ערוך השולחן/הקדמה
הקדמה
"אל אלהים יי, הוא יודע, וישראל הוא ידע" (יהושע כב כב).
[תורה שבעל פה]
[עריכה]כי תורתינו הקדושה והטהורה "ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים" (איוב יא ט), "גבוה מעל גבוה" (קהלת ה ז), "ועמוק עמוק מי ימצאנה..." (שם ז כד).
ואיך לא? והרי היא בת אלקים חיים, והיא עצם החכמה העליונה, ושם חביון עוזה, והוא יתברך – שמו וחכמתו אחד הן. וכשם שאין ראשית לראשיתו, ואין אחרית לאחריתו – כמו כן אין ראשית ואחרית לחכמתו. וזהו שאמר נעים זמירות ישראל: "רחבה מצותך מאד" (תהלים קיט צו), כלומר: בלי גבול. ולזה התחנן לומר: "גל עיני, ואביטה נפלאות מתורתך" (שם קיט יח).
וגם היא המקור לכל החכמות, ואל זה רמזו ששת קני המנורה, שהיו כולם פונים אל הנר האמצעי, כמו שביארו גדולי חכמי לב, הלא בספרתם.
ועיקר גדולת התורה נודעת מהתורה שבעל פה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות לד כז): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס ב). וזהו התלמוד הגדול והקדוש, המלא והגדוש מכל הון יקר, פנינים ואבני חפץ, מעולפת ספירים. ולאשר עינים לו – ולו יראה מרגליות טמונות בכל עניין ועניין.
והתורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, וכשם שהנשמה נותנת רוח חיים בגוף האדם, כמו כן התורה שבעל פה נותנת רוח חיים בתורה שבכתב, כי היא סתומה וחתומה, ואין בה אף מצוה אחת מבוארת.
כמו בשבת, דכתיב (שמות כ ט ודברים ה יג): "לא תעשה כל מלאכה" – מהו גדר המלאכה? ולמה פרטה התורה בפרשה "ויקהל" מלאכת הבערה בפני עצמה, כמו שכתוב (שמות לה ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". עד שכבר טעו בו הצדוקים וישבו בחושך בלילי שבתות, כי הלכו בחושך ולא נגה עליהם אור התורה שבעל פה. ובפרשה "תשא" לא הזהירה רק על חרישה וקצירה, דכתיב (שמות לד כא): "בחריש ובקציר תשבת", דמשמע דזריעה ונטיעה וניכוש – מותר. ועיקר עניין שביתה נעלם, דלפי פשטותה אין לעמול כלל בשבת, ואם נרצה לשאת שולחן כבד מחדר לחדר – אסור. אתמהה!
ומצינו בנחמיה (יג יז), כשקנו מהצורים דגים ושארי חפצים בשבת, צעק עליהם ואמר: "מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים, ומחללים את יום השבת" – הרי דלקנות דבר הוי חילול שבת. ואיפה נכתב זה בתורה?
וירמיה הנביא אמר (יז כב): "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו" – הרי דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוי גם כן מלאכה! ואיפה כתוב זה בתורה?
ובפרשה "בשלח" כתיב (שמות טז כט): "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", דלפי פשטותה משמע שאסור לזוז ממקומו ביום השבת. וכבר יש שטעו לומר כן.
גם עיקרי המועדות: נעלם מתי הוא חודש האביב, ומתי הוא חודש האסיף – הרי לא כל המדינות שוין בזה.
ועוד: שהתורה אמרה שחג הפסח יהיה בחודש הראשון, וחג הסוכות בחודש השביעי – והרי השנה אנו מונין מתשרי, ולפי זה היה לנו לעשות פסח בתשרי, וסוכות בניסן.
ועוד: שהרי כמה פעמים כתיב בתורה: "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות כג טו, לד יח, דברים טז ג), ובפרשה "ראה" כתוב (דברים טז ח): "ששת ימים תאכל מצות".
ובמצות תפילין כתיב (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך" – מה נקשור? מה היא תמונתם?
ובמצות ציצית כתיב (במדבר טו לח): "ועשו להם ציצית" – איזו ציצית?
ובארבע מינים שבלולב פירשה כל השלושה מינים באר היטב, והמין הרביעי סתמה וכתבה (ויקרא כג מ): "פרי עץ הדר" – ולמה לא ביארה בפירוש מה זה?
וכן בראש השנה כתיב (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם" – ולא פירשה מהו התרועה ואופן ההתרעה. ולמה במקום אחר (במדבר י ט) ביארה "והרעותם בחצוצרות", ובכאן באה הקבלה דדווקא בשופר?
וכן בשחיטה כתיב (דברים יב כא): "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צויתיך" – באיזה מקום צוהו? ומהו עניין הזביחה? אם להכותה בקרדום על ראשה, אם לחתוך הצואר, או שארי עניינים מהמיתה?
וכן בדינים שבין אדם לחברו – לא ביארה מאומה, רק דיני שומרים.
האמנם מפני שעיקרי התורה נמסרו בקבלה למשה רבינו מסיני, והוא מסרה ליהושע עד הנביאים, ועד אנשי כנסת הגדולה, כדתנן בריש אבות. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ההקדמתו לחיבור הי"ד החזקה: דכל המצות שנאמרו למשה רבינו בסיני – בפירושן נתנו, שנאמר (שמות כד יב): "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" – "תורה" זו תורה שבכתב, "והמצוה" זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. "ומצוה" – זו היא הנקראת "תורה שבעל פה". ולזה הצטרך משה רבינו להיות בהר ארבעים יום וארבעים לילה לקבל תורה שבעל פה, דאילו הלוחות בעצמן כפי פשטן – בשעה קלה היה מבין אותם.
[התלמוד]
[עריכה]וזהו המשנה והתלמוד דרבינו הקדוש. שראה גדול הפיזור מעם ישראל אחר החורבן, אסף כל חכמי ישראל, והעתיקו כל אחד ואחד המשניות העתיקות שהיה להם בקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הלכה למשה מסיני.
ומזה רבינו הקדוש וחבורתא קדישתא דיליה – חיברו אלו הששה סדרי משנה, והעלום על ספר בקיצור נמרץ, רק לזכרון דברים בעלמא. ואחר כך כל החכמים שבדורות הבאים, כל עמלם היתה להבין דברי המשניות, ומה שנתוסף עליו מהתוספתות והברייתות, וספרא וספרי ומכילתא, אם כי כולם נרמזים במשנה.
אמנם לאו כל מוחא סביל דא, להבינם מתוך קיצורי המשניות, ולזה בימי רבינא ורב אשי, וכל חכמי ישראל שבימיהם, נגמר זה התלמוד הגדול והקדוש, ומאז אין לנו רשות לא להוסיף ולא לגרוע מהתלמוד, רק להבין דבריו.
ואלה המה ראשי אלפי ישראל שהיו אחר זמן חתימת התלמוד, כל גאוני מזרח ומערב – כל עמלם היה להבין דברי התלמוד. וחיברו עליו פירושים רבים, ותוספת להפירושים. וזכינו שנתקבלו בכל תפוצות ישראל פירושי אור התורה, המנורה הטהורה, רש"י ז"ל, מפני שהעלה בפירושו כל מה שקבל מרבותיו, וזכינו לתוספת רבותיו הצרפתים שהיו גדולים בחכמה ובמניין מכל חכמי ישראל שבימיהם. כי שמונים בעלי תוספות למדו מפני הארי החי, רבינו הגדול – רבינו תם ז"ל, כמו שכתוב בתשובת מהרש"ל. והם עשו את ים התלמוד ככדור, והאירו נתיבותיו, ובלעדי דבריהם הקדושים – נמשש בו כאשר ימשש העור באפילה.
עוד הוסיפו רבותינו חכמי התלמוד לכלול בהתלמוד הרבה מן החכמות. והוסיפו בו גם דברי אגדה ודרשות, בדברים שהם כבשונו של עולם, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ושאר חכמות פילוסופיות וטבעיות. והסתירום חכמינו ז"ל בדבריהם הנעימים, לבלי יראו חוצה. ודברו במשל וחידה, כמו מאמרי רבה בר בר חנה בפרק חמישי דבבא בתרא. וכוויכוחי התנא רבי יהושע עם סבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות. והם הפילוסופים המפורסמים בעולם, מאתונא עיר החכמה בארץ יוון.
וכן כל מאמרי חכמינו ז"ל באגדה – כך היא דרכם, מפני שלא כל אדם יכול לסבול אור החכמה בגלוי. כמו היושב בחושך ימים רבים, כשיצא פתאום לאור השמש – יתעורו עיניו, כי לא יכול לסבול האור.
ולכן הלבישו רבותינו ז"ל את מאמרי החכמה בכמה מלבושים, וכל חכם לב ידלה מעט מעייני החכמה, אם הוא הגון וראוי לכך. ואם לאו – אין זה מניעה להתורה והמצוה, כי כל הדברים הנוגעים למעשה התורה והמצוה – לא הסתירום, וביארום בגלוי.
[מחלוקת]
[עריכה]וכי יפלא בעיניך על רוב הדעות, ומחלקותם בפרטי הדינים – דע כי לא מחכמה שאלת על זה. וכבר אמר הפילוסוף כי לפרטים אין מספר.
וכולם דברי אלקים חיים המה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל ריש חגיגה (ג ב): "דברי חכמים כדרבונות, וכמסמורות נטועים בעלי אסופות, נתנו מרועה אחד" (קהלת יב יא). "בעלי אסופות" – אלו תלמידי חכמים, שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה: הללו מטמאים והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד; אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.
דכי פליגי תרי תנאי או תרי אמוראי בדין, או באיסור והיתר, כל חד אמר "הכי מסתביר טעמא" – אין כאן שקר כלל, דכל חד וחד – סברא דידיה קאמר. מר יהיב טעמא להתירא, ומר יהיב טעמא לאיסורא. מר מדמי מילתא למילתא הכי, ומר מדמי בעניינא אחרינא.
ואיכא למימר "אלו ואלו דברי אלקים חיים" הם: זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט (רש"י כתובות נז א).
וכמופת לזה, שלא תמצא בכל הש"ס מחלוקת בעיקרי המצוה: הכל מודים ש"פרי עץ הדר" הוא אתרוג, והכל מודים ש"עין תחת עין" – ממון. אלא דכשבאו לדורשו מהפסוק – מר דריש לה מהאי קרא, ומר דריש לה מהאי קרא, וכולם אמת.
השמעת שיחלוקו כמה בתים יש בתפילין של ראש? או כמה פרשיות צריך לכתוב במזוזה? או כמה ברכות יש בתפילה? או כמה ברכות יש לפני קריאת שמע ואחרי קריאת שמע? או בברכות פסוקי דזמרא? כל ישראל שמקצה העולם ועד קצהו שוין בזה שיש אברעה בתים בתפילין, ושני פרשיות במזוזה, ושמונה עשרה ברכות בתפילה לבד ברכת המינים, ושני ברכות לפני קריאת שמע ואחת לאחריה.
והשינוי בנוסח, כמו שזה אומר "אהבה רבה" וזה אומר "אהבת עולם", או שזה אומר "הודו" קודם "ברוך שאמר" וזה אומר "ברוך שאמר" קודם – אין זה שינוי כלל, דכל אחד יכול לעשות בה כפי רצונו. דדא ודא – אחת היא, אלא שאין מדרך ארץ לשנות מכפי שנהגו הציבור. ובעל נוסח זה, כשבא למקום למתפללים הנוסח השני – מתפלל עמהם, מפני שכל ישראל שוים במניין הברכות והתפילות.
השמעת מימיך שיהיה בין חכמי ישראל ההולכים בדרך התלמוד מחלוקת בעיקרי מלאכת שבת ויום טוב? או בהימים, שזה יקדים וזה יאחר? חלילה, לא היתה כזאת בישראל! כל ישראל מקבלים השבת והיום טוב בשעה אחת, מקצה העולם ועד קצהו, בשקיעת החמה למקומותם במושבותם.
ויותר מזה תראה נפלאות, ואות ומופת על אמיתת הקבלה: הנה זה יותר משמונה עשרה מאות שנה שעם ישראל מפוזרים מקצה אל הקצה, ואין להם שום חיבור זה לזה משינוי לשונם. כמו עם בני ישראל שבארצות רוסלאנד פולין ואסטרייך, עִם עַם בני ישראל שבארצות פרס מאראקא אלגיר וטוניס וטריפאלי. וזה רק כארבע מאות שנה שיצא חכמת הדפוס לאור עולם, וקודם לזה לא היה שום התחברות ממדינות אלו, למדינות שבאזיה ואפריקא. והנה אצלנו החודשים: חודש מלא וחודש חסר; וחשון וכסלו – פעמים ששניהם מלאים, ופעמים ששניהם חסרים, פעמים שאחד מלא ואחד חסר. האם אירע שבמשך מאות מהשנים האלו יעשו אלו מלא ואלו חסר? או בחודשים משני אדרים, שלפעמים עיבור השנה במשך שתי שנים, ולפעמים במשך שלוש שנים: האם אירע שינוי בין זה לזה? וכבר אמר אחד מגדולי חכמי יוון, שחישוב המולד לישראל הוא אות ומופת על הנבואה בישראל. וכל הדברים הללו – אין להם רמז וזכר בתורה שבכתב.
האמנם עמודי הקבלה מהתורה שבעל פה חזקים כראי מוצק, אשר כל כלי יוצר עליו – לא יצלח לשברו, וכל רוחות – לא ינידוהו ממקומו לעקרו. ומקולות מים רבים אדירים משברי ים – לא ינוע ולא יחת.
וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה.
[הלכה למעשה]
[עריכה]האמנם כל זה הוא לפלפול התורה. אבל להלכה למעשה – לא כל אדם זוכה לשאוב מים חיים להלכה ולמעשה מהים הגדול הזה, מפני גודל איכותו וכמותו. אי לזאת, נתעוררו רבותינו הקדמונים לזה, ויש שקיצרוהו כמו רבינו הגדול הרב אלפס ז"ל, ורבינו הרא"ש ז"ל. ויש ששאבו ממנו לכתוב הלכות הלכות, כמו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, ורבינו יעקב בעל הטורים ז"ל.
האמנם מפני ריבוי הדעות, עמדו שני גדולי הדור — יוסף הצדיק, ומשה איש האלקים — וחברו חיבורים גדולים בכמות ובאיכות על ספרי הטור: "בית יוסף" ו"דרכי משה", שמה באו במשפט על כל חילוקי הדעות מרבותינו הראשונים.
ורבינו בעל "בית יוסף" פסק להלכה כשניים משלושת הרועים: הרי"ף, והרמב"ם, והרא"ש. ולאשר כי ברוב הדינים הרי"ף והרמב"ם בחדא שיטתא קיימו, והרא"ש ז"ל הלך בדעותיו על פי הרוב אחרי רבותינו הצרפתים בעלי התוספות, לכן רבינו הרמ"א נטה ברוב הדינים אחרי רבותינו הצרפתים והאשכנזים, שאנו מבני בניהם.
ומזה חיברו השולחן הטהור לפני ה', כי כולו זהב טהור. ויקח משה את עצמותיו של יוסף הצדיק, והכניס דבריו בתוך דברי רבינו ה"בית יוסף", ושניהם כאחד בנו את כל בית ישראל בדינים הנהוגים בזמן הזה.
ולאשר לא היתה כוונתם שיפסוקו מתוך הקיצור, כמו שכתב המהרש"א ז"ל בסוטה כב א, וזה לשונו:
- ובדורות הללו, אותן שמורין הלכה מתוך השולחן ערוך, והרי הם אינם יודעים טעם העניין של כל דבר, אם לא ידקדקו בדבר מתחילה בתוך התלמוד, שהוא שימוש תלמידי חכמים, וטעות נפל בהוראתם – והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהן.
עד כאן לשונו, וכן כתב הגאון בעל "תוספת יום טוב" בהקדמתו לחיבורו "מעדני יום טוב", וזה לשונו:
- ואף הרב הגדול מורינו הרב יוסף קארו ז"ל, אשר השביר בר בספרו "בית יוסף", ומתוכו עשה החיבור שקראו "שולחן ערוך" בדמותו ובצלמו של ספר הטורים, ועל לשונו תמיד לשון הרמב"ם ז"ל – לא נתכוין להורות מתוך ספרו. חלילה וחלילה מלחשוב עליו כזאת! רק מי שלמד ועיין בספר הטורים עם פירוש ה"בית יוסף", וילאה למצוא תכלית כל דין ודין – הלא ידעו ויבינו מתוך ה"שולחן ערוך". זאת היתה כוונתו הרצויה.
עד כאן לשונו.
ומטעם זה קם הגאון הגדול רבי מרדכי יפה וחיבר ספרו ה"לבוש", והטעים מעט במשכיות דברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך". האמנם מאשר אחר כך קמו רבותינו האחרונים גאוני עולם, וחברו ספרים רבים גדולי הערך על הטור וה"שולחן ערוך", כמו: הסמ"ע (ספר מאירת עינים), והדו"פ (דרישה ופרישה), והב"ח (בית חדש), והט"ז (טורי זהב), והש"ך (שפתי כהן), והמג"א (מגן אברהם), והחמ"ח (חלקת מחוקק), והב"ש (בית שמואל), והע"ת (עולת תמיד), וה"בית הלל", והאו"ת (אורים ותומים), ונה"מ (נתיבות המשפט), וקצה"ח (קצות החושן), והפר"ח (פרי חדש), והפר"ת (פרי תואר), והתב"ש (תבואות שור), והפרמ"ג (פרי מגדים), והל"ש (לבושי שרד), ועוד כמה חיבורים מגדולי עולם, הן בחיבורים הן בשאלות ותשובות – הדר החשש והבילבול למקומו, ובפרט בדור השפל הלזה, שנתמעטו לומדי התורה בעונותינו הרבים.
[ערוך השולחן]
[עריכה]על כן קמתי ונתעודדתי אני הצעיר לבית לוי, ובעזר שדי צורי וגואלי, הנותן ליעף כח – חיברתי חיבורי זה, וקראתיו בשם "ערוך השולחן", והערכתיו עם כל המיני מטעמים.
והיתה התחלתי בחלק חושן משפט, כי עמוק עמוק הוא לשית עין על כל דברי רבותינו האחרונים העמוקים והרחבים. ונגד זה בחלק השני – נחסרנו מנעימות דבריהם, וכל מעיינם היה בחלק הראשון. ושמה הניחו לי כר נרחב להתפשט בו.
וזה מעשה הספר בפרטיות, בסייעתא דשמיא:
- א) כל דברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך" – בארתי בטעמם ונמוקם.
- ב) כל דברי רבותינו האחרונים, כשחולקים על ה"שולחן ערוך" – הבאתי דעתם ובמילתא בטעמא, וכן דיניהם שחדשו.
- ג) במקום שיש מחלוקת בין רבותינו האחרונים – והבאתי דעותיהם. ואם היה לי בדבר מה להכריע – לא מנעתי מלכתוב הכרעתי, כפי עניית דעתי, ולהמעיין משפט הבחירה.
- ד) בהרבה מקומות כשחולקים על רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך", וה' העיר עיני ליישב דבריהם – כתבתי מה שנראה לעניות דעתי.
- ה) בכמה מקומות שנשארו דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ב"תימה" ו"צריך עיון" ממפרשי דבריו, או ממפרשי ה"שולחן ערוך" – עמלתי ויגעתי להבין דרכו בקודש, והעליתים על ספרי זה.
- ו) עוד הרבה דינים מחודשים שמצאתי בתוך דברי רבותינו הראשונים, שלא הובאו עדיין – הבאתים. וגם דינים מחודשים שנראה לעניות דעתי מתוך הסברא, או באיזה ראיה – לא מנעתי מלגלותה, וכתבתי לסימן: [נ"ל] – רוצה לומר: "נראה לי"; או כתבתי בתחילת הדברים "יראה לי" – הכל לפי העניין.
- ז) בכל מקום שלא כתבתי מקור ששאבתי ממנו – ידע המעין שזהו מדברי רבותינו בעלי ה"שולחן ערוך", אך הרחבתי הדברים בהלכתא בטעמא. וכל אשר מדברי הראשונים והאחרונים שלא הובא ב"שולחן ערוך" – כתבתי מקורו בשני חצאי מרובעים כזה: [].[1]
- ח) לפרקים, כשעל ידי הדברים נתחדש איזה חידוש בגמרא, או ברש"י ותוספות, או בשארי ראשונים – רמזתי הדברים במלות מועטות בהקף שני חצאי מרובעים כנזכר לעיל, שמפני שכל כוונתי להועיל, ולבלי לבא בארוכה – הוכרחתי לעשות כן. והמעיין יבין, ומי שלא ירצה לעיין בזה – אין בזה מניעה בעקרי הדברים. ולפעמים הבאתי איזה דין מחודש מירושלמי או מתוספתא, ואם אין לזה סתירה מהש"ס שלנו כתבתי הדברים כהווייתם. ואם לאו – הערתי בהערה קטנה שמהש"ס שלנו לא משמע כן, כאשר יראה המעיין בחלק השני בכמה מקומות בסייעתא דשמיא.
- ט) לשלימות מלאכת הקודש הבאתי כל הדינים, אף שאין נהוגים בזמן הזה, כמו: דיני סנהדרין בסימן א, ודיני סמיכה בסימן ג, והמשא ומתן דביני נפשות בסימן יח, והדרישה והחקירה בעדים בדיני נפשות בסימן ל, וכל דיני הזמה בסימן לח, וכן דיני קנסות במקומות השייכים לזה. וכמו כן דיני כפל, ודיני ארבעה וחמשה בסימן שנ ושנא ושנב, וכל דיני רוצח ועגלה ערופה בסימן תכה. וגם דיני ערי מקלט נתבאר שם בסייעתא דשמיא.
- י) וזה דרכי בדינים אלו: מקור המקורות לזה דברי הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל. ובמקומות שעל פי פירושי רבותינו רש"י ותוספות נשתנו הדברים מדעתו הגדולה, או במקומות שהראב"ד השיג עליו, או משארי ראשונים – הבאתי דבריהם בלשון "יש אומרים", וכתבתי המקור בשני חצאי מרובעים. ואם היה לי איזה דבר חידוש בזה, רמזתי הדברים בקיצור נמרץ.
והנה טבחתי טבחי, ערכתי שולחני, וזה השולחן אשר לפני ה'. אקוה לה' כי רבים יסובו על שולחני, ויאכלו ענוים וישבעו, ויהללו שם ה'.
ובקשתי שטוחה לכל מי שלא יערב לו איזה מהמטעמים ממטעמי השולחן – בטובו להודיעני, ואקשב ואשמע, ואודה על האמת. והיה אם יזכיני ה' בחסדו לשוב להדפיסו – יבואו כל הדברים על מקומם בשלום.
וזאת תורת האדם, להתחנן לפני ה' להאיר עינים בתורתו הקדושה, להבין ולהשכיל, ולהיות ממצדיקי הרבים בחבורים מועילים. אלה דברי הכותב והחותם ביום הרביעי, בעשרים וארבעה לירח טבת, שנת תרמ"ג פרט קטן (נאווהרדק):
- נאום יחיאל מיכל ברבי אהרן הלוי עפשטיין החונה פה קהילת [נאווהרדק], בעל המחבר ספר "אור לישרים" על ספר הישר לרבינו תם ז"ל.
הערה
[עריכה]- ^ במהדורה זו הוחלפו "שני חצאי מרובעים" — "[]" — בסוגריים עגולים — "()" — לא רק מסיבות אסתטיות, אלא בעיקר מסיבות טכניות כבדות הקשורות לתוכנה (לדוגמה לבעיה הטכנית, ראו נא את הקוד בתיבת העריכה לדף זה, בסוף ההקדמה בקישור לעיר "נאווהרדק", שהיה צורך לשים אותו בסוגריים מרובעים). לעומת זאת, הוספות של המהדירים בוויקיטקסט עצמם מופיעים תמיד בסוגריים מרובעים (כגון בכותרות לתת-נושאים בהקדמה זו). ראוי לציין שגם המחבר לא הקפיד על פרט קטן זה במהדורותיו שיצאו לאור בחייו, שהרי בחלק השני של יורה דעה (מסימן ר"מ והלאה) מופיעים תוספותיו בסוגריים עגולים במקום מרובעים.