עירובין סח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים א"ל רבה בר רב חנן לאביי מבואה דאית ביה תרי גברי רברבי כרבנן לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף א"ל מאי נעביד מר לאו אורחיה אנא טרידנא בגירסאי אינהו לא משגחי ואי אקני להו פיתא בסלא כיון דאי בעו לה מינאי ולא אפשר ליתבה נהלייהו בטיל שיתוף דתניא אאחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא תניא אין משתתפין באוצר והא תניא במשתתפין אמר רב אושעיא ל"ק הא ב"ש הא גב"ה דתנן דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורין חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה מציל על כל הפתחים כולן בית שמאי אומרים והוא שחישב עד שלא ימות המת וב"ה אומרים האף משימות המת ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישיילה לאימיה אי צריכא נחים ליה נכרי אגב אימיה אמר ליה רב משרשיא לרבא אימיה קא אכלה תמרי א"ל אימור תונבא בעלמא הוא דנקט לה ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא פנו לי מאני מבי גברי לבי נשי ואיזיל ואיתיב התם ואיבטיל להו הא חצר א"ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר אמר ליה אנא כר' יוחנן סבירא לי דאמר יש ביטול מחצר לחצר ואי לא סבר לה מר כשמואל
רש"י[עריכה]
מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת - ואפי' במקום מצוה כגון לשחוט פסחו כדתנן בפסחים בפרק אלו דברים (ד סה:):
תרי גברי רברבי כרבנן - כגון אתה ורבה דדייריתו ביה:
מר - רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות:
אינהו - שאר בני המבוי לא משגחי:
אקני להו - משלי ריפתא בסלא בדיבורא דליכא טרחא ויהו כולן זוכין בו לשם שיתוף:
כיון דאי בעו מינאי - אם אחד מהן היה צריך לאכול מן השיתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי לוותר משלי בכל שבת לכך נמצא שאין בלבי להיות בו חלק גמור ובטל השיתוף:
שביקש יין ושמן - משל שיתוף:
רביעתא דחלא - חומץ:
בחביתא - באחת מחביותיך דמידי דלית ביה קפידא הוא ועיקר שיתוף ביין כדאמר בהאי פירקא (דף עא:) ויניח החבית בחצר ויסמוך על רביעית שבה לשום שיתוף לצורך כל השנה כולה שמניחין שיתוף בחצר:
אין משתתפין באוצר - בדבר האצור כגון חבית של יין או פירות המכונסין אין סומכין על מה שבתוכן משום דאין ברירה איזהו של שיתוף וכי מסתפק ממנו איכא למימר אזל ליה שיתוף:
כולן טמאין - כל הכלים הנתונין בעובי האסקופה טמאין ואע"פ שאינם באהל המת מפני שאין אנו יודעין באיזו פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה ואפי' חלונות של טפח על טפח טמאין דכיון דכולן סתומין לא מוכחא מילתא בהי מפיק ליה:
נפתח אחד מהן - ודאי בההוא מפיק ליה: פחות מד' על ד' אינו חשוב להציל על השאר:
עד שלא ימות - דלא נחתא להו טומאה אשאר פתחים אבל משימות המת כבר נטמאו הכלים ולא אמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי דעתיה לאפוקי בהאי פיתחא אלא נחתא להו טומאה ואפי' כלים הבאין (לשאר פתחים) שם לאחר מחשבה טמאים דכיון דנחתא להו טומאה תו לא סלקא מינייהו במחשבה עד דעביד להו מעשה ממש דפתח ליה להאי ומהני לטהר את האחרים מכאן ולהבא כדקתני לעיל נפתח אחד מהן כו':
וב"ה אומרים אף משימות המת - דאמרינן יש ברירה דמאתמול דעתיה בהאי פיתחא ולא נחתא טומאה לאחריני ואפי' כלים דקודם מחשבה טהורין:
נישיילה לאימיה אם צריכה - לצורכה חמין נחים ליה נכרי אגב אימיה דקי"ל חיה אחר שבעה אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושין לה ע"י ארמאי:
הא אכלה תמרי - כלומר הא חזינן דאינה צריכה חמין לשתות דהא צונן נמי אכלה:
תונבא - אשדורדישי"ן ואוכלת ואינה יודעת מה:
פנו לי מאני - בחצירו של רבא היו חמין והתינוק נשפכו חמיו בחצר אחרת ופתח ביניהן ולא עירבו שתי חצירות יחד ולרבא היו בביתו חדרים פנימיים שאינן פתוחין לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם ובי גברי הוה פתוח לחצר ותנן במתני' המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר דהא לאו דידיה הוא. הלכך פינה כליו מבי גברי כדי שלא יבא להוציא משם לחצר והלך וישב בחדרים הפנימיים וביטל רשות חצרו לבני חצר האחרת ויביאו חמין מחצירו לחצירן:
תוספות[עריכה]
לשבות דלית ביה מעשה. וא"ת דבההוא ינוקא דלקמן דאמר להו רבא נשיילה לאימיה אי צריכא ניחיימוה ליה אגב אימיה כי לא צריכא נמי וכי לא היה נכרי בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו ובפ"ק דגיטין (דף ח: ד"ה אע"ג) פירשתי:
כיון דאי בעו מינאי ולא יהיבנא להו. צריך ליזהר כשאדם עושה עירוב שלא יערב בדבר שהוא מקפיד עליו כגון אותן דברים שתיקן לכבוד שבת או אם יש לו ככר נאה שקורין גשטי"ל או פשטיד"א וכיוצא בהן דאי בעו ליה מיניה ולא יהיב להו בטל עירוב:
ונקני להו מר רביעתא דחלא בחביתא. לכאורה משמע לצורך שיתוף מבוי קאמר דלעירובי חצירות בעי פת אע"ג דאמר לקמן בפרק חלון (דף פא.) מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע הא קי"ל כר' יהושע לגבי ר"א דפליג עליה התם ולקמן בפירקא בין ר"מ בין רבנן סבירא להו דעירובי חצירות אינו אלא בפת ולכאורה כולהו אמוראי דההיא שמעתא הכי אית להו ואור"י דצ"ל דההיא חביתא דחלא דהכא בחצר הוה ולא בבית דהא אמר לקמן בפרק כיצד משתתפין (דף פה:) דעירובי חצירות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי ותרוייהו דוקא כמו שאפרש לקמן וכן ההיא דבעל הבית שהיה שותף עם שכיניו לזה ביין כו' איירי כגון דמונח בחצר:
תניא אין משתתפין באוצר. וא"ת ואביי כב"ש דהא כב"ש מסיק לה וי"ל דאביי לא חשיב הא דקאמר רב אושעיא הא ב"ש הא ב"ה וקסבר אביי לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דכמה פלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן לענין ברירה ועוד אומר ר"י דאביי הוה מוקים כולהו אליביה ולמפרע כולן טמאין דאין ברירה והוה מפרש (כרבה) דמסיק במסכת ביצה (דף י. ולז.) לטהר את הפתחים מכאן ולהבא:
אמר רב אושעיא לא קשיא כו'. הקשה ר"ת דהכא מוקי רב אושעיא פלוגתייהו בברירה ובפ"ק דביצה (דף י.) וגם בסוף ביצה (דף לז:) מסיק רב אושעיא דפליגי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דכיון דנחתא להו טומאה לא נפקא לב"ש אלא בשינוי מעשה ולב"ה סגי במחשבה ואור"ת דרב אושעיא לחוד ורבי אושעיא לחוד דהכא גרס בכל הספרים רב אושעיא והתם גרסינן רבי אושעיא ומצינו רב אושעיא שהיה באמוראים אחרונים בתר ההיא שמעתא דפ' בתרא דביצה (דף לח:) גבי ליבטיל מים ומלח גבי עיסה דקאמר רב אושעיא דשפיר עביד דאחיכו עליה וביבמות בריש כיצד (דף יח:) על מילתיה דרב אושעיא דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה אמר מתיב ר' אושעיא ובפרק כל הגט (גיטין דף כה.) בעא מיניה רב אושעיא מרב יהודה וה"ר מנחם מיונ"י פי' דלא פליגי הכא בברירה אלא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא כדאמר בביצה וה"ק הא ב"ש דלא מהניא מחשבה לטהר את הפתחים ה"נ לא מהני לענין עירוב ואע"פ שמזכה להו כיון דמתחילה לא הונח בחבית לשם עירוב ולב"ה דמהניא מחשבה התם מהני נמי הכא והא דתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכניו והא דתנן נמי בכיצד משתתפין (לקמן דף פב.) מניח את החבית כו' כב"ה דלא בעו הנחה לשם עירוב וניחא השתא דשבק שאר פלוגתייהו דתנאי דפליגי לענין ברירה בהלוקח יין מבין הכותים ובשאר מקומות ואף על גב דקאי השתא אביי כב"ש לא היה חושש לכך. להשיבו דבלאו הכי היה יכול להקשות לו וליקני להו רביעתא דחלא במנא אלא לא היה חושש לטרוח כל כך. לערב ואין זו סברא תמוה כל כך. אם אינו מועיל זכוי לב"ש אם לא הונח בכלי לשם עירוב דהא בסוף פירקין נמי פרכינן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו ה"נ דלא הוי שיתוף פירוש ולא יועיל שיתוף משום דלא אפקי ועיילי דרך פתחים למבוי מיהו זה קשיא דאדפריך מברייתא דתניא משתתפין באוצר הוה ליה למיפרך ממתני' דבעה"ב שהיה שותף עם שכיניו וכמה משניות דלא בעו הנחה בכלי לשם עירוב ועוד קשיא דמה ענין מחשבה לטהר את הפתחים למחשבה דעירוב:
אי צריכה ניחממו ליה אגב אימיה. פירשנו בפרק קמא דגיטין (דף ח: ד"ה אע"ג):
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
מו א מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ב', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ה':
מז ב ג מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ג', וסמג שם, טור או"ח סי' שפו:
מח ד ה מיי' פ"ז מהל' טומאת מת הלכה ב', סמג עשין רלח:
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
ואמירה לנכרי שבות היא.
מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי לא תדחה את השבת. א' לי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה כגון הזאה לשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לנכרי.
ואי מקנה להו חד ריפתא לבני מבוי ובעי ליה חד מינייהו ולא יהבי ליה בטל השיתוף דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף.
תנא אין משתתפין באוצר אוקימנא לב"ש דלית להו ברירה והא דתניא משתתפין באוצר כב"ה דאית להו ברירה.
דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ד' על ד' הציל על פתחין כולן בש"א יחשוב עד שלא ימות המת. ובה"א אף משמת המת ש"מ לב"ה אית להו ברירה. ואע"פ שאחרי שמת חישב להוציאו באחד מהן נתברר כי הוא שהיה מוכן להוציאו ממנו.
וההוא ינוקא דאשתפוך בשבת אותן המים החמין שהיו מוכנים לקטן למול אותו עליהן אמר רבא ישאלו לאמו. כלומר אם מרגשת בעצמה חולי שצריכה מים חמים נחים ליה לקטן נכרי אגב אמיה ואקשינן ליה לרבא והא חזינן לאמיה דקא אכלה קמן תמרי כמו הבריאים ואמר להו לא סמכינן אהאי דקא אכלה קמן [תמרי] תנבא הוא דנקיט לה כלומר קור החזיק בה ואוכלת בלא תיקון דעת ואי אמרה צריכנא מים חמין מחמין לה. (רב) [רבא] היו לו ב' חצרות באחת היה יושב הוא ובני אדם יוצאין ובאין אצלו ובני אדם אחרים עוד יש להן בתים באותה חצר ששוכנים בהן. ואחד מבני חצר בא למול את בנו בשבת. ואישפכן חמימי. אמר להו רבא הכינו לי כלים לישב עליהן בחצרי האחרת שהנשים יושבות בה ואלך ואשב שם ואבטל להם רשותי מזו החצר ויטול החמין שלי וימול עליהן הקטן.
א"ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין מבטלין מחצר לחצר א"ל כר' יוחנן סבירא לי דא' מבטלין רשות מחצר לחצר א"ל ואי לא סבירא לך כשמואל לא צריכא לאיסתלוקי מחצר לחצר.
חידושי הרשב"א
ולא שאני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה: הרב בעל ההלכות ז"ל פירש: בין שבות שיש בה מעשה דישראל לשבות דאמירה לגוי שאין בו מעשה דישראל אלא אמירה בעלמא, וכן פירש ר"ח ז"ל, ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים ליה. ומכאן התיר לומר לגוי להביא איזמל או חמין דרך רשות הרבים ואפילו לעשות סכין למילה או להחם חמין. ואידך עובדא דרבא דבסמוך דאמר לישאל לאימיה אי צריך ליחם לה לגוי, לא גרסינן לפי דבריו גוי, דאי איכא גוי בלא אימיה שפיר דמי, אלא על ידי ישראל קאמר ובדליכא גוי. ואפילו תמצא לומר דרבא אית ליה דנהרדעי דאמרי בפרק מפנין (שבת קכט, א) חיה ג' שבעה ול', [ג'] אפילו אמרה אינה צריכה אני מחללין עליה את השבת, שבעה אמרה צריכה אני מחללין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, ל' אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין אלא עושין ע"י גוי. והאי לאחר שבעה הוא דהא יום מילה הוא, ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא ע"י גוי כצרכי חולה שאין בו סכנה. אפילו הכי איכא למימר דג' וז' ול' דחיה דמעת לעת הם, והלכך משכחת לה שמיני למילה שעדיין ז' לחיה, כגון שנולד בסמוך לערב. אבל ר"ח ור"ת ז"ל פירשו: נחים ליה אגב אימיה ע"י גוי, וזה ודאי קשה לר"ח ז"ל שהוא פי' למעלה כדברי בעל ההלכות ז"ל. [ו]בכל הספרים ג"כ גורס כאן דהא מר לא אמר ליה לגוי זיל אחים ליה.
והרב אלפסי פירש: דרב יוסף לאו (ההיא) [אהזאה] קאי, אלא אאמירה דגוי, כלומר: ולא שאני לך בשבות דאמירה דגוי בין אמירה שיש בה מעשה, כלומר: מלאכה דאורייתא לאמירה שאין בה מלאכה דאורייתא, ומעשה היינו מלאכה כדאמרינן (פסחים קג, ב) בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהא מר לא אמר ליה זיל אחים אלא זיל אייתי דרך מבוי שאינו משותף דליכא מלאכה אלא שבות דרבנן בלבד. ואינו מחוור בעיני כל הצורך דמ"מ מה השיב על קושיא שהקשה, ואם בא לומר שיש הפרש בין שבות, לשבות דשבות במקום מצוה, היה לו לומר כן אלא שני לך בין שבות, לשבות דשבות. וכבר הארכתי בזה בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב ד"ה דתניא).
כיון דאי בעו לה מנאי ולא איפשר למיתבא להו לא הוי שותף: כלומר: שאין הזכוי גמור ולפיכך אינו שותף, ויש גורסין דאי בעו לה מינאי [מאתמול] ולא אפשר למיתבא להו. והרמב"ם ז"ל כן גורס. ופירושו: דאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחברו משלו פת או דברים אחרים, אין שיתופן שיתוף דמקפידין הם. ואינו נראה כלל דאפילו מקפידין על עירובן נמי הוי עירוב כדאמרינן לעיל (מט, א) ר' חנינא אמר עירובן עירוב אלא שנקראין מאנשי ורדינא, וקיימא לן כוותיה. ועוד דמה לי אם הם מקפידין בחול מלתת אחד לחברו משלו כיון שעכשיו עירבו ולא הקפידו, ולא אמרו כן אלא במזכה להן משלו. והראב"ד ז"ל גריס ליה נמי, ופירש כיון דאי בעי ליה מזכה מאתמול ולא יהיבנא להו, השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור.
הא דאמר ליה רבה בר חנן לאביי ליקני להו מר רביעיתא דחלא בחביתא: מסתברא לי דלא רביעית לכל חד וחד קאמר, אלא רביעית בין כולן קאמר, דמזון ב' סעודות מספיק לשיתוף מבואות אפי' למרובין כדאי' בפ' חלון (לקמן פ, ב), ורביעית חומץ יש בו כדי לטבל בו מזון ב' סעודות. וכבר הארכתי בזה למעלה בפרק חלון (שם ד"ה וכתב הראב"ד) בס"ד.
יש ספרים דגרסי: תניא אין משתתפין באוצר ולא גרסי אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר, ותלמודא הוא דמייתי לה באנפי נפשה כדי לאקשויי אברייתא אחריתי ולבררינהו, ואוקימנא חדא כבית שמאי וחדא כבית הלל. והראב"ד ז"ל גריס אמר ליה תניא אין משתתפין באוצר. ותשובת אביי היתה למאי שאמר ליה ליקני להו מר [רביעית] דחלא בחביתא, ואמר ליה אי עבידנא הכי לא הוי שיתוף דתניא אין משתתפין באוצר משום דאין ברירה. ואקשינן עליה מאידך ברייתא דקתני משתתפין באוצר, ואוקימנא לההיא כבית הלל. ואיכא למידק וכי אביי כבית שמאי. וי"ל דהא דרמינן מתניתא אהדדי לאו רבה בר רב חנן היא דרמא ליה אהדדי, אלא דתלמודא היא דרמא חדא אחדא ושני להו, אבל אביי לא שמעה ליה דאי שמע ליה הוה הדר ביה. ואי נמי מוקי לה במילי אוחרי. ובתוספות אמרו דאביי לא מתרץ לה כדמתרץ רב הושעיא אלא מוקי להו כולהו אליביה, ובמטהר את הפתחים מכאן ולהבא פליגי כדמוקי ליה בשלהי ביצה (לז, ב), דב"ש סברי כיון דנחתא להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה וב"ה סברי.
ועוד קשיא דאפילו [אי אמרינן] כולהו לית להו ברירה. ומיהו כברייתא דמשתתפין באוצר קיימא לן דהא קיימא [לן] דבדרבנן יש ברירה וכדאמרינן בשלהי ביצה (לח, א) וליתא לההיא דאביי. וכן פסק הראב"ד כברייתא דמשתתפין באוצר ס"ד.
אמר להו רבא ליפנו לי מנא מבי גברי לבי נשא: הא דאיצטריך ליה למיפק מביתיה, משום דנאסר בחצר כיון שבטל רשותו לכלם ובבית בלא חצר לא מתדר ליה. ואי נמי שלא היה צריך, [אלא היה ירא אם ישב בביתא דגברי שבחצר שמא יטעה להוציא להו כלים מאותו הבית לחצר, כדאמרינן] בפרק חלון (עט, ב) נועל ומבטל וקא מפרש התם טעמא דכיון דדש ביה אי לא דנעול גזרינן דילמא אתי לאשתמושי ביה.
חידושי הריטב"א
א"ל ולא שאני לך כו': פי' בה"ג ז"ל בין שבות דהזאה שיש בו מעשה ע"י ישראל לשבות דאמירה לעכו"מוז שאין בו מעשה ע"י ישראל כי אם דבור בעלמא ולא גריס דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי אלא זיל. והתיר הרב ז"ל מכאן כי מותר לומר לעכו"מז בשבת לעשות כל מכשירי מילה אפי' בדבר שהוא מלאכה גמורה. ולדבריו ז"ל הא דאמרינן ביבמות גבי ערל הזאה ומילה העמידו בה חכמים דבריה' במקום כרת היינו שאין עושין מכשירי מילה ע"י ישראל שיש בו מעשה והא דאמרינן לקמן לישיילוה לאימיה אי צריכא ליחיימו ליה אגב אימיה ליחיימו ליה ע"י ישראל קאמר דאלו ע"י עכו"מז אפי' בלא אמירה נמי מחמינן ליה וא"ת והיאך מחמין לאימיה ע"י ישראל דהא אמרינן התם דחיה שלשה שבעה ושלשים יום שלשה אפי' אמרה אינה צריכה עושין לה ע"י ישראל שבעה אי אמרה צריכה אני אין עושין לה אלא וכו'. והכא כבר עברו ז' כי יום מילה הוא לשמנה י"ל דשבעה דחיה מעת לעת הם ואפשר לשמיני של מילה שיהא תוך ז' כגון שנולד בערב כן תירצו בתוס'. ומיהו עדיין הדבר קשה אי ע"י ישראל היאך מחמינן ליה אגב אימיה דהא כל שהוסיף במלאכ' חולה לצורך הבריא אפילו בקדרה איסור תורה הוא כדאמרינן התם המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו והיינו שמא ירבה באותה קדרה דאלו בקדרה אחרת ליכא למיחש כדפרישנא בדוכתה ואע"פ שאמרו בי"ט ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכ' אלא לחתיכה אחת התם מפני שהבשר מתבשם יותר וצורך י"ט דומה למ"ש רשב"א ז"ל גבי פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא. ומור"י ז"ל היה אומר כי אולי שאני חמום מים שהכל גוף אחד וענין אחד וכשם שהתירו בי"ט למלא נחתום חביות של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד והתם אין שבח לקיתון בחמום מים מרובים אלא ודאי לא התירו אלא מפני שהמים כלם כגוף אחד ואין זה מחוור דאתוספות בישול ותוספת מלאכה קפדי' מה לי אם הכל גוף אחד או ב' גופים וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל שתי חתיכות קטנות. ועוד שהרי אמרו במנחות אמדו לשתי גרוגרו' ויש שתים בשני עוקצין וג' בעוקץ א' שתים מייתי' לה דחזו לי' או תלתא מייתינן דקא ממעט בקצירה ואלו בשתים בעוקץ אחד וג' בעוקץ א' פשיטא לן דשתי' מייתינן דאסור להרבות כלל ממה שצריך לחולה ואע"פ שהכל קצירה אחת ומה שהתירו בי"ט שיהא נחתום מחמם חבית מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד שאני התם שכן דרך נחתום לחמם הרבה ביחד וליטול הצריך לו שאם ישאירו מן המים שישאר שם כדי הצורך ולא יצטרך לחמם פעם אחרת וכן במלאכת י"ט לכבוד היום התירה תור' לעשות צרכיהם בריוח ובשופע שאלו אמרה תורה לעשות מלאכת אוכל נפש בצמצום ימנע משמחת י"ט. ועוד קשה לשטה זו שהרי בכל הספרים גורסין בכאן דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר השיב על פי' זה הרי"ף ז"ל כדאיתא בהלכות שבת ופי' הר"ז ז"ל דה"ק ולא שני לך מן שבות דאמירה לפי שיש בו צווי מלאכ' של תורה לשבות אמירת אסור א"ל לימא ליה לעכומ"ז דלחים ליה שהיא מלאכה של תורה אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי דרך חצר ומבוי שאין בו אלא שבות דרבנן לומר שאין לדמות להזאה שהיא ע"י אמירה לעכומ"ז אלא כשהאמירה במלאכ' של תורה אבל אמירה שהיא באיסורין דרבנן קיל טפי דה"ל שבות דשבו' ולקמן גרסינן לישיילוה לאימ' ואי אמר' צריכ' אני ליחיימו לה אגב אימי' ודוקא אגב אימיה הא לאו הכי לא אמרי' לעכומ"ז דלחים ליה ואפי' אגב אימיה דוקא עכו"מז אבל לא ישראל ומיהו עדיין קשה קצת לשטה זו למה ליה למנקט ולא שני לך בין שבות לשבות דשבות ולישנא דמעשה לא משמע מלאכה אלא כל מעשה. ומ"ש הרב ז"ל שהוא כמו ששת ימי המעשה אף שם בין למלאכה של תורה ולשאר מעשים קורא ימי המעשה ועוד למה ליה למימר דהא מר לא אמר זיל אחים לי. הכי ה"ל למימר דהא מר לא אמר זיל אייתי לי מרשות הרבים אלא זיל אייתי לי מגו ביתאי. כל זה יש לגמגם לשטה זו ובשם הרב החסיד ז"ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין ע"י עכו"מז בדבר שמתחדש שום תקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה בין שהוא של תורה או של דבריהם כמו חמום מים או בישול ואפיה וכיוצא בו. ובזה החמירו לומר לעכו"מז עשה אבל בדבר שאין מתחדש שום תקון אלא הבאה ממקום למקום בזה התירו אמירה לעכו"מז ואפי' במלאכה של תורה והיינו דאמרינן דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי מגו ביתאי וכבר הארכתי בזה במקומו בפרק מילה בס"ד.
מבואה דדיירינן ביה כו': מהא שמעינן דלא מבעי ליה לצורבא מרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבים. לעביד מר דהיינו רבה לאו ארחיה כלומ' אין כבודו לחזר על בני חצר ועל בני המבוי ולגבות את העירוב או את השתוף ולעביד אנא טריחנא בגופאי אינהו לא משגחי אקני להו ריפתא בסלא פי' שאזכה להם פת בסל שלי דליכ' טרח'. גרש"י ז"ל זמנין דבעו ליה מינאי ולא אפשר למיהב להו ולא הוי שתוף ופי' הוא ז"ל כיון שאם אחד מהם היה צריך לאכול מן השתוף והיה שואלו ממני אין יכולת בידי יותר את שלי ולתת לו נמצא שאין בלבי להיות להם בפת השתוף חלק גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן משל שתוף ולא נתנו לו בטל השתוף ע"כ ומסתברא בהא דאביי אפילו לר' חנינא דאמ' בפרק מי שהוציאוהו שהמקפיד על ערובו עירובו עירוב אלא שנראה דהתם הוא בעירוב שיגבו אותו מבני החצר אבל הכא דמוכח בני המבוי כל היכא דקפיד עליה אינו זכוי גמור ולפי' בטול השתוף ויש גורסין כיון דאבני ליה מינאי מאתמול ולא אפשר למיהב להו לא הוי שתוף וכן גורס הראב"ד ז"ל. ופי' הוא ז"ל כיון דאי בעו מינאי מאתמול ולא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור ובטל השתוף דתניא אחד מבני מבוי שבקשו יין ושמן משל חבירו ולא נתנו לו בטל השתוף שזיכה להם משלו דגלי דעתיה דלא הוה זכוי גמור וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל כי הוא ז"ל כתב שאם השכנים מקפידים בחול שלא לתת אחד לחבירו משלו פת או דברים אחרים אין שתופן שתוף דמקפידין הם ע"כ. ואפילו לפי גרסא זו לא דקדק יפה שלא אמרו בש"ס אלא לענין המזכה עירוב משלו ובפירושו של הראב"ד ז"ל אבל בעירוב שגובין מכל בני המבוי אין לנו לחוש לקפידתו דמה לנו אם מקפידין בחול שלא לתת אחד מהם כלום לחבירו כיון שעכשיו ערבו ולא הקפידו ואפילו באין להקפיד עירובן מכאן ואילך אין בכך כלום דקי"ל כר' חנינא שהמקפיד על עירובו הרי זה עירוב:
ולקני להו מר רביעתא דחמרא בחביתא: פי' שהרי אתה יכול לזכות להם באחת מחביותיך רביעית חומץ דהוי מידי דלית ביה קפידא ועיקר שתוף ביין הוא דברביעית א' סגי לכל בני המבוי דהא קי"ל בפ' חלון דבשיעור ב' סעודות סגי לכל בני המבוי ואע"פ שהם מרובין וברביעית חומץ יש לבשל שתי סעודות ובהכי סגי לעירוב וכדאי' לעיל בפ' בכל מערבין יש ספרים שגורסין א"ל תניא אין משתתפין באוצר כלומר אביי השיב לו שא"א לעשות כן:
הא ב"ש הא ב"ה: פרש"י ז"ל דהא דתני' שאין משתתפין באוצר ב"ש היא דלית להו בריר' ברית' ואידך ב"ה דאית לכו בריר'. ויש מקשי' דהיכי איפשר לאוקומי דאביי כב"ש ולפי' יש מוחקין דלא גרסי' ותלמודא הוא דמסדר ורמי מתנייתא אהדדי ולעולם אביי ס"ל כמ"ד משתתפין באוצר ומאי דלא מקני להו רביעתא דחלא בחביתא אפשר דה"ל שום סבר' דלא הוה מצי למעבד הכי והיינו דלא מהדר ליה אביי בהא ולא מידי אלא דשתק ליה. ואין צריך לכל זה דהא לפום פרש"י ז"ל הא מילתא תליא בפלוגתא דיש ברירה ואין ברירה והא לא הוי פלוגת' דב"ש וב"ה בלחוד דהא לא תליא ברירה אשלי רברבי דסבי' להו דאין ברירה ואביי דסבר כוותייהו:
והנהו תנאי סבי' להו דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכ"ע אין ברירה ולא אפליגו בזה אלא לרבא כדפריש ר' אושעיא במס' י"ט בחד לישנא גרסינן א"ל אביי ואפילו למאן דלא גריס ליה יש לפרש דאביי הוא דמתניא אין משתתפין באוצר אלא שקצר הש"ס דלא קאמר א"ל ויש כיוצא בזה ותדע דאי תלמודא הוא דמייתי תלמודא למרמינהו אהדדי לא ה"ל למנקט האי לישנ' והכי ה"ל למימר:
תני חדא משתתפין ותניא אידך כו': פרש"י ז"ל הא דתניא אין משתתפין ס"ל דאין ברירה וכשהוא מזרה רביעית בחבית לבני המבוי אינו מסויים. וכשישתה מן החבי' שמא ישתה אותו רביעית וביטל השתוף והא דתני' משתתפין דב"ה דס"ל דיש ברירה הילכך כל ששותה והולך מן החבי' ומשייר ממנו רביעית אמרי' הוברר הדבר למפרע שזהו הרביעית שיזכה לעירוב וכדתניא כו' פירשתיה במסכ' י"ט בס"ד.
ב"ש אומ' כו'. וב"ה אומר כו': והשתא סברי' כמ"ד סתם דפלוגתייהו ביש בריר' או אין בריר' דב"ש סברי שאם לא חשב עליו אלא לאחר שמת המת ונחתא טומאה אפתחים אין מחשבתו בזה כלום להציל על שאר פתחים למפרע דלא אמרי' הוברר הדבר למפרע שבזה היה עתיד לצאת וב"ה סברי יש ברירה הילכך אף למפרע מציל על שאר פתחים דאמרינן הוברר הדבר שבזה היה עתיד לצאת. והקשו בתוספו' דהא רב אושעיא אוקים פלוגתא דב"ש וב"ה התם במס' י"ט דבלטהר פתחי' מכאן ולהבא פליגי דב"ש סברי דכיון דנחת' להו טומאה לא נפקא אלא בשנוי מעשה. וב"ה סברי דנפקי אפילו במחשבה אבל למפרע לכ"ע לא מהניא מחשבה ולא מעשה דכ"ע אין ברירה ותירצו דהתם ר' אושעיא גרסי' והכא רב אושעי'. ועוד קשה למה לא הביא רב אושעיא כמה תנאים אחרים דפליגי דיש ברירה. וי"ל דארח' דתלמוד' סוא בהכי דלא דייק ומייתי הכ' מתנייתא דאלימי' ליה טפי. ומעתה שפיר גרסי' הכא והתם רב אושעיא והכא נקיט לה רב אושעיא לדוגמא בעלמא אליבא דמאן דס"ל התם דפליגי בלטהר פתחים למפרע כדין ברירה דהא לכשת"ל דלא פליגי בהא אלא באוקמתא דאוקים איהו התם הא איכ' תנאי טובא דפליגי בהא כנ"ל. ובתוס' פי' בשם הרב ר' מנחם ז"ל דהני מתנייתא לאו בפלוגת' דיש ברירה ואין מוקים להו רב אושעיא אלא למאן דתני אין משתתפין באוצר סבר דבעי' שיניחוהו העירוב בכלי לשם ערוב דמחשבה דלבתר הנחה לא מהניא ואתא כב"ש דאמרי' התם דמחשבה דלאחר מיתה לא מהניא לסלק הטומאה אפי' מכאן ולהבא ומאן דתני משתתפין סב' דמחשבה דלאחר הנחה מהניא כב"ה דאמרי דמחשבה דלאחר טומאה מהניא ואין לפי' הזה טעם דלגבי עירוב למה לנו לעשות הנחה לשום עירוב והלא משנה שלימה שנינו שאם היה שותף לחבירו לזה ביין ולזה בשמן אין צריך שותף ואע"פ שלא הונח לשום שתוף כלל ועוד דא"כ אביי דאמר כב"ש לפום נסחי דגרסי א"ל דהא ליכא תנא בעלמ' דס"ל כב"ש ופרש"י ז"להוא הנכון ועליו הסכימו כל המפרשים ז"ל וקי"ל דמשתתפין באוצר דהא קי"ל כמ"ד דבדרבנן יש ברירה כדפסיק ר' אושעיא במס' י"ט בס"ד:
ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי: פי' קודם מילה או לאחר מילה דאע"ג דלאחר מילה סכנה היא ומחללין עליה את השבת כל היכא דאפשר בלא חלול עדיף טפי אם אין שהה בדבר וכדאי' בפר' ר' אליעזר דמילה דמאי דאפשר לשנויי משנינן. אמר רבא ומבטל להו חצר פי' כי התינוק היה בחצר אחת סמוך לחצרו של רבא והיו מחמין בחצרו של רבא ואמר רבא שיפנו כליו לאחד מן החדרים של בית הנשים שהיו בחצרו שלא היה פתוח כלפי החצר כדי שיבטל לבני חצר האחרת זכות שיש לו בחצרו ויהיו מותרין להוליך החמין מחצרו. והוא דאצטריך לפנויי מני לבי נשי. פרש"י ז"ל כי היה ירא אם ישב בבית' דגברי שבחצר שמא ימטע להו כלים מאותו הבית לחצר כמנהגם ויפה פי' ואתיא כההיא דתניא בפרק חלון נוטל ומבטל דמפרש טעמא התם דכיון דדש ביה אם אינו נעול חיישינן דילמא אתי לאשתמושי ביה והיינו דא"ל רבינא דנניח (בגופיה) בדוכתיה וליבטיל להו דהא אמר רב מבטלין וחוזרין ומבטלין פי' ותכף שיוליכנו החמין לחצרם יכולין לחזור ולבטל לך רשות שנתת להם וכיון שאין בזה שהות כ"כ ליכא למיגזר מידי ואינך צריך לפנות כליך מן הבית. התם כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא הלשון מוכיח כי רבא טעמא דשמואל שאין חוזרין ומבטלין אפי' למ"ד יש ביטול מחצר לחצר אחר ומשום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא כלומר כי כשזה מבטל לחבירו וחוזר חבירו ומבטל בו ביום נר' כדבר של שחוק. ויש שפי' דודאי טעמא דשמואל משום דאין ביטול מחצר לחצר וכדאמרי' לקמן בשמעתין כדאוקמ' פלוגתייהו בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן כפי פרש"י ז"ל ורבא הוא דאמ' הכא דס"ל כשמואל כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דלא להוו מילי דרבנן כי חוכא טלולא. ואין לשון בש"ס מסכים לפי' זה.
תוספות רי"ד
מאירי
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
הוזכרו עוד במעשה זה דברים שאתה צריך ללמוד מהם הלכה למעשה והוא שחקרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שתוף אמ' ליה מר לאו ארחיה כלומר שרבה היה ראש ישיבה ואין מכבודו לחזר על בני מבוי לגבות את השתוף או שיטרח במעשה עירוב ושתוף אנא טרידנא בגירסאי אנהו שאר בני מבוי לא משגחי. כלומר אין בהם תבונה להשגיח על ענינים אלו שמא תאמר שאהא מקנה להם מן הפת שבסלי אעפ"י שאינו יודע אלא אי זה שיזדמן שאזכהו לכלם ואין זה המטריח או המטריד מן הגירסא זמנין דבעו לה מנאי ולא אפשר למתבא נהליהו ולא הוי שתוף. דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו בטל השתוף. פי' פעמים שיבקשו ממני בשבת אחד מהם שהוא צריך לאכול מן השתוף הפת שאני מקנה להם שיאכל בביתו ואי אפשי ליתנה להם שאין ידי משגת כל כך ונמצא שאין הזכוי זכוי גמור ואין כאן שתוף. ויש מפרשין שמא יאכל ואין נראה כן. ויש גורסין דבעו לה מאתמול וכפי' ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ולשונם בזה אחד מבני מבוי שבקש מחברו יין או שמן קודם השבת ולא נתן לו בטל השתוף שהרי גלה בדעתו שאינם שותפים גמורים שהרי מקפידים הם זה לזה. ואין הדברים נראין שהרי בפרק מי שהוציאוהו פסקו שהמקפיד על עירובו עירובו עירוב ועוד מה לנו בהקפדה של חול. ומכל מקום אף גדולי המפרשי' גורסי' כן אלא שמפרשי' כיון דאי בעו לה מאתמול לא יהיבנא להו השתא נמי אין הזכוי זכוי גמור וכן הלכה. ולמדת שאין העירוב כלום על ידי זכוי אלא אם כן המזכה גומר בדעתו ליתן ממנו למי שירצה מבני המבוי.
וחזרו ושאלו ולקני להו מר רביעתא (דחילתא) דחלא בחבתא. שזהו דבר שאין קפידא עליו ואפשר לך לגמור בדעתך ליתן להם ממנו והרי השתוף עקרו ביין ורביעית לאו דוקא אלא שיעור טבול שתי סעודות כמו שהתבאר או שמא כך הוא השיעור לטבול שתי סעודות. וכל שכן לקצת ספרים שגורסין ולקני להו מר רביעתא ותירץ משום דחסר. וחזר ושאל ולקני להו מר רביעתא דחלא בחבתא ותירץ לו אין משתתפין באוצר ר"ל בדבר הנאצר כגון חביות של יין או פירות המכונסין ר"ל שיזכה בהם לבני המבוי שאין סומכים עליהם אחר שלא הפרישו שאין ברירה לומר זהו של שתוף וכשמסתפק ממנו שמא השתוף הוא שהלך והעמדנוה לדעת בית שמאי שסובר בשמועת המת בבית שאין ברירה הא לדעת בית הלל יש ברירה בכל שמדברי סופרים והלכה כבית הלל הלכך משתתפין באוצר:
מתוך דבריו למדת ששמועת המת בבית מתורת ברירה ולטהר פתחים למפרע נגעו בה. ויש שואלים בה היאך לא הביאו כמה שמועות שתלויות בדין ברירה בתלמוד אלא שלדעתם טעם האומר שאין משתתפין באוצר או מפני שעיקר דעתו להניחו ואינו גומר בדעתו להסתפק ממנו ואפי' אמר כן בפי' אין זה כלום ואנן סהדי שאין כאן גמר דעת ושמועת המת בבית לא נאמרה לטהר פתחים למפרע ומתורת ברירה אלא מכאן ולהבא שלדעת בית שמאי אין מחשבתו מועלת אלא אם כן קדמה למיתתו וזהו אין משתתפין באוצר שמאחר שהאוצר עומד מתחלתו להיות החבית משתמרת שלמה כמות שהיא אין מחשבתו מועלת שיסתפק ממנה לכשירצו בני המבוי ליטול חלקם והוא מה שהקנה להם ואין שתוף אלא בדבר העומד להסתפק לא בדבר העומד להצניע או לסחורה ולדעת בית הלל מחשבה מועלת. ואעפ"י שבמקום אחר פרשו שמועת המת בבית מתורת ברירה מכל מקום בכאן סובר רב הושעיא שאין מחלקתם אלא בדעת זה ומכל מקום הלכה משתתפין באוצר:
וענין המת בבית ולו פתחים הרבה כבר ביארנוהו במסכת יום טוב פרק ראשון:
הוזכר עוד מעשה בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימי' ואחר שלשה למילתו היה שאין כאן סכנה אלא צער התינוק או שמא קודם מילה ואמ' להו רבא לישיילוה לא מיה אי צריכה ליחים ליה עכו"ם אגב אמיה והענין שמשבעה ועד שלשים מחללין עליה את השבת על ידי עכו"ם אחר שאפשר להחם לאמו מוסיף בשבילו ואין כאן שבות הא משום התינוק לבד אסור ואפי' קודם מילה על הדרך שביארנו. ויש מעמידין אותה תוך שבעה שמחללין עליה אף על ידי ישראל ואין גורסין אלא ליחים ליה אגב אמיה. ואם תאמר והיאך מוסיפין על ידי תינוק והרי אמרו במסכת מנחות שתי תאנים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחר אסור לו ללקוט שלש. ותירצו בתוספות שבבשול ודאי הדין כן ואפי' בחתכה אחת שהאוכל חשוב הוא כחלקים מחוברים אבל משקה אינו אלא כגוף אחד וכשם שחולה הצריך למקצת פרי אין אומרים לקוץ מקצתו אף משקה כן. והביאו ראיה מדבריהם שהרי יום טוב אסור למלאכה שלא לצרך ואעפ"י כן מחמין קיתון של מים אעפ"י שאינו צריך אלא למקצתו והרי בכאן אין שבח למים ברבויין שתאמר שהתירו מפני שבכך הן משביחות אלא שהותרו מטעם זה שכתבנו. אלא שלענין הסוגיא אין הפי' מחוור והיאך אנו משתדלים להקל כל כך שנשאל את פיה בלא תביעתה וכי אומרי' פתח פיך לאלם באסורין. ועוד כששאלו והא אכלא תמרי כלומר ונמצא שבריאה היא והשבנו תונבא הוא דנקיט לה כלומ' שבוש הדעת והיאך נקל כל כך על ידי ישראל אלא שמכל מקום לענין הוראה נראין דבריהם:
הוזכר בסוגיא זו מעשה בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה ואמ' רבא פנו לי מנאי לבי נשי וכו' ונראין הדברים ששתי חצרות סמוכות זו לזו היו ופתח בינייהו ולא עירבו זה עם זה וחצר שהיה רבא דר שם היו בו בתים חיצון ופנימי והפנימית היתה בית הנשים והחיצונה הפתוחה לחצר היתה בית התשמיש והיה רבא דר שם והי' לו שם חמין טמונים וכששמע שנשפכו חמין של תינוק שהיו בחצר אחרת הסמוכה לו הוציאו את החמין בחצרו ונמלך לבטל לבעל החצר שהתינוק בתוכה רשות חצרו וצוה לפנות כליו לחדר הפנימי מפני שנתירא שאם יעמוד בבית החיצון יטעה להוציא משם לחצר והמבטל רשות חצרו אסור לו להוציא מביתו לחצר וכששאלוהו היאך בטל מחצר לחצר אף הוא השיבם שהוא סובר כר' יוחנן שיש בטול מחצר לחצר על הדרך שביארנו וחזרו ושאלוהו וליתיב מר אדוכתיה ויבטל רשות חצרו ואם נתירא שמא יטעה להוציא מביתו לחצר יבטלנו מעט רגע עד שיביאו החמין מחצרו לחצרם ואחר כן יחזרו הם ויבטלו לו אותו רשות כלומר שיחזרוהו לו ובזמן מועט כזה אין בו חשש טעות והרי אמרו מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שנים הדרים בחצר אחת ולא עירבו מבטל זה רשותו לזה עד שיוציא או יכניס הצריך לו ולכשישלים חפציו יחזור זה ויבטלנו לו. והשיבם שבזו סובר הוא כשמואל שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין וחזרו ושאלו ומאחר שאתה סובר שאין מבטלין וחוזרין ומבטלין היאך אתה סובר שיש בטול מחצר לחצר והלא שני דברים אלו תלויים הם אחד בחברו שלא אמרו אין מבטלין וחוזרין ומבטלין אלא מפני שכשבטל זה את רשותו לחברו נסתלק הוא משם לגמרי והרי הוא כבן חצר אחרת עד שאם יחזרו ויבטלו לו נעשה כמבטל מחצר לחצר. ופי' הדברים כעין חצר אחרת הסמוכה לו שמאחר שהיה לו בשבת זכות בחצר אין דני' אותו כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין מבטלין לו אלא כבני חצר אחרת הסמוכה. ומכל מקום לדעת האומר אין חוזרין ומבטלין לא אמרה אלא שאף בכיוצא בזה אין לו בטול מחצר לחצר. והשיבם שאין זו תלויה בזו אלא אעפ"י שהם כבני אותה חצר או שיש בטול מחצר לחצר אין בטול אחר בטול שלא יהו דברי חכמים כחוכא וטלולא כלומר עכשו בטלנו רשותנו ונאסרנו והותרו האחרים ועכשו חזר ובטלו הם רשותם ונאסרו הם ואנו הותרנו ונמצאת מקצת היום מותרים. וחזרו ושאלו על מחלקת רב ושמואל בענין בטול אחר בטול שלדעת רב מבטלין וחוזרין ומבטלין ולדעת שמואל אין מבטלין וחוזרין ומבטלין לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מיפלגי. והענין הוא שנחלק במבטל רשות חצרו אם בטל רשות ביתו אם לאו כמו שנזכר בפרק פסים [כו:] רב דאמ' מבטלין וחוזרין ומבטלין כרבנן שסוברים רשות ביתו לא בטל כלומר שהמבטל לא לגמרי נסתלק ואין דינו כמחצר לחצר ושמואל דאמ' כר' אליעזר שאף רשות ביתו בטל ומאחר שנסתלק לגמרי הוה ליה כמחצר לחצר ונמצא ששניהם סוברים אין בטול רשות מחצר לחצר אלא שאפשר לפרש נסתלק לגמרי והרי הוא כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין מבטלין לו. והשיבו בה אמ' לך רב אנא דאמרי אפי' לר' אליעזר עד כאן לא אמ' ר' אליעזר התם אלא משום דבית בלא חצר לא דיירי בה אינשי אבל לענין אסתלאקי לדונו כבן חצר אחרת שלא יוכל לחזור ולקבלא לא. ושמואל דאמ' איכא דאמרי אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא דמאי דבטיל בטיל מאי דלא בטיל לא בטיל אבל במאי דבטיל מיהא נסתלק לגמרי והוה ליה כבן חצר אחרת. וחזרו והעמידו דבריהם במחלקת אחרת ממה שאמרו מי שנתן רשותו לבני חצר מצד ששכח ולא עירב עמהם ולאחר שבטל רשות והוציא מבית לחצר בין בשוגג בין במזיד אוסר על בני חצר דברי ר' מאיר מפני שחזרה לו רשותו ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר מאי לאו בהא קמיפלגי דר' מאיר סבר חוזרין ומבטלין שהרי לא נסתלק לגמרי הואיל ואף בשוגג חזרה לו ולר' יהודה נסתלק לגמרי ובשוגג מיהא לא חזרה לו ומאחר שנסתלק לגמרי הרי הוא כנכרי ואין חוזרין ומבטלין לו. ואף בזו השיבו דלכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין ובדין היה שבשוגג לא תחזור לו אלא דר' מאיר קניס שוגג אטו מזיד דבמזיד מיהא כלם מודים בו אחר שלא החזיקו בני מבוי קודם חזרה והוא הדין שהיה יכול לתרץ (דכלי) [דלכולי] עלמא חוזרי' ומבטלי' אלא שלדעת רבא הוא תופשה שסובר אין חוזרין ומבטלין וחזר רב אשי והעמידה במחלקת ר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן:
זהו ביאור המשנה דרך קצרה:
ולענין פסק כבר התבאר שמבטלי' מחצר לחצר ולענין מבטל רשות שחזר והוציא קודם שהחזיקו בני מבוי הלכה כר' יהודה שבשוגג אינו אוסר במזיד אוסר הא לענין בטול אחר בטול גדולי הפוסקי' כתבו שהלכה כרב וחוזרין ומבטלין וכדעת רב אשי שהעמיד מחלקתם במחלקת ר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן. ואם כן מה שאמרו בפרק חלון [עט.] בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן נתמעט התבן מעשרה טפחים [שניהם] אסורים כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו הוא אסור וחברו מותר. והעמדנוה אפי' בהדר חד מנייהו ובטיל מחבריה וקמ"ל דאין חוזרין ומבטלין. לדעת גדולי הפוסקי' לא נאמר כן אלא לר' אליעזר. וכן מה שאמרו בפרק זה נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים והקשו שמעת מנה מבטלין וחוזרין ומבטלין עד שדחו לא דכולי עלמא אין חוזרין ומבטלין והכי קאמ' אם נתנו לו רשותם מעקרא לא נאמר בדוקא אלא דרך דחייה ומשא ומתן כלומ' אי משום הא לא איריא. ויש מתמיהים בה שהרי לדעת זה כשאתה מעמיד מחלקתם בדרבנן ור' אליעזר אתה מפרש ששניהם סוברים אין בטול מחצר לחצר ואנו כבר פסקנו שהלכה יש בטול והיאך אתה מזכה שטרא (לבתרי) [לבי תרי]. אלא שמפני זה פרשנו למעלה שזה שנסתלק לגמרי אנו דנין כנכרי דעלמא שלדברי הכל אין בו בטול ומכל מקום חוזרים ומבטלים ואין חוששין לחוכא וטלולא ונמצא שהלכה יש בטול מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין. ומכל מקום יש מפרשי' דאיתא לדרב אשי להעמיד מחלקתם כר' אליעזר ורבנן ורב כרבנן אבל שמואל אפשר שאף הוא סובר כרבנן ולא מטעם הנזכר בגמרא באנא דאמרי' אפי' לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא דהיכא דבטיל בטיל וכו' שהרי אותו הטעם כבר נדחה מדברי רב אשי אלא מטעם חוכא וטלולא שאותו הטעם לא נדחה ואיתא לדרב אשי ואיתא לדרבא והלכך הלכה יש בטול מחצר לחצר ואעפ"י כן אין חוזרין ומבטלין וכן פסקוה גדולי המפרשי' והביאו ראיה לדבריהם משמועה שבפרק חלון בבית שבין שתי חצרות ומשמועה הנזכרת בפרק זה בנתנו לו רשותם כמו שהזכרנום למעלה אלא שמכל מקום. גדולי המחברים פסקו כדעת ראשון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה