לדלג לתוכן

ערוך השולחן אורח חיים שפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפ | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני ביטול רשות
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן שפ סעיף א[עריכה]

אנשי חצר ששכח אחד מהם ליתן חלק בעירוב, או שבמזיד לא רצה ליתן חלק בעירוב, וכל בני החצר עירבו - הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן.

ומה תקנתן - תקנו חכמים שמבטל להם רשותו ודיו, שאומר רשותי מבוטלת לכם או רשותי קנויה לכם, ואין צריך קניין סודר. ומותר לבטל בשבת, דאין זה כמכירה אלא סילוק רשות בעלמא, ואם יש הרבה בני החצר - צריך לבטל לכל אחד ואחד.

סימן שפ סעיף ב[עריכה]

וזה לשון הרמב"ם ריש פרק ב': צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר: 'רשותי מבוטל לך ולך ולך' עכ"ל. והטור כתב שיאמר: 'רשותי מבוטלת לך ולך' או יאמר 'לכולכם' בכלל עכ"ל.

ויש רוצים לומר דלהרמב"ם לא מהני 'כולכם', דאולי כונתו רק על הרוב, דרובו ככולו ולא על כולם. (ט"ז סק"א) ואין זה אלא דברי תימה, שהרי אפילו בגט אשה הלשון 'כולכם' כולל כולם, (סוף פרק ו' דגיטין ע"ש) ובודאי גם הרמב"ם סובר כן, אלא דאין דרכו לבאר הרבה. ועל שבלשון הגמרא (ס"ט:) 'רשותי קנויה לך, רשותי מבוטלת לך', ואומר שם (ע'.) שצריך לבטל לכל אחד ואחד כתב הלשון כן 'לך ולך ולך' שהוא שומר לשון הש"ס כידוע. וכשם שנאמר דכונת הש"ס אינו דוקא לכל אחד בפרטיות, כמו כן נאמר בלשון הרמב"ם, וכן עיקר לדינא, וכן פסקו גדולי אחרונים. (א"ר ות"ש ויש טעות הדפוס בהא"ר)

ואם לא ביטל לכולם - אינו מועיל, ואף על גב דלאותם שביטל הא כבר עירבו, ונמצא דגם רשות זה נכלל בעירוב, דאינו כן, שהרי בשעת העירוב לא נכלל זה הרשות.

סימן שפ סעיף ג[עריכה]

ויש להסתפק אם מועיל מה שיבטל אחר כך רק לאותם שלא ביטל מקודם, או אפשר כיון דלא עשה כתקון חכמים - אין ביטול לחצאין, וצריך עתה לבטל לכולם גם לאותם שביטל מקודם.

ונראה שאינו מועיל, דממה נפשך כיון שנתן מתחלה לאלו, איך יכול ליתן לאלו. ובעל כורחנו אתה צריך לומר שחוזר בו מביטולו, מפני שביכולתו לחזור בו, כמו שיתבאר, אם כן ממה נפשך אין ביטול הקודם מתקיים, שהרי חזר בוף ולכן צריך דוקא לבטל לכולם ביחד.

סימן שפ סעיף ד[עריכה]

עוד נראה לי, דהביטול צריך להיות דוקא בפניהם, דבשלמא כל הקניינים יכול לזכות בקנין על ידי אחר שלא בפניהם, ד'זכין לאדם שלא בפניו'. אבל בכאן הוי דברים בעלמא, רק שתקנו חכמים שיועיל, והרי לא תקנו רק בפניהם, כמבואר מלשון 'רשותי מבוטלת לך'. ואם ירצה להקנות להם בקניין, מי יימר דמותר לעשות קניין בשבת, ובודאי אסור.

אך מבעוד יום כשאין רצונו לערב, או אין ביכולתו לערב - נראה שיכול לזכות רשותו להם בקניין על ידי אחר, דכן מבואר מלשון הטור וש"ע, שכתבו שיכול לבטל אף משתחשך, משמע דכל שכן מבעוד יום.

ואף על גב דתנן (ס"ט:) מאימתי נותנין רשות, בית שמאי אומרים - מבעוד יום, ובית הלל אומרים - משחשיכה, ולא אמרו אף משחשיכה, וטעם גדול יש בדבר לאסור הביטול מבעוד יום, דלמה לו ביטול, והרי יכול לערב. מכל מקום פסיקא להו לרבותינו - דכונת בית הלל הוא אף משחשיכה וכל שכן מבעוד יום. (וכן מבואר מפירוש הרר"י והרע"ב וכן משמע להדיא בירושלמי ע"ש, ומרש"י ע'. ד"ה 'לא' משמע דעל ידי שליח מהני ביטול ע"ש)

סימן שפ סעיף ה[עריכה]

כתב הטור, דאם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו - מועיל כמו ביטול עכ"ל. וזהו דעת הרא"ש (בפרק הדר, סימן י"ג) שהביא בשם הר"ם, דבישראל הוי דוקא ביטול ולא שכירות, וחולק עליו, דבישראל מהני נמי שכירות. אבל במרדכי שם פסק דשכירות לא מהני בישראל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם סוף פרק ב', שכתב לגבי צדוקי דאין שוכרין ממנו, לפי שאינו כנכרי ע"ש. הרי מבואר דלא מהני שכירות בישראל, וכן מבואר מלשון רש"י במשנה דהדר. (ב"י)

ויש לומר בטעמם, דהא השכירות שהתירו חכמים בנכרי - שכירות רעועה היא, כמ"ש בסימן שפ"ב, והיתה התקנה רק בנכרי שאי אפשר בביטול. ושיעשה שכירות גמורה - ודאי דאסור בשבת, משום מקח וממכר. אבל לעשות שכירות גמורה בערב שבת - נראה דהכל מודים דמותר. (מג"א סק"ו ועיין ט"ז סק"ב)

ובירושלמי (הדר ה"ג) מבואר כדעת האוסרין, שאומר שם: "הלכה - ישראל מבטל והנכרי משכיר" ע"ש. ורבינו הב"י בסעיף ג' הביא שני דיעות בזה, ונראה דרוב דיעות הוה לאיסור, וכן דעת הירושלמי. מיהו בשכירות גמורה בערב שבת - אין ראיה מהירושלמי לאיסור, דלא מיירי בזה.

(ואין לשאול דאם כן רבן גמליאל במשנה דהדר שטרח עם הצדוקי, היה לו לשכור ממנו בערב שבת בשכירות גמורה, דיש לומר דהצדוקי לא רצה בזה, וכן צריך לומר לדעת הרא"ש והטור ודו"ק) (מרש"י ס"ט. משמע כרא"ש)

סימן שפ סעיף ו[עריכה]

בביטול רשות, אם ירצה לבטל רק חלקו שבחצירו ולא ביתו - יכול לעשות כן, ואם ירצה יכול לבטל גם ביתו. והמבטל סתם, שאומר 'רשותי מבוטלת לך' - לא ביטל רק רשות חצרו ולא רשות ביתו. והטעם, דהא עיקר ההכרח להם בחצר.

וכיצד הוא הדין כשביטל, אם ביטל להם רק חלקו בחצר, או בסתמא דהוי כמפורש רק חלקו בחצר - הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא מותר, שאינו אלא כאורח בעלמא, כיון שאין לו רשות בחצר. אבל מביתו לחצר ומביתו לביתם - אסור גם הוא גם הם.

ולפיכך יש אומרים שצריך לנעול ביתו, כדי שלא יבא להוציא באיסור, דמתוך ההרגל ישכח ויוציא, ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא, וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו. ואף על גב דבחצר שאינה מעורבת - לא הצרכנו לנעילת ביתף זהו מפני שכולם אסורים, אבל כאן שכולם מותרים לטלטל מביתם לחצר - חיישינן שמתוך ההרגל יוציא גם הוא, לפיכך הצרכנוהו נעילה להיכר שיזכור שאסור להוציא מביתו לחצר.

ואם ביטל להם גם רשות ביתו - מותרין לטלטל גם מביתו לחצר ולבתים, וגם הוא מותר, דנחשב כאורח. אך אינו מותר אלא לאחר שהחזיקו הם בחצר, כמו שיתבאר בסימן הבא. (ואין לשאול כשביטל רק חצרו, למה יהא אסור לטלטל מביתו לחצר, כיון שהוא כאורח, דיש לומר כיון שלא ביטל רשות ביתו - לא הוי כאורח לגבי ביתו)

סימן שפ סעיף ז[עריכה]

כשם שהיחיד שלא עירב - יכול לבטל רשותו להרבים שלא עירבו, כמו כן יכולים אלו הרבים - לבטל רשותם אצלו כשיש הכרח לזה, שהוא מוכרח להוציא מן הבית לחצר. והכי תניא בתוספתא (פרק ה'):

"אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב - עליו לבטל רשות. אם היה בית האבל או בית המשתה ורצו לבטל רשותם הרשות בידם" (כצ"ל)

ואף על גב דגם כשהוא יבטל רשות חצרו וביתו יהיה יכול לטלטל מביתו, כמו שנתבאר, יש לומר שקשה עליו לבטל רשות ביתו, שלא ירבה עליו נכנסין ויוצאין. (ומקודם זה איתא שם בתוספתא: "מצוה על אדם לבטל רשות, אם היה אדם גדול - הרשות בידו" עכ"ל. כלומר דאם הוא אדם גדול ולא נאה לפניו לבטל להם רשותו - יבטלו הם לו. ואף על גב דבגמרא ס"ח. איתא דרבא ביטל רשותו, יש לומר דשם היה הכרח מפני תינוק שהוצרך לחמין למילה, כמבואר שם)

סימן שפ סעיף ח[עריכה]

אך יש הפרש בין ביטול יחיד לרבים ובין ביטול רבים ליחיד, דבביטול יחיד לרבים אמרנו שגם היחיד מותר לטלטל, מפני שנעשה כאורח לגבייהו. אבל רבים ליחיד - אינו כן, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד.

והטעם, מפני שהרי הכל יודעים שאינם אורחים, ורק ביחיד לגבי רבים לא מינכרא מילתא. אבל רבים אצל יחיד, ואפילו יחיד אצל יחיד, כגון שלא היו רק שנים בחצר ולא עירבו, כשמבטל אחד לחבירו את הרשות - לא נעשה כאורח אצלו.

ולפיכך אם בני החצר שעירבו מבטלין את רשותם להאחד שלא עירב - הוא מותר להוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם אם לא ביטלו לו גם רשות ביתם. ואם ביטלו - יכול להוציא גם מבתיהם לחצר, אבל הם אסורים אף מביתו לחצר, ולא אמרינן שיהיו כאורחים, לפי שרבים לא נעשו כאורחין אצל יחיד. ואפילו ביטלו רשות ביתם - אסורים לטלטל אף מביתו לחצר, ואפילו החזיק הוא תחלה בהחצר - אינו מועיל.

והוא הדין אם היו שנים לבד, וביטל אחד מהם לחבירו - המבטל אסור אף בשל חבירו, וחבירו - מותר אף בשל עצמו, וכן בביתו של חבירו אם ביטל לו גם רשות ביתו. והכל מטעם שנתבאר, דיחיד אצל יחיד - לא נעשה כאורח.

סימן שפ סעיף ט[עריכה]

פשוט הדבר דכשם שבאחד שלא עירב מועיל ביטול רשות, כמו כן שנים או יותר שלא עירבו - יכולים לבטל רשותם, והיינו שכל אחד מאותם שלא עירבו - יבטל רשותו לכל אחד מבני החצר שעירבו. וכן יכולים כולם לבטל אף לאחד שלא עירב, אם יש צורך בזה.

אבל לא יבטלו לשנים שלא עירבו, שזהו ללא תועלת, שהרי הם אוסרים זה על זה כיון שלא עירבו, והוי כשנים הדרים בחצר ולא עירבו, שאוסרים זה על זה. ואפילו אמר לאחד: 'אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך' - גם כן אינו מועיל, ולא אמרינן שעשאו שליח להקנות, (רש"י ע'. ד"ה 'לא') דכיון דבעת שהקנה לו לא היה מותר לטלטל - אינו יכול להקנות לחבירו, (שם) אלא צריכים לבטל רק לאחד מאותם שלא עירבו.

וכשם שאמרנו שרבים אצל יחיד אינם נעשים אורחים, כמו כן רבים אצל רבים. ולפיכך רבים שלא עירבו, שביטלו רשותם לרבים שעירבו - אין המבטלין רשאין להוציא לחצר אף מבתי המערבים שביטלו להן רשותן, ככל הדינים שנתבארו.

ונראה לי, דשנים נעשים אורחים אצל יותר משנים, אבל ג' - הוי רבים. וכן נראה לי דיחיד שאמרנו שנעשה אורח אצל רבים - אפילו אינו יחיד בביתו, שיש לו משפחה רבה, מכל מקום מקרי יחיד. ולהיפך, רבים שאמרנו שאינם נעשים אורחים - אפילו הם יחידים, דאזלינן בתר הבתים.