ערוך השולחן אורח חיים תקכו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקכו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מת ביום טוב ראשון ויום טוב שני
ובו עשרים ואחד סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא

סימן תקכו סעיף א

מת המוטל לקוברו: אם הוא יום טוב ראשון, כיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ויום ראשון הוי וודאי יום טוב – לא יתעסקו בו ישראל בשום פנים, אפילו אם אין בכאן אינם יהודים שיתעסקו בו.

ואפילו מת בערב יום טוב ולא הספיקו לקוברו. ואפילו למחר שבת – מכל מקום אסורים ישראלים להתעסק בו, ואפילו יסריח חס ושלום, דאין קבורת המת דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב. דכבר נתבאר בריש סימן תצה דיום טוב הוי עשה ולא תעשה.

ולכן ישתדלו להשהותו במקום מצונן, שלא יסריח. ויש מי שהתיר לטהרו ולהשימו בארון, כשיש חשש שיסריח (שערי תשובה בשם שבות יעקב).

סימן תקכו סעיף ב

אבל קוברין אותו ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי, אפילו מת היום ולמחר אינו שבת, ולא יתקלקל עד למחר – מכל מקום מצוה לקוברו היום על ידי אינו יהודי. דזהו כבודו שיקבר מיד, ואסור להלינו עד יום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל.

ולא כל הדברים עושים על ידי אינו יהודי, אלא רק חפירת הקבר, ותפירת התכריכין, ועשיית הארון. אבל חימום המים לטהרו, והטהרה, והלבשת התכריכין, וההוצאה מביתו לבית הקברות, ולשומו בקבר – עושים על ידי ישראל. ואחר כך יכסו האינו יהודי העפר לתוך הקבר, ולא הישראל. וטוב לטהרו על ידי קש, על גבי עור או על גבי נסר, ולא על ידי סדינים ומטפחות, דברים שיכולים לבא לידי סחיטה.

סימן תקכו סעיף ג

וטעמא דמילתא: דוודאי יש יותר כבוד למת שישראלים יעשו לו כל מה דאפשר. ושבותי דרבנן הותר לגבי מת ביום טוב.

ולפיכך חימום המים – הא מותר ביום טוב, דמתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. דצורך קצת וודאי יש בשביל המת. וכל שכן הטהרה, והלבשת התכריכין, דאף על גב דהמת הוי מוקצה – התירו במקום כבודו של מת. וההוצאה לבית הקברות – בהוצאה גם כן אמרינן "מתוך".

אבל חפירת הקבר הוי איסור דאורייתא, וכן תפירת התכריכין, ועשיית הארון – אומרים לאינם יהודים שיעשו. והותרה אמירה לאינו יהודי במקום כבודו של מת. ואחר כך להחזיר העפר – הוי איסור דאורייתא, דהממלא את הגומא חייב משום "בונה". ולכן יעשוה על ידי אינו יהודי.

ויראה לי דחימום המים יעשו גם כן על ידי אינו יהודי, דלשיטת הרמב"ם שכתבנו בסימן תצה לא אמרינן "מתוך" רק בהוצאה והבערה, ולא בשארי מלאכות. ואם כן, נהי דההבערה יכול להיות על ידי ישראל, אבל בישול המים אסור אלא אם כן ישתמשו ממים אלו להדחת הכלים ביום טוב, דהוי לצורך יום טוב. ועיין מה שכתבתי סוף סעיף יב.

סימן תקכו סעיף ד

ואם תשאל: דאם כן למה לא נקבר המת בשבת ויום הכיפורים על ידי אינם יהודים, ויוציאו האינם יהודים את המת לבית הקברות, כיון דהתירו שבותים משום כבודו?

האמנם אינו כן, דבשבת וביום הכיפורים לא יתעסקו בו כלל, אפילו על ידי אינו יהודי, ואפילו להוציאו על ידיהם ולהניחו בכוך העשוי מאתמול. וטעמא דמילתא: שאין זה כבוד למת שיתחלל שבת על ידו, ובזיון הוא לו. מה שאין כן ביום טוב, דהרבה מלאכות התירה התורה ביום טוב. אם כן אין לו בזיון אף גם בחפירת הקבר, ובתפירת תכריכין, ובעשיית הארון, שאלו לא הותרו ביום טוב, מכל מקום כיון דבישול והבערה והוצאה הותרו לגמרי ביום טוב – אין לו בזיון גם בשארי המלאכות, דאין החילול ניכר כל כך. אבל לא בשבת, ובשבת לא הותרה רק טלטולו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק, כמו שכתבתי בסימן שיא.

סימן תקכו סעיף ה

ודע שיש סוברים דהא דאמרו בגמרא (ו א) מת ביום טוב ראשון – יתעסקו בו אינו יהודי, אינו אלא באשתהי, כגון שמת אתמול או למחר שבת, ויש חשש שיסריח. אבל מת ביום טוב ראשון, ולמחר אינו שבת – ימתינו עד למחר. ומפרשים כן בגמרא הסוגיא (עיין בית יוסף). וזה הוא גם דעת רש"י ז"ל בשבת (קלט א).

ולכן יש מי שכתב בלשון זה: מקום שאין מנהג – נכון שלא לקוברו ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי, אלא אם כן אשתהי, או שיצטרך להשהותו, או שהוא נפוח. וכן כתבו מקצת רבוותא. וילד קטן אפילו אחר שלושים יום – יכולים להלינו במרתף, ואין שייך לומר עליו שמתבזה בין החיים כמו מת גדול. ואם כן טוב שלא לקברו ביום טוב ראשון. עד כאן לשונו (מגן אברהם סעיף קטן ד בשם ים של שלמה).

ואין המנהג כן כיון דלהרי"ף, והרמב"ם, ורבותינו בעלי התוספות, והרא"ש, והטור, והשולחן ערוך, ושארי רוב רבותינו – הסכימו דאפילו בלא אישתהי קוברין אותו ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ונפל אסור אפילו ביום טוב שני, כמו שיתבאר בסעיף יז.

סימן תקכו סעיף ו

מת ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל, דיום טוב שני לגבי מת – כחול שויוהו רבנן. ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה (גמרא שם), דכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא, אלא שתקנת חכמים היא לעשות שני ימים טובים.

לפיכך לגבי מת – אוקמוה אדאורייתא, ואפילו לא אישתהי. ואפילו דברים שאינם הכרחיות, כמו לחתוך לו הדס מהמחובר, במקום שנוהגין כן במתים. וכל שכן לחצוב לו קבר, ולעשות לו ארון ותכריכין, ולחמם לו מים לטהרו, ולגזוז לו שערו אם המנהג כן. דלגמרי כחול שויוהו רבנן.

ואם אין באותה העיר מקום קברות לישראל – מוליכין אותו לעיר אחרת, אפילו חוץ לתחום שנים עשר מילין ועל ידי בהמה. וכן אם צריך לעבור בנהר – שוכרין לו ספינה להוליכו ממקום למקום, ונוסעים לשם, דלגמרי כחול הוא.

ולכן אפילו אפשר על ידי אינם יהודים – יעשו על ידי ישראלים, חוץ מן הכיפה שבונים על הקבר, דאין עושין אותה ביום טוב, דיכול לעשותה אחר יום טוב.

מיהו יראה לי שלא יחללו יום טוב יותר מכפי הצורך, דלמה יחללו רבים יום טוב, כשאין הכרח בהם? וגם אם הקבורה חוץ לתחום, או הליכה בספינה – לא ילכו רק כפי צורך הקבורה, ולא יותר. ואפילו קרוביו לא יחללו יום טוב, כשאין צורך בהם למת. ועיין בסעיף טו.

סימן תקכו סעיף ז

וכל זה הוא כשרוצים לקברו בו ביום. אבל אם אין רוצים לקברו עד למחר, מפני איזה סיבה – לא ניתנה יום טוב לדחות אצלו כלל. ואפילו יום טוב שני, ואפילו אמירה לאינו יהודי – לא הותרה אצלו, אלא לטלטלו בלבד, דטלטול הותרה אצלו, דזהו הכרח לכל מת. אבל לחמם חמין – אסור, דלא חשבינן זה גם צורך קצת, כשאינו נקבר בו ביום. ויש מגמגמין גם בטלטולו, וטוב לטלטלו על ידי ככר או תינוק, כמו בשבת. ולהוציאו לכרמלית – וודאי אסור.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יא, דגזיזת שערו מותר, מפני שאין זה גזיזה כלל. אבל טוב להחמיר.)

סימן תקכו סעיף ח

ודע דכל דברים המותרים על ידי ישראל לעשות – אין חילוק בין קרובים ורחוקים, בין אנשי החברה ובין אנשים אחרים, דכשהותרה – לכל ישראל הותרה.

ויש שכתב שגם מותר לעשותן על ידי אנשים רבים, אף על פי שביכולת לעשות על ידי אנשים מועטים (הגר"ז סעיף קטן יא). ולא ידעתי למה לנו להרבות באנשים חינם. ואין זה גם כבודו של מת, ולמה להו לאנשים שאינם מוכרחים לזה לחלל יום טוב? ואמת דיום טוב שני – כחול שויוהו רבנן, אבל זהו לפי ההכרחיות של המת, ולא מה שאינו צריך.

ודיני קריאת שמע ותפילה ביום טוב ראשון ושני – נתבאר לעיל סימן עא. ושארי דיני אנינות ואבלות – יתבאר לקמן סימן תקמח וביורה דעה סימן שמא וסימן שצט. עיין שם, ועיין בסוף סעיף יא.

סימן תקכו סעיף ט

ודע דאיתא בשבת (קלט ב) דבמקום שאינן בני תורה – אין לקבור מת ביום טוב שני על ידי ישראל, כי היכי דלא לזלזלו ביה ביום טוב שני. ועוד איתא בביצה שם דהאידנא דאיכא חברי שם, אומה שהיו כופין את ישראל לעשות מלאכתן, וביום טוב היו מדחים עצמם לומר שאסור לנו לעשות מלאכה; ולכן כשיראו שקוברים מתיהם ביום טוב שני – יגזורו עליהם לעשות מלאכתם. ולכן אין לקבור שם המת ביום טוב שני על ידי ישראל.

ועל פי הדברים האלה גער רבינו תם בעיר אחת שקברו ביום טוב שני על ידי ישראל, לפי שאינן בני תורה. ור"י בעל התוספות אמר דבכמה דברים מצינו שחששו לאינן בני תורה, כמו דבר שנאכל כמו שהוא חי לעניין בישוליהן.

ואנן לא חיישינן לזה וכיוצא בזה, ואנו מחזיקין עצמנו לבני תורה. אך רבינו תם חשש עוד מפני שלא יטילו השרים על הישראל שתחת ידיהם איזה מלאכה, דעכשיו יש שהם משועבדים, כמבואר בתוספות ורא"ש שם. מיהו הרי"ף והרמב"ם פסקו סתמא להך דינא, דביום טוב שני מותר על ידי ישראל. וכן רוב רבותינו.

סימן תקכו סעיף י

ומכל מקום יש שחששו לדעת רבינו תם. וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד, וזה לשונו:

אבל באשכנז ובמדינות אלו – אין נוהגין כן. אלא כל היכי דאפשר באינו יהודי – עושין: הקבר, והארון, והתכריכים – על ידי אינו יהודי. ושאר הדברים עושים הישראלים, כמו ביום טוב ראשון. אבל אם לא אפשר באינו יהודי – עושים הכל על ידי ישראלים.

עד כאן לשונו. וגם כתבו דמותר לטהרו ביום טוב שני בסדין ובמטפחות, ואינו צריך קש כביום טוב ראשון, כיון דמותר כל המלאכות – לא חיישינן שמא יסחוטו, דאפילו יסחוטו – אין כאן איסור. רק יזהרו שלא לעשות סחיטה ממש בכוונה (מגן אברהם סעיף קטן ט בשם ים של שלמה).

וכן ראוי לעשות. וגם עכשיו אנו חוצבין הקבר על ידי אינו יהודי כשביכולת להשיג. אך תפירת תכריכין – קשה על ידי אינם יהודים, שאינן יודעים איך לתפור. אמנם ביום טוב ראשון – בהכרח להראותם, ולעשות על ידיהם. אך ביום טוב שני – אינו כדאי לטרוח יותר מדאי, ותופרות הנשים בעצמן.

סימן תקכו סעיף יא

ודע: דאף על פי שמותר מדינא דגמרא ביום טוב שני לעשות הכל על ידי ישראל, מכל מקום יש מחמירין בהחזרת העפר לתוך הקבר, וממלאין אותו, ועושין כמין הר קטן למעלה כדרך הקברים. דזה אסור גם ביום טוב שני מדינא דגמרא על ידי ישראל, מפני שאין זה צורך המת. ודי למלאות הקבר בעפר, ולא להגביהו למעלה. וזהו שכתב רבינו הרמ"א שם, וזה לשונו:

אבל מותר לכסותו בעפר כדרכו בחול. ודלא כיש מחמירין.

עד כאן לשונו, כלומר: דרבינו הרמ"א חולק על האוסרין, וסבירא ליה דגם מותר לעשות עליו כמו הר קטן כבחול ממש (ט"ז סעיף קטן ב), מפני דגמר קבורה היא (מגן אברהם סעיף קטן י בשם בית יוסף).

וביום טוב ראשון פשיטא שאסור (ט"ז שם), רק על ידי אינו יהודי. ואפילו ביום טוב שני, לפי מנהגינו שחפירת הקבר הוא על ידי אינו יהודי – גם כן אסור על ידי ישראל (מגן אברהם שם). והלבוש כתב דביום טוב שני יש אוסרין ויש מתירין, ויש להקל. עד כאן לשונו. ואולי סבירא ליה דאין בזה איסור דאורייתא (עיין שם במגן אברהם וצריך עיון).

עוד כתבו: דמקום שנהגו לקבור על ידי ישראל – לא יחפורו אנשים אחרים, זולת מבני החבורה הרגילים לחפור. וכל שכן שלא ישליכו אחרים עפר לסתום הקבר, דכל מה דאפשר למעט בחילול – ממעטינן. ויש מתירין, דכחול שויוהו רבנן (שם). ולעניות דעתי העיקר כדעה ראשונה, דכל שאינו הכרח להמת – לא שויוהו כחול, וכמו שכתבתי בסעיף ח.

סימן תקכו סעיף יב

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

החופר קבר למת ביום טוב שני – מותר לו ליטול שכר.

עד כאן לשונו, וטעמו: דכיון דכחול שויוהו רבנן – ממילא דמותר כבחול. אבל תמהו עליו: דאמת דלגבי מת שויוהו כחול, אבל לא לעניין אחר. ולכן יש מי שאוסר ואפילו אם אינו יכול להשיג בחינם – מטעיהו בזה כמו בחליצה (מגן אברהם סעיף קטן יב בשם ים של שלמה). כלומר: להבטיחו שכר, ולא ליתן לו, כי אסור לו ליטול שכר יום טוב.

ולעניות דעתי נראה כדברי רבינו הבית יוסף, דאם כן כשיתרמי מת ביום טוב אחר – לא ימצא מי שיעשה. והרי זהו טעם עיקר ההיתר, כדי למצא מי שירצה להרויח, ויטול שכר. דבלא שכר יאמר כל אחד: "למה לי לחפור ביום טוב? חפור אתה!"

ובוודאי במקום שיש קברנים ידועים – לא התיר רבינו הבית יוסף, דעליהם מוטל, וכופין אותם. אלא במקום שאין קברנים – שפיר התיר רבינו הבית יוסף. וגם שכר יום טוב אינו כאן, דהא שכר מצוה מותר ליטול גם בשבת, כמו שכתבתי בסימן תקפה (מגן אברהם שם). ואפילו הקברנים הקבועים – דרך לשלם להם אחר יום טוב, כדי שלא לסגור הדלת בענין כזה.

אך אצלנו בלאו הכי חופרים הקבר על ידי אינו יהודי, כמו שנתבאר. ופשוט הוא דלקנות תכריכין, אם מחנוני ישראל – יקח בלא מידה ובלא סכום מקח. אך אם מוכרח ליטול מחנוני אינו יהודי, ולא ירצה בכהאי גוונא, דמותר וחובה לקנות ממנו במידה, ומקח, ושילום מעות, אם אי אפשר בעניין אחר, דכחול שויוהו רבנן.

ואפילו ביום טוב ראשון – נראה לי דמותר אם ההכרח כן, דשבותים התירו גם ביום טוב ראשון בשביל המת, כמו שכתבתי בסעיף ג. ומכל מקום אני מסתפק בזה: דנהי דהתירו טלטולו של מת שהוא מוקצה, כמו שכתבתי שם, מכל מקום אולי שבות דמקח וממכר לא התירו. וצריך עיון לדינא. ולכן טוב יותר ליתן לו משכון, ולאחר יום טוב כמה שיאמר ישלם לו.

(ועיין ט"ז סעיף קטן ג, וצריך עיון.)

סימן תקכו סעיף יג

מותר ללוות המת ביום טוב ראשון תוך התחום, וביום טוב שני אפילו חוץ לתחום, וחוזרין למקומן בו ביום. ואין להם כיוצא חוץ לתחום, דאין לו אלא ארבע אמות, דכיון דעביד ברשות שהתירו חכמים ללוותו – ממילא דדינו ככל היוצאים ברשות שחוזרין למקומן, כמו שכתבתי בסימן תז.

ואף על גב דבשם יש להם רק ממקומם אלפים אמה לכל רוח, הכא אפילו רחוקים כמה תחומים – בהכרח להתירן ליכנס לעיר, דאם לא כן לא ירצו ללוותו, והוה גנאי למת. ואפילו ילכו היום ללוותו, ולא ידעו שנאסור עליהם לשוב לעיר, ושם נגיד להם שאסורים לחזור לביתם אם הם רחוקים יותר משני תחומים, מכל מקום אתה מכשילן לעתיד לבוא כשיארע מת (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן יג).

ודבר פשוט הוא שאם יש שני דרכים לפניהן, אחד בהיתר ואחד חוץ לתחום, כמו יתר וקשת שנתבאר בדיני תחומין – שילכו בדרך המותר (שם).

סימן תקכו סעיף יד

וכן מותר להחזיר כלי הקבורה שהוליכו חוץ לתחום עמהם, דאם לא נתיר להם להחזירם – לא ירצו ליטלן עמהם, וכטעם הקודם (וכן כתב הגר"ז בסעיף טו עיין שם) שיחושו שמא יגנבום. אמנם לטעם זה – די שיניחום בבית הסמוך לעיר, אם משתמרים שם מפני הגנבים. אך הרמב"ן ז"ל כתב דאינם מוקצים, מפני שאולי יצטרכו עוד למת אחר בו ביום (עיין בית יוסף). ואם כן, כיון דמחוץ לתחום מוכרח להביאן מטעם הקודם, דאם לא כן לא יטלום עמהם, וממילא דגם לביתם מותר להחזיר, כיון שאינם מוקצים.

(ולשון המגן אברהם בסעיף קטן יד מגומגם מאד, עיין שם ובמחצית השקל. והגר"ז לא הביאו כלל, עיין שם.)

סימן תקכו סעיף טו

המלוים את המת – אסורים לרכוב על בהמה אפילו ביום טוב שני, וכן לנסוע בספינה (מגן אברהם סעיף קטן טו). ואף דהם דרבנן – מכל מקום יש בזה זילותא דיום טוב, ואין זה כבוד למת, ומוטב שלא ללוותו משילווהו בבזיון יום טוב.

אבל הקוברים שצריכים לקוברו, אם אי אפשר להם בלעדי רכיבה או ספינה – מתירים להם ביום טוב שני ולא ביום טוב ראשון. דיום טוב שני הוי כחול לכל דבריו, מה שאין כן ביום טוב ראשון. ואף אם אפשר דשאר שבות התירו ביום טוב ראשון, מכל מקום שבות כזה דאוושא מילתא – לא התירו, ולא יקבר היום. ואף גם ביום טוב שני לא ירכובו בעיר שיכולים לילך שם ברגליהם. ועוד: דהוי חילול יום טוב בפני האינם יהודים. וישיבה בקרון דומה לרכיבה.

(ומה שהקשה הט"ז בסעיף קטן ד על מה שכתב השולחן ערוך דדווקא כשאי אפשר מתירים רכיבה – הא גם באפשר, כיון דהוי דרבנן, עיין שם; לא קשה כלל, דרכיבה שאני משום דניכר הזלזול יום טוב, כמו שכתבתי וכמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן טו, עיין שם.)

סימן תקכו סעיף טז

אם נודע לבני עיר אחת שישראל מת מונח משם רחוק ארבעה או חמישה ימים, ולא ניתן לקבורה, אף על פי שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד – מכל מקום מותר לצאת לדרך ביום טוב שני, כדי למהר קבורתו.

ואף שנתבאר דכל מת שאין קוברים אותו בו ביום לא שויוהו רבנן כחול – זהו כשאינו מוטל בבזיון. ואם כן מה שרוצים לעשות לו היום – יעשו למחר. אבל כשמוטל בבזיון – שויוהו כחול לעניין למהר קבורתו. וכל שכן שיש לחוש שיאכלוהו כלבים. ויש חולקין ואוסרים, כיון שאין קוברים אותו בו ביום. והעיקר להקל כדעה ראשונה (מגן אברהם סעיף קטן יז).

סימן תקכו סעיף יז

אסור לקבור נפל ביום טוב, דאין קבורתו דוחה יום טוב, אפילו יום טוב שני. אלא מניחו עד למחר, דאין מצוה לקבור נפל, ואין יום טוב נדחה לצרכי קבורתו. כן כתב רבינו הרמ"א בסעיף י.

והקשו עליו: דוודאי צריכין לקבור הנפלים, מדאמרינן בנידה (נז א) דהכותים לא היו מקברים נפליהן, עיין שם – מכלל דישראל מקברין (מגן אברהם סעיף קטן כ).

ולי נראה אדרבא: דמכאן ראיה דאין מצוה מן התורה לקברו, ולכן לא היו הכותים חוששין לזה. אבל מדרבנן וודאי יש חיוב, וכותים לא זהירי בדרבנן, ולכן לא דחי יום טוב דרבנן, כיון דגם הקבורה הוא דרבנן – לא אתי דרבנן ודחי דרבנן (וצריך ליישב הסוגיא בנידה שם).

סימן תקכו סעיף יח

ומכל מקום תינוק שמת בתוך שלושים, אם גמרו שערו וצפרניו – הוא בחזקת בן קיימא ודינו כמת גדול, אף על פי שאין אנו יודעין אם כלו לו חדשיו. דרוב נשים יולדות ולד של קיימא, שהרי מוהלין אותו בשבת בחזקת בן קיימא, כלומר דמזה ראיה שהתורה החזיקה כל ולד בחזקת בן קיימא, מדצותה למול בשבת.

ואף על גב דממה נפשך מהלינן ליה: דאם אינו בן קיימא – הוי מחתך בבשר בעלמא, כדאמרינן בשבת (קלה א), מכל מקום מדגזרה התורה למולו גם בשבת, אי לאו דהוה בחזקת בן קיימא – לא היתה גזירת התורה למוהלו דווקא בשבת. ולכן גם כשמת – הוי כגדול שמת.

(כן נראה לעניות דעתי לפרש לתרץ הקושיא החמורה שהקשה המגן אברהם בסעיף קטן יט, עיין שם.)

ויש מי שאוסר. ולעניות דעתי עיקר כדעה ראשונה, כיון דמדרבנן על כל פנים וודאי מצוה לקוברו, כמו שכתבתי.

סימן תקכו סעיף יט

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף י:

נפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור אבן או בקנה – אסור אפילו ביום טוב שני של גליות.

עד כאן לשונו, כלומר: דזה שנתבאר דתינוק שמת בתוך שלושים לא מחזיקינן ליה בחזקת נפל, וקוברין אותו ביום טוב שני על ידי ישראל, או ביום טוב ראשון על ידי אינו יהודי – זהו בשמת לאחר המילה. אבל קודם המילה – בהכרח להניחו למחר, דהא יש למוהלו שלא יתבייש שם. ולמוהלו ביום טוב – אסור, דאין זה מדינא, אלא מנהג בעלמא על פי המדרש, ואין זה דוחה יום טוב. ואף על פי שמחתך בבשר בעלמא, מכל מקום אינו דוחה יום טוב.

ולכן גם בנפל גמור, שלא גמרו שערו וצפרניו, דאסור לקוברו כמו שכתבתי. אבל על ידי אינו יהודי – וודאי דמותר. מיהו בזכר וצריך למולו – בהכרח להניחו עד למחר מפני המילה, ואין למולו על ידי אינו יהודי דגנאי הוא לו.

(כנראה לעניות דעתי, ועיין מגן אברהם סעיף קטן כ).

סימן תקכו סעיף כ

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח דמותר להביא מת ביום טוב שני מחוץ לתחום לתוך העיר, לקברו בקברות ישראל, אף על פי שהיה אפשר לקברו במקומו. עד כאן לשונו.

כלומר: כיון שאין שם בית עולם, אף שאפשר לקוברו שם בשדה בפפני עצמו – אין זה מכבוד המת. ואפילו מעיר לעיר מותר להוליכו, אם אין בית עולם בעיר שמת בה. אבל אם יש שם בית עולם, אלא שהניח צוואה לקברו בקברי אבותיו במקום אחר, אף על פי שיש לקיים צוואתו כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שסג, מכל מקום לא ניתנה יום טוב לדחות אצלו, וישהו אותו עד לאחר יום טוב. ואם יש לחוש שיסריח – קוברין אותו כאן, ואחר יום טוב מוציאין אותו מקברו ומוליכין אותו לקברי אבותיו (מגן אברהם סעיף קטן יח בשם ים של שלמה).

סימן תקכו סעיף כא

אין קורעין על המת אפילו ביום טוב שני, אפילו קרובים החייבים בקריעה ואבלות. אלא יקרעו לאחר יום טוב.

וכשמת בליל יום טוב שני – קוברין אותו בבוקר קודם התפילה, כדי שיוכלו האוננים להתפלל. וכשמת ביום – קוברים אותו לאחר סעודה.

ואצלנו אי אפשר להקדים כל כך לקבור קודם התפילה, אלא אחר התפילה, אפילו כשמת בלילה. וגם כשמת ביום – קוברים קודם אכילה. וכפי המנהג – כן יעשו. ודין "צידוק הדין" ביום טוב נתבאר ביורה דעה סימן תא. ודין אבלות יתבאר בסימן תקמח (עיין מגן אברהם סעיף קטן כא).