ערוך השולחן אורח חיים שפא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין המבטל רשותו ועבר והוציא וביטול רשות מחצר לחצר ועוד דינים
ובו אחד עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סימן שפא סעיף א

כתבו הטור והש"ע:

"המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר, בשוגג - אינו אוסר, במזיד - אוסר, שהרי חוזר מביטולו שביטל. ואם החזיקו בו כבר, שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם - אינו יכול לחזור מביטולו, ולרש"י - אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה" עכ"ל, דמבעוד יום לא שייך חזקה, שהרי בחול אין איסור טלטול, שהרי גם בלא ביטולו היו יכולין להוציא. (ט"ז ומג"א סק"ג)

ונראה לעניות דעתי, דמטעם זה גם אם המבטל הוציא מבעוד יום - אין זה חזרה מביטולו, אלא אם כן הוציא משחשיכה. (וכ"מ מרש"י ותוספות ס"ט. ד"ה 'הוציא', דרש"י פירש מפני שהוא מחלל שבת ואינו יכול לבטל, והתוספות כתבו דבאקראי אינו בכלל עבריין ויכול לבטל ע"ש, וזהו רק בשבת ודו"ק)

סימן שפא סעיף ב

והטעם שיכול לחזור מביטולו - מפני שלא היה בזה קנין, אלא סילוק רשות בעלמא. ולכן כשחוזר ומחזיק בו - הוה שלו. רק אם הם החזיקו קודם - הם זוכין בהרשות, כמו בכל החזקות שבקניינים.

ויש בזה שאלה, ולמה לא אמרינן 'שבת הואיל והותרה - הותרה' כמו בכל הדברים, ומה איכפת לן במה שחזר והחזיק. ותירץ הרא"ש ז"ל, (פרק ח' סעיף ו') דמדחזר והחזיק במזיד - שמע מינה שלא ביטלה באמת, ולא הסיח דעתו מעולם מזה, ונמצא שלא הותרה כלל. ויש מי שתירץ, דלא אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה' אלא בדבר שתלוי בכניסת השבת, ואז אמרינן הואיל והותרה בכניסתו - הותרה לכל היום. מה שאין כן ביטול רשות, דמועיל גם משחשיכה, ואינו תלוי בכניסת השבת. לכן בעינן - שיתקיים כל השבת, ואם נתבטלה - נתבטלה.

(ט"ז סק"א ע"ש שלא זכר דברי הרא"ש כלל, ומדהרא"ש לא תירץ כן - שמע מינה דגם אם ההיתר היא באמצע שבת אמרינן 'הואיל והותרה - הותרה'. אך ממה דקיימא לן 'אין מוקצה לחצי שבת' יש ראיה לסברת הט"ז. ולהרא"ש נצריך לומר דמוקצה שאני, שתלוי רק בבין השמשות 'דמיגו דאתקצאי וכו'. ועיין א"ר שלא נהירא ליה סברת הט"ז, וגם הוא לא נזכר בדברי הרא"ש, ולדעתי נכונה סברת הט"ז ודו"ק)

סימן שפא סעיף ג

יש מי שאומר דחזרה לא מקרי רק הוצאה, שהמבטל הוציא מביתו להחצר, והחזיק בהחצר. אבל אם הכניס מחצר לבית - לא מקרי חזרה, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, דאז גם הכנסה מקרי חזרה. (זהו כונת המג"א סק"א כמ"ש המחה"ש)

והטעם פשוט, דכשמכניס מחצר לביתו, הגם שאסור לו לעשות כן כשלא ביטל רשות ביתו, מכל מקום בזה שאינו מניח להיות הכלים בחצר ומכניסן לבית - אדרבא יש ראיה שרצונו להסתלק מן החצר. אבל אם ביטל גם רשות ביתו, הרי בהכנסתו לבית חוזר ומחזיק בהבית - וממילא דבטל כל הביטול.

אבל רבותינו בעלי התוספות כתבו להדיא (ס"ח: ד"ה 'והוציאו') וזה לשונם: "והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא אוסר - לאו דוקא הוציא, אלא אפילו הכניס" עכ"ל. ודוחק לומר דכונתם כשביטל גם רשות ביתו, דמנא ליה לומר כן.

והטעם נראה, דכיון דאסור לו להכניס והוא הכניס - שמע מינה שחזר מביטולו. ואף על גב דהשתא נמי איסור קעביד, מכל מקום אם לא היה חוזר מביטולו לא היה עושה כן. (וראיתי בתו"ש שהביא מגדולים שדחו דברי המג"א מפני זה והת"ש רוצה ליישבו ע"ש והגר"ז פסק כהמג"א ולא הביא דברי התוספות ע"ש)

סימן שפא סעיף ד

קיימא לן דיש ביטול רשות מחצר לחצר. כלומר דלא לבד בחצר אחד, כששכח אחד מבני החצר ולא עירב שיכול לבטל רשותו שבחצר לבני החצר, אלא אפילו שיכול בן חצר זו לבטל רשותו שבחצר זו לבן חצר אחרת, אם רק צריך לכך.

בין שעירבו שתיהם ביחד, כגון ב' חצרות זו לפנים מזו ועירבו יחד, ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שנתבאר בסימן שע"ח דשתיהן אסורות, יכול זה בן הפנימי ששכח ולא עירב לבטל רשותו לכל אחד מבני הפנימית, וגם לכל אחד מבני החיצונה, ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים. וכשיחזיקו - יהיה גם הוא מותר כדין אורח, כפי הדינים שנתבארו בסימן הקודם.

סימן שפא סעיף ה

והנה בזה שנתבאר אין בזה רבותא כל כך, כיון שאוסרין זה על זה - ביכולת לבטל, אלא אפילו במקום שאין אוסרין זה על זה - מבטלין. כגון שתי חצרות ופתח ביניהם, וכל אחת יש לה פתח לרשות הרבים, שאין אוסרין זה על זה, וכל אחת עירבה לעצמה ולא עירבו יחד - ומכל מקום יכול כל אחד לבטל רשותו לחבירו.

והיינו שכל בני החצר יבטלו רשותן שבחצירן לבני החצר האחרת, שיהיו הם מותרים לטלטל מביתם להחצר השני, ובני החצר יהיו אסורים.

וכן שתי חצרות זו לפנים מזו, ולא עירבו אלא החיצונה לבדה, שהפנימית אוסרת עליה כמ"ש בסימן שע"ח, יכולה הפנימית לבטל להחיצונה רשותה, והיינו הדריסת רגל שיש להפנימית עליה - מבטלה להחיצונה, שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת.

ויש בזה רבותא גדולה, דאפילו דריסת הרגל, שהוא בהכרח אשר לא ימלט - מכל מקום מהני ביטול, והיינו למעט הדריסת הרגל בכל מה שאפשר.

סימן שפא סעיף ו

וכן יש ביטול רשות בחורבה, והיינו שאם היו שני בתים וחורבה ביניהם, והבתים שייך כל בית לאחד, אך החורבה שייך לשניהם, ושכחו ולא עירבו, ואסורים לטלטל מהחורבה לבית ומבית לחורבה - יכול אחד לבטל לחבירו חלקו שבחורבה. ויהיה המבטל אסור לטלטל, ולמי שנתבטל - מותר לטלטל.

ויש בזה רבותא יותר, שאפילו דבר שאין בזה תשמיש גמור - מהני ביטול.

סימן שפא סעיף ז

וכתבו הטור וש"ע סעיף ד':

"יש ביטול רשות מבית לבית, שאם היו שתי בתים ופתח ביניהם ולא עירבו - אחד מבטל רשות לחבירו. ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חבירו, אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו, שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל. וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו, וביטל רשות ביתו - אסור להוציא מהחדר לביתו" עכ"ל.

וזהו על יסוד שנתבאר, דיחיד לגבי יחיד - לא הוי אורח, ולכן אסור להוציא מבית חבירו לביתו. ומה שמותר להוציא מביתו לבית חבירו - זהו מטעם שנתבאר בסעיף ג' בביטול החצר, שאינו נקרא חוזר מביטולו אלא במכניס להחצר, דאז הוה כחוזר ומחזיק בו, אבל לא במה שמוציא מהחצר לביתו ע"ש.

והכי נמי כן הוא, כשביטל ביתו - אסור לו להכניס לביתו ולא להוציא ממנה.

סימן שפא סעיף ח

ורבינו הרמ"א כתב:

"דיש אומרים דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל, ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו. וטוב להחמיר לכתחלה" עכ"ל.

וטעם דיעה זו, דסבירא ליה בכל הביטולין בהכרח להשאיר דבר אחד בלא ביטול, כגון שיבטל חצירו ולא ביתו, וכשמבטל גם ביתו ישאיר חדר אחד שלא ביטל. וטעמו של דבר, דכיון דקיימא לן דעל ידי ביטול מותר גם הוא לטלטל, משום דנעשה כאורח אצלם, אם כן תשתכח תורת עירוב לגמרי. (תוספות ס"ד. ד"ה 'אם כן')

אבל הדברים תמוהים, דהא נתבאר דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח, ואיך מותר להכניס ולהוציא. (מג"א סק"ז) ואפילו אם נאמר דמיירי ביחיד המבטל לרבים, ואם כן בעל כורחנו הני רבים עירבו ביניהם, דאם לא כן לא מהני הביטול, ואיך תשתכח תורת עירוב, (שם) וצ"ע.

סימן שפא סעיף ט

והנה הקושיות האלו קשה גם על דברי רבינו יצחק הזקן שם בתוספות. והנראה לעניות דעתי, דסבירא ליה דזה שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד ולא יחיד אצל יחיד - זהו בחצר שכולם היו שותפים בו, ועכשיו כשביטלו הרבים רשותם לאחד אי אפשר לחשבם כאורחים, כיון דהדבר תשאר כמקדם, והכל יודעים שהחצר בשותפות, כמ"ש בסימן הקודם סעיף ח' ע"ש.

אבל בביטול מבית לבית, שכל בית שייך ליחיד בפני עצמו, ומעולם לא השתתפו בהבית, אם כן יש לומר שפיר אפילו כשרבים מבטלים ליחיד, ונעשו כל הבתים כשלו - הוויין כולהו אורחים לגביה, שהרי לא נשאר כמקדם, כיון שעתה היחיד משתמש בהבתים, מה שלא היה כן מקודם, והכל רואים שהבתים שלו, וכולם כאורחים אצלו. וכן גם יחיד ליחיד נעשה אורח מטעם זה. וממילא שכולם מותרים בין להוציא בין להכניס מכל הבתים, וגם הוא מותר אפילו להכניס לביתו.

ולא מיחזי כחוזר ומחזיק וחוזר בו מביטולו, שנראה להדיא שאינו כן, כיון שגם הם מטלטלים לביתו. ולא דמי לחצר, שמקודם טלטלו כולם מבתיהם לחצר, וגם עכשיו כן, לפיכך נראה כחזרה מביטולו. אבל בבית - לא נראה חזרה, כיון שיש שינוי מהקודם. ולבד זה חששא דחזרה אינו אלא קודם שהחזיקו ולא אחר כך, כמ"ש בסעיף א'.

והשתא אם נתיר ביטול מבית לבית - לא יעשו עירוב כלל ויבטלו לאחד, וכולם יטלטלו. ולכן בהכרח שישאיר חדר אחד שלא יבטלנו, ויהא אסור להוציא ממנו לבתים, ואז יהיה היכר בין ביטול ובין עירוב, והן הן דברי רבינו הרמ"א. ומפני שסברות אלו אינן אלא לר"י בעל התוספות, לכן כתב ד'טוב ליזהר לכתחלה', כלומר דודאי כמה מהפוסקים חולקים על סברות אלו, אבל לכתחלה יש לצאת ידי הר"י הזקן בעל התוספות. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן שפא סעיף י

אין ביטול מועיל אלא במקום שהיה עירוב מועיל מבעוד יום. אבל במקום שמבעוד יום לא היו יכולין לערב - לא יוכלו אחר כך לבטל בשבת. כגון שני בתים בשני (צידי) [צדי] רשות הרבים, ובאו כותים והקיפום מחיצה בשבת, ומחיצה שנעשית בשבת - שמה מחיצה, כמ"ש לעיל סימן שס"ב.

ומכל מקום אין אחד יכול לבטל הרשות לחבירו, כיון שלא היו יכולים לערב ביניהם בערב שבת, שלא נתקן הביטול אלא כתקון לעירוב, וכשאין עיקר העירוב - לא שייך לתקנו בביטול.

ומכל מקום יורש מבטל רשות, שאם לא עירב מורישו מערב שבת ומת בשבת, והיורש בא לדור שם בשבת, שאוסר עליהם כמ"ש בסימן שע"א - יכול לבטל רשותו. ולא נאמר, הא לא היה יכול לערב מערב שבת, דאינו כן, דיורש - כרעא דאבוה הוא, ואביו הא היה ביכולתו לערב, ולכן גם הוא יכול לבטל.

סימן שפא סעיף יא

מבטלין וחוזרין ומבטלין. כלומר כיון דהביטול נעשה לתקנה, בכדי שיהיה ביכולתו להוציא צרכיו, ולכן אם היו כמה בני אדם שלא עירבו ואין ביכולת לבטל רק לאחד, כמ"ש בסימן הקודם, ומה לעשות אם זה עצמו שביטל צריך עתה לטלטל כליו.

ואף על גב שנתבאר דגם המבטל יכול לטלטל, דנעשה כאורח אצלם, זהו ביחיד אצל רבים, ולא רבים אצל יחיד ולא יחיד אצל יחיד, ובחצר הכל מודים שכן הוא.

לכן הרשו חכמים שכולם יבטלו לזה עד שיוציא מה שירצה, ואחר כך יבטלו לאותו שביטל עד שיוציא, וכן אחר כך לשלישי וכן לעולם. בין בחצר זו ובין בשני חצרות, שמתחלה מבטל חצר זו לחצר זו עד שיעשו צרכיהם, ואחר כך יחזור חצר זו ויבטל להראשון. ולא אמרינן דזהו כי חוכא ואיטלולא - דאינו כן, דכך תקנו חכמים. (ס"ח: כרב שם)