותן, והם בסוף אלפים אמה ממקום שעומד כעת, ומתיירא שלא יגיע לשם בבין השמשות שהוא זמן קניין העירוב, ולכן אומר שם במקום שהוא: 'שביתתי תהא תחת אילן פלוני בעיקרו', 'תחת גדר פלוני בצד מזרחו' וכדומה, שסיים המקום - וקנה שביתה בשם, ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח, וזהו גם כן מהקולות שהקילו בעירוב.
ומכל מקום בעינן שבאיזה מין הילוך יהיה ביכולתו להגיע לשם בין השמשות, כגון אם ירוץ מאד, ולכן אף על גב דבמהלך כי אורחיה לא יגיע לשם - לא איכפת לן, ורואין אותו (כאילו) [כאלו] עומד שם בין השמשות.
אבל אם בכל אופן לא יוכל להגיע לשם בין השמשות - אין זה עירוב, דאיך יקנה שם שביתה ואין ביכולתו להגיע לשם לזמן קניית השביתה. ובכהני גווני לא קנה שביתה כלל, ואין לו אלא ד' אמות במקום שיהיה בין השמשות, שהרי מכאן עקר שביתתו ובשם לא קנה. ולא דמי למי שישב בביתו, דאם לא קנה עירוב יש לו תחום ביתו, כמ"ש הטעם בסעיף ז' ע"ש.
סימן תט סעיף טו
[עריכה]וגם זה הוא כשסיים מקום שביתתו בעיקרו כמ"ש. אבל אם לא סיים מקום שביתתו, כגון שאמר: 'שביתתי תחת האילן' או 'תחת הגדר', וכל האילן והגדר אין עומדין בתוך אלפים ממקום שהוא - לא קנה שביתה, דשמא כיון על המקום שהוא חוץ לאלפים, ולכן לא יזוז ממקומו ואין לו אלא ד' אמות כמ"ש.
ואם כל האילן והגדר עומד תוך אלפים, ולא ייחד מקום שביתתו, שאמר 'שביתתי תחתיו' - יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן והגדר, וינכה מזה משך האילן והגדר. כגון אם היה מקומן כ' אמה - יש לו ד' אלפים פחות כ' מפני הספק, שלא ידענו באיזה מקום כיון לקנות השביתה, ושמא כיון בתחלתן ונמצא שיגיע התחום עד כ' פחות.
סימן תט סעיף טז
[עריכה]ולהרמב"ם דעת אחרת בזה, דהקונה שביתה בריחוק מקום ולא סיים מקום השביתה, אפילו כולו תוך אלפים - לא קנה שביתה שם אלא במקום שיהיה עומד בו בין השמשות. וכן לדעתו אם אמר 'שביתתי במקום פלוני' והוא רחוק מאותו מקום יותר מאלפים - קנה שביתה במקומו, כמו ביושב בביתו.
סימן תט סעיף יז
[עריכה]ולכן האומר 'שביתתי תחת אילן פלוני', אם יש תחתיו ח' אמות - לא קנה שביתה, משום דלא ידעינן לאיזה ד' אמות כיון. אבל בפחות מזה, הא איכא האמה האמצעית, שממה נפשך שביתתו בה, והוי מקצת מקומו ניכר - וקנה עירוב. לפיכך בכהני גווני צריך (לכוון) [לכוין] לקנות שביתה בעיקרו או בד' אמות שבצפונו או בדרומו וכיוצא בזה, וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל.
ואם היו שנים מהלכים בדרך, ואחד מכיר מקום השביתה ואחד אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, כלומר שסומך עליו, והמכיר אומר 'שביתתינו במקום פלוני'. וקולא זו לומר שביתתי במקום פלוני ובלא פת - לא הקילו אלא לבא בדרך, אבל לא למי שיושב בביתו, דהיושב בביתו או ילך וישב בין השמשות במקום שרוצה לקנות שביתה, או ישלח פת לשם, כמו שנתבאר.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תי
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תי | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין החזיק בדרך כדי לקנות שביתה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה
סימן תי סעיף א
[עריכה]זה שנתבאר בסוף הסימן הקודם דרק למי שהוא בדרך התירו לו לקנות שביתה בריחוק מקום, כגון לומר 'שביתתי במקום פלוני', ולא להיושב בביתו, מיהו לפעמים יש שגם היושב בביתו דינו (כאילו) [כאלו] הוא בדרך.
כגון מי שהיה בביתו, ורצה לקנות שביתה במקום פלוני, והלך לשם להגיע למקום פלוני ולומר 'שביתתי במקום הזה', והחזיק בדרך ופגע בו חבירו בתחלת הדרך, ואמר לו: 'עת חמה היא, עת צנה היא, חזור לביתך', או שמעצמו נתעורר לחזור מפני החמה והצנה, או שנתעכב שם מפני איזה סיבה - דינו כהולך בדרך ויכול לומר 'שביתתי במקום פלוני', וחוזר לביתו ללון ולמחר יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום השביתה שאמר. שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך - נעשה כמי שעמד שם או הניח עירובו שם.
סימן תי סעיף ב
[עריכה]ודע, דזה שכתבנו שיאמר 'שביתתי במקום פלוני' זה הוא דעת רש"י. (נ"ב. בלישנא אחרינא ע"ש)
אבל מדברי הרמב"ם בפרק ז' והש"ע סעיף א' מתבאר דאין צריך לומר כלל 'שביתתי במקום פלוני', דכיון דגמר בלבו לילך ולקנות שביתה והתחיל לילך - הוי כעומד בשם ממש, דאין צריך אמירה.
והטור הביא שני הדיעות ע"ש, והרשב"א פסק כרש"י, דבכהני גווני שאינו על המקום האמירה - מעכב. (ב"י) אבל הרמב"ם ביאר להדיא סוף פרק ז' דאין צריך אמירה וז"ל הרמב"ם:
- "וכל הקונה שביתה בריחוק מקום - אין צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך - קנה שם שביתה. ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום השביתה - שאין צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו קנה" עכ"ל.
ולפי זה צריך לומר מ"ש שם בראש הפרק: "מי שיצא מערב שבת... ואמר שביתתי במקום זה וכו'" עכ"ל, אורחא דמילתא קתני, או שלא הלך מביתו על מנת כן, ובדרך נתיישב לילך לשם לקנות שביתה.
סימן תי סעיף ג
[עריכה]וכתב רבינו הב"י בסוף סעיף א':
- "במה דברים אמורים - בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב, או ברחוק כגון שהיה בא בדרך. אבל אם לא היה עני ולא רחוק - לא" עכ"ל, וזהו מלשון הרמב"ם שם.
ותמיהני, דמלשון זה מבואר דלעני התירו לומר 'שביתתי במקום פלוני' אפילו בלא החזיק בדרך. ונהי שהרמב"ם סובר כן, אבל רבינו הב"י בעצמו כתב בסוף סימן הקודם דלא התירו זה להיושב בביתו, ולא חילק בין עני לעשיר. וזהו באמת דעת הטור שם, וגם הרשב"א סבירא ליה כן כמ"ש המגיד משנה שם, ואם כן רבינו הב"י שם סתם כהרשב"א והטור, ובכאן כדעת הרמב"ם וצ"ע.
סימן תי סעיף ד
[עריכה]וזה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום זהו כשהחזיק בדרך - לא שיצא מן העיר וילך בשדה דוקא, אלא אפילו רק ירד מן העלייה לילך לאותו מקום, וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו - הרי זה מקרי החזיק בדרך, וקנה שביתה.
וכל הקונה שביתה בריחוק מקום - אין צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא - קנה שם שביתה. ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה - שאין צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו - קנה.
כן פסק רבינו הב"י בסעיף ב' והוא מדברי הרמב"ם בפרק ז' וכבר כתבנו בסעיף ב' דרש"י והרשב"א חולקים בזה ע"ש. (ובמכיר אילן או גדר - לכולי עלמא צריך אמירה)
סימן תי סעיף ה
[עריכה]אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע' והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם - הם לא קנו השביתה בהמקום הידוע, שהרי לא הונח שם עירובם, ונשארו על תחום מקומן אלפים לכל רוח. והוא - קנה שם עירוב, שהרי החזיק בדרך ונתכוין לשבות שם. לפיכך יש לו לילך לאותו מקום למחר, ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח.
ולרש"י ורשב"א דוקא כשאמר 'שביתתי במקום פלוני'. אבל להם - אינו מועיל אפילו אמר בעד כולם, שהרי הם רצו בעירוב פת ולא בעירוב רגל.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תיא
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מי שהיה ביתו במזרח, ונתן העירוב במערב
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן תיא סעיף א
[עריכה]מי שאמר לשלוחו מבעוד יום: '(ערב) [עירב] לי במערב ביתי' והלך ועירב לו, והוא עצמו הלך לענייניו אחר כך למזרח ביתו, והיה שם בין השמשות בזמן קניית השביתה. אם נתן השליח את העירוב להלאה מביתו למערב כל כך רחוק, עד שמהעירוב עד מקום שהוא עומד למזרח ביתו הוי יותר מאלפים - ממילא מובן שהעירוב בטל, והוא נשאר על תחום ביתו.
אבל אם הוא באופן שמן העירוב עד המקום שעומד לא הוי יותר מאלפים, אף על פי שגם לביתו הוא עומד תוך אלפים - מכל מקום יש לו תחום עירובו. ולא אמרינן כיון שעתה עומד למזרח ביתו לא ניחא ליה כלל בעירובו שהוא במערב ביתו - לא אמרינן כן.
סימן תיא סעיף ב
[עריכה]וכבר כתבנו בסימן ת"ט סעיף ז' דנגד תחום ביתו לא אמרינן שלא יזוז ממקומו, כמו במכיר אילן או גדר, לפי שמביתו לעולם אינו מסיח דעת ע"ש, וסברא זו כתב רש"י ז"ל ע"ש.
ויש אומרים הטעם דלאו מפני זה לא אבד תחום ביתו, אלא משום דשלוחא הוא דעוית, דלא היה לו לערב כל כך רחוק, וממילא דבטלה השליחות. (הרר"י) אבל בסימן ת"ח משמע להדיא כרש"י ע"ש. (עיין ט"ז דיש נפקא מינה בין הטעמים כשהוא בעצמו עשה כן, והניח עירוב במערב ויצא למזרח ע"ש)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תיב
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין החולק עירובו לשני חצאי יום
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן תיב סעיף א
[עריכה]מי שטעה בדין, שהיה סבור שיכול לערב על חצי יום לרוח זה וחצי יום לרוח האחר, והניח שני עירובין אחד לצפון על חצי יום הראשון, ואחד לדרום על חצי יום השני, או שאמר לשנים (ערבו) [עירבו] עלי, ואחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, וכל אחד הניח עירובו לסוף אלפים - הרי זה לא יזוז ממקומו, מפני שאין ידוע איזה עירוב קנה לו.
כלומר דזהו ודאי דהוא עצמו כשיתגלה לו שטעה, יאמר דאם כן אין כונתי רק שאחד מהם יקנה ולא השני. אבל זה עצמו אינו ידוע לא לו ולא לנו מי הוא שיקנה ומי שלא יקנה, לפיכך בהכרח שלא יזוז ממקומו, ואין לו אלא ד' אמות, שזה נותנים בהכרח לכל איש.
סימן תיב סעיף ב
[עריכה]ואם שני עירובין שהניח או שני שלוחיו שהניחו לא היו בסוף התחום - הולך מה שאפשר לו מכח שני העירובין. כיצד, אם כל עירוב הוא בסוף אלף מביתו - יש לו אלף אמה מביתו לכל אחד מהעירובים.
ואם עירוב אחד למזרח לסוף אלף, והשני למערב לסוף ת"ק - הולך למערב אלף מכח מה שהניח לו העירוב שבמזרח, ולמזרח הולך אלף ות"ק אמה מכח מה שהניח לו העירוב שבמערב, וכן כל כיוצא בזה. אבל לא אמרינן ששני העירובים בטילים, ואין לו אלא ד' אמות.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תיג
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין המערב לרבים
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תיג סעיף א
[עריכה]המערב לרבים משלו, אומר: 'הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר', ובלבד שתהא מזון שני סעודות לכל אחד.
ולא דמי לעירובי חצרות, דשתי סעודות סגי לכולם אפילו לאלף, כמ"ש בסימן שס"ה, דהתם אוסרים זה על זה ועושים אותם כמעורבים - די בשני סעודות. אבל הכא כל אחד דירתו לעצמו, ולכן צריך לכל אחד ב' סעודות, (ט"ז) ועוד דתחומין חמירא דסמכוה אקרא. (א"ר)
ואף על גב דלענין פת הקילו, נראה לי דזהו מפני שבתחומין עיקר עירוב ברגל, ולכן אי אפשר לומר פת דוקא. ועוד נראה לי טעם פשוט, דבתחומין מתוך שעוקר דירתו מכל ביתו וחצרו ועירו למקום אחר לגמרי - לכן בעינן שתי סעודות לכל אחד. וכשמניח לכל בני העיר - צריך לזכות להם על ידי אחר, כמו בעירובי חצרות בסימן שס"ו.
סימן תיג סעיף ב
[עריכה]וגם בזה לא דמי לעירובי חצרות ומבואות, שמערבין שלא לדעתן, אבל תחומין - אינו אלא מדעת, דאין בכאן זכות בלבד, דחובה נמי איכא שמפסיד לצד אחר כמו שנתבאר. ולכן המערב לאחד או לרבים - צריך להודיעם מבעוד יום.
אמנם לכל מי שהודיע מבעוד יום, אפילו לא גמר בלבו עד שחשיכה - הוי עירוב, דבתחומין אמרינן ברירה, דהוברר הדבר למפרע שקנה שביתה במקום העירוב. אבל כשלא הודיעוהו כלל מבעוד יום, על מה תחול הברירה, הלא לא ידע כלל מהעירוב.
סימן תיג סעיף ג
[עריכה]וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה, ואמר איזה מהשבתות שארצה אלך ואסמוך עליו, אף על פי שבין השמשות לא גמר בלבו עד למחר - יכול לסמוך עליו, מטעם ברירה שבארנו.
וכן מי ששמע שחכם אחד יבא בשבת, ולא ידע מאיזה רוח יבא, והניח שני עירובים ואמר: 'אם יבא חכם למזרח - עירובי למזרח, ואם למערב - עירובי למערב, ואם יבואו שני חכמים אחד מכאן ואחד מכאן - למקום שארצה אלך, ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי' - יכול לעשות כן, ועירובו עירוב. וגם למחר יכול לברור, אם יבואו שנים אחד מכאן ואחד מכאן לאיזה צד שירצה, והכל מטעם ברירה, והכל לפי תנאו.
וכן אם אמר לשנים או לשלשה: 'הריני מערב על איזה מכם שארצה מחר', או שאמר סתם: 'על איזה מכם שארצה', ולא בירר את מי רצה עד שתחשך - הוה עירוב, והכל מטעם ברירה כמ"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תיד
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תיד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
על מי מזרעו יכול לערב שלא מדעתם
ובו שלושה סעיפים:
א | ב | ג
סימן תיד סעיף א
[עריכה]כבר נתבאר דעירובי תחומין - אין מערבין אלא לדעתו, דשמא אינו רוצה לערב כלל, שלא יפסיד תחום ביתו, או אינו רוצה לערב לרוח זה אלא לרוח אחר.
אמנם אמרו חכמים: (פ"ב:) מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אינם סמוכים על שולחנו, כדי לחנכן במצות, שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ואין צריך דעתן, דהחנוך חל על האב. ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, ואפילו עירבו לצד אחר - דאין דעתן כלום, ותלינן באביהם, וכן מערב על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
סימן תיד סעיף ב
[עריכה]אבל בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שולחנו, ועבדו ושפחתו העברים ואשתו - אינו מערב עליהם אלא מדעתן.
ומכל מקום יש חילוק בינם לבין האחרים, דבאחרים אי אפשר לו לערב בשבילם עד שיתרצו בפירוש. וכאן, אפילו לא התרצו בפירוש אלא לא מיחו בו, ולא עירבו עירוב אחר ושתקו - יוצאים בעירובו, דמסתמא ניחא להו במאי דעבד. אבל אם מיחו בו או שעירבו הם עירוב לעצמם - אין עירובו עירוב בשבילם.
סימן תיד סעיף ג
[עריכה]קטן בן שש שנים - יוצא בעירוב אמו, וכל שכן פחות, ואין צריך להניח בשבילו שתי סעודות. אבל אחר שש - אסור להוציאו חוץ לתחום' דבידינו אין לנו לעשות להם איסור. אך בן שש שאי אפשר לו להיות בלא אמו - מוכרחת ליטלנו עמה. ואם הוא תינוק חריף ואין צריך לאמו גם בהיותו בן ה' - אין לה ליטלו עמה. (ועיין מג"א סק"ז והעיקר כתירוץ הראשון ע"ש)
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תטו
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תטו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין דאין מערבין אלא לדבר מצווה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תטו סעיף א
[עריכה]אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. ויש מי שרוצה לומר דזהו בעירוב בפת, אבל ברגל - מערבין אפילו לדבר הרשות, (ב"י והר"י רפ"ח) ובשעת הדחק יש לסמוך על זה. (א"ר)
ובדיעבד אם עירב לדבר הרשות, לדעת בה"ג - אינו עירוב, והרמב"ם בפרק ו' פסק - דהוי עירוב, והרשב"א כתב לחלק בין מערב בפת למערב ברגליו, דבפת - אין עירובו עירוב, וברגליו - הוי עירוב, (ב"י) ורבינו הב"י פסק כהרמב"ם.
וזהו וודאי דכשעירב לדבר מצוה - יכול לילך אף לדבר הרשות. והטעם שאין מערבין אלא לדבר מצוה הוא פשוט, דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות - זהו עצמו מצוה, כדי שלא נכשל באיסור טלטול. אבל בתחומין אין שייך שלא לבא לידי איסור, ואין זה אלא מפני הצורך. ולכן בצורך מצוה התירו, ולא בדבר של רשות.
ובאמת אין הכוונה למצוה גמורה, אלא אפילו כשיש בזה עונג שבת ויום טוב - מקרי גם כן מצוה, כמו שיתבאר, דבזה ראו חכמים גם כן להתיר, מפני שזהו מצוה 'וקראת לשבת עונג', וביום טוב נצטוינו בשמחה.
סימן תטו סעיף ב
[עריכה]ולכן אין מערבין רק כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואין, או של מילה או של שאר מצוה, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לפקח על עסקי רבים, או שהיה חוץ לעירו וצריך לילך לביתו, דזהו מצוה להיות אצל אשתו וזרעו.
וכתב רבינו הרמ"א: "או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס, שיש בו שמחה וכיוצא בזה - מקרי דבר מצוה" עכ"ל, וזהו מטעם שבארנו. וכן מפני היראה, כשרוצה לברוח מן האנסים ומן הלסטים - הוי דבר מצוה, וכן כל כיוצא בזה.
סימן תטו סעיף ג
[עריכה]ואף על גב דעירובי חצרות מערבין לכתחלה בין השמשות, כמ"ש בסימן שצ"ג, אבל עירובי תחומין - אין מערבין לכתחלה בין השמשות, (שבת ל"ד.) משום דזהו תקון מעליא, ואסמכוה אקראי, (רש"י) ובדיעבד - עירובו עירוב.
ולכן אם אמרו לו שנים: 'צא וערב עלינו', לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות, וזה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזהו שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה - שניהם קנו עירוב. וכבר נתבאר טעם דין זה בסימן שצ"ג ע"ש. אבל יש חולקים, וסבירא ליה דבתחומין - גם בדיעבד אינו מועיל בין השמשות. (דעת ר"ת בתוספות שם, ורש"י שם והרמב"ם בפרק ו' פסקו כדיעה ראשונה)
סימן תטו סעיף ד
[עריכה]כשמניח עירובי תחומין מברך: "אשר קידשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. בהדין עירובא יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח". ואם מערב לרבים מברך ואומר גם כן: "בהדין עירובא יהא מותר לפלוני ולפלוני וכו'" או שיאמר: "יהא מותר לכל בני העיר".
והברכה - אינה מעכבת, אבל אם לא אמר בהדין וכו' - מעכב. (מג"א סק"ה) ואף על גב דבעירוב ברגל אין צריך לומר כלום, כמ"ש בסימן ת"י - זהו מפני שעומד במקום שביתתו. אבל בעירוב בפת, אם לא אמר - באיזה דבר ניכר שהוא עירוב. ויראה לי דאם בירך ולא אמר 'בהדין' - הוי עירוב.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז
סימן תטז
[עריכה]אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תטז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דין עירובי תחומין ביום טוב הסמוך לשבת, ובשני ימים טובים של גליות, ובראש השנה ויום הכיפורים
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
סימן תטז סעיף א
[עריכה]קיימא לן בעירובין, (ל"ח:) דשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, כגון שחל יום טוב בערב שבת או ביום ראשון - הוויין שתי קדושות. כלומר דשני ימים טובים של פסח ושבועות וסוכות, ונקראים יום טוב של גליות מפני שבארץ ישראל אין עושין רק יום אחד - הוויין שתי קדושות, שהרי רק אחד מהן קדוש, ומספיקא עבדינן שני ימים.
ויום טוב של ראש השנה - הוי קדושה אחת, וכיומא אריכתא הוא, מפני הטעם שיתבאר במקום אחר. ושבת ויום טוב - יש פלוגתא בגמרא שם, ואיפסקא הלכתא דשני קדושות הן, ולכן אין להם שייכות זה לזה.
סימן תטז סעיף ב
[עריכה]לפיכך יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, וכן שני ימים טובים של גליות - יכול האדם לערב לשתי רוחות, יום ראשון למזרח ביתו, ויום השני למערב ביתו. וסומך על איזה מהם שירצה ביום הראשון, ועל העירוב שברוח השני ליום השני, ומניח שניהם בערב יום טוב.
וכן יכול לערב ליום הראשון, וביום השני יהיה כבני העיר, או ביום הראשון כבני העיר, וביום השני יחול העירוב. וביום שהוא כבני העיר - יש לו אלפים אמה לכל רוח מעירו, וביום שחל העירוב - יש לו אלפים לכל רוח ממקום העירוב. ומברך על שניהם ואומר: 'בהדין עירובא יהא מותר לי לילך באחד משני הימים לרוח זה', וכן בהעירוב השני, ומחר יברר לאיזה שירצה, דכבר כתבנו דבתחומין יש ברירה, מפני שהוא מדרבנן.
סימן תטז סעיף ג
[עריכה]וזהו בשבת ויום טוב ובשני ימים טובים של גליות. אבל בראש השנה, שהשני ימים הם כיום אחד - אינו יכול לערב רק על שני הימים, ואם עירב ליום אחד, הוה כמערב על חצי שבת - ואינו עירוב.
וכן יכול להתנות על עירובו, ויאמר: 'עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת', או 'לשבת אחרת ולא לשבת זו'. וכן 'עירובי יהי לשבתות ולא לימים טובים', 'לימים טובים ולא לשבתות'. ואם ירצה יכול לערב עירוב אחד גם לשבת ויום טוב ולשני ימים טובים של גליות, על שני הימים לרוח אחד.
אך כנגד זה יש חומרא, שכל יום צריך קניית שביתה בפני עצמו, כיון שהם נפרדים זה מזה, ואיך יקנה שביתה מאחד על השני, וזהו כקניית שביתה ביום ה' ליום השבת, מה שאין כן בראש השנה.
סימן תטז סעיף ד
[עריכה]ולפיכך ביום טוב ושבת וביום טוב של גליות כשמערב בפת - צריך שיהיה העירוב בשלימות גם בבין השמשות דיום הראשון, ואם נאבד - אין לו עירוב ליום השני.
ולכן המערב בפת כיצד הוא עושה: מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו, ונוטלו בידו אם היה ליל יום טוב, ובא לו לביתו. ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם ירצה כשהיה ליל יום טוב. נאכל בראשון - הוה עירוב לראשון ולא לשני.
סימן תטז סעיף ה
[עריכה]ואם עירב ברגליו - צריך לערב בראשון ובשני. והיינו שביום הראשון יהיה שם בין השמשות, ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה. אבל לא יאמר כלום, מפני שאסור לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב, או מיום טוב ראשון לשני, אפילו בדיבור בעלמא.
וכל שכן שאינו יכול לערב בפת שלא עירב בו ביום הראשון, מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב, ונמצא שמכין מהיום למחר, ואם עירב - לא הוי עירוב. אבל האמירה אם אמר - הוי עירוב. (מג"א סק"ב)
סימן תטז סעיף ו
[עריכה]זה הכלל: עירב בראשון במאכל, אם רצה לערב ברגליו בשני - הרי זה עירוב. ויעשנו במחשבה; ואם אמר - אין זה עיכוב. אבל אם רוצה לערב בפת גם בשני - צריך לערב דוקא באותו הפת שעירב בראשון, שאין צריך לומר כלום, שכבר קרא עליו שם עירוב, ואם כן אינו מכין כלום. ואם עירב בפת אחר - אינו עירוב.
וגם מה שמותר ברגליו בשני, אינו אלא כשעירב בראשון, או בפת או ברגליו. אבל כשלא עירב כלל - נראה לי שאסור לערב ברגליו בשני אפילו בלא דיבור, דזה הוי הכנה גמורה ודבר חדש, דכן משמע להדיא מלשון הש"ס, (ל"ט.) שאומר: "עירב בפת בראשון - מערב ברגליו בשני".
כלומר אף על גב דהוה שינוי מעירוב פת לעירוב רגליו - משום דעל כל פנים נקרא עליו שם עירוב בראשון, ואין ההכנה ניכר כל כך. מה שאין כן אם לא עירב כלל בראשון - אינו יכול לערב בשני בשום דבר, ואם עירב - לא הוי עירוב, משום דזהו הכנה גדולה. (כן נראה לי)
סימן תטז סעיף ז
[עריכה]וכל זה בשבת ויום טוב ובשני ימים טובים של גליות. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה - מערב בערב יום טוב לשני הימים, ואפילו נאכל בראשון - הוי עירוב להשני, וכן אם עירב ברגליו בראשון - אין צריך לערב ברגליו בשני, וזהו דעת הרמב"ם בפרק ח'.
והראב"ד שם חולק עליו, וסבירא ליה דרק לחומרא אמרינן דקדושה אחת היא, ולא לקולא, ולכן צריך לערב ברגליו גם בשני. וכן אם עירב בפת בראשון ונאכל - אין לו עירוב לשני ע"ש.
אבל רוב הפוסקים הסכימו להרמב"ם, דלגמרי שויוה רבנן כקדושה אריכתא, והרי אין זה איסור תורה, ותחומין דרבנן. והם אמרו מצות עירובי תחומין, והם אמרו דקדושה אחת היא בין לקולא ובין לחומרא, וכן פסקו הטור והש"ע.
סימן תטז סעיף ח
[עריכה]ודע, דזה שאמרו שיכול לערב שני עירובין משני רוחות לשני הימים - זהו דוקא כשיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון. אבל אם אי אפשר לו להגיע להעירוב של יום השני ביום הראשון - אינו עירוב לשני, דאנן בעינן שהעירוב יהיה סעודה הראויה מבעוד יום.
ואף על גב דבשני יום טוב של גליות ממה נפשך, אם הראשון חול - הרי יכול ללכת לעירובו, ואם הראשון קדש - הרי השני חול ואין צריך עירוב, מכל מקום כיון דסוף סוף אינו יכול להגיע ביום הראשון להעירוב מפני הספק - אינו עירוב. (מג"א סק"ג)
סימן תטז סעיף ט
[עריכה]ולכן יזהר שלא להניח הרבה רחוק את העירובים. כיצד, הרי שהניח עירובו ליום ראשון לסוף אלפים למזרח והניח העירוב השני ליום השני למערב - אינו עירוב אפילו הניחו קרוב, שהרי אינו יכול להגיע לו מבעוד יום, שהרי לא נשאר לו לצד מערב כלום.
אבל אם הניח ליום הראשון למזרח אלף ות"ק אמה, הרי נשאר לו לצד מערב (חמשה) [חמש] מאות אמות - יכול להניח על יום השני לצד מערב עד ת"ק אמה ולא יותר, דבכשיעור הזה יכול לבא לעירובו של שני ביום הראשון.
ויום הכיפורים הרי הוא כשבת, בין לענין עירובי חצרות בין לעירובי תחומין, ויכול לערב גם בפת. דאף על פי שאינו יכול לאכול - מכל מקום ראוי הוא (לתנוק) [לתינוק], דלא בעינן סעודה הראויה לו דוקא, כמ"ש בסימן ת"ט.
ויום טוב - נוהג בו עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וטעמו של דבר בארנו בסימן שצ"ז סעיף ד' ע"ש.
הלכות שבת ועירובין (ג): שסו • שסז • שסח • שסט • שע • שעא • שעב • שעג • שעד • שעה • שעו • שעז • שעח • שעט • שפ • שפא • שפב • שפג • שפד • שפה • שפו • שפז • שפח • שפט • שצ • שצא • שצב • שצג • שצד • שצה • שצו • שצז • שצח • שצט • ת • תא • תב • תג • תד • תה • תו • תז • תח • תט • תי • תיא • תיב • תיג • תיד • תטו • תטז