ערוך השולחן אורח חיים רמד

קיצור דרך: AHS:OH244

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רמד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

בדברים שאינן עסק להרוויח, באיזה אופן יכול האינו יהודי לעשות מלאכת ישראל
ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד

סימן רמד סעיף א

בסימן הקודם נתבאר בענייני עסקים של ישראל העומדים לרווח, כמו שדות, מרחץ, תנור, ריחיים - כיצד היתרם להשכירן לאינו יהודי. ובזה ההיתר הוא רק באריסות, או שהאינו יהודי ישכור אותם לחלוטין, וישלם להישראל דבר קצוב לשנה.

אבל שהאינו יהודי ישכור בקבלנות, והיינו שהשכר יהיה להבעלים והבעלים משלמים לו דבר קצוב לשנה - יש מחלוקת, והרבה אוסרים, וכן עיקר, כמו שנתבאר שם בסעיף י"א. וגם המתירים לא התירו רק בשדה, כמו שנתבאר שם סעיף י"ב, עיין שם.

סימן רמד סעיף ב

ובסימן זה יתבאר בדברים שאינן של עסקי רווח אלא סתם צרכי האדם, כמו בגדים ומנעלים ובניין בתים וכיוצא בהם, והאינו יהודי עושה זה בשביל הישראל - ששכרו לתפור בגדו ולעשות לו מנעלים, בין שעשה בסחורתו של הישראל בין שעושה בסחורות עצמו, כך הוא הדין:

דאם שכרו לימים, והיינו שמשלם לו בעד כל יום שיעשה המלאכה כך וכך - אסור בכל הדברים, ואפילו שעושה בביתו. אבל כשעושה בקבלנות, והיינו שנותן לו כך וכך שיתפור לו הבגד, שיעשה לו המנעלים, שיבנה לו הבית, בזה בענייני מטלטלין – כמו בגד ומנעלים וכיוצא בהן – מותר.

ולא דמי לסימן הקודם, דהתם הישראל מרויח ממלאכת שבת, כיוון שהוא עסק של פרנסה. מה שאין כן כאן - אינו מרויח כלל מזה, דמה לו להישראל אם יעשנה בשבת או בחול? הרי עליו לגמור מלאכה זו.

וגם אפילו אם רצונו של הישראל יותר שיגמרנה בשבת כדי שתיכף אחר שבת ילבשנה, מכל מקום כיוון שאינו אומר לו מפורש שיעשנה בשבת - הרי האינו יהודי עושה בשביל עצמו, למהר להשלים מלאכתו כדי לקבל שכרו, ומה איכפת לנו שיגיע על ידי זה טובה לישראל? והרי הנאה שמן הצד מותר אפילו ברווח, כמו שנתבאר בסימן הקודם סעיף ח' עיין שם (וכן כתב הגר"ז).

ודווקא בביתו, אבל בבית הישראל - אסור. וגם אסור לומר לו שיעשה בשבת, וגם יקצוץ עמו המקח קודם השבת, ועוד יתבאר בזה בסימן רנ"ב. אבל בשכיר יום - אסור לגמרי, שהשכיר אין המלאכה שלו, ואין כוונתו להשלים המלאכה, אלא כוונתו לעבוד עבודת היום בשביל הישראל, ונמצא שכל כוונתו לעשות בשביל הישראל - וזה אסור.

סימן רמד סעיף ג

וכל זה במלאכת תלוש, שעושהו האינו יהודי בבית עצמו, ואין הדבר מפורסם, ואין הכל מכירים שזה המלאכה הוא של ישראל פלוני. ואף אם קצת יודעים - לית לן בה, כיוון שעושה בצינעא בתוך ביתו (מגן אברהם ס"ק ב'). אבל במלאכת מחובר, כגון לבנות לו בית - הסכימו הרמב"ם בפרק ו' ורוב רבותינו שאסור אפילו בקבלנות.

ולא דמי לשדה שהתרנו באריסות וכהאי גוונא בסימן הקודם, דסתם שדה לאריסות קיימא, מה שאין כן בניינים - רובם נעבדים בשכירי יום ואיכא חשדא. ואף שאחד מגדולי רבותינו עלה על דעתו להתיר גם בניין בקבלנות - לא עשה כן למעשה, ורוב רבותינו הסכימו לאיסור, וכן הלכה.

סימן רמד סעיף ד

ואין עיקר ההפרש בין תלוש למחובר, דעיקר ההפרש הוא בין צינעא לפרהסיא. ומשום דעל פי רוב התלוש נעשה בצינעא, ומחובר בהכרח שנעשית בפרהסיא, לכן חילקנו בין תלוש למחובר. ובאמת תלוש הנעשה בפרהסיא, כמו עשיית ספינה כשידוע שהיא של ישראל - דינה כמלאכת מחובר ואסור. אבל מחובר – הכל אסור.

ועשיית ספינה - האיסור כשעושה במקום מפורסם, שיש הרבה רואין. אבל שלא במקום מפורסם - שרי, כמו שיתבאר בסימן רנ"ב. והרי אפילו מחובר במקום שאין רואים, כגון מחוץ לתחום – מותר, כמו שיתבאר, וכל שכן בתלוש.

סימן רמד סעיף ה

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף א':

"פוסק אדם עם האינו יהודי על המלאכה וקוצב דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת - מותר. במה דברים אמורים? בצנעא, שאין מכירין הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא. אבל אם היתה ידועה ומפורסמת – אסור, שהרואה אינו יהודי עוסק, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר את האינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת.

לפיכך הפוסק עם העכו"ם לבנות לו חצירו או כותלו או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה בהעיר או בתוך התחום - אסור לו להניחם לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק", עד כאן לשונו, וזהו מדברי הרמב"ם בפרק ו'.

והחמיר בקצירת שדה, אף על גב דמתירין בשדה באריסות בסימן הקודם - זהו כשבאמת נוטל מהפירות חלק. אבל הכא, כשיראו שהישראל נוטל כל הפירות ויראו שאינו אריס - יחשדוהו שהוא שכיר יום (מגן אברהם ס"ק ה'). והרמב"ם לשיטתו שאוסר בקבלנות גם בשדה, כמו שנתאר שם סעיף י"א.

ויראה לי דאפילו להמתירים שם - זהו בקבלנות כל עסק השדה, חרישה וזריעה וקצירה. אבל קצירה לבדה – דרך לעשות על ידי שכירי יום, והוה כבניין בית.

סימן רמד סעיף ו

וכתב רבינו הרמ"א, דאפילו אם דר בין העכו"ם - יש לחוש לאורחים הבאים שם או לבני ביתו שיחשדו אותו, עד כאן לשונו.

ואף על גב דבמרחץ בסימן הקודם לא חיישינן לחששא דבני ביתו - זהו מפני שיודעים האמת, שהאינו יהודי שכרו. אבל בבניין סברי שבעל הבית שכרם לימים ולא בקבלנות (שם ס"ק ז). ועוד, דבמלאכת מחובר החמירו הרבה בשבת, ולכן חיישינן אף לאורחים, אף על גב דלא שכיחי כל כך כמובן.

והירושלמי פרק ג' דשביעית אומר, דחששא דמראית העין אינה אלא לאנשי העיר ולא לאחרים, מכל מקום בשבת החמירו (עיין שם ס"ק ו'). ולכן בבניין - אסרו בכל עניין, אף שדר יחיד בעיר, ואין ישראל אחר שם. ואף שעדיין לא נתפרסם שהבית שלו - מכל מקום יש לחוש לשכנים היודעים שהוא שלו (ס"ק ד' שם). ואולי ביחיד בעירו יש להקל בכהאי גוונא.

סימן רמד סעיף ז

ואם היה הבניין חוץ לתחום העיר, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום שעושין בו מלאכה - מותר, שהרי אין כאן חשד. ואפילו אם רק יש ישראל יחידי הדר בתוך התחום של המלאכה - אסור, כמו שהחמירו בתוך התחום אף שרחוק מהעיר, ולא שכיח שילכו הרבה אנשים שמה.

ולעניין נדרים אין התחום בכלל העיר, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן רי"ז, ומכל מקום בשבת החמירו, מפני חשש יחיד שילך שמה ויראה. והכי נמי כשדר ישראל יחידי בתוך התחום של המלאכה - אסור מטעם זה. אבל חוץ לתחום, אפילו פסיעה אחת – מותר, ואף על גב שהעומדים בתוך התחום יכולים לראות - לא החמירו בזה, ולא פלוג רבנן.

ולקמן סימן תקל"ז יתבאר באינו יהודי שמכניס זבל לשדה ישראל, ועושה כן מעצמו ואינו נותן לו שכר בעד זה - אין צריך למחות בידו, כיוון שאין זה מלאכה גמורה. אבל במלאכה גמורה - אפילו בכהאי גוונא מחוייב למחות בידו.

סימן רמד סעיף ח

ודע, שיש מי שרצה לחפש היתר בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש בשעת הדחק לבנות בקיבולת בשבת, מטעם דברבים ליכא חשדא. וחלילה לומר כן, דאטו הרבים שוכרים הבעלי מלאכות?! הלא הממונה בעצמו שוכרם! ועוד, דסברא זו לא אמרינן אלא ביורה דעה סימן קמ"א לעניין צורות הבולטות העומדת גלוי בפני רבים, שיש בזה חשש עבודת כוכבים. אבל בדבר שאין האיסור ידוע לכל ואינו בגילוי - אולי לא אמרינן סברא זו. ועוד, דאין לך חילול שם שמים יותר מזה נגד האומות, שנניח לעשות בניינים בשבת קדש.

(עיין מגן אברהם ס"ק ח' בדבר נקיון הזבל מהרחובות, עיין שם. ובוודאי, שהישראלים ישכרום לנקות הרחוב בשבת – וודאי אסור. אמנם אם שר העיר שוכרם אפילו על חשבון הישראלים – מותר, דהמלאכה הוא על פי פקודת שר העיר ושמו נקרא על זה).

סימן רמד סעיף ט

איתא בירושלמי פרק קמא דשבת:

"תניא, אומנים עכו"ם שהיו עושים עם ישראל (בעד ישראל) בתוך ביתו של ישראל - אסור, ובתוך בתיהן - מותר. אמר רבי שמעון בן אלעזר: במה דברים אמורים? בקיבולת, אבל בשכר יום - אסור. במה דברים אמורים? בתלוש, אבל במחובר - אסור. ובעיר אחרת, בין כך ובין כך מותר.

מהו בין כך ובין כך? בין בתלוש בין במחובר, ובלבד בקיבולת. והלכה כרבי שמעון בן אלעזר", עד כאן לשון הירושלמי. ולמדנו מזה דבביתו של ישראל בכל עניין אסור, וכן בשכירי יום אסור בכל עניין, וכבר בארנו זה.

ועוד למדנו, דבעסק מחובר - אפילו המלאכת תלוש אסור, שהרי אוסר במחובר אף בתוך בתיהן, ואיך שייך זה? אלא ודאי כגון שמתקן הקורות או הדלתות והחלונות, ומתקנן האינו יהודי לעשותן בבית הישראל.

וזהו שכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ב', דלפסול האבנים ולתקן הקורות – אפילו בביתו של האינו יהודי אסור, כיוון דלצורך מחובר הוא. ואם עשו כן - לא ישקעם בבניין, עד כאן לשונם.

והטעם שהחמירו בזה הרבה, דאם לא כן – יקילו בזה הרבה, ויניחו לבנות הבניין עצמו, דאצל בני אדם אין הפרש בין זה לזה. ודווקא כשהקורות והאבנים הם מיוחדים רק לבניין זה. אבל אם הקבלן מתקן קורות ואבנים וכיוצא בהם, ובידו עדיין לתיתם בבניין אחר, אף על פי שנתנם בבניין זה – מותר, שהרי עדיין אין שם הישראל עליו מפורש (שערי תשובה ס"ק ו בשם דגול מרבבה).

וזה שפסקו שגם בדיעבד אסור, הסכימו מפרשי הטור והשולחן ערוך (ב"ח וט"ז ומגן אברהם ס"ק י'), דבקבלנות יש לסמוך בדיעבד על דעת רבינו תם, ואין לאסור בדיעבד. ונראה לי דאם הודיעו לו מבעלי הוראה שאסור לעשות כן ולא שמע בקולם - דאז גם בדיעבד אסור.

סימן רמד סעיף י

וזה שאומר הירושלמי, דבעיר אחרת – גם במחובר מותר, יש מי שפירש דקאי אהכנת קורות ואבנים, ויביאם לעיר הזאת (קרבן העדה). ונראה שזהו דעת רבינו הרמ"א, שכתב על דין זה: "ויש אומרים דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי", עד כאן לשונו, והיינו כשנעשים בעיר אחרת וכיוצא בזה.

אבל לבנות במחובר ממש – אסור אפילו אינו מפורסם שהוא של פלוני כשהבניין הוא בעיר, כגון בעיר אחרת. ולכן לא כתב דין זה רק בסעיף ב', על תיקון הקורות, ולא בסעיף א' על עצם הבניין.

אבל יש מי שפירש דכוונת הירושלמי הוא גם על עצם הבניין בעיר אחרת, דמותר, כיוון דשם אינו מפורסם שהוא של אותו ישראל (פני משה), ולא ידעתי למה השמיטו זה הראשונים. ואולי סברי, כיוון שכתבו במחובר הטעם משום פירסום, ממילא דכשבונה בעיר אחרת, ובשם אינו מפורסם – מותר, ולדינא צריך עיון.

סימן רמד סעיף יא

וכבר נתבאר, דגם בתלוש כשהפירסום גדול, כמו ספינה - דגם כן אסור. אבל אם אין הפירסום גדול כספינה, אם כבר יצא שֵם הישראל על זה שהוא של פלוני – אסור. אבל אם עדיין לא יצא לגמרי שֵם הישראל עליו, כגון ישראל ששכר לו אינו יהודי בקבלנות לעשות לו כלים חדשים ועשה אותם בפרהסיא, ואף שנתפרסם שעושה בשביל פלוני - מכל מקום עדיין לא נקרא שמו עליהן להדיא להיות נקראים כלים של פלוני, כיוון שעדיין לא באו לרשותו לעולם (הגר"ז סעיף ה'), כיוון שאינו דומה לפירסום דספינה.

ומכל מקום, אף שמעיקר הדין כן הוא, מכל מקום ראוי לבעל נפש להחמיר בזה, והמחמיר תבוא עליו ברכה. וכשאינו עושה בפרהסיא אלא בתוך ביתו וכיוצא בזה - אין בזה חומרא כלל, ומותר לכתחילה גם לבעל נפש.

סימן רמד סעיף יב

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג': אם בנו עכו"ם לישראל בית בשבת באיסור - נכון להחמיר שלא יכנסו בו. מיהו אם התנה הישראל עמו שלא לעשות לו מלאכה בשבת, והוא עשה בעל כרחו של הישראל כדי למהר לעשות מלאכתו - אין לחוש, עד כאן לשונו.

וכבר בארנו בסעיף ט', שגדולי האחרונים הסכימו, שכשעשה בקבלנות – אין לאסור הבניין בדיעבד.

סימן רמד סעיף יג

זהו פשוט, דשכיר יום שעשה מלאכה - אסורה המלאכה גם בדיעבד. ויש מי שאומר דבשכיר יום - לא מהני אפילו התנה עימו שלא לעשות, והעכו"ם עשה מעצמו לטובת הישראל. דכל שעשאה לטובת הישראל, אפילו עשאן מעצמו והישראל מוחה בו - אסור גם בדיעבד (מגן אברהם ס"ק י"ב).

וחומרא יתירה היא, דכיוון דמיחה בו, מה היה לו לעשות? ואי משום שהיה לו לפייסו בדמים שלא יעשה - לא מצינו שיהא חייב לפזר ממונו על זה. ולכן נראה דאין לאסור בדיעבד כשמיחה בו. (וכן כתב האליה רבה ס"ק ט')

סימן רמד סעיף יד

כתב הרמב"ם בפרק ו' דין י"ב:

"פוסק אדם עם העכו"ם על המלאכה וקוצץ דמים... וכן השוכר את העכו"ם לימים הרבה – מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת. כיצד? כגון ששכר העכו"ם לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו - הרי זה כותב ואורג בשבת (כאילו) [כאלו] קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום", עד כאן לשונו.

כלומר, כמו שמותר לפסוק עמו על מלאכה מיוחדת כשעושה בקבלנות, והיינו שקוצץ לו מקח כך וכך בעד מלאכה זו, כמו כן אף כשאינו שוכרו למלאכה מיוחדת, אלא לשם מלאכה מיוחדת, והיינו ששוכרו לשנה, שהמלאכה המיוחדת הזו מתי שיצטרך לה יעשנה אותה לו - מותר גם כן, כיוון שעושה זה בקבלנות, שנוטל בעד מלאכת שנה זו כך וכך, כיוון שיכול לעשות מתי שירצה.

ודווקא ששכרו למלאכה מיוחדת, כגון לכתוב או לארוג, דוודאי יהיה לו הרבה זמנים פנויים שיושב בטל, ואם כן אין להישראל תועלת במה שיכתוב או יארוג לו בשבת, דאם לא יעשה בשבת – יעשה בחול. אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך – אסור לעשות לו בשבת, דבזה וודאי יגיע לו טובה, דכשיעשה בשבת – ישאר לו שהות בחול למלאכה אחרת.

והראב"ד חולק עליו, וסבירא ליה דאפילו במלאכה פרטית – גם כן אסור מטעם זה, שאם יעשה בשבת ומחר יצטרך גם כן למלאכה זו ויעשנה, הרי יש לו טובה במה שעשה בשבת (עיין מגן אברהם ס"ק ט"ו). והטור והשולחן ערוך הסכימו להרמב"ם, וסברתו נראה, דזהו רחוק שיצטרך בתמידיות למלאכה אחת. ולכן הביא רבינו הבית יוסף דעת הראב"ד רק בשם יש אומרים, עיין שם.

וזה שכתב שלא יחשוב עמו יום יום, הטעם פשוט, דלא יהא נראה כמשלם לו שכר שבת. ודבר פשוט, אם שכרו שיארוג לו תמיד או יכתוב לו תמיד - שאסור לעשות בשבת.

סימן רמד סעיף טו

ולפי זה, ישראל שיש לו בית מלאכה, ויש לו פועלים אינם יהודים ששוכרן לשנה לעשות שם מלאכה מיוחדת, כמו לארוג או לטוות או לחצוב וכיוצא בזה - אסור לו להניחם לעשות בשבת. דאף ששכרו למלאכה מיוחדת, מכל מקום כיוון שבבית מלאכה העשייה היא כל היום - נמצא שמגיע להישראל תועלת במה שיעשה בשבת, והוה כשכרו לכל המלאכות, דגם הרמב"ם מודה שאסור, כמו שכתבנו. ואין לזה תקנה אלא במכירה, כמו שיתבאר בסעיף כ"ד.

וכן השפחות שבבית ישראל - אסורות לעשות שום מלאכה בשבת לצורך הישראל, אפילו אינן עושות בבית הישראל, דזהו כשכרו לכל המלאכות כמובן. אבל בשביל עצמן - מותרות לעשות אפילו בבית הישראל.

ויש מי שאוסר בבית הישראל, משום חשדא שיאמרו שהיא להישראל (ט"ז ס"ק א), ואינו עיקר. ולהדיא כתוב בהגהות מרדכי סוף פרק קמא דשבת דמותר, עיין שם, ולמה יתלו שהיא להישראל? והרי הכל יודעים שצריכה לעשות גם בשביל עצמה (וכן כתב האליה רבה ס"ק י"א. וזה שכתב הט"ז מהגהות מרדכי דאסור - זהו להישראל, דאם לא כן יסתור הגהות מרדכי את עצמו, וכן עיקר לדינא ודו"ק).

סימן רמד סעיף טז

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ו':

"יהודי הקונה מכס, ושוכר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת - מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו: כשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך", עד כאן לשונו, שהרי אדעתא דנפשיה עביד, דכל מה שיגבה יותר – ירוויח יותר, ומלאכת תלוש מותר בקיבולת.

ואף על גב דמייחד לו המלאכה לשבת, ובכהאי גוונא אסור גם בקצץ, כמו שכתוב בסימן רנ"ב, ועוד, דהא אין לך פרהסיא גדול מזה, דבכל גווני אסור, כמו שנתבאר בסעיף ד' גבי ספינה - מכל מקום בזה שההפסד רב מאד מותר (בית יוסף בשם מהר"ם).

וראיה לזה מהא דתנן (שבת קנג א): מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לעכו"ם. ופירשו בגמרא, משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה – אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים (שם). ואף על גב דלא דמי לגמרי, דהכא אין הממון עדיין שלו, דאינו כן, שהרי הוא משלם מכס גם בעד השבת, והוה הפסד מכיסו.

ושמא תאמר: לא היה לו לקבל המכס כלל? דאינו כן, שהרי בשעת קבלת העסק מקבל בהיתר, וכשתגיע שבת – הרי יש לו היזק גדול (בית יוסף). ועוד, דאם כן – יינעלו כל העסקים בפנינו, ואי אפשר לעמוד בזה.

ואין חילוק בזה בין שהאינו יהודי יצטרך לעשות בזה רק מלאכה דרבנן, כמו קבלת המכס בלבד, דאין בזה אלא איסור שבות, ובין שיצטרך לעשות מלאכה דאורייתא, כגון שצריך לכתוב המכס, כן הסכימו הפוסקים. ובאמת כמעט אין לך עסק בעולם שלא יצטרך ענייני כתיבה להעסק, כידוע.

סימן רמד סעיף יז

ויש בזה שאלה, דכיוון שאמרנו דמפני הפסד מרובה לא חששנו, לא למייחד המלאכה בשבת ולא לפרהסיא, אם כן למה לא נתיר בתנור ומרחץ בסימן הקודם כשיש הפסד מרובה, דבשם אינו אלא חשש חשדא בעלמא, ופשיטא שהיה לנו להתיר.

ובשלמא במחובר וספינה שבסימן זה, יש לומר מה דלא התרנו בשום עניין - משום דבשם הפירסום רב מאד, שהכל רואים שהבעלי מלאכות עושים כל היום מלאכות גמורות, ולא דמי לקבלת מכס כמובן. אבל תנור ומרחץ הנעשה בבית, אין פירסומם יותר ממכס, ולמה לא התרנו בהפסד מרובה?

והתשובה בזה דלא דמי כלל, דהתנור והמרחץ – שלו הם, ולא שייך למקרי הפסד במה שאינו יכול להרוויח בשבת, שהרי אסור לישראל לעשות עסק בשבת. מה שאין כן המכס אינו שלו, והוא שוכר המכס ומשלם בעד כל יום ויום, ונמצא שמפסיד מכיסו ממש, ודמי למי שהחשיך שנתבאר (וקל וחומר בבונה בית או עושה ספינה שאסור לעשות בשבת, והמגן אברהם והט"ז טרחו בזה, עיין שם).

סימן רמד סעיף יח

ועוד, דבעיקר הדבר לא דמי דבר שהוא בעצם שלו, כמו מרחץ ותנור, לדבר שאינו שלו, כמו מכס, שגם הוא שוכרו מהשר או מהממשלה, דזה שאינו שלו מוכרו ליום השבת לגמרי להאינו יהודי, כלומר שמוכר כל זכות שיש לו בעסק זה, ואם כן באמת אינו של הישראל כלל. הא למה זה דומה? למי שיודע שיביאו לו סחורה בשבת, ומוכר הסחורה בערב שבת לאינו יהודי. מה שאין כן בדבר שהוא שלו בעצם - בעל כרחו גם בשבת הוי שלו.

ואף על גב דלא דמי לסחורה, דהסחורה ישנה בעולם וביכולת למוכרה, אבל המכס הוי כדבר שלא בא לעולם ואינה במכירה. דאינו כן, דאם כן איך שכרה הישראל? וממה נפשך אינה של הישראל בשבת, דכל זכות שיש להישראל בעסק זה מקנה זה להאינו יהודי (זהו כוונת המגן אברהם סוף ס"ק י"ח, ומתורץ קושית התבואות שור ס"ק י"ז עיין שם ודו"ק).

סימן רמד סעיף יט

וכתב רבינו הרמ"א:

"וכן יוכל להשכיר המכס לאינו יהודי לכל השבתות, והוא יקח הריוח של השבתות לעצמו. ולא חיישינן שיאמרו: לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו", עד כאן לשונו.

ואינו מובן, דמה הוסיף על דברי רבינו הבית יוסף? ואדרבא, קל וחומר הדברים: והרי רבינו הבית יוסף התיר אפילו על ידי קיבולת, והיינו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך, דיש להישראל ריוח במה שיגבה, וכל שכן אם האינו יהודי נוטל כל הריוח של השבתות לעצמו. ולפחות היה לומר לומר: וכל שכן שיוכל להשכיר המכס לכל השבתות.

אמנם דבריו צודקים, דהנה אם נידון דבר שהישראל מחזיק מאחרים כדבר שהוא בעצם שלו - הוה ההיתר של רבינו הבית יוסף קיל טובא מהתירו של רבינו הרמ"א, שהרי בקיבולת מותר בכל דבר שהוא שלו לגמרי כשדה וריחיים, כמו שכתוב בסימן הקודם, משום דהאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, כמו שנתבאר שם. מה שאין כן אם ישכיר לו בדבר קצוב, כהתירו של רבינו הרמ"א, דהא בעל כרחו משלם האינו יהודי להשר המכס העולה על כל שבתות השנה כמובן, ואם כן, אם נדון כשלו - ודאי אסור.

אמנם אם נדון שדבר שאינו בעצם שלו אינו כשלו, מטעם דמוכר כל זכות שיש לו בעסק זה, כהסברא שכתבנו בסעיף הקודם - הוה התירו של רבינו הרמ"א קיל טפי. לפי שעל התירו של רבינו הבית יוסף, שמשכיר לו בקיבולת, לא שייך כל כך לומר שמוכר לו כל הזכות, והרי נוטל חלק בהריוח והוי העסק שלו. מה שאין כן במשכיר לו על כל שבתות השנה, והוא יתן המכס העולה לשבתות להשר, והוא יקח כל הריוח לעצמו, ונמצא שאין להישראל שייכות כלל בהעסק בשבתות השנה. וכיוון שהדבר שקול, לכן כתב 'וכן' (כן נראה לעניות דעתי ברור, ובזה אתי שפיר כל מה שהקשה בזה המגן אברהם בס"ק י"ח, עיין שם ודו"ק).

סימן רמד סעיף כ

עוד כתב, דישראל הממונה על מטבע של מלך - דינו כדין הממונה על המכס, ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע, עד כאן לשונו.

כלומר שיכול ליתן הכסף לאינו יהודי בערב שבת בקיבולת, שאם יעשה לו מן הכסף כך וכך - יתן לו כך וכך, כהתירו של רבינו הבית ייוסף, או שישכיר לו כל הריוח של כל שבתות השנה, כהתירו של רבינו הרמ"א.

ויש בזה רבותא יותר ממכס, מפני שמשמיע קול והוה הפירסום גדול, ולכולם ידוע שזה הישראל שכרה מהמלך ונקרא שמו עליו. ומכל מקום, מפני שיש בזה הפסד גדול - לא חששו למראית העין. ולכן שלא במקום הפסד גדול, כגון איש אחר שנתן לו כסף לעשות כלים - אינו מותר אפילו בקבלנות, אלא אם כן שיעשה האינו יהודי מלאכה זו בביתו ובצינעא, כמו שנתבאר בסימן רמ"ג. וגם בעצמו מותר לו לתת כסף לאומן אינו יהודי לעשות לו כלים בבית האינו יהודי, ואף שיש השמעת קול, מכל מקום אין הדבר מפורסם שזהו של הישראל והוא עושה בקיבולת (מגן אברהם ס"ק י"ט).

סימן רמד סעיף כא

עוד כתב, ליזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס, עד כאן לשונו. ויש מי שאומר, דאפילו השכירו לכל השבתות ואין לו עסק בכך - מכל מקום אסור לישב שם, שלא יאמרו לצורכו הוא עושה (מגן אברהם ס"ק כ').

ויש מי שאומר, דהאיסור אינו אלא כשיושב לידע ההתעסקות, והוה כמעיין בעסק. אבל כשיושב ואינו מעיין בהמלאכה, אלא כדי שלא תהיה גניבה - מותר (ט"ז ס"ק ז'). ובשעת הדחק יש לסמוך על זה, דכל איסור מראית עין התירו במקום הפסד גדול כמו שנתבאר, וחשש גניבה הוי הפסד גדול.

ודע, דדבר פשוט הוא דהישראל בעצמו אסור לו לקבל שום מכס, אפילו דבר מאכל שאינו מוקצה ולא הובא מחוץ לתחום, דכל שמקבל לשם מכס הוה כמשא ומתן בשבת, והכתוב אומר (ישעיהו נח יג) "ממצא חפצך" (מגן אברהם שם).

סימן רמד סעיף כב

ישראל ששכר בישול המלח מהממשלה - מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת, שאם יעשה לו כך וכך מלח, יתן לו כך וכך (רש"ל בתשובה סימן ק'). ומותרים לעשות בשבת אף בכליו של הישראל, שאין אנו מצווין על שביתת כלים. וגם יכול להיות העצים של הישראל, דאין הכלים והעצים נקראים על שם הישראל (שם), ולא דמי לתנור, שנקרא על שם הישראל (שם). ואמנם יכין לו הכלים והעצים קודם השבת, דבשבת עצמו ודאי אסור שיטול הפועל מבית הישראל הכלים או העצים.

ומכל מקום, יש אומרים דלא דמי למכס, שהתרנו להשכיר על השבתות בלבד, דהתם הוי הפסד מרובה (תוספת שבת וחיי אדם, וכן נראה מהגר"ז). אבל יש אומרים דדמי ממש למכס, וכל ההיתרים שבמכס מותר גם כאן (מגן אברהם ס"ק י"ז ופרי מגדים שם). וכן נראה עיקר, לפי הטעמים שנתבארו בסעיף י"ח, דדבר שאינו שלו בעצם - יכול למוכרה לשבתות ולא חיישינן למראית העין, משום הפסד מרובה, ולא ידעתי לחלק בין זה לזה.

(ודברי הגר"ז בסעיף כ"א לא נתבררו אצלי, דמי הגיד להם שבמכס הוא הפסד מרובה, ובמלח הוא הפסד מועט? ואין זה אלא תימה. ולכן נראה לעניות דעתי כדברי הפרי מגדים שתפס כן בהמגן אברהם, ולכן סמך זה לדין מכס, וגם הרש"ל יודה לזה, אלא דבשם היה די לו בהיתר הקיבולת, ולמה נתיר יותר? ודו"ק).

סימן רמד סעיף כג

ממה שנתבאר, למדנו לכל מיני עסקים שבעולם שמקבלים היהודים מהממשלה או מהאדונים, אם ביכולת עסק כזה שהפועלים יעשו על פי קבלנות, כגון בעסקי חפירת אדמה שנוטל מכל חפירה כך וכך או מכל מידה כך וכך, וכן יכול לשכור פועלים בקבלנות באופן כזה, וכן כיוצא בזה ההיתר פשוט שהפועלים יעשו גם כן כן בקבלנות.

ועסקים שאי אפשר בקבלנות, אם יש הפסד מרובה - יכול להשכיר העסק לימי השבתות לגמרי, כהתירו של רבינו הרמ"א שבסעיף י"ט.

סימן רמד סעיף כד

אמנם בעסקים שאי אפשר רק על ידי שכירי יום, כמו בעסקי מלאכת יי"ש ושיכר, וכן אותם המחזיקים בתי דואר מהממשלה ומחזיקים סוסים, ובזה אין שום תרופה, דהא אנחנו מצווים על שביתת בהמתנו בשבת. וכל שכן אותם אנשים שיש להם פאבריקין ממלאכת סחורה, דבזה ההכרח לעשות על ידי שכירי יום - אין שום תרופה אלא במכירת כל העסק לאינו יהודי בקניין המועיל על פי דין.

ואף על גב דעושים בפירסום, והכל יודעים שהוא של ישראל - מכל מקום מותר, דכבר נתבאר דבמקום הפסד מרובה אין חוששין למראית עין, רק שלא יעשו בבית שהישראל דר בו. וכן המנהג הפשוט עתה בכל המדינות, לעשות שטרי מכירות על כל עסקי חכירה מקרקעות, שאי אפשר בזה בקיבולת כמובן, וצריך למכור הסוסים והבהמות שעושים בהם מלאכה.

ואופן המכירה אי אפשר לבאר פה, כי יש בזה דינים הרבה, והם מבוארים בחושן משפט. וצריך כל אחד לעשות שטר המכירה אצל רב הקהילה, והרב יודיע לו איך לעשות. וביחוד צריך להודיע להם שהמכירה מהסוסים והבהמות אינו מועיל אלא להסוסים והבהמות הנמצאים אצלו עתה, אבל מה שיקנה אחר כך – אינו מועיל, וצריך אז מכירה אחרת, ורבים מההמון אינם יודעים זאת.