עירובין פ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאני התם דליכא מחיצות ל"א מצד שאני אתמר רב חייא בר אשי אמר אעושין לחי אשירה ור' שמעון בן לקיש אמר עושין קורה אשירה מאן דאמר קורה כל שכן לחי ומאן דאמר לחי באבל קורה לא כתותי מכתת שיעוריה:
מתני' נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע גנתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע דכמה הוא שיעורן בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכולם בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד אמר ר' יוסי הבמה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בשירי עירוב כל שהוא וולא אמרו לערב בחצירות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות:
גמ' במאי עסקינן אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפילו כלה נמי אלא בשני מינין אפילו נתמעט נמי לא דתניא זכלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע מב' מינים צריך להודיע איבעית אימא ממין אחד ואיבעית אימא משני מינין איבעית אימא ממין אחד מאי נתמעט נתמטמט ואיבעית אימא משני מינין חכלה שאני:
ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וכו':
אמר רב שיזבי אמר רב חסדא זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת פשיטא דחלוקין מהו דתימא הני מילי בחצר שבין שני מבואות אבל חצר של מבוי אחד אימא לא קמשמע לן:
כמה הוא שיעורו וכו':
כמה הוא מרובין אמר רב יהודה אמר שמואל שמונה עשרה בני אדם שמונה עשרה ותו לא אימא טמשמונה עשרה ואילך ומאי שמונה עשרה דנקט אמר רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מיפרשא לי מניה דאבא כל שאילו מחלקו למזון שתי סעודות ביניהן ואין מגעת גרוגרת לכל אחד ואחד הן הן מרובין וסגי במזון שתי סעודות ואי לא (הן הן) מועטין נינהו ואגב אורחיה קא משמע לן דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות:
מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר"א רבי יהושע אומר ככר הוא עירוב יאפילו מאפה סאה והוא פרוסה אין מערבין בה ככר) כאיסר והוא שלם מערבין בו:
רש"י
[עריכה]
שאני התם דליכא מחיצות - ומבוי מגולה הוא ואינו נוח לשומרו הילכך כופין אותו אבל להתיר בטלטול לעולם אימא לך דבעינן דעת:
כ"ש לחי - דאין לו שיעור לרחבו ועוביו:
אבל קורה - צריכה טפח לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח והאי אשירה כיון דבעי שריפה דכתיב (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש שיעורה לאו שיעורא היא דכשרופה דמיא:
מתני' נתמעט האוכל - משיעורו ולקמן מפרש שיעורא במתני':
ואינו צריך להודיע - שהרי כולן נתרצו בתחלה:
וצריך להודיע - לדיורין שניתוספו אם דעתן בעירוב וכגון שמערב משלהן וטעמא פרישית לעיל ותרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב: מרובין ומועטין מפרש בגמרא:
שירי עירוב - שנתמעט משעורו:
כל שהוא - אין צריך להוסיף [ורבי יוסי פליג את"ק]:
לא אמרו לערב בחצרות - לאחר שנשתתפו:
אלא שלא לשכח - תורת עירובי חצירות מהתינוקות הבאין הלכך מקילינן ביה:
גמ' במאי עסקינן - דקתני בנתמעט אין צריך להודיע הא כלה לגמרי צריך להודיע אם בא לערב:
במין אחד - שחוזר ומערב מן המין הראשון:
מב' מינין - שעירב בשניה ממין אחר:
צריך להודיע - וקא סלקא דעתך והוא הדין לנתמעט:
נתמטמט - כלה לגמרי:
איבעית אימא מב' מינין - ודוקא נקט נתמעט ודקא קשיא לך מברייתא כלה שאני דברייתא כלה דווקא נקט אבל נתמעט אפילו מב' מינין אין צריך להודיע:
זאת אומרת חלוקין כו' - דלא תימא האי במה דברים אמורים לפרושי אתי:
במה דברים אמורים - דצריך דעת:
בעירובי תחומין - שמא אין נוח לו לקנות כאן כדי להפסיד לרוח שכנגדה:
פשיטא - דשמעינן מינה דחלוקין דהא בעירובי חצירות נקיט ואתי וקתני צריך להודיעו:
מהו דתימא - לעולם רבי יהודה בההוא מפרש הוא ומתניתין דהכא בחצר שבין שני מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה:
קמ"ל - רב שיזבי דשמיעא ליה מרביה דבמבוי אחד עסקינן:
ותו לא - בתמיה כ"ש דטפי מהכי הוו מרובין:
לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא - דלקולא קתני בזמן שהם מרובים דגרוגרת דידהו הוי יותר מב' סעודות סגי בב' סעודות ולא בעינן גרוגרת לכל חד וחד כשהן מועטים דלא מטי גרוגרת דידהו לב' סעודות סגי בגרוגרת לכל אחד ולקולא:
כל שאילו מחלק מזון ב' סעודות ביניהן ואין גרוגרת לכל א' - שיש בהן בני אדם יותר ממנין גרוגרות של שתי סעודות מרובין נינהו ותנן במתני' דלא בעי כגרוגרת לכל אחד אלא כשיש בו מזון שתי סעודות סגי:
ואי לא - שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של שתי סעודות לא בעי שתי סעודות אלא כגרוגרת לכל אחד היינו פירוש דמתניתין ורב יהודה דנקט שמנה עשרה ולא תנא כדאמרינן אגב אורחיה דבעי לפרושי מתני' נקט חושבנא ולאשמעינן דמזון שתי סעודות הוו שמנה עשרה גרוגרות:
מתני' ככר - שלם:
מאפה סאה - שאפה סאה בככר אחד ונטל ממנו מעט ושוייה פרוסה אין מערבין בה וטעמא מפרש בגמרא:
ככר - קטן כמדת איסר:
והוא שלם מערבין בו - ובלבד שיהיו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל אחד ואחד:
תוספות
[עריכה]
שאני התם דאיכא מחיצה. פר"ת דין הוא דכופין אותו לעשות לחי וקורה דמהני מחיצות להתיר לטלטל בתוכו אע"פ שנעשו בעל כרחו של ארם ולא דמי לעירוב דבין הוה משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בעל כרחו של ארם ובקונטרס לא פירש כן ובספרים דגרס שאני התם דליכא מחיצות יש לפרש כן דכי ליכא מחיצות דאסור לטלטל בתוכו דין הוא שנכוף אותו לעשות תקנה להתיר לטלטל אבל אין לנו לכופו לעשות תקנה לטלטל מן הבתים ומן החצירות לתוכו:
אבל קורה כתותי מכתת שיעוריה. אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מכל מקום כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וה"ר אברהם פירש לחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשירה אפילו ביו"ט שני דמשמע דכמאן דליתיה דמי דגבי לולב של מצוה החמירו וא"ת דמכשרינן לעיל סולם של אשירה אע"ג דבעי רחב ד' ולא אמר מיכתת שיעורא כמו קורה ואור"י דהתם חשיב פתח כיון דחזי לעלייה אי לאו איסורא דאשירה אבל קורה הצריכו חכמים שיעורא של חשיבות:
אלא בב' מינין אפילו נתמעט נמי דתניא כו'. ס"ד דכלה דנקט בברייתא משום מין א' נקטיה דאפילו בכלה אין צריך להודיע:
אגב אורחא קמ"ל דב' סעודות הויין י"ח גרוגרות. הקשה ר"ת דבפרק כיצד משתתפין (לקמן דף פנ:) תנן רבי שמעון אומר ב' ידות לככר משלש לקב דהיינו שיעור שתי סעודות ה' ביצים ושליש ביצה שהככר הוא ח' ביצים כשתחלק י"ח גרוגרות לחמש ביצים ושליש ביצה דזה וזה הוי שיעור שתי סעודות תמצא לכל ביצה שלש גרוגרות וג' שמינית של גרוגרות דבחמש ביצים ושליש ביצה יש י"ו שלישי ביצה וגרוגרת גדולה מכזית כדמוכח בריש המצניע (שבת דף צא.) ובתורת כהנים קתני ובפרק בתרא דיומא (דף פ.) דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזקת יותר מכביצת תרנגולת ובכריתות פרק אמרו לו (דף יד.) אמרינן גבי יש אוכל אכילה אחת כו' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ואע"ג דפליגי תנאי לקמן אכר' שמעון כר"ש קי"ל דבכל דוכתי אמר כביצה לטמא טומאת אוכלין דהיינו כר"ש כדקתני לקמן בגמ' (דף פג.) וחצי [חצי] חציה לטמא טומאת אוכלין ולר"ש עולה השיעור כביצה אבל לשאר תנאי אינו כן ואכולהו תנאי קאי כדמוכח הסוגיא לקמן ואומר ר"י דלכולהו תנאי הוי כביצה לטמא אוכלים והא דקתני לקמן בברייתא וחצי חצי חציה כו' לא קאי אר"מ ואר' יהודה אלא ארבי שמעון ור' יוחנן בן ברוקה שהזכירו שיעור ככר תדע דהא קתני בברייתא בגמ' כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה משמע דקאי בשיטתיה דר"ש דחשיב חצי חציה לפסול את הגוויה בשתי ביצים והשתא לא קשה מידי דבשתי סעודות של עירוב לא קי"ל כר"ש אלא כר"מ או כרבי יהודה כדמוכח לקמן דרב יוסף ורנה כר"מ בריש כיצד משתתפין (לקמן דף פב.) ותרתי ריפתא נמי דקאמר רב יהודה ורב אדא בר אהבה היינו כר"מ או כר' יהודה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ז (עריכה)
מז א מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ב, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ח':
מח ב מיי' פי"ז מהל' שבת הלכה י"ג, וטור ושו"ע או"ח סי' שס"ג סעיף ט"ז:
מט ג מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ח סעיף ב':
נ ד מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ח סעיף ג':
נא ה (מיי' פ"ה) [אינו שם ובפירושו כתב שאין כהלכה כרבי יוסי], וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ח סעיף ד':
נב ו מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה י"ג, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ז:
נג ז ח מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה ו', וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ח סעיף א':
נד ט מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ט', וטור ושו"ע או"ח סי' שס"ח סעיף ג':
נה י מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ח', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ו':
ראשונים נוספים
כלומר אינו ממחה על אשתו מפני שעירבה עמהן אבל אם ממחה על ידי אשתו אוסר על בני חצר וכן קאמר שמואל כך (אסר) [דבאסר] עלייהו [אינו עירוב]. דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל ומשתתף עם בני מבוי ונמנע ולא רצה לישתתף בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתופי מבוי על כרחו. קשיין אהדדי דהא הוא דאמר מדעתו אלא לאו הא דמיחה על ידה ואמר איני רוצה בזה העירוב שעירבה אשתי ודשמואל ודר' חנינא היכא דלא אסר כגון שלא מיחה. נימא מסייע ליה כופין אותו (ועושין) ועושה לחי וקורה למבוי ודחינן שאני התם דאיכא מחיצות:
פי' נתמעט האוכל מכדי ב' סעודות מוסיף ומזכה לכל בני מבוי ואינו צריך להודיעם עכשיו כי נתמעטו והוספתי עליו וזכיתי לכם שכבר הודיעם מקודם לכן ועל אותה ידיעה הן סמוכים אין צריכין ידיעה אחרת ואוקימנא למתניתין במין אחד.
ומאי נתמעט דקתני נתמוטט כלומר כלה לגמרי ואפי' הכי מוסיף ומזכה וא"צ להודיע ואיבעית אימא מתניתין בב' מינין ודוקא נתמעט ולא כלה כולו אבל כלה צריך להודיע כדתניא כלה האוכל ממין אחד אינו צריך להודיע. מב' מינין צריך להודיע.
ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה (וא"צ) [וצריך] להודיע. הא מתניתא פליגא על ר' יהודה דהא ר' יהודה בעירובי חצירות אמר מערבין לו לאדם שלא מדעתו דתנן א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין לו מדעתו ושלא מדעתו שזכין לו לאדם כו'. ואוקימנא דודאי חולקין עליו חכמים. ואי מהתם הוה אמינא בחצר של ב' מבואות הוא דפליגי אבל בחצר של מבוי אחד אימא לא כמו שהוא מפורש בסוף פרק זה קמ"ל.
וכמה הן מרובין משבעה עשר ואילך קי"ל שיעור העירוב מזון ב' סעודות לרבים וכ"ש למועטין. וכל עירוב שאילו בא לחלקו למי שעירב להן ואין מגיע לכל אחד ואחד כגרוגרת משיעור ב' סעודות הוו להו מרובין. וסגי להו בב' סעודות וקי"ל די"ח גרוגרות הן ב' סעודות לפי חשבון ר' יוחנן בן ברוקא שנותנין שיעור העירוב בקב. ואם הן מרובין מי"ח בני אדם ולמעלה. ואפי' הן מאה ויותר כשיעור ב' סעודות דיי להן העירוב ואע"פ שאין העירוב מגיעם כגרוגרת אבל כשהן מועטין פחותין מי"ח בני אדם צריכין להיות עירובן כשיעור גרוגרת לכל אחד ואחד. ואם הוא פחות צריך להוסיף בעירוב למלאות לכל אחד ואחד כגרוגרת. א"ר ר' יוסי בד"א שצריך למזון ב' סעודות למרובין או כגרוגרת לכל אחד ואחד למעוטין בתחלת העירוב. אבל בזמן שעירב כשיעור שנתנו חכמים לערב ונתמעט ונשתייר הימנו כל שהוא כשר:
אבל קורה כתותי מיכתת שיעוריה: וקיימא לן כרב חייא בר אשי דאמר משמיה דרב. ואף ע"ג דריש לקיש מיקל, אין הולכין במחיצות להקל אלא להחמיר, דדוקא בעירוב אמרו ולא במחיצות.
כלה האוכל: לאו דוקא כלה, דא"כ אין זה מוסיף אלא מערב לכתחילה. ועוד דאמרינן מאי נתמעט נתמטמט, ואי כלה דברייתא דוקא, אכתי תקשי לן.
ואי בעית אימא וכו' כלה שאני: ומיהו קיימא לן כר' וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.
גירסת הספרים: ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דשתי סעודות הויין שמונה עשר גרוגרות. ואינה מחוורת דאדרבא כבר אמרנו דכל שאילו מחלקין ויש גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מועטין. אלא הכי גריס הראב"ד ז"ל: קמ"ל דשמונה עשר גרוגרות לא הוויין שתי סעודות, כלומר: וכיון שאין מגיע גרוגרת לכל אחד ואחד אלו הן מרובין.
שמונה עשר ותו לא: קשיא לי, מאי קשיא דכיון דשמונה עשר מרובין כל שכן דשמונה עשר ואילך מרובין וכדאמרינן בעלמא ימים רבים ימים שנים רבים שלשה ולא אקשינן עלה שלשה ותו לא דכ"ש ארבעה וחמשה. ויש לומר דהכא שאני דכיון דמקילין לערב להן במזון שתי סעודות ואף על פי שאין מגיע לכל אחד ואחד גרוגרת, אי לאו דמפרש דאפילו משמונה עשר ואילך הוה אמינא דדוקא שמונה עשר אבל טפי לא.
אבל כתותי מכתת שיעורא: פי' ומיירי באשרה דמשה ולא דמיא לההיא דלעיל דאילן וכי תימא לחי נמי הא בעי' שיעורא בגובהה שיהא גובה עשרה טפחים י"ל דכיון דברחבו ליכא שיעורא אקילו בדרבנן ולא חששו לכתותי שיעורא דגובהה והלכתא כרב חייא בר אשי משמיה דרב ואע"ג דריש לקיש מקל והלכה כדברי המקל בעירובי הא אמרי' לקמן בפרקין דבעירוב אמרו ולא במחיצות:
מאי אריא נתמעט אפי' כלה נמי ליכא לפרושי כלה לגמרי כדפרש"י ז"ל חדא דאמרינן לקמן מאי נתמעט נתמוטט והיינו דאמרי' כלה ואלו נתמוטט לא משמע שכל' לגמרי כדפרש"י ז"ל נתמוטט לגמרי ועוד דהא מפרשי' דנתמטט דמתני' היינו כלה ואם כלה לגמרי היכין קתני מוסיף עליו אין זה מוסיף אלא מערב לכתחלה אלא פי' כלה שנתמוטט רובו דאלו נתמעט הוה משמע שכלה מעוטו.
ממין אחד צריך להודיע משני מינין אין צריך להודיע: פרש"י ז"ל ממין אחד שמוסיף עליו מן המין הראשון עצמו ומשני מינין שמוסיף עליו ממין אחר ונראה כמערב לכתחלה והשתא קס"ד דהא דקתני רישא כלה ארישא בלחוד קאי דאלו בסיפא אפילו לא כלה נמי והיינו דפרכי' ואלו בשני מינין אפי' נתמעט נמי:
ה"מ בחצר של שני מבואות: פי' דלא ידעי' בהו מינייהו ניחא ליה לערובי טפי אבל בחצר של מבוי אחד מודו ליה לרבי יהודה דלא בעי' דעת קמ"ל רב שזבי דמתני' סתמ' היא ואפי' בחצר של מבוי אחד וש"מ דחלוקין חכמים על רבי יהודה ס"ל לרב שזבי דהאי בד"א לחלוק הוא וכדסבר ר' יוחנן לקמן ואפשר דר' יהודה אפילו בחצר של שני מבואו' פליג וס"ל דהת' נמי זכות הוא לו אבל יש שפירשו דבההיא מודה רבי יהודה דחוב הוא לו וצריך להודיע דהא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו ערבה עם שתיהן אסור' וההיא דר' יהודה תני לה וכדאמ' בההוא פרקא הילכך אע"ג דקי"ל כר' יהודה שהלכה כמותו משום דילמא מערבי עליה בשתיהן ונמצא אסור בשתיהן ונמצא שהוא חיוב לו בעירובין בחצר שבין שני מבואו' וכן פסק הרב אלפס ז"ל דבחצר שבין שתי מבואות צריך להודיע לר' יהודה כי מתוך שאתה מתירו בזה אתה אוסרו במבוי האחר ומיהו לא דק ז"ל דהא אנן כר"ש קי"ל שלשה חצרות שעירבו שניהם עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרת עמה ומה לי חצר שבמבוי אחד או שבין שני מבואות תרווייהו זכות הוא לו ולא חובה הילכך בין בזו ובין בזו אין צריך להודיע דזכות הוא לו:
שמנה עשר ותו לא: פי' דאע"ג דבעלמא אמרינן דשלשה הוו רבים כ"ש למעלה מג' שאני הכא דאקילו רבנן במרובין לערבן בשתי סעודות ואע"ג דלא הוי כגרוגרת לכל חד וחד וכיון דכן שמא יהא סבור השומע לומר כי דוקא במרובין עד י"ח הקלו אבל לא ביותר מי"ח וכל כיוצא בזה אין לו לאמורא לסתום דבריו אלא לפרש:
כל שאלו מחלקן ואין גרוגרת לכל א' וא' מן הבתים הוו להו מרובי' וסגיא להו בשתי סעודות ואידך מועטין כלומר וכל שאין מניינם עולה לשתי סעודות כשאתה נותן גרוגר' לכל אחד ואחד אז הוו להו מועטין ושניהם להקל כי לעולם תופסין השיעור המועט אי גרוגרת לכל חד וחד נפיש משתי סעודות משערין בשתי סעודות ואי שתי סעודות נפישי משערין בגרוגרת לכל חד וחד וכדפרש"י ז"ל גרש"י ז"ל ואגב ארחיה קמ"ל שתי סעודות כמה הוו שמנה עשר גרוגרו' ולא נהיר' דהא אמרינן די"ח הוו מרובין והא תניא דמרובין משערין שתי סעודות ואלו בשתי סעודות ליכא בגרוגר' לכל חד וחד כדקאמר רב יהודה לפי' הגרסא הנכונא והא קמ"ל די"ח גרוגרות לא הוויין שתי סעודות פי' דלאשמועי' הא דנקט שמואל ההוא לישנא ולא נקט כדאמר רב יהודה כל שאלו מחלקן כולי הילכך שיעור תחל' עירוב עד י"ז בעלי בתים כגרוגרת לכל א' וא' וי"ח ולמעלה ואפי' הם ששי' רבוא שיעור' בשתי סעודות של אדם א' וסוף עירוב בכל שהו כרבי יוסי וכל שהיה מקצת העירוב קיים בבין השמשות אע"פ שכלה לגמרי לאחר שחשכה אין בכך כלום לאותה שבת והיכא שבאו לשתוף במבוי במשקי' כתב הראב"ד ז"ל דבעי' רביעית לכ"א וא' כשיעור הוצא' בשב' וכשם ששיערו באוכל בגרוגרת והיינו דקתני במתני' דגרוגרת לכ"א ואחד להוצאת שבת דאלמא שיעור עירוב תלוי בשיעור הוצאת שבת והא דקאמר רבה בפ' הדר ליקני מר רביעתא דחלא בחביתא רביעתא לכל חד וחד קאמר ומיהו אם ערובו ביין שיעורו לכ"א וא' ברובע רביעית בחמרא דדרי על חד תלתא מיא שאם ימזגנו יעמוד על רביעית ואי לא דרי הכי צריך יותר עד כדי מזיגת רביעית ע"כ תורף דבריו ז"ל ויש תימא גדול בדבריו ז"ל שנר' שאינו מחלק בזה בין מועטין למרובין וזה למה והלא אע"פ ששנינו כגרוגר' לכ"א ואי' להוצא' שבת לא נאמר אלא למועטין אבל כשהן מרובין די לכלם בשתי סעודות ואפי' הם ששי' רבוא והנכון בעיני רבותי שאם ערבו במשקין אם יש בו כדי שיספיק לשתי סעודות של אדם א' משתתפין בו אפילו לאלף והילכך ביין שתי רביעית יספיק לכלם שכן שיעורו לשתי סעודות כדאיתא בפרק בכל מערבין לענין ערובי תחומין וכל שהבעלי בתים הם מעוטין נוטלין לכ"א כשיעור הוצא' שבת כל זמן שלא יעלה הסך לשתי סעודות כעין שאמר באוכלין כי שנו חכמים באוכלין וה"ה למשקין ומ"מ כיון דשיעור חומץ להוצאת שבת הוא רביעית ויש ברביעית שיעור שתי סעודות לעולם יהא שיעור עירוב בחומץ רביעית ואין חלוק בזה לא' או לששים רבוא.
מתני' בכל מערבין ומשתתפין בש"ס מפ' פלוגתייהו ורבי יהושע אערובי חצרות בלחוד הוא דפליג וסבר שאין מערבין אלא בפת שלימה והלכתא כוותיה ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב שאני הכא דסוגיא דאמוראי כרבי יהושע כדמוכח בש"ס ועוד דר' אליעזר שמותי הוא וכן פסקו הגאונים ז"ל באיסור והוא שלם מערבין בו וצ"ע אם איסור דוקא.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ז (עריכה)
נחלקו בסוגיא זו רב חייא וריש לקיש שלדעת רב חייא עושין אשרה לחי אבל לא קורה ולדעת ריש לקיש אפי' קורה ופסקו בה גדולי המחברים להחמיר ר"ל שעושים אותה לחי אבל לא קורה ואעפ"י שר' שמעון בן לקיש מיקל לא אמרו הלכה כדברי המיקל אלא בעירוב הא במחיצות לא. ומכל מקום לעיקר הטעם צריך לעיין מה שתלו הטעם באיסור קורה משום דכתותי מיכתת שיעורה ר"ל באשרה דישראל שאין לה בטילא ולשריפה קיימא והרי היא כמי שאינה והקורה צריכה שיעור ואינו והלא אף הלחי צריך שיעור מיהא לגבהו ואם עביו כל שהוא גבהו מיהא עשרה ומתוך כך פסקי גדולי המפרשי' כריש לקיש ובין לחי בין קורה כשר שאינו אלא משום היכר וכמו שביארנו למעלה באשרה שעשאה סולם שכל שאסור דבר אחר גרם לה מותר. ומה שאמרו כאן מאן דאמ' לחי אבל קורה לא משום דכתותי מיכתת שיעורה אין זה מחלקת בהדיא אלא כאומר אפשר שקורה מיהא אסור. ומכל מקום אם תאמר שעל כל פנים חולקים הם זה עם זה טעם אחר הוא והוא שכל שאתה אומר כתותי מיכתת שיעוריה אין פירושו שיהא כמי שאינו אלא כמי שהוא מכותת במקומו והרי הלחי אינך צריך בו לחיזק ואתה דנו כעומד במקומו מכותת והרי אף עפר כיוצא בו כשר אבל קורה שאתה צריך בה לחוזק כשאתה רואה אותה כקש נדף אינה ראויה כלל. ומ"מ באשרה דעכו"ם הואיל ויש לה בטלה כשרה לדברי הכל:
מגדולי הדורות שלפנינו דחקו לומר שאעפ"י שאמרו בלחי שהוא צריך עשרה פסי חצר מיהא אין צריכין עשרה וכל שהם שלשה שיצאו מתורת לבוד דיים מתוך חומר שהחמירו עליהם להיותם שנים הקלו שלא להצריך בגבהם עשרה. והוא שאמרו בכאן בקורה כתותי מיכתת שיעורה הואיל וצריכה שיעור אבל הלחי הואיל ויש במינו שאינו צריך שיעור והוא פסי החצר שהרי אפשר בכל שהוא ולהעמידו בפחות משלשה עושין אותו אשרה. והדברים זרים ולעולם לא מצינו שום מחיצה בפחות מעשרה וצריך להזהר בכך ואף הם לא אמרוה אלא בפקפוק:
המשנה החמשית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר נתמעט האוכל וכו' והענין הוא שיתבאר בסמוך שבעירובי חצרות צריך שיעור כגרוגרת לכל אחד הן שעירבו משלהם הן שעירב כל אחד משלו ליזכה לאחרים וראוי לבני חצר לראות בעירובם בכל ערב שבת שמא נתמעט או כלה לגמרי ונמצאו סומכין עליו בטעות הא כל שלא נתמעט בתחלת היום אעפ"י שנתמעט בשבת דיורין הבאים בשבת הם ואינם אוסרים ואפי' נאכל או נשרף. ומשנתנו בשנתמעט מבערב ואם הרגיש בו ערב שבת זו וראה שנתמעט מכגרוגרת לכל אחד מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע כלומי מוסיף משלהם או משלו ומזכה ואינו צריך להודיע אף כשמוסיף משלהם שמאחר שכלם נתרצו בו תחלה סתם הדברים שבדעתם הראשונה הם עומדים. ופרשוה בגמרא שאפי' בשני מינין ר"ל שמערב משלהם ובמין אחר אין צריך להודיע ואין צריך לומר במערב משלו הא אם נתמעט ר"ל שכלה העירוב לגמרי אם עירב משלהם במין אחר צריך להודיע שמא יקפידו על עירובם ובאותו המין אינו צריך להודיע שמן הסתם עומדים הם בדעתם הראשונה ובמערב משלו אין צריך להודיע אפי' כלה ואפי' במין אחר שהרי אף בתחלת עירוב אינו צריך להודיע. כך היא שטת גדולי הפוסקי' אעפ"י שיצאו דבריהם בכאן בערבוב וצריכים תקון ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקי' שבנתמעט מיהא אין צריך תוספת כלל כר' יוסי שאמ' במשנה שאחר זו שבסוף עירוב אפי' כל שהו ואין צריך להוסיף וכן כתבנוה בפרק רביעי. ויש דוחים זו של ר' יוסי ופוסקים כתנא קמא שאף בנתמעט צריך תוספת ומכל מקום יש מעמידין את שתיהן ומפרשי' שלא אמ' ר' יוסי שירי עירוב כל שהו אלא כשנשתתפו במבוי שנמצא שמן הדין אין צריך לעירוב חצרות אלא שלא לשכח מן התינוקות והוא שסמך לו ולא אמרו לערב בחצרות אלא שלא תשתכח וכו' כלומר אחר שנשתתפו במבוי אבל אם לא נשתתפו במבוי אף ר' יוסי מודה שבנתמעט צריך להוסיף וזהו ראש משנתנו וכן כתבוה גדולי הדורות. וכן כתבו שאם נתמעט השתוף אעפ"י שעירבו בחצרות צריך להוסיף שהשתוף אינו שלא לשכח אלא לצרך עצמו נתקן והביאוה ממה שאמרו בפרק הדר אפי' לר' מאיר דאיצריך עירוב ושתוף שכח אחד מבני חצרות ולא עירב מותרין כאן וכאן שמאחר שעירבו רובן לא ישתכח הא שכח אחד מן המבוי ולא נשתתף אסורין במבוי.
נתוספו הדיורין ר"ל שבאו דיורין חדשים בחצר ואסרו עליהם הרי זה מוסיף משלו כגרוגרת לכל אחד מהנוספים ומזכה ואינו צריך להודיע הא משלהם צריך להודיע וזה שאמר מוסיף ומזכה וצריך להודיע כך פירושו מוסיף משלהם על שמם או מזכה להם משלו וצריך להודיע פי' במוסיף משלהם. ומכל מקום בגמרא נראה שהיה דעתם בביאור משנה זו שאף במזכה משלו יהא צריך להודיע והוא שאמרו זאת אומרת חלוקים עליו חבריו על ר' יהודה דאמ' בעירובי חצרות מערבין שלא לדעת ר"ל במערב משלו ומזכה. ושאלו בה פשיטא. מהו דתימא מתניתי' דהכא בחצר של שני מבואות שנמצא שאם יזכה לו בחצר האחרת וזו אף ר' יהודה מודה בה הא בחצר שבמבוי אחד אף לדעת חכמים במזכה משלו אין צריך להודיע ונמצא שאין כאן מחלקת ולא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים. קמ"ל שאף בחצר שבמבוי אחד אמרו חכמים צריך להודיע ור' יהודה חולק עליהם והלכה כמותו. ומכאן כתבו גדולי הפוסקי' אוקימנא בחצר שבין שני מבואות שמתוך שאתה מתיר במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר הא בחצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע. ומכל מקום לענין פסק לא עלו דבריהם כהוגן שהרי אמרו הלכה כר' יהודה וקיימא לן נמי הלכה כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהאמצעית מותרת עם שתיהן ומה בין זו לחצר שבין שני מבואות ודאי אף זו מערבת עם שתיהן ומותרת עם שתיהן אלא שיש לפרש משנתנו בחצר שבין שני מבואות שזה שאינו רגיל עמהן עירבו לו שלא מדעת על דעת להשתלם ממנו הא כל שזכוהו בשלהם ודא הועיל. ועוד יתבאר מענין זה למטה. ויש מפרשי' שבחצר שבמבוי אחד אפי' עירבו לו משלו אין צריכין להודיע שזכות הוא לו אף בעירבו משלו שהרי אוסר על בני חצר והוא נאסר שלא להוציא מן הבתים לחצר ועכשו שנהגו לערב בתחלת השנה לכל שבתות השנה כשנתוספו דיורים אין חוששין להם כתבו גדולי הדור שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא ואעפ"י שהוא כעין מקנה למי שאינו בעולם בעירוב הקלו וכן אעפ"י שאין נותני העירוב מזכין להם בפי' דעת צבור הוא על המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובם לכל הבא. ומעתה כל שיש שם מזון שתי סעודות או כגרוגרת לכל בין לישנים בין לנוספים אין צריך להוסיף מחמת הדיורים הבאים ומכל מקום הם כתבו שאם נתמעט האוכל קודם שנתוספו צריך להוסיף מחמת הדיורים הנוספים שלא אמרו סוף עירוב בכל שהו אלא לאותם שהי' להם בתחלת העירוב כשיעור אבל אלו שלא היו שם בתחלת העירוב צריך להוסיף בשבילם בשעה שנתוספו. כך כתבוה גדולי הדור ונראין הדברים.
וכמה הוא שיעורו ר"ל של שתוף והוא הדין לעירובי חצרות בזמן שהם מרובין הן חצרות במבוי הן בתים בחצר. ופרשו בגמרא שהם שמונה עשר או יותר מזון שתי סעודות לכלם ואפי' היו שם הרבה עד שאלו היינו חולקים אותם לא היה מגיע כגרוגרת לכל אחד ואפי' לאלף שמזון שתי סעודות דבר חשוב הוא ומועיל לכלם הא כל למטה משמונה עשר צריך כגרוגרת לכל בית מן הבתים בעירוב ולכל חצר מן החצרות בשתוף אפי' היו הבתים והחצרות מרובין באכלוסין שאין הדבר תלוי בגולגולת. ולפי דרכך למדת ממה שכתבנו [זה] שאמרו [לקמן במתני'] ככר כאיסר והוא שלם מערבין [בו]. לא בככר אחד לבד אלא בהרבה עד שיהא שם כגרוגרת לכל אחד. וכן פרשוה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אבל גדולי המחברים פרשוה על כלם ובעירובי חצרות. נראה שהם מפרשים משנה זו דוקא בשתופי מבואות. ואין הדברים נראין שאין בין עירוב לשתוף אלא שהעירוב בפת דוקא והשתוף אף בשאר מינין
אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב כגון שנתמעט הואיל ובשבת ראשונה חל עליו שם עירוב אין צריך להוסיף. מכל מקום אם נתמעט מיד קודם שיכנס עליו שבת ראשון אינו כלום. ולא אמרו לערב בחצרות וכו' כלומר אחר ששתפו במבוי אף ביין מה צורך לערב בחצרות בפת אלא כדי שלא לשכח את התינוקות שאין נותנין לב על השתוף ודבר זה אינו אלא כעין טעם למה שהכשירו שירי עירוב בכל שהו הואיל והשתוף קיים וכן בשירי שתוף כל שהעירוב קיים. ויש אומרים כן אפי' בשניהם. ובתלמוד המערב פרשו טעם לעירובי חצרות מפני דרכי שלום כמו שכתבנו למעלה:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
גדולי המחברים כתבו שכל האוכלים מצטרפים לשיעור השתוף. ויראה שסמכו בה על מה ששנו במסכת מעילה [יז.] כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות ואף בתוספות פרשוה כן. ומה שאמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה בשמן אינו עולה לו אלמא לדברים הראויים לחברם אנו צריכים. הם פרשוה בשלא נשתתפו בו מתחלה לשם שתוף. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שזו של מסכת מעילה דוקא בעירובי תחומין ששיעורו כשתי סעודות אף לאחד ולפיכך כל האוכלים מצטרפים בו אבל שתופי מבוי שהם אנשים הרבה היאך יצטרפו בחלוק מינין. ואם כן היאך אמרו החולק את עירובו אינו עירוב והלא אי אפשר שיביא זה יין וזה שמן ויתנו בכלי אחד ועוד שהרי בכלה האוכל אמרו שבמין אחד צריך להודיע ואם לכתחלה הוא בא מכמה מינין למה הקפידו עליו בסוף אלא שמע מינה לכתחלה אינו בא אלא ממין אחד והמזכה לבני מבוי אינו מזכה אלא במין אחד ובסוף הקלו בה. מכל מקום זו אינה ראי' שהרי כל שכלה הרי הוא תחלת עירוב ואם אתה מפרשה בשנתמעט כמו שכתבוה הם הרי אין הלכה כן אלא אף במין אחד אין צריך להודיע כמו שכתבנו למעלה:
פירשו הגאוני' ששמונה עשר גרוגרות הם כשש ביצים ואין נרא' כן שהרי במס' שבת פ' מצניע [צא.] אמרו שגרוגרת הוא יותר מכזית ובכריתות פרק אמרו לו [יד.] אמרו שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. אלמא שלש מיהא לא מחזיק. ובאחרון של יומא [פ.] אמרו אין בית הבליעה מחזיק יתר מביצת תרנגולת אלמא שלש זיתים יותר מכביצה הם ואם כן כל שכן בשלש גרוגרות שהם יותר מכביצה ולחשבון זה נמצאו שמנה עשר גרוגרות יותר מששה ביצים כמה שיהיה. זיש ספרים שגורסין בסוגיא זו ומילתא אגב ארחיה קמ"ל דשמונה עשר גרוגרות מזון שתי סעודות הם. ויש משבשים גירסא זו וגורסין לשמונה עשר גרוגרות לא הוו כשיעור מזון שתי סעודות ומכל מקום אפשר לפרש את שתיהן:
המשנה הששית והכונה בה ככונת (מה) [משנה] שלפניה והוא שאמר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר' אליעזר. פי' בכל דבר מאכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח שאין בהם סרך מזון וכן שאין בהם שום חשיבות וכמתנת חנם היא ור' יהושע אומר שאין מערבין עירובי חצרות אלא בפת שלימה והוא שאמר ככר העירוב אפי' הוא מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה ככר כאסר והוא שלם מערבין בה וכבר ביארנו לשיטתנו דוקא שיהו שם ככרות הרבה עד שאלו יחלקום יגיעו לכגרוגרת לכל אחד. ובגמרא היו מפרשים תחלה שלא היו ר' אליעזר ור' יהושע חלוקים כלל אלא שר' אליעזר היה עוסק בעירובי תחומין ושתופי מבוי ור' יהושע בעירובי חצרות ומתוך שאלו תנינא חדא זמנא בכל מערבין וכו' ופרשנוה במקומה בעירובי תחומין אמרה ונמצא מחלוקת המשנה בעירובי תחומין והקשו בה ממה שאמרו בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצרות בלבד וודאי ר' יהושע היא ונמצא שאף הוא מודה בעירובי תחומין ופירש רבה בר רב חנן שלא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע במשנה זו על תחומין ומבואות שהם נעשים בכל אלו אלא על חצרות שלדעת ר' אליעזר היא בכל דבר וסתם משנתנו היא בעירובי חצרות ולדעת ר' יהושע דוקא בפת ובשלם. ויש מפרשי' בה שאף ר' אליעזר מודה בחצרות שאין מערבין אלא בפת אלא שמערבין אף בפרוסה ור' יהושע חולק עליו לומר דוקא בשלמות והלכה כר' יהושע. ואעפ"י שר' אליעזר מיקל יותר שהרי ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ועוד שר' אליעזר שמותי הוא ועוד שהרי בגמרא נשאו ונתנו על דבריו של ר' יהושע וחקרו פרוסה למה נאסרה ותירצו בה משום איבה שלא יקנאו המערבים בשלמות על אלו שמערבין בפרוסות. כלומר אנו משביחין בעירוב והם פוגעין בו ואפי' עירבו כלן בפרוסות שמא יחזור הדבר לקלקולו לערב זה בפרוס וזה בשלם. וכבר ביארנו לדעתנו שאעפ"י שלא התבאר בגמרא שיעור כשתופי מבואות:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה