ערוך השולחן אורח חיים תקכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקכז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני עירובי תבשילין
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט

סימן תקכז סעיף א[עריכה]

הענין של עירובי תבשילין כפי הנראה מפסחים (מו ב):

מן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב, דכתיב (שמות יב טז): "אך אשר יאכל לכל נפש". ושבת ויום טוב חדא קדושה היא, דתרווייהו "שבת" אקרו, וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום – מותר לבשל למחר (רש"י). ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה, שמא יאמרו: אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוהו עירובי תבשילין – אית ליה הכירא, עיין שם.

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ריש פרק ששי, שכתב:

יום טוב שחל להיות ערב שבת – אין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת. ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול. שקל וחומר הוא: לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול...

עד כאן לשונו. ואין לשאול: הא קיימא לן הכנה דאורייתא, ואין יום טוב מכין לשבת, כמו שכתבתי בסימן תקיג? דאינו כן, דזהו בהכנה בידי שמים, כמו ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה, ולא בתבשילין מוכנים אלא שצריכין בישול ואפייה (תוספות ריש ביצה).

וגם אין זה עניין להנמצא בש"ס מחלוקת אם שבת ויום טוב קדושה אחת או שתי קדושות, דזהו למילי דרבנן לעירוב, ומוקצה, ונולד, וכיוצא בהם. אבל מן התורה קדושה אחת הם, ומן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב.

סימן תקכז סעיף ב[עריכה]

אבל יש מרבותינו שאמרו דאנן לא קיימא לן דצרכי שבת נעשים ביום טוב, דזה שאומר כן בגמרא שם לית ליה "הואיל". אבל למאן דאית ליה "הואיל" – ההיתר הוא משום "הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה", כמו שאומר שם מפורש בגמרא. ואנן קיימא לן דאמרינן "הואיל". ולכן האופה מיום טוב לחול – אינו לוקה. ואף על גב דמשום "הואיל", מכל מקום איסורא מיהא איכא, אך על ידי עירובי תבשילין הותר האיסור.

(ר"ן שם, והגהות מיימוניות שם בשם תוספות ורבני צרפת, וסמ"ג בהלכות יום טוב. והרמב"ם סובר דבזה לא נחלקו רבה ורב חסדא, עיין בית יוסף. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקכז סעיף ג[עריכה]

ויש נפקא מינה לדינא בין הטעמים: דלהרמב"ם מותר לבשל מיום טוב לשבת אפילו סמוך לחשיכה, כיון שמן התורה מותר, והניח עירובי תבשילין. אבל אי מטעם "הואיל" – אסור סמוך לחשיכה, דהא לא חזי לאורחים. וכיון שאסור מן התורה – מאי מהני עירוב תבשילין? וכן כתב הסמ"ג שם (וכן כתב המגן אברהם ריש סימן זה).

ולפי זה יש ליזהר שלא לבשל בערב שבת ביום טוב סמוך לערב. והעולם אין נזהרים בזה. אבל בירושלמי ריש פרק שני דביצה מפורש גם כן כהרמב"ם, דפריך שם:

איתא: חמי דבר תורה הוא אסור, ועירובי תבשילין מתירן (בתמיה)? אמר רבי אבוה: בדין היה שמבשלין מיום טוב לשבת. אם אומר את כן, אף הוא מבשל מיום טוב לחול?

עד כאן לשונו, וזהו כהש"ס דפסחים שם.

(ועוד תמוה לי: דאי סלקא דעתך משום "הואיל", איך לא הזכיר הש"ס ריש פרק שני דביצה עיקרא דהיתרא ד"הואיל"? ובפרט דב"הואיל" יש מחלוקת. אבל אם מעיקרא דדינא מותר אינו צריך לבאר. והש"ס דפריך שם "מנא הני מילי", כלומר דצריך עירובי תבשילין, אדרבא הוה ליה למיפרך: "איך מותר בעירובי תבשילין?", כדפריך בירושלמי. אבל אם מעיקר הדין מותר, כבר אמר זה בפסחים. אבל ב"הואיל" – אי אפשר לומר כן, דהא ב"הואיל" יש שם פלוגתא, והש"ס שם לא הכריע ההלכה, הוה ליה לבאר על מקומו דהלכתא כרבה, דאמרינן "הואיל". ועוד קשה לי: דאי מטעם "הואיל" מותר מן התורה, אם כן גם לחול כן? ולהדיא מבואר ברמב"ם פרק ראשון דמן התורה אסור, אלא שאין לוקין, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקכז סעיף ד[עריכה]

ועירובי תבשילין סמכו רבנן אקראי, כמבואר בגמרא ריש פרק שני (טו ב). ובטעמא נחלקו רבא ורב אשי. דרבא אמר דתיקון שבת הוא, כדי שיברור מנה יפה לשבת כמו ליום טוב, שלא יכלה הכל ביום טוב הקודם לשבת. ורב אשי אמר דתיקון יום טוב הוא, כדי שיאמרו: אם לשבת אסור לבשל בלא עירוב תבשילין – קל וחומר לחול.

וכתב הרא"ש שם שיש נפקא מינה בין הטעמים: דלרבא צריך דווקא שיניח העירובי תבשילין בערב יום טוב, כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לעשותו אפילו קודם ערב יום טוב. והלכה כרב אשי, דהוא בתראה.

וכן פסקו בטור ושולחן ערוך סעיף יד, כגון בסוכות שחל ביום חמישי שצריך עירוב תבשילין לסוכות, ולשמיני עצרת יכול להניח קודם סוכות, ולסמוך עליו גם על שמיני עצרת, אם העירוב בשלימות וראוי לאכילה. ועוד יתבאר בזה בסייעתא דשמיא.

סימן תקכז סעיף ה[עריכה]

ומהו לשון "עירוב"? כתב הרמב"ם שם, וזה לשונו:

למה נקרא שמו "עירוב"? שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת, משום היכר כדי שלא יעלה על הדעת שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל לבו ביום...

עד כאן לשונו, ולדבריו הוי "עירוב תבשילין" רק שם המושאל מ"עירובי חצרות". דבשם הכוונה שמערב הרשויות להיות כאחד, והושאל זה השם לכאן מפני שהעניין אחד, משום היכר. אבל הראב"ד פירש דגם כאן הוא לשון עירבוב, שמערב היום טוב והשבת, לעשותם יחד. וגם בתחומין כן, שהוא מערבב התחומין שלא היה יכול לילך, עיין שם. ורבינו הרמ"א כתב בסעיף א, וזה לשונו:

פירוש עניין ה"עירוב" – הוא שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת, עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת. ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב, אלא גמר אותה.

עד כאן לשונו, כלומר: דלכן נקרא "עירוב", שמערבב תבשילי שבת, אותן שקודם יום טוב עם אותן שביום טוב, להורות שביום טוב היא רק גמר ולא התחלה, דהתחלה אסורה ביום טוב. ובזה תתחזק האיסור אצל כולם לבשל מיום טוב לחול, דאם לשבת אסור – כל שכן לחול.

סימן תקכז סעיף ו[עריכה]

ולפיכך יום טוב שחל להיות בערב שבת, ולא הניח עירובי תבשילין – אסור לבשל בתחילה לצורך שבת, בקדירה בפני עצמה. דבקדירה אחת – הרי יכול לבשל כמה שירצה, ואפילו דרך הערמה כמו שכתבתי בסימן תקג, ורק בקדירה בפני עצמה אסור.

אבל יכול הוא לבשל כמה קדרות ליום טוב, ולומר שרוצה לאכול מכל קדירה וקדירה, ואוכל מכל קדירה ומשייר לשבת מכל קדירה. ועל ידי עירוב מבשל בתחילה לשבת, מפני הטעמים שבארנו.

ויכול להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה, כמו עירובי חצרות. ואם קיבל עליו יום טוב – אסור. ו"ברכו" לא הוי קבלה עד אחר תפילת יום טוב (ט"ז סעיף קטן ג). ויש אומרים ד"ברכו" הוי קבלה (מגן אברהם סעיף קטן א), ועיין מה שכתבתי בסימן רסא.

ואם הוא בבית הכנסת ועדיין לא התפלל מנחה, וכשילך לביתו לעשות ערובי תבשילין יעבור זמן מנחה, ואם יתפלל מנחה יעבור זמן ערובי תבשילין – מוטב להתפלל מנחה ולא להניח ערובי תבשילין, ויקנה קמחו לאחרים כמו שיתבאר (שם).

סימן תקכז סעיף ז[עריכה]

כתב הרמב"ם ז"ל דאין עושין עירוב זה בפת אלא בתבשיל, עיין שם. ומבואר דסגי בתבשיל לחוד, וכן פסק רש"י ז"ל (יז ב דיבור המתחיל "כתנא"), ושאלתות, ור"י בעל התוספות. דאף על גב דרבי אליעזר אומר שם אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל, מכל מקום רבי יהושע פליג עליו בירושלמי ואמר: אופין ומבשלין על המבושל.

אבל בה"ג ורבינו תם פסקו דצריך פת ותבשיל, כיון דבש"ס לא הביא רק דברי רבי אליעזר. ופסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ב דלכתחילה צריך פת ותבשיל, ובדיעבד די בתבשיל לחוד, דהלכה כרוב הפוסקים.

סימן תקכז סעיף ח[עריכה]

ושיעור התבשיל הוא כזית, בין לאחד בין למאה בין לאלפים, בין בתחילתו בין בסופו. כלומר: להניח בתחילתו – די בכזית. ואם הניח הרבה, ונאבד ונשאר מעט – אינו די בפחות מכזית (גמרא טז ב). וממילא דגם פת למי שמצריך פת – גם כן בכזית.

ויש מן הפוסקים שהביאו ירושלמי: דפת בכביצה, ותבשיל בכזית (עיין בית יוסף). ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ג דיש מצריכים לכתחילה בפת כביצה, וכן נוהגין לכתחילה. עד כאן לשונו. כלומר: דבדיעבד הא לא בעינן פת כלל.

ואמנם לפנינו לא נמצא זה בירושלמי. ואדרבא דרב אומר שם בכזית, ורבי יוחנן סבירא ליה אפילו בפחות מכזית, עיין שם. וגם הא הירושלמי הביא הך דרבי יהושע, דדי בתבשיל בלבד. אמנם כיון שהפוסקים הביאו זה – מסתמא כן היתה גירסתם בירושלמי, ויש לכתחילה ליזהר בזה. והירושלמי אליבא דרבי אליעזר קאמר, וממילא דאנן דלכתחילה עושין כרבי אליעזר כמו שכתבתי – יש לנו לעשות כן.

ומשמע דבערובי תבשילין – אפילו פרוסה מהני, דלא כבעירובי חצרות דצריך דווקא שלימה. דהתם הוי משום קפידא דשכנים, ובעירובי תבשילין לא שייך זה.

סימן תקכז סעיף ט[עריכה]

וצריך שיהא תבשיל זה ראוי ללפת בו את הפת כבשר, ודגים, וביצים, ושארי מיני תבשילין שאוכלין הפת בהם. ולכן אין מערבין בדייסא, ובלשוננו קס"א. ואפילו מי שאוכלם עם לחם – בטלה דעתו, דזהו כמו לחם עם לחם. וכן כל מיני ליפתן שאין אוכלים עם לחם, כמו צימע"ס וכיוצא בזה – אין מערבין בהם.

ונראה לי דתבשיל עב של חטים ושעורים, וכן כל מיני טיגון מקמח – מערבין בהם, דאף שאין אוכלין אותם עם לחם – אינהו גופה הוי כלחם. ולכן דייסא של חטים ושעורים – מערבין בו.

כן היה נראה לי, אבל רש"י ז"ל פירש בברכות (לו ב): דייסא של חטים כתושות – אלמא דאינו מועיל. וצריך לומר הטעם משום דממה נפשך: אם שם תבשיל עליו – צריך שיהא דרכו לאכלו בלחם. ואם אין שם תבשיל עליו – הרי הוא פת ואינו מועיל. ולפי זה כל מיני טיגונים וכל מיני קסע"ס – לא מהני לעירובי תבשילין. וכן הלכה.

סימן תקכז סעיף י[עריכה]

תבשיל זה שאמרו: אפילו צלי, אפילו שלוק, כלומר שלא נתבשל כראוי או נתבשל יותר מדאי; אפילו כבוש בחומץ או בחרדל, או נכבש במים מעת לעת, והוא טוב לאכילה דכבוש הוי כמבושל; ואפילו מעושן אם הוא טוב לאכילה – הוי כמבושל. ואפילו בבישול קל כהדחה בעלמא, כמו דגים קטנים שיש בהם מין שמדיחין אותן במים חמים, וזהו גמר בישולן לאכילה – גם כן יוצאין בזה, דשם בישול עליו. ואפילו דברים הנאכלים חיים, כשבישלן ומלפתין בהם את הפת, כגון תפוחים וכיוצא בהן, אם ראוים ללפת הפת.

ואף שלעניין בישוליהם אין להם דין בישול, וכן דברים שאין עולין על שולחן מלכים כמו דגים קטנים, אף על פי שלעניין בישוליהם אין בהם משום בישול – מיהו לעירובי תבשילין הוי בישול. וכן כל מיני פירות וירקות הנאכלים חיים, אם בישלם ודרך ללפת בהן את הפת – מערבין בהם עירובי תבשילין.

סימן תקכז סעיף יא[עריכה]

והנה מליח לא נזכר בפוסקים, ומבואר להדיא דמליח לא מהני לעירובי תבשילין. ולכן אין מערבין בהערינ"ג, כשלא בשלו ולא טגנו. וגרע מכבוש, דכבוש באיסורים הרי הוא כמבושל, ומליח הוי רק כרותח. ואף על גב דבעירובי תבשילין די ברותח בלבד, ואפילו אינו רותח כלל, כי הך דדגים קטנים דבהדחה בעלמא הוי כמבושל – שאני התם, דזהו דרך בישולן. והרי גם בשבת חייב על זה, כדתנן בשבת (קמה ב). אבל מליח הוה כחי.

ומכל מקום תמיהני על הטור והשולחן ערוך, למה לא כתבו דאין מערבין במליח? דבכל העניינים כשמדברים בכבוש מדברים גם במליח. ובאמת יש מן הגדולים שאומר דבמליח הוי עירוב, ואם הניח בהערינ"ג הוי עירוב (שערי תשובה בשם חכם צבי). ועוד כתב דבין בכבוש ובין במליח – יניח בלא ברכה, ורק יאמר "בהדין עירובא" (שם).

ותמיהני, שהרי להדיא מוכח בגמרא (טז א) דלא מהני, שאומר שם אמר רב: דגים קטנים מלוחים אין בם משום בשוליהן. אמר רב יוסף ואם צלאן אינו יהודי – סומך עליהם משום עירובי תבשילין, עיין שם. ולמה לא קאמר רבותא דאפילו בהמליח יוצא עירובי תבשילין?

ודוחק לומר דקא משמע לן דגם כשצלאן אין בהם משום בישוליהן. ועוד דהתוספות (פרק "אין מעמידין" לח ב דיבור המתחיל "דגים") מפרשים דהך ד"מלוחים" – הכוונה כשבישלן אחר כך, והוי רבותא יותר מצלאן. ובצלאן – לא גרסי כלל שצלאן אינו יהודי, עיין שם.

ולכן ברור הדבר דאין יוצאין עירובי תבשילין במליח (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ג). ובכבוש וודאי צריך לברך, כיון דאיתא כן בגמרא וברמב"ם וטור שולחן ערוך.

(אף שבתוספתא פרק שני ליכא כבוש, עיין שם, מכל מקום כיון דבש"ס מפורש – מה לנו לתוספתא.)

סימן תקכז סעיף יב[עריכה]

עירובי תבשילין – אינם צריכים לבשל לכתחילה תבשיל בעד עירובי תבשילין, אלא אפילו משיורי מאכל – די לעירובי תבשילין. וכך אמרו חכמינו ז"ל (שם), דאפילו על עדשים שבשולי קדירה – סומך עליהם מערב יום טוב על עירובי תבשילין, כשיש בזה כזית. וכן סומך על השמנונית הנדבק בסכין, כשראוי לאכילה, ויש בזה כזית.

ובוודאי דלא נאה לכתחילה לעשות דבר מצוה בשיריים כאלו, אך הש"ס מיירי אם אין לו דבר אחר. מיהו על כל פנים מזה שמענו שאינו צריך תבשיל מיוחד לערובי תבשילין.

סימן תקכז סעיף יג[עריכה]

ודע דרוב העולם מניחים עירובי תבשילין בבשר מבושל. וכשחל יום טוב ביום חמישי ויום ששי, שמניחין העירובי תבשילין ביום רביעי, על פי רוב מתקלקל עד שבת, ובטל העירוב.

ולכן יש על כל אדם ליזהר בזה. ולכן אנחנו נוהגים להניח על ביצה מבושלת, דהביצה אינה מתקלקלת. וההמון אינם בקיאים בזה, וכמה פעמים ראינו שכשהולכים בשבת ליטול הבשר המבושל שהניחו עליהם את העירובי תבשילין – נתקלקל מאד, ומשליכין אותו לחוץ. ולכן יש ליזהר בזה מאד.

סימן תקכז סעיף יד[עריכה]

מצוה על כל אדם לערב בפני עצמו, ולא לסמוך על של חבירו. ומכל מקום מצוה על כל גדול העיר לערב בשביל כל העיר, מפני שכמה בני אדם טרודים בערב יום טוב, ושוכחין על זה לגמרי.

ועכשיו אנו נוהגים להדביק פתקאות בבתי כנסיות ובשווקים, שכתוב עליהן "עירובי תבשילין". ובזה כל העובר – יזכור ולא ישכח.

וממילא כשמערב על אחרים – צריך לזכות להם על ידי אחר כדי שיצא מרשותו, כמו שיתבאר. ובלא זה – אינו מועיל. ולכן אף על פי שבסידורים נדפס הנוסחא "בהדין עירובא... לנא ולכל הדרים בעיר הזאת", כיון שלא זיכה על ידי אחר – אינו כלום.

ודבר זה מוטל על רב העיר, ובזה אפילו כשימצא מי ששכח, או נאנס, או שהניח עירוב ונאבד, או עם הארץ שאינו יודע לערב, או נשים שאין להן בעל שאינן יודעות לערב – יוצאין בהעירוב של גדול העיר.

סימן תקכז סעיף טו[עריכה]

אבל מי שלא שכח, ויכול לערב, אלא שסומך את עצמו לכתחילה על גדול העיר – נקרא "פושע", ואינו יוצא בו. כן פסקו הטור ושולחן ערוך סעיף ז, וזהו מדברי הרא"ש (פרק שני סימן ג). ודייקא לה ממעשה דסמיא שם (טז ב), ששכח שני פעמים מלהניח עירובי תבשילין, וקרי ליה שמואל "פושע", עיין שם. וכל שכן מי שאינו שוכח, וסומך עצמו על גדול העיר, דמקרי "פושע" (כן צריך לומר בכוונת הרא"ש, כמו שכתב הק"נ).

ומפרש בגמרא ד"פושע" – לא מהני סמיכה אגדול העיר. אבל רש"י פירש שם דאין דעת הגדול על הפושעים. ויש מי שתופס דרש"י חולק אדין זה, מדכתב ששמואל אמר שאין דעתו על הפושעים – מוכח מזה דאם היה דעתו היה מועיל; וחולק על דינו של הרא"ש (ט"ז סעיף קטן ט). וכן כתב הרשב"א, דאם היה דעתו עליו – מהני (עיין בית יוסף). ועל פי זה כתבו דהרא"ש חולק עליהם.

סימן תקכז סעיף טז[עריכה]

ותמיהני: דאם הרא"ש היה חולק על רש"י – היה לו להביא דבריו ולחלוק עליו. ובאמת אין כאן מחלוקת, דוודאי גם הרא"ש מודה דאם מפורש דעתו עליו דמהני. ולמה לא יועיל? והיכן מצינו שקנסו בזה? אלא דהרא"ש קאמר דאינו יוצא בשל גדול העיר משום דסתמא אין דעת גדול העיר עליו, דאין דעתו על הפושעים. וגם רש"י פירש כן, דשמואל לא היה דעתו על הפושעים. וכמו ששמואל לא היה דעתו על הפושעים, כמו כן כל גדול העיר. וזהו שכתב הרשב"א, דאם מפורש היה דעתו עליו דמהני. רק את זה חידש הרא"ש, דכמו בשכחה שני פעמים – הוה פושע, כמו כן בלא שכח וסומך את עצמו על גדול העיר. ובזה לא מצינו דנחלקו רש"י והרשב"א עליו.

(אך הר"ן וודאי לא סבירא ליה דהרא"ש, דהוא פירש "פושע" את במאי דלא סמכית אדידי, עיין שם. ולפי זה אתי שפיר מה שהבית יוסף לא הביא רק דעת הרא"ש, דאם כל הני רבוותא פליגי – איך לא הביא דעתם? ואף שבבית יוסף נראה שתפס דפליגי כמו שכתב הט"ז, מכל מקום בשולחן ערוך חזר בו. ודעת הר"ן לא הביא, משום דבפירושא ד"פושע" – גם רש"י ורשב"א לא סבירא להו כר"ן כמובן. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקכז סעיף יז[עריכה]

ויש להבין בטעמו של הרא"ש: למה לא נסמוך לכתחילה על עירובו של גדול העיר? והלא בהרבה דברים אנו יוצאין על ידי אחרים, כמו קידוש והבדלה וכיוצא בהם. ולמה נקראנו "פושע"? בשלמא שכחה שני פעמים זה אחר זה – ניכר רפיונו במצוות, דאם לא כן כששכח פעם אחת – היה לו להשים על לב ולזכור. אבל למה לא נסמוך לכתחילה על הגדול?

ונראה לי דהנה שני טעמים נתבארו בערובי תבשילין:

  • אחד מפני כבוד יום טוב, שלא יזלזלו בו.
  • ואחד מפני כבוד שבת, שיברור מנה יפה לשבת, ולא יכלה הכל ליום טוב.

ולפי זה אתי שפיר: דנהי דלטעמא דכבוד יום טוב, שלא יזלזלו בו – מועיל גם על ידי אחר, לידע שבלעדי זאת אסור. אבל לטעמא דכבוד שבת, שיברור מנה יפה, איזו תועלת הוא במה שסומך על אחרים? הלא הוא על כל פנים יכול לכלות הכל ליום טוב. אך מי ששכח, או שהוא עם הארץ – בהכרח לסמוך רק על טעם אחד. אבל מי שלא שכח בוודאי מקרי "פושע", שלא חשש לטעם השני.

סימן תקכז סעיף יח[עריכה]

ויש בזה שאלה: ולמה לא הזכירו הטור והשולחן ערוך עיקר ה"פושע"? שבגמרא כששכח שני פעמים כמעשה דההוא סמיא, או שהיו שני רגלים זה אחר זה של עירובי תבשילין, או בהפסק רגל אחר. ועל כל פנים למה השמיטו כלל דבר זה?

ונראה לעניות דעתי דפשיטא להו לרבותינו, דהאידנא שהטרדא נתרבה בעונותינו הרבים – אי אפשר לומר על זה שם "פושע". וגם בזמן הגמרא אולי רק על אדם גדול, כההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה דשמואל – קרי ליה "פושע". ולכן הזכיר הש"ס דהוה מסדר מתניתא, כלומר דלאדם גדול כזה – וודאי הוה פשיעה, ולא לדידן. ובאמת דעתינו על כולם, וכן אפילו מי שידע ולא עירב גם כן. אנחנו דעתינו על כל מי שלא עירב, אלא שדבר זה לא שכיח אצלינו גם כן.

סימן תקכז סעיף יט[עריכה]

וכשמערב אל אחרים אינו צריך לפרט בפרטיות על מי, אלא מניח על כלל בני העיר. וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו, דסתמא דעתו על העיר ותחומה.

אבל מי שדר חוץ לתחום – אינו יוצא בזה, אלא אם כן פירשו בהדיא שמערב בשביל פלוני ופלוני הדרים חוץ לתחום. וגם בתנאי שיכול לבוא על ידי עירוב, והניח עירובי תחומין. וכשלא פירשו בהדיא – אף בעשה עירוב אינו מועיל, דבסתמא אין הכוונה רק על העיר ותחומה.

סימן תקכז סעיף כ[עריכה]

דבר פשוט הוא דהגדול המניח – צריך שיהא דעתו בשעת עשיית העירוב לשם בני העיר. אבל בני העיר, אף שלא היה דעתם אז לצאת בעירובו – גם כן יוצאים בו. ובעל כרחך כן הוא, דאם היו נזכרים – הרי היו מערבין בעצמן. דבנזכרו ולא עירבו בעצמן, הא נתבאר דלא מהני סמיכה על של גדול העיר.

ומכל מקום ביום טוב יש לו להודיעם שעירב בעדם, קודם שיתחילו לבשל על שבת. ולא יניחם לסמוך על אומד הדעת, דמסתמא עירב בעדם (ט"ז סעיף קטן י). אמנם אם יודעים שכן דרכו של גדול להניח בעדם – יכולים לסמוך עליו כששכחו מלערב, גם בלא הודעתו. והרמב"ם כתב שלמחר יכריז שהניח בעדם, עיין שם.

סימן תקכז סעיף כא[עריכה]

כבר נתבאר דכשמניח בשביל אחרים – גם כן צריך לזכות להם על ידי אחר, כדי שיצא מרשותו. ואינו מזכה להם לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, אלא על ידי אחר: או על ידי בנו ובתו הגדולים שאינם סמוכים על שולחנו, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים; ולא על ידי אשתו. והכל נתבאר לעיל סימן שסו בעירובי חצרות.

ויש מי שכתב דאם אין אשתו אוכלת עמו – מזכה לו על ידה, שהרי צריכה ערובי תבשילין בפני עצמה. ולא דמי לעירובי חצרות (מגן אברהם סעיף קטן א בשם ים של שלמה), ואפילו מקבלת פרס מבעלה. ודבר זה לא שכיח.

סימן תקכז סעיף כב[עריכה]

וכיצד יעשה? יאמר להזוכה: "זכה בעירוב זה לכל בני העיר". והזוכה מגביה מן השולחן טפח, כמו שכתבתי שם בסימן שסו. ואחר כך נוטלו מיד הזוכה, ואוחזן בידו, ומברך:

ברוך... אשר קדשנו... על מצות עירוב. בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפויי, ולבשולי, ולאטמנא, ולאדלקא שרגא, מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל הדרים בעיר הזאת.

ומניחן במקום המשתמר עד שבת, ובשבת יאכלם. ויש מוסיפין גם לומר "ולמיעבד לנא כל צרכנא". ובאמת בזה בלבד לכאורה יוצאים, שהרי בזה נכלל הכל. ואינו כן.

ומי שאינו יודע בלשון הקודש – יכול לומר בכל לשון שמבין. ונשים שלנו רגילות לומר שצריכין לשמוע ברכת העירוב והנחתו, כיון שהן עוסקות בצרכי שבת. והידור מצוה היא, ואין זה מעכב מדינא. ולא נזכר זה בשום מקום, ואין בזה טעם כלל.

סימן תקכז סעיף כג[עריכה]

הרמב"ם לא כתב רק "לאפות ולבשל", וכן הביא האור זרוע (סימן שמ"ז) מהירושלמי. אבל יש אומרים שצריך להזכיר הדלקת נרות בפני עצמה, ואם לא הזכיר ממעט בנרות (ר"ן והגהות מיימונות). ונוסחא שלנו הוא מבה"ג. ויש שכתבו שגם צריך לומר לאפקא מרשות היחיד לרשות הרבים (אור זרוע והג"א), וכתבו שאם לא הזכיר כל דבר בפרטיות, אלא אמר "למיעבד לנא כל צרכנא" – אינו מועיל (אור זרוע שם).

ואין הדברים מובנים כלל, אך כיון שהראשונים אמרו כן – בהכרח עלינו לקבלם, כי דעתם רחבה מדעתינו. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות (כב א דיבור המתחיל "ומדליקין" עיין שם). ויש שכתבו דאם רוצה לשחוט ביום טוב – צריך להזכיר זה בעירובי תבשילין. ואין המנהג כן, וגם לא להזכיר הוצאה (עיין ט"ז סעיף קטן יא שהאריך בזה). ועיין בסעיף לב.

סימן תקכז סעיף כד[עריכה]

כשחל יום טוב ביום חמישי וביום ששי, והניח ערובי תבשילין ביום רביעי – אסור לו ביום חמישי לבשל על שבת, ורק ביום ששי. דאנן בקיאין בקביעא דירחא, ויום ראשון הוא וודאי יום טוב. ואפילו בלא זה למה לנו להתיר על שבת מקודם דקודם? די לנו להתיר קודם שבת ממש.

ומכל מקום אם בשלו מיום חמישי לשבת – אין לאסור בדיעבד (ט"ז סעיף קטן יב). ויש מי שרוצה לאסור גם בדיעבד (רש"ל), ותימה הוא, ודעה ראשונה עיקר.

(הירושלמי שהביאו שצריך לומר "מיום טוב לחבירו, ומיום טוב לשבת" – זהו כשיום ראשון הוא ביום ששי, והשני בשבת, לכן צריך להזכיר יום טוב ושבת. ועיין ט"ז שם ובבית יוסף. ולפנינו לא נמצא זה בירושלמי כלל, וגם הנוסחא שבסעיף הקודם לא נמצא לפנינו.)

סימן תקכז סעיף כה[עריכה]

כתב הטור שיכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים, אפילו ליום טוב אחר. עד כאן לשונו. ורבינו הבית יוסף כתב בסעיף יד:

אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר – לכתחילה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו.

עד כאן לשונו. ביאור דבריהם: דכבר בארנו בסעיף ד דלרבא דהוי הטעם משום שיברור מנה יפה לשבת – אינו מועיל רק בערב יום טוב. ולרב אשי דהוה מפני כבוד יום טוב, שלא יזלזלו בו – מותר אפילו כמה ימים מקודם, עיין שם. ולכן הטור פוסק כרב אשי, דהוא בתראה, ולכן התיר גם לכתחילה לסמוך עליו ליום טוב אחר, ולא בעינן בערב יום טוב דווקא. ורבינו הבית יוסף סבירא ליה דלכתחילה אנו צריכין לחשוש גם לדרבא, לפיכך לא יעשה כן לכתחילה, ובדיעבד סמכינן אדרב אשי.

סימן תקכז סעיף כו[עריכה]

ושנינו במשנה דאם נאכל העירוב, או שנאבד קודם שהכינו לשבת – אינו יכול לאפות ולבשל אלא אם כן נשתייר ממנו כזית. ואף על גב דלפי הטעמים של רבא ורב אשי, הא מכיון שהניח את הערובי תבשילין הוה זכרון לשבת וזכרון ליום טוב, מכל מקום עיקרא דערובי תבשילין הוא שזה הוא התחלה לשבת, ואידך הוה גמר, כמו שכתבתי בסעיף ה. וזהו לשון "עירוב" לרבינו הרמ"א, כמו שכתבתי שם. ואם כן אם נאכל או נאבד – הרי אין התחלה של כלום.

ופשוט הוא דזהו כשנאכל ונאבד התבשיל, ולכן אף שהפת קיים – אינו עירוב. אבל אם הפת נאכל ונאבד, והתבשיל קיים – לית לן בה. ואפילו יש עדיין שהות בערב יום טוב להניח פת אחר, אולי דלא חיישינן ליה כיון דהעיקר הוא התבשיל, כמו שכתבתי בסעיף ז (וממגן אברהם סעיף קטן יד לא משמע כן, עיין שם) ולאחר שהכין כל צורכי שבת יכול לאוכלו.

ומיהו נכון להניחו לסעודת שבת. והמהר"ם היה רגיל לאוכלו בסעודה שלישית, ולצרף פת זה ללחם משנה, דכיון שנעשה בו מצוה אחת – נכון לעשות בו עוד מצוה.

סימן תקכז סעיף כז[עריכה]

ואם התחיל בעיסתו, ונאכל העירוב – גומר אותה עיסה. והוא הדין אם התחיל התבשיל – גומר אותו תבשיל שהתחיל, ואפילו לא העמיד אצל האש עדיין אלא הכינו לחותכו, או לשומו בקדירה וכיוצא בו.

והטעם נראה לי פשוט: דהא בארנו בסעיף הקודם מפני שאין כאן עדיין התחלה, וכאן היה ההתחלה בעת שהתחיל להכין לשבת. ופשוט הוא דאם הכין ליום טוב ועדיין לא אכלו, ורצו להכין לשבת, ונאכל או נאבד העירוב – יכולים להניח מה שהכינו ליום טוב על שבת, דזה נעשה בהיתר כשהיה העירוב קיים. ומה שכיוונו לשם יום טוב – מה בכך? אין הכוונה פוסלת בזה. ועתה יאפה ויבשלו ליום טוב.

(וזהו כוונת הראב"ד והשולחן ערוך סעיף יח. וממה שכתב "אפה ולא בישל... – הוא הדין לא אפה ולא בישל, וכן כתב הלבוש. והט"ז סעיף קטן טו האריך, והקשה על הלבוש, ואין דבריו מובנים. וגם מה שכתב המגן אברהם סעיף קטן יז, דאסור להניחו לחול, כוונתו בכהאי גוונא כשבישל ליום טוב יתיישב להניחו לחול אסור, אלא אם כן ממאכל רע לטוב, כמו שכתבתי בסימן תקו. ודע דזה שכתבנו דנאכל התבשיל אינו מועיל אם נשתייר הפת, ראיתי בשערי תשובה סעיף קטן יג בשם פני יהושע כתב יד, דסומכין על הפת, עיין שם. ולעניות דעתי אינו כן, לפי מה דקיימא לן כרבי יהושע בירושלמי, דאופין ומבשלין על המבושל. וצריך עיון. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקכז סעיף כח[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף יט:

מי שלא עירב – מותר להדליק נר של שבת. ויש אוסרין.

עד כאן לשונו. האוסרין הם הרא"ש והר"ן, דכמו שאסור לבשל ולאפות – כמו כן הדלקת הנר. והמתיר דייק לה רבינו הבית יוסף בספרו הגדול מהרמב"ם, שלא הזכיר הדלקת הנר בהעירוב, עיין שם.

ובאמת אין זו ראיה, דסבירא ליה דכל המלאכות נכללו בהעירוב כשהזכיר "לאפות ולבשל", אבל בלא עירב כלל – אסור להדליק גם כן (מגן אברהם סעיף קטן יח). ולפי עניות דעתי נראה לקיים דברי רבינו הבית יוסף מטעמא אחרינא: דהא נתבאר בסימן תקיד דמותר להדליק אפילו ביום טוב שני אחר מנחה. ולא הוי כמכין לחול משום דצריך לה לאותה שעה, כלומר שתאיר באותה שעה עצמה, בהיות היום קרוב להסתלק. אם כן – כל שכן שמותר להדליק ביום טוב בשביל אותה שעה עצמה, וממילא ישאר גם לשבת. וכן נראה לעניות דעתי עיקר. ואי משום שמדליק נרות הרבה – מי יכול למחות בידו כשרצונו שבאותה שעה יאירו הרבה נרות? ואי משום דבערב שבת הרי מוכרח להדליקם קודם השקיעה, שעדיין הוא יום גמור, מכל מקום הא צריך להם על שעת השקיעה ואחר כך עד שיהא לילה, כמו בשם.

סימן תקכז סעיף כט[עריכה]

מי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו – כך אסור לבשל לאחרים. ולא מיבעיא בביתו, שיאמרו שמותר לבשל בלא עירוב אותם שיודעים שלא עירב, ואין יודעים שהוא בשביל אחרים. אלא אפילו בביתם – אסור, דבזה מיגרע גרע מבביתו, דהרואים שמבשל בביתם לא יעלה על דעתם שהוא מבשל בשביל הבעל הבית הזה אלא בשבילו, ויסבורו שמפני שלא עירב – אסור לו לבשל בביתו, ובבית אחרים – מותר. ותצא מזה תקלה (ט"ז סעיף קטן יז).

סימן תקכז סעיף ל[עריכה]

וכן אחרים אסורים לבשל בשבילו. ואין לו תקנה אלא שיתן במתנה קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו, ונעשה כשלהם, והם אופין ומבשלין לו. ואפילו בביתו, דהרואה יבין דשל אחרים הוא, דאם לא כן מה להם לבשל בביתו? והקניין יהיה במשיכה, ולא בקניין סודר, דמיחזי כי עובדא דחול.

וכן נראה לעניות דעתי תקנה אחרת, שהם יכולים לבשל הרבה באותה קדירה משלהם ויתנו לו, ואחר יום טוב יחזיר להם. דהא בקדירה אחת מותר לבשל הרבה, כמו שכתבתי בסימן תקג.

סימן תקכז סעיף לא[עריכה]

איתא בגמרא (כא ב):

מי שלא הניח עירובי תבשילין – אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדירה אחת, ומדליקין...

ולכאורה משמע שאחרים עושין לו, ולא הוא. אבל בתוספתא וירושלמי מבואר להדיא דגם הוא בעצמו יכול לעשות, ולשון הגמרא "אופין לו" – אבני ביתו קאי. כן פסקו הרא"ש, והר"ן, והטור, והשולחן ערוך. והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה, ולא נודע טעמן. (עיין בית יוסף שכתב דפסקו כרבא, אבל מנלן דרבא פליג על דין זה?)

מיהו כל רבותינו פסקו זה להלכה. ויש שרצונו לומר: דווקא כשאין אחרים למי להקנות קמחו. וגם זה לא נהירא, וכן פסקו הגדולים (בית יוסף, וים של שלמה, ומגן אברהם סעיף קטן כ, ואליה רבה סעיף קטן כז). דכל כדי חייו התירו רבנן, כיון דמן התורה מותר לגמרי, אי משום דצרכי שבת נעשים ביום טוב, אי מטעמא ד"הואיל", כמו שכתבתי בריש הסימן.

סימן תקכז סעיף לב[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף כ דאם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר "בדין יהא שרא לנא למעבד כל צרכנא" – הוי כמי שלא עירב כלל. עד כאן לשונו.

וכבר כתבנו זה בסעיף כג, ושהדברים אינן מובנים. וראיתי מי שתמה עליו בזה (ט"ז סעיף קטן יח). והלבוש כתב הטעם משום דלשון זה משמע שרוצה לעשות כל המלאכות כמו בחול, וזה אי אפשר, עיין שם. וגם זה תמוה, דהא התבשיל מוכיח עליו.

ויש מי שכתב דהעיקר הוא אמירת "בהדין", כדי שיברור מנה יפה לשבת (מגן אברהם סעיף קטן כג), וגם כן אינו מובן, דהא אנן קיימא לן דהעיקר הוא הטעם שלא יזלזלו ביום טוב, כמו שכתבתי בסעיף ד ובסעיף כה. ועוד: דהא אמר "בהדין", וכי מפני שלא אמר "לאפויי ולבשולי" – הלא העירוב לפניו, ויברור מנה יפה?

וזה נראה להלכה שאין לעשות ברכה אחרת (ט"ז שם), אלא יאמר "בהדין" הנוסחא כהלכתו. ואם עבר כל יום ערב יום טוב, ולא תיקן זה – בהכרח לנו לחשוש לדעת האוסרים, ולהקנות קמחו לאחרים.

(ואולי אם אי אפשר לעשות כן – יש לסמוך בשעת הדחק על הט"ז, ויבשל לשבת. דבדרבנן יש להקל בשעת הדחק.)

סימן תקכז סעיף לג[עריכה]

עוד כתב דמי שמתענה ביום טוב – אסור לבשל לאחרים, אפילו לצורך בו ביום. דהוי כמו שלא הניח עירוב, שאינו מבשל לאחרים. עד כאן לשונו.

כלומר: כמו דביום טוב שחל בערב שבת, מי שלא עירב אסור לו לבשל על שבת, גם לו גם לאחרים – כמו כן בכל יום טוב. שהתורה התירה "אשר יאכל לכל נפש", וזה שמתענה ואינו צריך לבשל בשבילו – אסור לו לבשל גם לאחרים. וממילא דגם ביום טוב שחל בערב שבת, אפילו הניח עירובי תבשילין – אסור לו לבשל על שבת, דהא עיקר ההיתר הוא משום "הואיל ואי מקלעי ליה אורחים", ולדידיה הרי אסור לו לבשל ביום טוב בשביל אחרים, כמו שכתבתי (מגן אברהם סעיף קטן כב).

ואי קשיא: נימא "הואיל", ואי בעי מיתשל על נדריה – לא שרינן לכתחילה מטעם "הואיל" (שם), ואפילו היא משרתת – אם מתענית אסור לה לבשל (שם).

סימן תקכז סעיף לד[עריכה]

האמנם לעניות דעתי אין זה דמיון למי שלא הניח עירובי תבשילין, דמן התורה אין לבשל מיום טוב לשבת. אי לאו מטעם "הואיל" ותיקנו רבנן ערובי תבשילין. או אפילו אם מן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב – מכל מקום רבנן אסרו בלא ערובי תבשילין, אבל יום טוב – הא התירה התורה לבשל ולאפות, דלעניין זה הוי כחול. ולא מצינו לרבנן שהצריכו לזה איזה תיקון.

אם כן מה לנו מה שמתענה? הא יום הוא שהותרה בו לבשל ולאפות. ואי משום דכתיב (שמות יב טז) "הוא לבדו יעשה לכם", וכל שאינו "לכם" אינו לאחרים – איפא מצינו דרשא זו? ועוד: דאם כן, מנלן לדרוש "לכם" – ולא לגבוה, "לכם" – ולא לבהמה? הא אצטריך לדרשא זו, דמי שמתענה אסור לו לעשות. וצריך עיון גדול.

סימן תקכז סעיף לה[עריכה]

זה ששכח להניח עירובי תבשילין, אם נזכר בערב שבת קודם סעודת שחרית – יבשל הרבה בקדירה אחת ליום טוב, וישאר גם לשבת. דבקדירה אחת מותר אפילו יותר ממה שצריך ליום טוב, כמו שכתבתי בסימן תקג. ואפילו לחול – מותר בכהאי גוונא, כמו שכתבתי שם.

וכן מותר לבשל כמה קדרות, ולאכול ביום טוב מכל קדירה וקדירה ולהותיר לשבת, וכמו שכתבתי שם. ואפילו אם אירע שלא אכל ממין אחד – אין בכך כלום, כיון שבשעת בישול היה בדעתו לאכול מקצתו היום. הא לְמה זה דומה? למי שמבשל ביום טוב כמה מאכלים, ואחר כך אינו חפץ לאכול מאכל אחד: האם נכריחנו לאכול? והכא נמי כן הוא. ובלבד שלא יערים בכך, והיינו שבשעת הבישול לא יהיה דעתו כלל לאכול מקדירה זו (ט"ז סעיף קטן כ, עיין שם).

סימן תקכז סעיף לו[עריכה]

אם שני הימים טובים היו ביום חמישי וביום ששי, ושכח ולא עירב, ונזכר ביום ראשון: אם הוא ראש השנה – אין מועיל התנאי שיתבאר, דכחד יומא אריכתא הוא. ואם הוא פסח או סוכות – יכול לעשות העירוב היום על תנאי. ויקח העירובי תבשילין בידו ויאמר:

אם היום קודש ולמחר חול – הרי איני צריך עירוב, ואין בדבריי כלום.
ואם היום חול ולמחר קודש – הנני מערב, ובהדין עירובא...

ולמחר אינו צריך לומר כלום, דממה נפשך: אם אתמול היה חול – הרי עירב מאתמול. ואם היום חול – הרי אינו צריך עירוב. ופשוט הוא שישייר ממאכלו לעירוב, דלבשל ביום טוב בשביל העירוב וודאי אסור כמובן.

ויש מי שאומר דבעינן דווקא דבר שנתבשל מאתמול, כדין עירובי תבשילין שההתחלה תהיה בערב יום טוב. ונדחו דבריו, דכיון דמערב על תנאי – ממילא דהוי היום כערב יום טוב.

סימן תקכז סעיף לז[עריכה]

ויראה לעניות דעתי ברור דהמערב על תנאי – אינו צריך לברך, אלא יאמר התנאי עם "בהדין עירובא". אבל לברך אי אפשר, דאיך יברך ויאמר "אם היום קודש אין בדבריי כלום", ונמצא דהברכה לבטלה? ואי משום דכך תקנו חכמים – הא אינה תקנה קבועה, אלא למי ששכח, ומי שרוצה לערב על תנאי. וכי זו היא תקנה קבועה מחכמינו ז"ל שנברך עליה?

ויש מי שאומר שצריך לברך (מגן אברהם סעיף קטן כה). ולעניות דעתי ברור הוא שאינו צריך ברכה. וכן מצאתי לאחד מהגדולים שפסק דאין לברך, וכן עיקר לדינא (הגאון רבי עקיבא איגר בשם האלגזי).

סימן תקכז סעיף לח[עריכה]

וכיוצא בזה לעניין הפרשת תרומה, שאסור ביום טוב: אם היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ביום טוב ראשון אומר: "אם היום חול – תהיה זה תרומה על זו. ואם היום קודש – אין בדבריי כלום." וקורא עליה שם ומניחה.

ולמחר הוא אומר: "אם היום קודש – אין בדבריי כלום. ואם היום חול – תהיה זה תרומה על זו". וקורא עליה שם, ואוכל את השניה.

וכבר ידוע דעת הרמב"ם ז"ל דבזמן הזה שאנו בקיאים בקביעא דירחא – לא מהני תנאי בשום עירוב. ובשום דבר ולא נתקבלו דבריו אצל כל הפוסקים, דאטו משום דידעינן שהיום קודש – מיגרע גרע? ולכן גם עתה אנו נוהגין בתנאי לעירובין.

סימן תקכז סעיף לט[עריכה]

וכתב הרמב"ם בפרק ששי דין י:

מי שלא הניח עירובי תבשילין, ובשל ואפה לבו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו – הרי זה אוכל הנותר למחר. ואם הערים – הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובשל לשבת – אין אוסרין עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים, ולא אסרו על המזיד? שאם תתיר למערים – נמצאו הכל מערימין, וישתקע שם "עירובי תבשילין". אבל המזיד אינו מצוי. ואם עבר היום – לא יעבור פעם אחרת.

עד כאן לשונו, וכן כתבו הטור ושולחן ערוך סוף סימן זה. ולטעם זה אם בשל בשוגג – היה לנו ליאסר. דאם נתיר – יאמרו הכל "שוגגין אנחנו", כמו במערים. ובאמת יש מי שסובר כן, אבל רבינו הרמ"א כתב דגם שוגג שוה למזיד. והאמת כן הוא: דבשלמא הערמה – קילא להו לאינשי, ואתו לאערומי. אבל במזיד – אין לחשוד שום בר ישראל שיעשה במזיד.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן כז, ועיין לחם משנה שהקשה על הרמב"ם מסוגית הש"ס יח ב ותירץ.)