חולין צד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חתוכה נמי לישדר ליה דהא לא אתו למזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר ליה דחתיך ליה ומזבין ליה אי בעית אימא במקום שמכריזין ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין איבעית אימא במקום שמכריזין חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואי בעית אימא משום דקא גניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קא עבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפד מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה רבא אמר אנפקא אמר ליה לאשקויי ואשקייה חמרא מזיגא וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הואי א"ל אמאי תשהא איסורא למ"ד אנפקא א"ל לאשקויי אנפקא חייא משמע תניא היה ר' מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות לחנוני אודועי אודעיה ואיבעית אימא שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם יש שם חבר עיר מותר ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני ב' דברים א' מפני שמתעהו וא' מפני הסכנה ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק א' בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת א"ר אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל מאי קמ"ל דכולה ר"א בן יעקב היא ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה ובעובד כוכבים בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימנה גיד הנשה ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטרפות לעובד כוכבים אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ולא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי בדינר זה בשר מפני ב' דברים
רש"י
[עריכה]חתוכה נמי לישדר - עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:
אלא במקום שמכריזין - שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:
שלימה נמי לא לישדר ליה - עד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:
חיתוכא דעובד כוכבים - בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:
ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין - ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:
ואיבעית אימא - טעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:
משום דגונב דעתו - דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:
פייסיה למבוריה - תן שכרו לבעל המעבורת:
מברא - ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:
במר דשחוטה - בחילוף שחוטה בחזקת שחוטה וחבירו בבכורות (דף ל.) ההוא טבחא דמזבין תרבא דאטמא במר דכנתא ולי נראה דלשון תמורה הוא דהאי דטרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה:
ואשקייה חמרא מזיגא - והעובד כוכבים סבור שהיין חי:
וכי מכללא מאי - מה לנו אי איתמר מכלל אי בפירוש הא מהא כללא שפיר שמעינן ואמאי אשמעינן גמרא דלאו בפירוש אתמר ומה יש לנו לגמגם בכלל זה:
למ"ד טרפה הואי - איכא למימר דלאו משום גניבות דעת איקפיד אלא משום דאשהייה גביה עד השתא:
אנפקא חייא משמע - משום יקרא דידיה איקפיד שעבר על דבריו:
לא יסרהב - לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן:
ולא יפתח לו כו' - כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו:
אא"כ הודיעו - מכרתיה לחנוני ואיני נפסד:
לא יביא לו פך ריקן ויאמר לו סוך שמן - מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן:
ואם בשביל כבודו - של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:
המתקשקש - חסר לפי שזה סבור שהוא מלא:
שמתעהו - גונב דעתו:
ואם יש שם חבר עיר - חבורות עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב את האבל בעיניהן שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ"כ:
מותר - דגדול כבוד הבריות:
סנדל - של עור בהמה שמתה (חיה) מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה:
חיה שחוטה - בריאה שחוטה:
הסכנה - שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור:
ושמן צף על פיה - כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם:
וחנק את עצמו - שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:
שעוזק - סוגר כמו ויעזקהו (ישעיהו ה):
שלימה אין צריך ליטול - מפני שניכר שלא ניטל והאוכלה נוטלו:
ובעובד כוכבים בין שלימה כו' - לקמיה אפרש לה:
אין מוכרין טרפה לעובד כוכבים - בסתם אא"כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא גניבת דעת ובמקום שאין מכריזין דליכא למיחש לשמא ימכרנה לישראל או במקום שמכריזין וביום שהכריזו הכי מתוקמא לקמן:
תוספות
[עריכה]חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע. פירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ"ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא"כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע"י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי"ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע"פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא:
טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה. וא"ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי"ל דמ"מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך ליה כו' דבמקום שרגילין להכריז ביום שאין מכריז קונה ישראל בשר מא"י ושמא מחתך לה ואין מקומה ניכר ומוכר אותה לישראל:
איבעי' אימא במקום שמכריזין ואי פרכת שלמין לא לישדר דילמא מחתיך לה ומזבין לה לישראל חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע:
ואיבעית אימא מקום שאין מכריז ואי פרכת חתוכה נמי לישדר דלא אתי למיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר כו':
ואיבעית אימא משום דקא גניב ליה לדעתיה כלומר למה אמרי' שולח אדם ירך לעובד כוכבים שלימה אין חתוכה לא דגיד עץ בעלמא הוא [משו"ה] משדר ליה שלימה[3] כגונב ליה לדעתיה דמקומו ניכר אבל אי משדר חתוכה גניב ליה לדעתיה דסבר ישראל עצמו חתכה ונטל ממנו גיד הנשה והכל כשר:
תרנגולת טרפה יהב ליה כו' כלומר בשכר המעבר וא"ל לאחר דשחוטה כשרה הוות:
אנפקא א"ל לאשקוייה כלומר יין חי א"ל שמואל לשמעיה לאשקוייה ואשקייה יין מזוג. וא"ד אנפקא זהו אספרגוס:
דאי מכללא מאי כלומר אמרת והא דשמואל לאו בפירוש איתמר דאסור לגנוב דעת הבריות אלא מכללא דמעברא דאיקפד בשביל שמעיה דנתן לא"י תרנגולת טרפה בכלל שחוטה מהאי קפידא איתמר משמיה דשמואל[4] אפי' איתמר משמיה מההוא קפידא מאי ודאי כן הוא ואינו דאיקפד אי לאביי תרנגולת כו' כלומר אפי' דחזינן דאיקפד לא אמרינן משמיה בפירוש דאסור לגנוב דעת הבריות אי משום דאיקפד לא איקפד לשמעיה בשביל דגנב דעתו של א"י אלא א"ל לא ליבעי ליה כו' אי לרבא אנפקא חייא משמע כלומר שאינו מזוג ומיחזי כגזל גמור:
ולא ירבה בתקרובת. כלומר לא ישגר לו דורונות:
לא יפתח לו חביות כו'. כלומר הוא מכר חביותיו לחנוני וחנוני עומד לפותחן למוכרן מיד ובא אוהבו לביתו ויבקש ממנו מכור לי יין מאותו חבית אל יאמר לו אם לא בשביל אהבתך לא הייתי פותחו וגונב דעתו שהחנוני עתיד למוכרו:
ואל יאמר לו סך שמן. כלומר הפך של שמן יהיה בידו ואין בו כלום שהריק השמן ממנו אל יאמר לו רוצה [אתה] לסוך שמן מן הפך הזה ואין בו כלום וגונב דעתו:
ואם בשביל כבודו. כלומר ישבו שם בני אדם וחולק לו כבוד בשביל בני אדם:
לגין המתקשקש. כלומר שאין בו אלא מעט יין:
ואם יש בו חבר עיר. כלומר תלמיד חכם ודאי בשביל כבודו הוא עושה ואין לו יכולת למלאנו יין מותר:
סנדל של מתה. כלומר סנדל של עור בהמה שמתה מאיליה בכלל סנדל בהמה שנשחטה שאין סנדל של מתה טוב כשל שחוטה:
מפני הסכנה. שמא נשכה נחש וישב הארס בבשר (אדם). ושמן צף על פיה כלומר יין ומיעוט שמן על היין:
והניח בפניהם כשלש ביצים. כלומר פת כשלש ביצים. שהוא עוזק כו' כלומר שהוא כוסס:
חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה. כלומר כיון דהירך חתוך סבר בר ישראל חברו שגיד הנשה מנוקר ממנו ולא יטלנו:
אחד מפני האנסין. כלומר שמא יעשה לו אונס לטבח ישראל ליתן לו יותר משנותן לאחרים:
כולה במקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין במקולין וטבחי ישראל הוא. ומדינא ודאי מותר ליקח בשר מן הנכרי כדתנן נמצא בה בשר אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים ואפי' בנמצא ביד נכרי ולקמן נמי אמרי' האידנא דהתירא שכיחי טפי אלא שחששו בלכתחלה למיעוט טרפות דישראל ומיעוט נבלות דנכרי' השוחטים לעצמן שלא במקולין לפי' אמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל דהתם כיון דשל ישראל הוות ואין לחוש לשחוטות דנכרי' בביתם טרפות דישראל מיעוטא דליכא למיחש ליה הוא וכך הזכירו בירושלמי במסכת שקלים בשר הנמצא ביד נכרי והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל.
ומיהו שמכריזין והכריזו אסור ליקח מהם אע"פ שמכרה לו ישראל לפי שהוחזק כל הנמכר להם היום בטרפות דהא מכריזין טרפות לבני חילא ומוזלי גבייהו.
ונראין הדברים שלא החמירו אלא ליקח מהם [אבל בשר הנמצא] הנמצא ביד נכרי ונפל ממנו ומצאה ישראל בעומד ורואהו או שהיא חתיכה שאינו שלו [ולקחה] והחזירה במקולין או שנתערבה חתיכה בין החתיכות בכולן הולכין אחר רוב הטבחים ולא דייקי' עלה בגמרא כלום במנהג וכן כל נמצא ביד נכרי דאתמר בשמעתא להתירו במציאה ושלא לאסור בתערובת הוא אבל לכתחלה אין לוקחים מהם אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו או במקום שאין מכריזין ונתנו להם בפני ישראל כנ"ל.
ועוד יש לפרש ולומר דבמקולין וטבחי ישראל בין טרפות דישראל בין נכרי השוחט שלא במקולין מיעוטא דלא שכיח הוא ומותר הוא מן הדין ליקח מהם וכי יש מן הדין לאסור לכתחלה מכירת נבלות וטרפות לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל כדאמרי' לעיל בפ' א"ט אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי וכדאמרי' נמי בעלמא לענין בגד שארג בו כלאים ונאבד וכן לענין חיטי דטבעי בחישתא כדאיתא בפסחים ומן הטעם הזה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא התירו למוכרו לגוים מפני שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בירושלמי ואע"ג דמיעוטא נינהו לכתחילה אסור משום ולפני עור לא תתן מכשול וזהו דין תורה או של דבריהם.
אלא שמנהג מקומות הוא שרצו למצוא לעצמן צד התר למכור טרפות שלהם לנכרים מפני שהוא הפסד גדול לטבחים ומקום שנהגו להכריז רצו לנהוג כהכרזה זו ולהחמיר על עצמן שלא ליקח בשר ביום הכרזה כדי להתיר לעצמן שימכרו נבלות וטרפות שלהם דנכרי' לאחר הכרזה וקודם הכרזה ודאי לוקחים מהם אבל מקום שאין מכריזין החמירו על עצמן שלא ליקח בשר מן הנכרים לעולם כדי שיתירו להם חכמים למכור להם נבלות וטרפות לכתחלה.
ומה שאמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנו לו בפני ישראל לומר שלא התירו במקום שאין מכריזין למכור להם נבלות וטרפות אלא במפרש כדקתני סיפא דברייתא אבל בסתם אסור כדקתני מציעתא מפני שמטעהו ועוד שמא יאמר ישראל הרואה כיון שמכר לו סתם ואם נבלה ואם טרפה היא נתפס עליה כגנב ודאי כשרה היא ואתי למזבן מניה וכן במתנה אע"פ שאינו נתפס עליה כנגב מ"מ בוש הוא ממנו ולפיכך נוהגין שלא ליתן טרפה לנכרי' אלא במפרש כדרך שאין מוכרין להם הלכך כל שנמכר להם או נתן להם סתם ישראל לוקח מהם.
וי"ל כן לפי הטעם הזה שלא אסרו אלא במקח כדפרישית והיינו מתני' דתנן אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים.
והא דמקשינן בכולה שמעתא במקום שמכריזין אם במקום שאין מכריזין לאו למימרא דכל המקומות דיניהם כך אלא כיון דמתני' וברייתא תנו מכירת טרפה וגיד לנכרי דייקי בהו היכי מיתוקמא ומיהו פרכא חדא היא דכיון דמדינא מכירתן אסורה ומקחן מותרת היינו דינא דמקום שמכריזין ולא משכחת לה כולה בהאי דינא.
הא דאמרי' במעשה דר' בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ור' לטעמיה וכו'. יש לפ' דר' דינא קאמר ולא איירי בדין מנהגים הללו אלא קאמר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי אנו נאסור כל המקולין כלו' נאסור כל הבשר הנמצא ביד נכרי שיצא מן המקולין שלנו אי נמי נאסור כל המקולין ממש שיש בהם בשר שנמצא ביד נכרי לפי שהיו הנכרים לוקחים בשר וחתיכות מן המקולין ומחזירין לשם כדרך לוקחי בשר שמבקרין ומחזרין.
ולישנא בתרא בשביל שוטה זה דאיכוין לצעורי לחברי' אנו נאסור כל המקולין הא לאו הכי כיון דאיתחזק איסורא שהטבח הזה מכר טרפה בידוע ולא הוחזקו כאן נכרי' לוקחי בשר כשר הוחזק בשר שביד נכרי' היום בטרפה ואסור דכיון דמכר לזה מכר נמי לנכרים אחרים בשר שביד נכרים דטרפה הוא דמוזלי גבייהו ושכיח טפי מבשרא גבייהו א"נ קאמר ר' דאי לאו משום דאיכוין לצעורי לחבריה הו"ל טרפה זו קבוע במקולין ונאסרו המקולין לגמרי וישראל הלוקח משם אסורה.
ורש"י ז"ל פי' שהיו טבחי ישראל שוחטין ומוכרין כשרות לתגרי נכרים למוכרם במקולין וישראל לוקחים מהם ושוטה זה עשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי סבר למוכרה במקולין ולהאי לישנא בשר הנמצא ביד נכרי לאו דוקא אלא בשר הנמכר שם במקולין ברשות נכרי קאמר וגם זה נכון ואפשר הוא.
אלא שראיתי המעשה הזה בירושלמי במסכת שקלים כך חד בר נש מציפורי אזל בעא מזבן קופר' גבי טבחא ולא בעא מיתן ליה אמר לחד רומיי ואייתי ליה א"ל לא נסביה על כרחיה ג) אמר לאו בשר נבלה יהבית ליה ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה ובא לפני ר' ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורי זהו המעשה הזה כלישנא בתרא דגמרא דקאמר ר' דאיכוין לצעורי לחבריה ולא כל הימנו להחזיק בשר הנמצא ביד נכרי באיסור שמן המקולין שלנו לקח ובחזקת הכשר הם וטעם מה שכתבתי במנהג הכרזה מדברי רבותינו הצרפתים ז"ל למדתי והוספתי לקח ותורתנו שלהם הוא.
איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה: נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.
תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה: כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי.
ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ.
והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו.
ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא.
אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל.
ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי.
נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך.
והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא.
ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות.
ונמצא מנהגינו על ?מלאת? לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל.
ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי.
והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל.
מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו': איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב.
ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.
והדרינן לפרש גופא דשמעתא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין לעולם. ויש בכללה במקום שמכריזין והכריזו שני אלו הם היפך שורת הדין שאסורין ליקח ומותרין למכור אפילו חתוכה נמי לישדר לגוי בלי מנוקר ואפילו היא טריפה דהא לא יכלי' למזבן ישראל מנייהו כדאמרן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ובכללה מקום שעומדין על שורת הדין ששני אלו אסורין למכור ומותרין ליקח אפילו שלימה נמי לא לישדר ואפילו כשרה דילמא מחתך לה נכרי במקו' גיד הנשה ומזבן ליה פי' דלא חיישינן דעביד הכי הנכרי כדי להטעותינו דהא פרישנ' במס' ע"א דלא חיישינן דעביד עכו"ם מידי להעבירנו אלא חיישינן הכא דעביד נכרי הכין להטביחה שיקפצו עליה יותר ללוקחה ממנו לפי שהיא מתוקנת לסעודה.
איבעית אימא במקום שמכריזין פי' במקום שמכריזין ולא הכריזו או בדוכתא שעומדין על קו הדין כדכתיבנא וחתוכה דעכו"ם מידע ידעו פי' ודקאמרת דניחוש דילמא מחתך לה גוי ומזבן ליה לישראל סמכינן עליה שלא לנקרה יותר להא ליכא למיחש דחתוכה דעכו"ם מידע ידעי וטעמא דחתוכה דגוי מידע ידעו. פירש"י ז"ל משום דגוי אינו יודע לחתכה ולפורעה כדרך שהגיד מונח כמו הישראל שיודע ומכיר מקומו של גיד זה. וכתב עוד ז"ל ועל דא סמיך רבי בשולח לחבירו ירך על יד גוי ולא עשה בה חותם שאם הוא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד היא מותרת ע"כ. פי' לדבריו דהא ליכא למיחש שמא החליפה גוי בירך אחרת שלא היתה משובחת כשל ישראל וחתכה במקום גיד הנשה וחיטטה דהא חתוכה דגוי מידע ידעו שאינו יודע לנקרו כישראל וכתבו רבותי' הצרפתים ז"ל לפי סברא זו ה"ה דהיה מתיר רבינו ז"ל בשר מנוקר מחלבו יפה שהניח ישראל ביד גוי או ששלחו לחבירו בלא חותם דניקור חלב דעכו"ם מידע ידעו ומיהו דוקא בכי הא שהניח ירך או בשר שלו ביד גוי דלא חיישינן לאחלופי מהאי טעמא דאמרינן אבל בשר או ירך הנמצא מנוקר ביד גוי דלא דחיישינן שמא נקרה ישראל לעצמו ואח"כ מצא שהיה טריפה ומכרו לגוי זה משום דבזמני לו בשר הנמצא ביד גוי אסור דהא איכא רוב טבחי עכו"ם או מחצה ולא התיר רבינו ז"ל אלא דלא ניחוש לחלופי ונימא כאן נמצא כאן היה ומעתה מה שהתיר רבי ז"ל בשולח ירך מנוקר לחבירו בלא חותם אין זה אלא כשהודיעו בכתיבו הניכר לו שהוא שולח לו ירך מנוקר בלא חותם ומעתה נסתלקה קושיא גדולה שהיו מקשים על שמעתתינו לפי שיטה זו אמאי אוקמא השתא במקום שמכריזין נוקמא אפילו במקום שאין מכריזין והיינו טעמא דחתוכה לא לישדר משום דכיון שהוא חתוכה על יד ישראל הרי הוא רואה שלא חותכה גוי דחתוכי' מידע ידעו. וכיון שהוא מחותך כדרך ישראל חותכה אתי למיכל מיניה דקסבר שיהא כשירה דאלמא שהיא אינה כשרה לא היה ישראל מחטטה ובמה שכתבנו לא קשיא דבהא וודאי במקום שאין מכריזין שמותר לימכר לגוי נבילות וטריפות מחשי חיישי ישראל. כי אחר שהתחיל ישראל לחותכה נודע לו שהיא טריפה ומוכרה לעכו"ם וכו' דהא לא איתחזק לן התירא ברשות גוי זה והכל מודים לפי שיטה זו דוק' בבשר מנוקר לא חיישי' לחלופי והוי כחות' אבל שחיטה עצמה לא הוי סימן לא בעוף ולא בבהמה כדרך שהי' אומר הרב בעל העיטור ז"ל דבר שחיטה דישראל לדעכו"ם לא ידיע. ותדע דבפ' אלו מציאות לא התירו משום שחיטה אלא במקום טבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו"ם מותר:
ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין פי' וה"ה במקום שמכריזין והכריזו דתרווייהו חד דינא אית ליה דמותר למכור טריחה לעכו"ם ואסור ליקח בשר מהם ודקאמרת דחתוכה נמי לישדר דהא לא מיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל נר' מפרש"י ז"ל שהוא מפרש גזירה שמא יתננה לנכרי סתם בפני ישר' ואותו ישר' סבור שניטל גידה לגמרי ואוכלה כמות שהיא וזה תימא האיך אינו חושש שמא טריפה היא דהא במקום שאין מכריזין מותר למכור טריפה לגוי סתם ואפילו משום גניבת דעת ליכא שהכל יודעים שאנו מוכרין להם טריפותינו וכ"ש דאכתי לא נחתינן השת' למידע דאיכא בהא משום גניבת דעת וכ"ת דסמיך אותו ישראל שהיא כשרה לפי שרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה בחיתוך ישראל הא כתיבנא לעיל שאף לדעת רש"י ז"ל שאין זה סימן להתיר במקום שאין מכריזין כיון שלא הפקדנוה אנו ברשותו של עכו"ם לכך פי' בתוספת דהכי פירושו שמא יתננה לו בפני ישראל בפירו' בתורת כשירה או שהיה יודע בה אותו ישראל הרואה שהיה כשרה והשתא סמיך שהיא חתוכ' ומחוטטת כראוי ואכיל להו ומה שגזרו כאן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל מה שלא עשו כן במס' ע"א בענין ההיא ביתא דחוטי דנפל ביה חמרא דיין נסך וכן מה שחשו בכל השמועות שלא ידקדק הרואה שהיא מחוטטת כראוי טעמא דמילתא לפי שהיו מזלזלים בזמן ההוא בענין גיד הנשה כדאמרינן לעיל מעיקר' סברי כרבי יהודה כנ"ל ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' פי' ואיבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין וטעמא דחתוכ' לא לישדר לאו משום דאתי למיזבן מיניה כלל אלא איסורו משום דגניב דעתו דנכרי ופירש"י ז"ל כי עכו"ם סבר שישראל הזה ששולחו לו אוהבו מאוד כיון ששלחו ליה דורון מה שכבר טורח בו ישראל לנקרו לאכילתו ויפה כיון ז"ל דהא ודאי אי לא האי טעמא יותר היה רוצה הנכרי שישלחנה שלמה שיהנה בגיד ושמנו:
כדאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי וא"ת מה הוצרך להביא שמואל בזו דהא תניא לה בהדי' במתני' דלקמן אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו ולא סגי' דלא הוי ידעי' לה לההיא מתניתא דהא סוגי' דגמרא היא דההיא דרבינא ורב אשי וי"ל דאי מההיא ה"א דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת העכו"ם. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותי' בשם בעלי התוס' ז"ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו': וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי שאין חילול השם בדבר ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהביה אנחתא בלא תגנבו ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון ובתוספתא דב"ק איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות:
הא דשמואל לאו בפירוש איתמר וכו' עד תרנגולת טריפה הוי ויהבי' ניהלה בסך דשחוטה ויש גורסין במר שחוטה כלומר במקום שחוט' והכל אחד ואמרי' וכי מכללא מאי ומהדרי' למ"ד תרנגולת טריפ' הוי קפיד משום דאמר ליה אמאי תשה' אסורא ותקשו בתו' אמאי נקיטי דקפדי מהאי טעמא נימא דקפיד שמא נתנו לו בפני ישראל ואכיל מיניה כיון דשמא דיהבי' להו בתורת שחיטה ותירצו דא"כ הא ש"מ דאסור לגנוב דעתו של גוי דאי לא מנא ידע אותו ישראל שזה הנותן לגוי קושטא קאמר ולא גניב דעתי' לגוי ולמ"ד אנפקא א"ל אנפקא חיי משמע פי' וכל קפדתו של שמואל לא היה אלא לפי שהעבירו על דעתו שאמר לו ליתן אנפקא חי' ויהיב לי' מזגא:
ומפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי פי' רש"י ז"ל אפי' בסתם ובתוס' פירשו שאין מוכרין אותו בסך שחוטות אבל בסתם מותר דסתמא בחזקת טריפות זבני להו וכן עיקר כדבעי לפרושי לקמן בשמעתין בס"ד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אי משדר ליה שלימה לא גניב ליה לדעתיה דהא מקומו ניכר אבל וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל איתמר משמיה דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות אפי' כו' כן הוא דאל"ה אמאי איקפיד: אי לאביי וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל אי משדר ליה שלימה לא גניב ליה לדעתיה דהא מקומו ניכר אבל וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל איתמר משמיה דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות אפי' כו' כן הוא דאל"ה אמאי איקפיד: אי לאביי וכו'.