ערוך השולחן אורח חיים שפו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שפו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני שיתופי מבואות
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן שפו סעיף א[עריכה]

המבוי לחצרות כחצר לבתים, דמן התורה - מותר לטלטל מן הבתים ומן החצרות למבוי, אפילו כלים ששבתו בבתים, אלא שחכמים אסרו. וגם זהו מתקנת שלמה ובית דינו, מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת כנגד החצרות, וגזרו - אטו מרשות הרבים לרשות היחיד.

והתירוהו על ידי שיתוף, שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר, כך שיתופי מבואות - משתף כל חצירי המבוי.

ולמה בחצרות נקרא עירוב ובמבואות נקרא שיתוף, כדי לקצר בדברים וליתן סימן במה אנו מדברים, דאם לא כן היינו צריכים בכל פעם לומר 'עירובי חצרות' 'עירובי מבואות'. ולכן קבעו שם 'עירוב' לחצרות ו'שיתוף' למבואות, וכשנאמר 'עירוב' - ידענו שאנו מדברים בחצרות, וכשנאמר 'שיתוף' - ידענו שאנו מדברים במבואות. וגם שם שיתוף הוא יותר כולל משם עירוב, ולכן במבוי שהכמות יותר גדול מהחצר - קראוהו בשם שיתוף.

סימן שפו סעיף ב[עריכה]

ובדרך כלל כל פרטי הדינים שוים בעירוב ובשיתוף, ורק בשני דברים יש חילוק, דעירוב אינו אלא בפת, ושיתוף הוי בין בפת בין בכל דבר מאכל ובכל דבר משקה, כמו שיתבאר. ועוד, דעירוב אין מניחין אותו אלא בבית שבחצר, ושיתוף - מניחין אותו בין בבית בין בחצר, או בבית שאין בו ד' אמות או בבית שער, ובלבד שיהיה במקום המשתמר.

והטעם פשוט, שהעירוב מקבץ כל בתי החצר לבית אחד - לפיכך צריך להיות העירוב בבית דוקא. ושיתוף מקבץ כל חצירי המבוי לחצר אחת, ולכן - די כשיהיה מונח בחצר. וגובין פת או שאר מיני מאכל או משקה מכל החצרות ונותנים אותו באחד מן החצרות, וכמ"ש, ויתבאר בסימן שצ"ה.

סימן שפו סעיף ג[עריכה]

ודע דדעת רש"י ז"ל, (ע"ב.) דשיתוף יכול ליתן בחצר, אבל בבית פשיטא דמהני. והתוספות כתבו שם, דשיתוף הוי דוקא בחצר ולא בבית, משום דבחצר מינכר טפי לשם שיתוף, דשייך טפי למבוי, וקרובים התשמישים זה לזה ע"ש.

ומלשון הטור וש"ע שכתבו שיכולים ליתנו באויר החצר ואין צריך ליתנו בבית ע"ש - משמע להדיא שיכולים ליתנו בחצר. אבל בבית - ודאי טוב.

וכן מבואר מלשון הרמב"ם פרק א' דין י"ז שכתב:

"כיצד משתתפין במבוי, גובין אוכל... ומניח הכל בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי או בבית מן הבתים, אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת וכו'" עכ"ל.

הרי כתב מפורש "אפילו בית קטן", וכל שכן גדול. וכן מבואר להדיא בירושלמי (הדר סוף הלכה ח') שאומר שם: "פשיטא, עירוב - צריך בית, שיתוף - מהו שיהא צריך בית". ומסיק, דאין צריך בית ע"ש, הרי להדיא דכל שכן בית, וכן עיקר לדינא.

(התוספות שם הביאו זה מירושלמי דמי שהוציאוהו, ולפנינו ליתא שם אלא בהדר. ועיין תוספות ע"א: ד"ה 'משתתפין' שכתבו דמשמע קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת, דמינכר טפי שהוא שיתוף ע"ש, והפוסקים לא הביאו זה)

סימן שפו סעיף ד[עריכה]

וכתבו הטור והש"ע שלא יתנו השיתוף באויר המבוי, וכן כתב הרמב"ם שם, שאם נתנו באויר המבוי - אינו שיתוף ע"ש, וכן הוא בגמרא, (פ"ה:) שאומר שם דכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב - מניחין בו שיתוף, חוץ מאויר מבוי ע"ש.

ובירושלמי שהבאנו אומר שם ר' יוחנן דנותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי ע"ש, ואין הלכה כן אלא כש"ס דילן. ואף שיש לומר דטעם הגמרא הוא משום שאינו משומר במבוי, דכן משמע קצת מדפריך שם - 'במבוי הא לא מינטר', וכן משמע לכאורה מלשון הטור והש"ע, שכתבו דנותנין אותו במקום המשתמר - הלכך אין נותנין אותו באויר המבוי ע"ש, והירושלמי יש לומר - כשנותן אותו במבוי במקום המשתמר.

אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם, וגם בגמרא הפירוש דמשום דלא מינטר - לכן אינו מועיל במבוי כלל, אפילו כשיתנו במקום המשתמר, וכן נראה מרש"י שם, וזהו גם כן כונת הטור והש"ע, והכי קיימא לן, דשיתוף כשהניחו במבוי - פסול.

סימן שפו סעיף ה[עריכה]

שיעור השיתוף כעירוב, דיותר משני סעודות - אין צריך אפילו הם אלף. וממילא - דגם פחות אינו מועיל. דאף על גב דבעירוב כשאינם י"ח אנשים די בכגרוגרת, מכל מקום בשיתוף מסתמא יש י"ח ויותר. ושארי כל הדברים ומשפטן והלכותן - הוויין ככל משפטי וחוקי עירובי חצרות.

ואשתו משתפת בשבילו, ומשתפין שלא מדעתו אם אין לחצרו פתח רק למבוי זה, וקטן יכול לגבות את השיתוף, ונותנין השיתוף בחצרו של קטן, ושאחר יכול לזכות לכולם. ואם היו שותפים כולם באיזה מין מאכל או משקה ומונח במקום אחד - אין צריך לשתף, ואפילו היה משותף לשכניו לזה ביין ולזה בשמן - אין צריך להשתתף, ובלבד שיהיו בכלי אחת.

ואף על גב דבעירוב מתירינן כשנתמלא הכלי ונתנו המותר בכלי אחרת - זהו כשגבו לשם עירוב, אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונחו - בעינן דוקא בכלי אחת. (רש"י ותוספות ע"א.) וראיתי בשם הרשב"א שכתב, שכל שאינו ראוי להתערב יחד - אינו חיבור אף שהם בכלי אחד, (א"ר סק"ד) והכי משמע פשטא דסוגיא שם. (שאומר יין ויין ראוי לערב וכו' ע"ש)

סימן שפו סעיף ו[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ב':

"ישראלים שרויים בג' מקומות חלוקים, ודלתות כל אחד מהמקומות נעולות בלילה, והשמש גובה קמח מכולם - אינו מועיל להם להשתתף, ששיתוף מבוי צריך שיהא מונח בחצר שבמבוי, ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקין - אין שיתופן אחד, ואין מבואיהן כאחד.
ואם עירבו במקום אחד - אין האחרים שלא עירבו אוסרין עליהן, הואיל ואין להן דריסת הרגל זה על זה, כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד, אף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת" עכ"ל.

סימן שפו סעיף ז[עריכה]

ביאור הדברים, דתבנית הערים שלהם לא היו כשלנו, שהעיר היה אצלם חלוקה לחלקים רבים, וכל חלק מהחלקים היו מבואות בפני עצמם, ודלתותיהם נסגרות בלילה באופן שאין להם התחברות זה לזה, וכל העיר היתה מוקפת חומה סביבה.

ואם כן אין יכולים החלקים להשתתף כולם כאחד, דהרי יתנו העירוב באחד מהחלקים. ואם כן שארי החלקים אין להם העירוב, כיון שננעלות בלילה והמה רחוקין ומובדלין זה מזה על ידי הנעילה, אלא כל חלק ישתף לעצמו.

ואם חלק אחד יעשה השיתוף וחלק אחד לא יעשה, דהוה רגל האסורה במקומה והולכין דרך עליהן - ומכל מקום אין אוסרין עליהן, שהרי אין מוכרחין לילך דרך עליהן, שיש להם דרך אחר, ואינן כשני חצרות זו לפנים מזו.

וזה שכתבו 'כי אין להן דריסת הרגל', כלומר - ההכרחי, שיש להן גם דרך אחרת. הלכך אפילו כשהולכין - אין אוסרין. ואף על פי שיושבין בהיקף חומה אחת - מכל מקום אין נחשבין כאחד, כיון שסגורים חלק חלק בפני עצמו. (ועיין מג"א סק"ג ובמחה"ש, ובסימן שצ"ב יתבאר בס"ד)

סימן שפו סעיף ח[עריכה]

משתתפין בכל מיני מאכל, ואפילו ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון שני סעודות. ובכל אוכל ובכל משקה משתתפין, חוץ מן המים בפני עצמו ומלח בפני עצמו. אבל כשעירבו מים ומלח ביחד - משתתפין בזה, דהוה כמורייס שטובלין בזה פת ובשר, והוה כליפתן.

וכן כמיהין (ופטריות) [ופטריאות] - אין מערבין בהן אפילו מבושלים, לפי שאין חשובין כאוכלין, (רמב"ם פרק א') לפי שאין מערבין אלא בדבר שראוי לסעוד או ללפת בו את הפת, וכמהין (ופטריות) [ופטריאות] אין סועדין בהן ואין מלפתין בהן את הפת, ואוכליהון לאו אינשי, (ריטב"א ריש פרק ג') ומאן דאכיל בתורת ליפתן - בטלה דעתו אצל כל אדם. (שם)

ויש מי שחולק בזה, (הגר"א סקי"ח) שהרי לשמואל היו מביאין זה בסוף הסעודה (ברכות מ"ז.) - אלמא דמאכל חשוב הוא, (שם) ועולה על שלחן מלכים. (שם) וזה שאמרו בגמרא (ריש פרק ג') דלא בכמהין ופטריות) [ופטריאות] - לא קאי אעירוב אלא אכסף מעשר, דתנן שם: והם אין נקחין בכסף מעשר, דבעינן פירי מפירי וגידולי קרקע, כמבואר בריש תורת כהנים.

(שם, וכתב שבגמרא נחסר תיבת וכו', והכונה על סוף המשנה. ולהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים נצטרך לומר דהן אמת דמאכל חשוב הוא - מכל מקום אינו ללפת את הפת ולא לסעוד בהם בפני עצמו, שזהו מתנאי העירוב ודו"ק)

סימן שפו סעיף ט[עריכה]

כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ממיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו - שיעורו מזון שתי סעודות. וכל שהוא ליפתן ודרך העם לאכול בו פיתן, כגון יין מבושל ובשר צלי וחומץ ומורייס וזיתים ואמהות של בצלים - שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות, והיינו ליפתן זה שיספיק על שני סעודות של פת.

נשתתפו ביין חי - שיעורו שתי רביעיות לכולם, וכן בשכר - שתי רביעיות. ביצים - שתים, ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות. ורמונים - שתים, אתרוג - אחד, ואגוזים - עשרה, וחמשה אפרסקין.

וליטרא של ירק - בין חי בין שלוק. ואם היה בשיל ולא בשיל - אין משתתפין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה. והראב"ד חולק על זה, דדין זה אינו אלא בתרדין ולא בירק.

וחצי רביעית תבלין, וקב תמרים וקב גרוגרות, ומנה דבילה וקב תפוחין, וכשות - כמלא היד, ופולין לחין - כמלא היד, וליטרא חזיז, והוא מין ירק. והתרדין, הרי הן בכלל הירק - ומשתתפין בהן. ועלי בצלים - אין משתתפין בהן אלא אם כן הבצילו, ונעשה אורך כל עלה מהן זרת. אבל פחות מכאן - אינו אוכל.

וכל אלו הדברים - כליפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו, וכן כל כיוצא בהן. וכבר נתבאר דכל האוכלים מצטרפין לשיעור, והראב"ד חולק בזה, וסבירא ליה דזה אינו אלא לעירובי תחומין ולא לשתופי מבואות, ורוב הפוסקים חלקו עליו.

ונראה דבשיתוף - גם בפרוסה משתתפין, דלא גרע משאר אוכל. וכן כל אוכל שאינו בשלימות - משתתפין בו, וכל השיעורים הם דעת הרמב"ם בפרק א'.

סימן שפו סעיף י[עריכה]

ודעת הרא"ש והטור - דאין מערבין בתבלין, משום דזהו כליפתן לבשר צלי, ובשר צלי עצמו הוי ליפתן, דלכן הוא כדי לאכול בו ב' סעודות כמ"ש, ולא אמרינן ליפתן לליפתן. (ב"ח)

עוד חשיב הרא"ש במה שאין מערבין גודגודניות שהוקשו לזרע, וכפניות - וזהו תמרים רעים שלא בשלו כל צרכם, ולא בעדשים ולא בחטים ושעורים. והרמב"ם לא הוצרך לחשבן, דכיון דלא חזי לאכילה כמו שהן - ממילא דאין מערבין בהם. (ב"י)

וזה שכתבו דבמים ומלח יחד מערבין - לא כן דעת התוספות, (כ"ז. ד"ה 'אבל') דדוקא כשנתן לתוכן שמן. ואי קשיא, תיפוק ליה משום שמן, אמנם כגון דמשמן בעצמו ליכא שיעורא ללפת בו שתי סעודות - מצרפין המים והמלח. (שם) וזה שנתבאר דבעדשים אין מערבין - זהו חיות, אבל מבושלות - מערבין. (ב"ח)

סימן שפו סעיף יא[עריכה]

כללו של דבר, כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת - שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשתי סעודות. וכל שאין מלפתין בו את הפת - שיעורו כדי לאכול ממנו בעצמו שתי סעודות.

ובשר חי - לא הוה ליפתן, ולכן הצרכנו לאכול ממנו שתי סעודות. אבל צלי - הוי ליפתן, ודיו ללפת בו שתי סעודות. ואפילו אם יש מקומות שמפני ריבוי הבשר אוכלים אותו בלא פת - בטלה דעתן אצל כל אדם. כלומר דודאי אצלן הוי השיעור כדי לאכול מהבשר שתי סעודות, אבל כל העולם - אינו כן, כן מוכח להדיא בגמרא (כ"ט:) ובתוספות, (כ"ח. ד"ה 'ובבל') וכן עיקר לדינא. (והמג"א סק"ו קיצר מאד)

וחומץ - הוי ליפתן, ושיעורו - כדי לטבל בו ירק של שתי סעודות. וכן יין מבושל - הוה ליפתן, אבל יין חי - אינו ליפתן, וכן שאר כל המשקים.

וכתבו דמבושל בא לקינוח סעודה ולא לטבל, ושיעורו כפי שמביאין יין מבושל לקינוח שתי סעודות. (מג"א סק"ח בשם מ"מ) ואנחנו לא ידענו מזה, כי אין יין מצוי אצלינו, וכן כמה דברים לא ידענו.

סימן שפו סעיף יב[עריכה]

משתתפין אפילו באוכל שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם, כגון לנזיר - ביין, ולישראל - בתרומה. וכן הנודר מאוכל או נשבע שלא יאכלנו - משתתף בו וכמ"ש בסימן שס"ו סעיף י"ד בעירובי חצרות ע"ש.

ויש אומרים, דזהו דוקא אם נשבע או נדר שלא יאכלנו. אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו - אין משתתפין לו בה, וכן הדין בעירובי חצרות. ואף על גב דבתחומין מותר, זהו מפני שאין תחומין אלא לדבר מצוה, כמ"ש בסימן תט"ו. אבל עירוב ושיתוף, אף על גב דגם זה כקצת מצוה - מכל מקום זהו רשות. ויש שכתבו דמותר, מפני שלא כיון לאסור בהנאה אלא דרך הנאתו, ולא על ידי עירוב ושיתוף. (שם סק"י בשם המ"מ)

ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ח' על דברי רבינו הב"י, שאוסר בנודר או נשבע שלא יהנה, וכתב בזה הלשון: "ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי - לכולי עלמא אין משתתפין לו בה" עכ"ל. ואין כונתו ד'קונם' לכולי עלמא חמור מ'שלא אהנה', אלא דהכי פירושו, דב'שלא אהנה' - יש חולקים ומתירים, כמו בתחומין. אך ב'קונם' - גם בתחומין אסור, משום דדמי להקדש, וזהו דעת הטור, אבל להרמב"ם - גם בקונם מותר בתחומין. ומי שסובר דעירוב ושיתוף דמי לתחומין - גם בקונם מותר. (עיין מג"א שם והרמ"א קיצר כדרכו)

סימן שפו סעיף יג[עריכה]

אמר על ככר בערב שבת: 'ככר זה - היום חול ולמחר קדש' - משתתפין לו בה. וכן בקונם, אפילו למי שאוסר בקונם. אבל אם אמר: 'ככר זה - היום קונם אני ממנו, ולמחר חול' - אין משתתפין לו בה למאן דאסר. וכן אם אמר: 'היום יהיה הקדש, ולמחר יהיה מחולל על מעות שבביתי' (עיין רש"י ל"ו. ד"ה 'היום')

והטעם, דהנה זמן קניית העירוב הוא בין השמשות, והוא ספק יום ספק לילה. ולפיכך כשאמר 'היום חול ולמחר קדש', כשהגיע זמן קניית העירוב - אכתי לא נחתא לה קדושה מספיקא. ולהיפך ב'היום קודש ולמחר חול' - לא מפקא לה קדושה מספיקא, דכל ספק מוקמינן אחזקת זמן הקודם. וסדר השיתוף וברכתו יתבאר בסימן שצ"ה.

סימן שפו סעיף יד[עריכה]

חצר הפתוח לשני מבואות, ושיתף עם כל אחד מהם, וכבר בארנו דאדם אחד יכול לדור בכמה מקומות, ולכן - הוא מותר עם כל אחד מהם לטלטל מבתי החצר לשני המבואות, ומהמבואות לבתים שבחצר, והם אסורים לטלטל כלים ששבתו בבתים שבמבוי זה להמבוי האחר דרך החצר. אבל כליהם - מותר להביאן לחצר זה. ולא חיישינן שמתוך שיהיה בחצר ריבוי הכלים של זה ושל זה אתו לאחלופי, לטלטל כלי מבוי זה להמבוי האחר - לא חיישינן, כמו בסימן שע"ח בחצרות, דלא גזרינן בכהני גווני ע"ש.

ואם לא עירבה עם שניהם ולא עם שום אחד מהם, וכל מבוי עירב לעצמו, אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהן - ממילא דאוסר על שניהם כדין פנימי וחיצון, שהפנימי אוסר על החיצון מפני דריסת רגלו כמ"ש שם.

ויש בזה שאלה, ולמה לא אמרינן בכאן ד'רגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה' כמו בשם. דיש לומר דזהו מחצר לחצר, דכיון דיש לו חצר המותרת במקומה - אינו יכול לאסור את החצר העובר דרך עליה, שהרי יש לו חצר שלו. אבל את המבוי - אוסר, אף על פי שהוא מותר במקומו בהחצר, דאין זה ענין להמבוי, דכל בעל חצר צריך למבוי. (כן נראה לעניות דעתי)

סימן שפו סעיף טו[עריכה]

ואם הוא רגיל עם אחד ועם השני אינו רגיל, אותו שרגיל - אוסר, ושאינו רגיל - אינו אוסר.

אך זהו כשלא שיתף כלל, אבל אם שיתף עם שאינו רגיל ועם הרגיל לא שיתף - הותר הרגיל לעצמו, שהרי עקר עצמו ממנו במה ששיתף עם האחר. וכל שכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם - דהותר השני, שהרי סילק עצמו ממנו.

ואם היה באופן אחר, דהיינו שהוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה, והמבוי שהוא רגיל בו שיתפו ביניהם, ואם יהיה לו רגל עליהם - יקלקל להם השיתוף שיאסור עליהם, והשני שאינו רגיל בו לא שיתפו ביחד, ואם נדחה אותו אליהם - לא יגיע להם קלקול, שהרי בלאו הכי לא שיתפו. אמרו חכמים (מ"ט.) דבעל כורחו דוחין אותו אצל שאינו רגיל בשבת זו, כדי שלא יקלקל על הרגיל, דכגון זה כופין על מדת סדום, שהרי אלו נהנים והוא לא חסר, ויסתלק בשבת זו מהרגיל.