עירובין עא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר משחשיכה אע"פ שלא החזיק ישראל אחר אינו אוסר הא גופא קשיא אמרת מבעוד יום אע"פ שהחזיק ולא מיבעיא כי לא החזיק אדרבה כי לא החזיק לא אסר אמר רב פפא אימא אע"פ שלא החזיק והא אע"פ שהחזיק קתני ה"ק אאע"פ שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק מבעוד יום אוסר משחשיכה אע"פ שלא החזיק ישראל אחר אינו אוסר אע"פ שלא החזיק ישראל אחר ולא מיבעיא כי החזיק אדרבה כי החזיק אסר אמר רב פפא אימא אע"פ שהחזיק והא אע"פ שלא החזיק קתני ה"ק באע"פ שהחזיק משחשיכה כיון דלא הוה ליה להחזיק מבעוד יום אינו אוסר קתני מיהת רישא אוסר אמאי אוסר ניבטל מאי אוסר דקתני געד שיבטל ר' יוחנן אמר מתני' מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול רשות בשבת דתנן מאימתי נותנין רשות ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים משתחשך אמר עולא מ"ט דב"ה נעשה כאומר כלך אצל יפות אמר אביי מת נכרי בשבת מאי כלך אצל יפות איכא אלא הכא בהא קמיפלגי דב"ש סברי ביטול רשות מיקנא רשותא הוא ומיקנא רשותא בשבת אסור וב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי:
מתני' דבעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן הצריכין לערב ר"ש אומר אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב:
גמ' אמר רב וובכלי אחד אמר רבא דיקא נמי דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת רישא בשני כלים וסיפא בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן א"ל אביי יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב:
ר"ש אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב:
ואפילו לזה ביין ולזה בשמן אמר רבה הכא במאי עסקינן בחצר שבין שני מבואות. ור"ש לטעמיה דתנן אמר ר"ש למה הדבר דומה לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה"ר עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו א"ל אביי מי דמי התם קתני שתים החיצונות אסורות הכא קתני אין צריכין לערב כלל מאי אין צריכין לערב שכנים בהדי בעל הבית אבל שכנים בהדי הדדי צריכין לערב
רש"י
[עריכה]
אע"פ שהחזיק כו' - לקמן פריך מאי אע"פ שהחזיק כו':
אוסר - המחזיק על הדר:
משחשיכה - שכבר קנה עירוב:
אע"פ - פריך לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר:
אע"פ שלא החזיק - מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה ואיכא היתר למקצת שבת אוסר כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת:
ה"ק כו' - וחסורי מיחסרא והאי אע"פ אשלא החזיק קאי והאי החזיק דקתני היה לו להחזיק קאמר:
אימא אף ע"פ שהחזיק - אינו אוסר הואיל והותר למקצת שבת:
ה"ק - חסורי מיחסר' והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר:
ר' יוחנן אמר - הני תרתי מתניתא בתרייתא דאמרי יורש אוסר ב"ש היא:
כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (ב"מ דף כב.) בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי ה"נ כיון דבטיל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת:
ומיקנא רשותא בשבת אסור - דדמי למקח וממכר:
מתני' שהיה שותף עם שכניו - שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף:
לזה ביין ולזה ביין כו' - בגמרא מוקי לה בכלי א':
לזה ביין ולזה בשמן - אין זה שיתוף א' ואין יכול לסמוך עליו שהרי חלוק בשני כלים:
גמ' אמר רב ובכלי אחד - שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע"ג דאמרי ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כשר התם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא דלאו לשם שיתוף הוה בכלי א' אין בב' כלים לא:
יין ויין ראוי לערב - הלכך אע"פ דלא ערביה סמכינן עליה:
ואפי' לזה ביין ולזה בשמן - בתמיה הא לא חזי לעירוב:
שבין ב' מבואות - ולא בשיתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן ושני עירובין הן:
ור"ש לטעמיה - דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע"פ שלא שיתפו ב' המבואות יחד ה"נ אע"פ שאין השיתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו:
למה הדבר דומה - בפ' מי שהוציאוהו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי א' הוו להו ב' המבואות כמי שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דב' המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה כדקתני בפרק מי שהוציאוהו:
שכנים בהדי הדדי - אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני ור"ש לאו אמילתייהו קאי דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא זו פירשתי וראשון נראה בעיני:
תוספות
[עריכה]
כלך אצל יפות. פי' רש"י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה והוי כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי ואין להקשות לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות (ב"מ דף כב.) כגון דשויה שליח דנהי דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות ועל זה מפרש בקונטרס כמאן דשויה שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן:
ומקני רשותא בשבת אסור תימה דבגיטין בריש הזורק (דף עז:) גבי ההוא שכיב מרע אמר דליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ושבת היתה כדאיתא התם וי"ל דשכיב מרע התירו שלא תטרף דעתו עליו ואין לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא [דפרק מי שמת] (ב"ב קנו:) דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר' אלעזר דהא משמע [התם] דאי הוה הלכה כר' אלעזר כ"ש דהוה ניחא טפי שהיו צריכין להתיר והכי נמי איכא למיחש למיטרף דעת אם לא היה יכול לגרשה כרצונו תדע דאף בלא קנין איכא איסורא לגרש בשבת כדתניא בתוספתא דאין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא ודאי בשכיב מרע דוקא התירו שלא תטרוף דעתו שירא שימות בשבת ואינו רוצה להמתין עד החול וה"ה דהתירו נמי קנין וכן פסק רבינו שמואל דאפי' מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין קונין ממנו בשבת:
אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד כו'. והוא הדין יין ויין בב' כלים אבל אורחא דמלתא נקט ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בב' כלים אע"ג דשרו ב"ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כי מלייה למנא ואייתר ה"מ כי גבו לשם עירוב כדפי' בקונטרס אבל הכא דלאו לשם שתוף בכלי א' אין בשני כלים לא:
יין ושמן אין ראוי לערב. אף ע"ג דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות לעירוב וה"ה משקין היינו כשנשתתפו לשם עירוב:
בחצר שבין ב' מבואות כו'. לא בעי לאוקומי בג' חצירות ממש כאידך משנה דעירובי חצירות בעי פת בין לר"מ בין לרבנן דלקמן בסמוך ואין רוצה להעמיד מתני' כמ"ד ביין ופליג אר"מ ורבנן:
ור' שמעון לטעמיה. דלא גזר לרב ששת דמוקי לה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מח.) שנתנו שתים עירובן באמצעית ובב' בתים הכא אפי' בבית א' ובשני כלים כב' בתים דמו כיון דלא עביד לשם שיתוף דממה נפשך תרוייהו הכא בחצר קיימי דשיתופי מבואות בחצר שבמבוי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
סד א ב ג מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' שע"א סעיף ה':
סה ד ה ו מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה א', טור א"ח סי' שסו, וש"ע סי' שפו סעיף ג בהג"ה:
ראשונים נוספים
ומת הגר מבע"י אע"פ שלא בא ישראל והחזיק בחלקו של גר מבע"י אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק מבע"י אע"פ שלא הוחזק מבע"י אלא משחשיכה אוסר. מת הגר משחשיכה ובא ישראל אחר והחזיק כיון דלא הוה ליה להחזיק מבע"י אינו אוסר.
קתני מיהת רישא אוסר אמאי יבטל רשותו ופרקינן הכי נמי קאמר אוסר עד שיבטל ר' יוחנן אמר הני מתנייתא דדייקי אין ביטול רשות בשבת [ב"ש היא] דתנן מאימתי נתינת רשות בש"א מבע"י קסברי ביטול רשות מקנא רשותא הוא ומקנא רשותא בשבת אסירי.
ובה"א אפי' משתחשך קסברי ביטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי:
ירושלמי רב חסדאי אמר י' ישראלין הדרין בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו וכן עשרה נכרים הדרים בבית אחד צריך להשכיר כל אחד רשותו ור' יסא בשם ר' יוחנן אמר ישראל ונכרי שדרין בבית אחד הלכה ישראל צריך לבטל רשותו ונכרי צריך להשכיר ואסיקנא [אפי'] באגוז ואפילו בתמרה. ומעשה באשתו של פרסי (א"ר) [אחד] שהשכירה חצרה בלא דעת בעלה ושרא ר' שמואל סברין למימר אפי' שמשו ולקיטו:
מתני' בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין אוקימנא בזמן שהיין של שניהם הוא בכלי אחד ובא אביי ודחה ואמר אפי' בשני כלים הואיל וראויין לערבין אין צריכין עירוב אחר ולא דמי ליין ושמן שהיין והשמן אין ראויין לערבן ר' שמעון אומר אפי' לזה ביין ולזה בשמן אינן צריכין לערב אוקמה רבה בחצר שבין ב' מבואות וכגון שיש לחצר עם זו המבוי האחר שותפות בשמן ורבי שמעון לטעמיה דאמר בני החצר מותרין עם זה המבוי.
דתנן אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות שפתוחות זו לזו כו' ודחי אביי מי דמי התם קתני ב' החיצונות אסורות זו עם זו הכא קתני אין צריכין לערב כלומר אין צריכין עירוב אחר. מכלל שכולן מותרות הן ושני ליה מאי אין צריכין לערב דקתני במתני' אין צריכין לערב שכינין ובעל הבית. אבל השכינין החיצונין בהדי הדדי צריכין לערב דקתני במתני':
אע"פ שלא החזיק אינו אוסר ולא מיבעי כי החזיק אדרבא כי החזיק הוא דאסר: פירוש: לאו בשהחזיק קאמר דאסר, דכל שמת גר בשבת והחזיק ישראל אינו אוסר באותה שבת, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה כשמת כמבטל רשותו לכל. אלא הכי קאמר: אדרבא אין לך אוסר לעולם בשלא החזיק, אלא אדרבא בשהחזיק. א"נ יש לפרש אדרבא אם איתא דנאסר בשהחזיק הוא דאסר ולא בשלא החזיק, ומאי קאמר אף ע"פ שלא החזיק וכל שכן בשהחזיק, אדרבא החזיק הוא דאית ליה למיסר טפי. כנ"ל.
ר' יוחנן אמר מתנייתא מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול רשות בשבת: פירוש: קסבר ר' יוחנן דאוסר לגמרי קאמר ואפילו בביטול לא סגי ומני ב"ש, אבל לב"ה אינו אוסר לגמרי אלא עד שיבטל וכדתריץ רב נחמן.
ומיקנא רשותא בשבת אסור: ואף ע"ג דאמרינן בגיטין פרק הזורק (עז, ב) תיזל ותיחוד ותפתח כי היכא דליקני ביתא וליקני גיטא אגב ביתא. שאני התם דלגבי שכיב מרע הקלו כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכמו שהתירו לקנות ממנו בשבת וכדאמרינן (ב"ב קנו, ב) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת.
גמרא: אמר רב ובכלי אחד: ואף ע"ג דב"ה שרו בחולק את עירובו כדמלא מנא מיהא, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מט, א). התם שאני דמעיקרא נתנו לשם עירוב, אבל לא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי אחד. ואפילו לר' ששת דמשמע דסבירא ליה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מח ב) דבבית אחד ואפילו בשני כלים עירובו עירוב גבי הא למה הדבר דומה לשלש חצרות, הכא מודה דדוקא בכלי אחד ומן הטעם שאמרנו. ומיהו מסתברא דלאביי חשיב הכא טפי מהתם, דאילו התם בדמלי מנא ואייתר הרי זה עירוב הא בחולק בשני כלים אינו עירוב, ואילו הכא יין ביין לדידיה אפילו בשני כלים כיון דראוי לבילה הרי זה עולה להן משום עירוב. וטעמא דמילתא כיון דחלקוהו מדעת נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערבו, ומה שמו עירוב שמו ואין זה מעורב. אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שלא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הקפדה ולא חיישינן. כנ"ל.
אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר: ולזה ביין ולזה בשמן דנקט, הוא הדין יין ביין בכענין זה, אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרכן של יין ושמן שנותן בכלי אחד כיון שאינן חיבור זה לזה אינו עולה להן משום עירוב. ותדע לך דהא לר' שמעון דאמר אין צריכין עירוב אקשינן בסמוך דרך פשיטות ואפילו לזה ביין ולזה בשמן בתמיהה. אלא מילתא פשיטא היא דלכולי עלמא בעינן עירוב, כנ"ל.
אמר רבא הכא בחצר שבין שני מבואות עסקינן ור' שמעון לטעמיה דלא גזר: ואי קשיא לך דהא משמע דלא פליגי חכמים עליה דר' שמעון הכא אלא בשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן, הא לזה ביין ולזה ביין מודו ליה, ואי בחצר שבין שני מבואות אמאי לא גזרי רבנן כדגזרי התם. לא היא דהכא אי נשתתף לזה ביין ולזה ביין ובכלי אחד לרב ולאביי אפילו בשני כלים הרי זה כאילו עירבו כולן כאחד והרי האמצעי מחברן והרי כולן מותרין זה עם זה ואפילו מבואות בהדדי כשלשה חצרות, דהתם בשנתנו עירובן באמצעית בכלי אחד לר' יהודה או בבית אחד לר' ששת כיון שהוא מין אחד וראוי להיות עירובן אחד, אבל כשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן אי אפשר להיות עירובן אחד והרי זה כאילו עירב עם זה לעצמו ועם זה לעצמו והלכך המבואות אסורין זה עם זה. ולרבנן דגזרי' אפילו החצר אסור עם שניהם, ולר' שמעון דלא גזר מותרת עם זה ועם זה ומבואות אסורין זה עם זה.
אדרב' כי החזיק הוא דאסר: פירשו רבותי כי שורת הדין דכל שמת גר משחשיכה אע"פ שבא ושראל והחזיק אינו אוסר באותו שבת אפי' לא עירב עמה' כיון שמת ואין לו יורשין ס"ל כשמת כמבטל רשותו לבני החצר. והכא הפי' אדרב' אלו היינו אומרי' שאוסר כשהחזיק. ר' יוחנן אמר הני מתנייתא מני ב"ש היא פי' מתניית' דאחד מן החצר שמת והא דישראל וגר דלא ניחא ליה לר' יוחנן לשויי כדשנינן לדידיה האוסר לגמרי משמע ולא עד שיבטל ולהכי ניחא ליה טפי למדחינהו דב"ש נינהו הילכך קי"ל כרב נחמן דאמר מבטלין. נעשה כאו' נלך אצל יפות פי' דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעביד ולפי' תרומתו תרומה הכא נמי כשבטל להם רשותו גלי דעתיה דניחא ליה בעירובו שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם ואע"פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח סתם כדפריש' בפ' אלו מציאות הכא לגבי ערובי חצרות דרבנן דיו לנו בגלויי דעתא דהשתא.
מת עובדי כוכבים ומזלות בשבת מאי כלך אצל יפות איכא: פי' דהתם לא ערבו מבע"י כלל. וקמ"ל דמת עובדי כוכבים ומזלות מבטלין וסתמא נקיט לה אע"ג דאתא עובדי כוכבים ומזלות בשבת דקים ליה לאביי דבהאי נמי קי"ל כמ"ד מבטלין כיון דק"ל ששוכרין בשבת וכדכתיבנ' לעיל. ומקני רשות אסור פי' ואפי' לצורך עירוב שיש בו צורך שבת ולא התירו קנין בשבת אלא גבי שכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו עליו כדאי' בפ' מי שמת וכן בפרק הזורק בההוא שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא ואסתלוקי בשבת שפיר דמי לפום פשטה משמע דשפיר דמי בכל דוכתא וא"כ מותר לעשות מחיצה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דה"ק שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו צד מצוה שיש בו תקון לצרכי שבת.
א"ר ובכלי א': פי' ואפי' לב"ה דשאני בחולקין את עירובן כשני כלים או בב' כלים ממש כדעת רב ששת בפ' מי שהוציאוהו ואי נמי או בדמלא מנא ואייתר כסברא דרב יהודה דהתם שאני התם דמעיקרא נתנו לשם עירוב אבל אלו שלא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי א' ממש. וכן פרש"י ז"ל:
אמר רבא מתני' נמי דייקא כו': פי' דהא קתני סיפא יין ושמן לאו דוקא משום רבוי מנין אלא משום חלוק כלים וה"ה ליין ויין בשני כלים אלא דתנא ארחא דמילתא נקט דסתם יין ויין בכלי א' וסתם יין ושמן בשני כלים:
אלא אי אמרת בשני כלים מה לי יין ומה לי יין ושמן פי' דהא על כרחין אי אמר' יין ויין אפי' בשני כלים טעמא דידך משום דאמצעי מחברן כאילו נשתתפו שלשתן ביחד וכיון דכן אפי' ביין ושמן נימא לאמצעי מצטרפן ומחברן כנ"ל.
אמר אביי כו': פי' אביי לא פליג עליה דרב בעיקר דינא ממש אלא דאתי לדחויי דממתני' ליכא למידק מיניה דלעולם אימא לך רישא וסיפא בשני כלים הילכך יין ויין כיון דראוי לערב בכלי א' אין בילה מעכבת בו אבל יין ושמן שאין ראוי לערבן ערוב מערב בו דלמאי דקס"ד השתא יין ושמן נמי בכלי א' כיון שמערבין הם הוי עירוב דלא גרעי הני מיין ויין בשני כלים לפי שראויין לערבין ולעיל נמי דמתמהי' בסמוך עליה דר"ש ואפילו לזה ביין ולזה בשמן היינו משום דבין לרב בין לאביי סתם יין ושמן בשני כלים מיירי כדמוכח מסוגיין וכן פרש"י ז"ל ואפי' לזה ביין ולזה ביין והא לא חזי לאיערובי הא בשהן בכלי א' ניח' לן לכ"ע שאין צריכין לערב עד לקמן דאוקימנא לרבנן כרבנן דר' יוחנן בן נורי אבל יש שפי' דכיון דמתמהי בסמוך על ר"ש להדיא ואפי' יין ושמן דהיינו משום דסבי' לן השתא נמי דאפי' בכלי אחד נמי אין לומר כן ונראה ג"כ דאם איתא דלאביי דשרי יין ויין. בשני כלים דאפי' בדלא מלא מנא ואייתר שריי' ואפי' לרב יהוד' דהתם היא דכיון דלשם ערוב נתנוהו וחלקוהו מדעת' הרי הם נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערב ומה שמו עירוב שמו ואין זה מערב אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שהרי לא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הפקדה ולא חיישי' וכן פי' רבותי. ומיהו אנן כרב קי"ל דאפי' ביין ויין בעי כלי א' ממש דאביי לא פליג עליה דרב ממש בעיקר דינא וכדפרישנא והכי דייק לישניס בש"ס.
אמר רבה כו': פי' דמתני' לאו בשתוף במבוי א' פליגי אלא בחצר שבין שתי מבואו' ונשתתף עם המבוי הא' כולו ביין ועם המבוי השני בשמן ואלו שני מבואו' גופייהו דכ"ע אוסרין ואפי' לר"ש שהרי לא נשתתפו במין אח' וכי פליגי לענין בעל החצר אם הוא מותר עם כ"א מהמבואות דר"ש סבר שהוא מותר עמהם שהרי עם כ"א מהם משותף הוא כראוי במין א'. וכי תימ' דנגזור דילמא אתי להוציא כלים ממבוי למבוי דרך חצר זו קסבר ר"ש דלא גזרי' ואזדא לטעמיה דאמר התם גבי ג' חצרי' דלא גזרי' אמצעית עם החיצונה אטו חיצונות גופייהו ורבנן סברי דגזרינן. וא"ת אם כן לרבנן אפי' ביין ויין נמי דהא התם אפי' ביין ויין אסרי: י"ל דהתם אסרי רבנן מפני שאין עירוב א' לשלשתן דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו אי נמי אפי' לתנו ערובן החיצונות באמצעית מיירי שנתנוהו בשני בתי' או בשני כלים אבל הכא דמיירי בשנשתתפו בכלי א' במקום א' זה ערוב גמור הוא לכלן. ובכה"ג שלשתן מותרו' התם לדברי הכל וכן פרש"י ז"ל בכאן בקוצר כמנהגו הטוב. והא דאוקימנא הכא בחצר שבין שתי מבואות ולא נקט בג' חצרות ממש כההיא דהתם. י"ל משום דמתני' קתני שמתערבין ביין או בשמן ואלו אנן קי"ל דערוב חצרות בפת. ואי נמי אתייא למימר דאפילו במבואות דאוושי דיורין טפי ושכיחי כלים במבואו' טוב' בחצר שבנתים לא גזר ר"ש והראשון יותר נכון והא אפסיק' הלכ' כר"ש בההיא כדאי' בפי' מי שהוציאו.
מהדורא תנינא:
הא גופא קשיא שיטה זו מצאתי משובשת בין בספרים בין בקונטרס המורה ונ"ל דה"ג הא גופא קשיא אמרת מבע"י אע"פ שהחזיק ולא מבעיא כי לא החזיק אדרבה כי לא החזיק לא אסר אמר ר"פ אימא אם החזיק והא אע"פ שהחזיק קתני ה"ק אע"פ שהחזיק משחשיכה ואל החזיק מבע"י אוסר פי' ואל אמרי' הרי הותר למקצת שבת שכיון שחי' יכול להחזיק מבע"י והי' אוסר השתא נמי אוסר אימא סיפא משחשיכה אע"פ שלא החזיק ול"מ אם החזיק אדרבה כי החזיק אסר אמר ר"פ אימא אע"פ שהחזיק פי' מושם דהותר למקצת שבת והא אע"פ שלא החזיק קתני ה"ק אע"פ שהחזיק השחשיכה כיון שלא הי' לו להחזיק מבע"י אינו אוסר משום דהותר למקצת שבת:
אמר לי אביי מת נכרי בשבת מאי כלך אצל יפות איכא פי' אליבא דרב ששת דאמר לעיל מבטל קא מקשי לי':
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
המשנה השלשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרי' דוקא מבעוד יום ובית הלל אומרי' אף משחשיכה. ופרשו בגמרא שאין טעם בית הלל ממה שאמרו בענין תרומה הלך אצל יפות ר"ל לענין תורם לחברו אם שלא מדעת לדעת קצת ואם מדעת לדעת קצת אלא שלא פירש לו אם בעין יפה או בבינונית אם ברעה שלא היה לו לתרום אלא בבינונית וכשתרם בעין יפה אינה תרומה אלא אם כן גלה בעל הבית דעתו שנוח לו בכך כגון שהיו שם יפות מהן ואמ' לו כלך אצל יפות על הדרך שביארנו בחבור זה בשני של מציעא ובמקומות אחרים. ואף בזו שתאמר בנותן רשות בשבת שזה שלא עירב עמהם מבעוד יום לא לאסור עליהם נתכון אלא ליפות כחם לגמרי לבטל רשותו עד שיותרו הם ויאסר הוא על הדרך שבעל הבית בענין תרומה גלה בדעתו שכיון בתרומתו של זה לחשיבות גדולה וליפות כח התורם שאלו היה זה טעם הדבר. מת עכו"ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא והלא לא היה סבור המבטל שימות העכו"ם אלא טעם מחלקתם של בית שמאי בטול רשות מקנא ביתא הוא ובשבת אסור. ואעפ"י שבמסכת גיטין [עז:] אמרו תיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ותקני גיטה אגב ביתא. בשכיב מרע הקלו שלא תטרף דעתו עליו על הדרך שאמרו קונין משכיב מרע אפי' בשבת. ובית הלל סוברים שבטול רשות אינו אלא אסתלוקי בעלמא ואסתלוקי בעלמא מותר בין בבטול רשות בין בנתינת רשות שנתינה רעועה היא ואינו אלא איסתלוקי רשותא:
זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:
המשנה הרביעית והכונה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שנותן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר הואיל והוציא עד שלא החזיקו בו חבריו ר' יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ואוסר שאמרו פירושו עד שיבטל פעם אחרת ואף במזיד יכול לבטל פעם אחרת שאין זה נקרא מומר על שנושא ונותן שם בלא עירוב שהרי בטל רשותו מפני שהדבר קרוב לטעות. וכן שבפעם אחת אינו קרוי מומר כמו שביארנו. וכן ביארנו שאף לדעת ר' יהודה אף במזיד לאחר שהחזיקו אינו אוסר לשטתנו כמו שכתבנו למעלה. והלכה כר' יהודה:
זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמ' בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו' יתבאר בפרק חלון [פא.] שאין עירובי חצרות אלא בפת אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר חוץ ממים ומלח כמו שהתבאר. ומאחר שכן צריך אתה לומר שמשנתנו לא בעירובי חצרות נאמרה אלא בשתופי מבואות ולפעמים קורהו בלשון עירוב מפני שאף שתוף המבוי מערבן ועושה אותן כבני חצר אחת ואמר במשנה זו שבעל הבית שהיה שותף עם שכניו שבמבוי שתוף של סחורה לא לשם שתוף מבוי אם היה השתוף במין אחד לכלם ר"ל לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מצד אחר אלא יכונו בלבם שיהא שתוף הסחורה עולה להם לשתוף מבוי ודים. ופרשוה בגמר' דוקא בכלי אחד ר"ל שכלם משתתפים בחבית אחת ולא סוף דבר בבא זה בלגינו ושפך לתוך החבית המשותפת וכן זה בא בלגינו ושפך שאעפ"י שלשם סחורה נתכונו מכל מקום כבר נעשה בדרך עירוב וכל אחד הביא דבר הראוי לעירוב אלא אף אם לקחו חבית בין כלם בשותפות הדין כן שכל שאחר כן כונו בה לשם עירוב הוברר הדבר שזהו חלק פלוני וזה חלק פלוני שכל בדרבנן יש ברירה אבל בשני כלים לא. ואעפ"י שבפרק רביעי אמרו בעירוב הנתון בשני כלים שהוא כשר. בזו לשם עירוב גבאוהו. וכן שהעמדנוה שם בשנתמלא הכלי ונשאר אבל זה שלא נעשה לשם שתוף מבוי כלל דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואפי' היה לכל אחד חלק בשניהם.
לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו'. בא לגלות ביאור מה שאמר מתחלה שאין החלוק מצד המינין אלא מצד הכלים. ופי' הדברים לזה ביין ולזה בשמן הואיל ומן הסתם שני כלים הם צריכים הם לעירוב אחר. וכן נראה ממה שאמרו בגמרא על ביאורו של רב. אמ' רבה מתניתי' נמי דיקא לזה ביין ולזה בשמן צריכים לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת זה וזה בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן. ואעפ"י שאביי דחאו ואמר יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ודעתו לאמר שכל שבמין אחד אף בחלוק כלים אין צריכים לערב ואעפ"י שבחולק עירובו בשני כלים אינו עירוב אלא אם כן נתחלק העירוב מצד שנתמלא הכלי ונותר בזו הואיל ולשם עירוב נעשה וחלקוהו מדעת ראוי לומר כן אבל אלו שלא חלקוהו שהרי לא נשתתפו בה לשם עירוב אעפ"י שנתון בשני כלים אין קפידא. מכל מקום הלכה כרבה ואף אביי לא אמרה אלא דרך דחייה. וכל שבשני כלים אף במין אחד אינו עירוב ולא תפש יין ושמן אלא מפני שדרכם בשני כלים הא אם היו בכלי אחד אין צריכין לערב כך קבלנו בפירושה. אלא שגדולי הדור סוברים שיין ושמן אף בכלי אחד הואיל ואין ראויים להתערב אינו עולה לעירוב צריכים הם לעירוב אחד ובכלי אחד והראיה שאחר שהעמדנוה בכלי אחד ובאנו לפרש דברי ר' שמעון שאמר אחד זה ואחד זה אין צריכים לערב שאלו בגמרא אפי' לזה ביין ולזה בשמן. אלמא שכל שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב. וכן שאח"כ העמידו מחלקתם בדר' יוחנן בן נורי ורבנן שנחלקו בשמן של תרומה שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן שלרבנן אינו פוסל אלא בשמן בלבד ולר' יוחנן בן נורי שניהם נעשו חבור זה לזה אלמא לרבנן שהלכה כדבריהם שני מינין שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב והדברים נראין אם כן אין עירוב בזה מועיל. אלא במין אחד ובכלי אחד וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין לשני מינין הראויים להתערב ובכלי אחד וכן הלכה:
ונשוב לביאור המשנה ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ופרשו בגמרא שלא דבר ר' שמעון על יין ושמן שמודה הוא שאינו עירוב אלא רמז למחלקת שבינו ובין חכמים והוא במה שנחלקו בה כבר בפרק רביעי [מה:] בשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שלדעת ר' שמעון היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ואעפ"י ששתים החיצונות אסורות זו עם זו אין אומרין לאסרם עם האמצעית שמא יטעו להוציא ולטלטל מחיצונה לחיצונה דרך חצר זו ולרבנן אסורות אף באמצעית מגזרה זו. וכבר ביארנו שם שהלכה כר' שמעון ואף בכאן חזר ונעור מחלקת זה ולא דבר ר' שמעון על עירוב יין ושמן שבמבוי אחד אלא בחצר שבין שני מבואות שאף לדעת חכמים אם נשתתפה עם שניהם ביין ובכלי אחד כלן מותרות שהרי זה עירוב אחד אבל נשתתפה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן הואיל ועירובין חלוקים הם עד שהמבואות אסורים זה עם זה אף הם אסורים עם החצר מכח גזרה שהזכרנו ואמ' להם ר' שמעון שבזו היא מותרת עם שניהם ואין גוזרין בה על הדרך שאמרה בשלש חצרות ואין חלוק המינים מפקיע בזו אחר שהם מינים חלוקים והלכה כר' שמעון:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה