ערוך השולחן אורח חיים תקלז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקלז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין דדבר האבד מותר בחול המועד
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תקלז סעיף א

כבר נתבאר דדבר האבד מותר בחול המועד. ואפילו ספק דבר האבד (מגן אברהם), ואפילו מלאכות גמורות וכבידות. מיהו החוב מוטל עליו להקל בטירחא בכל מה דאפשר.

והנה בשדות יש שתי מינים:

האחת נקראת בית השלחין, כלומר שאינה מספקת במי גשמים, ובהכרח להשקותה. והאחת נקראת בית הבעל, שאינו צריך להשקותה, ומסתפקת במי גשמים. וכשמשקין אותה – אין משקין אותה אלא להרווחה בעלמא, כדי להשביחה יותר. ושדה כזו פשיטא שאסור להשקותה במועד.

אבל שדה שלחין, אם לא השקוה קודם המועד – לא יתחיל במועד להשקותה, וישקנה אחר המועד. אבל אם התחיל להשקותה קודם המועד, ואם לא ישקוה עתה יתקלקל התבואה או הירקות – מותר להשקותה בחול המועד.

סימן תקלז סעיף ב

ואף על פי שבה התירו מלאכה וטירחא, מכל מקום גבול גבלו חכמים להטירחא. והיינו שמותר להשקותה מן המעיין, בין מעיין ישן ובין מעיין חדש, שיכול להיות שהעפר שסביב המעיין יפול, ותהיה טרחתו מרובה לתקנה.

וכל זה הוא כשממשיך המים מן המעיין, ויורדים המים מעצמן להשדה או להגינה. אבל לא התירו לו לדלות בדלי מבאר, או מבריכה, או ממימי גשמים, מקובצים מפני שזהו טירחא גדולה עד מאד. וזה לא התירו חכמים אפילו בדבר האבד. וממי גשמים אסור אפילו להשקות בהמשכת הרגל, דוודאי לא יועיל, וסופו לדלות בדלי. ואפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך, ושם יש מים – אסור לדלות משם להמקום הגבוה. דגבול גבלו דלשאוב בדלי לזרעים ולתבואה – אסור בחול המועד, מפני דהטירחא מרובה עד מאד.

ומכל מקום ירקות שרוצה לאוכלן במועד – יכול להשקותן אף בדלי, דכל שלצורך המועד – מותר אפילו בטירחא מרובה, אם על ידי ההשקה יהיו ראוין למועד. אבל אם לא יהיו ראוין למועד, או שאינו רוצה לאכלן במועד – אסור לגמרי אם לא בדבר האבד ובלא טירחא גדולה, כמו שכתבתי. אבל זה שלמועד אפילו אינו אבוד, ואפילו טירחא מרובה – מותר.

סימן תקלז סעיף ג

יאורות מים המושכין מן האגמים, אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד – מותר להשקות מהן. ואם הן פוסקין – אסורין, דחיישינן שמא יפסוקו, וימלא בדלי.

ולמה לא חיישינן באינם פוסקין שמא יפסוקו? דכיון שהן מהבריאה כן, ולא פסקו, מסתמא לא יפסוקו לעולם. ולכן חריצין העשוין בידי אדם, שהמים באים דרך שם מהנהר לשדה – אסור להשקותה מהן, אף על פי שנתמלאו קודם יום טוב, לפי שקרוב הדבר שיפסוקו.

ולכן אם עובר ביניהם אמת המים שהיא מתולדתה, ואז ממילא גם החריצין לא יפסוקו – מותר להשקות מן החריצין, דהן אפילו יפסוקו – הא יש להשקות מהאמה. ואפילו רובה של שדה אין ראוי להשקותה מן האמה, דמכל מקום בכהאי גוונא בנקל יש להשקות תמיד את השדה (עיין ט"ז סעיף קטן א).

סימן תקלז סעיף ד

בית השלחין שיש בה מעיין, שמימיו נוטפין ממנה לשדה אחרת למקום עמוק, ומתקבצין שם ונעשין בריכה – יכולין להשקות מהבריכה שדה אחרת, כל זמן שמהמעיין נוטף להבריכה, והמעיין לא פסק. אבל אם פסק מלהטיף, או שנפסק המעיין – אסור, דחיישינן שיביא בדלי ממעיין אחר.

סימן תקלז סעיף ה

אסור לעשות במועד חריצין בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים, דאין זה הכרח במועד. ואם היו עשויות קודם המועד ונתקלקלו קצת, ועדיין החריץ ניכר – הרי זה מתקנן במועד. ואסור להעמיקה יותר מבראשונה, ודי לעשותה כבראשונה. אבל אם נסתמו לגמרי – אסור לתקנן, דאין זה תיקון אלא עשייה חדשה.

וכן אמת המים שנתקלקלה – מתקנין אותה. ודווקא כשנשאר בה טפח בעומקה, דבחריץ די גם בפחות מטפח, ושם חריץ עליו. אבל האמה כשהוא פחות מטפח אין ביכולת המים לעבור שם כלל, והוה כסתומה לגמרי, וכשנשאר טפח חופר בה עד ששה טפחים בעומק, וכשנשארו טפחיים חופר עד שבעה ויותר – לא התירו אפילו כשעמוקה שלושה או יותר. דכך אמדו חכמינו ז"ל: דעד שבעה די, וגם יותר מחמישה טפחים לא התירו להעמיק מפני גודל הטירחא.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה, שכתב דמשמע אף שלא היה רק טפח מעולם, עיין שם. ומנא לן לומר כן? ופשיטא דבנתקלקלה מיירי.)

סימן תקלז סעיף ו

מושכין את המים מאילן לאילן, דהוי כשדה בית השלחין, דפסידא יתירא איכא. אבל לא ישקה את כל השדה כשהיא בית הבעל. אמנם אם השדה היא לחה ונתייבשה – מותר להשקותה, דהשתא אי לא משקה לה – תפסד. ולכן מותר להשקותה כולה.

ונראה לי דזהו רק כשיש בה אילנות. דאם לא כן – הוה ליה לתנא לומר: משקין בית השלחין, ובית הבעל כשהיא לחה (עיין בגמרא ו ב וברש"י שם).

סימן תקלז סעיף ז

אסור לפתוח מקום לשדה, כדי שיכנוסו בה מים להשקותה, כשהיא בית הבעל. ואם פתח כדי לצוד דגים לאוכלן במועד, כגון שפותח למעלה מקום שיכנוסו בו המים עם הדגים, ולמטה פותח מקום שיצאו בו המים וישארו הדגים – מותר, אף על גב דגם השדה מתתקנת בכך.

ודווקא כשעושה מעשה שיראו הכל דכוונתו לשם הדגים. אבל בלאו הכי אסור, אף שכוונתו לשם הדגים, כיון דהמעשה הוא בהשדה. ולכן אף על גב דבסימן תקלג הקלנו בצידה, אף שלא יאכלם כולם במועד, מכל מקום הכא שעיקר המעשה הוא בשדה – אין היתר, אלא אם כן יאכלם כולם או רובם במועד (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח).

סימן תקלז סעיף ח

אסור להשוות השדה לצורך חרישה. ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד – מותר.

וכיצד הוא הסימן? אמרו בגמרא (י ב): מוליא במוליא ונצא בנצא – אדעתא דבי דרא. שקל מוליא ושדא בנצא – אדעתא דארעא כן הוא לגירסת הרי"ף והרא"ש, דבהשווה הקרקע אסור. ולרש"י הגירסא בהיפך, דדווקא בהשווה מותר. וממילא דלדידן בכל גווני אסור.

והטור והשולחן ערוך סעיף ט פסקו כגירסת רש"י, עיין שם. (והב"ח פסק דשניהם אסורים, מפני שינוי הגירסות.)

ואסור ללקט עצים מן השדה ליפותו לחרישה. ואם ניכר שמתכוין לצרכו, שצריך להעצים, כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים – מותר. וכן אסור לקצץ ענפי האילן לתקנו. ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים, להאכילן לבהמתו ולא לתקנו, כגון שקוצץ כולן מצד אחד – מותר, דבזה נראה לכל. דאם היתה כוונתו לתקנת האילן – היה קוצץ מכל סביבות האילן.

ודע דבכל מה שנתבאר בקרקע ובאילנות – לא מהני מה שכוונתו להיתר, אם לא שכולם יראו שכן הוא, כמו שכתבתי. אבל בלאו הכי – אסור, מפני שמעשיו בקרקע ובאילנות. ולא דמי לשארי דברים, דדי בכוונה בלחוד.

(בית יוסף וט"ז סעיף קטן ו. וזה שכתב מרי"ו דמגמרא משמע דאדם חשוב צריך ליזהר גם בדבר האבוד, אבל כל הפוסקים לא הביאו זה, דבכמה דברים בגמרא מצינו דאדם חשוב שאני. ומכל מקום לא הוזכר זה בדין זה, כי לא נחזיק עצמינו לחשובים, כמו שכתבו התוספות והפוסקים בכמה מקומות.)

(וכן כתב באליה רבה.)

סימן תקלז סעיף ט

אין מתליעין את האילנות, והיינו שנוטל התולעת שבאילן, דטירחא רבה היא, וגם אינו נפסד על ידי זה אם ימתינו עד אחר המועד (תוספות פר"י נ:). ולא מזהמין הנטיעות, והיינו כשנשרה קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות האילן.

אבל סכין האילנות והפירות בשמן, דטירחא קלה היא. וכן צדין את האישות, והיא בריה שאין לה עינים וחופר בקרקע (גמרא ו ב), ועכברים כשמפסידין באילנות. והיינו שחופר גומא, ותולה בה המצודה. והתירו אף לחפור הגומא, מפני שמפסידין הרבה בשדה אילן. ואפילו בשדה של תבואה, ונקראת בגמרא "שדה לבן", הסמוכה לשדה אילן – מותר לצודן כדרכן, מפני שיוצאין משם ומפסידים להאילנות. ואם אינה סמוכה לשדה אילן – אין צדין אותה אלא על ידי שינוי: שנועץ שפוד בארץ, ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה. אבל לחפור גומא כדרכו – אסור.

ויש מחמירין דהיתר זה על ידי שינוי – גם כן אינו אלא בסמוכה לשדה אילן, דגם בסמוכה אסור לחפור כדרכו, ובאינה סמוכה אפילו על ידי שינוי אסור, משום דשדה לבן אין מפסידין.

ולעשות על ידי אינו יהודי – אסור מה שאסור בעצמו, כמו שכתבתי בסימן תקמג, עיין שם. ושם יתבאר בזה בפרטיות בסייעתא דשמיא.

סימן תקלז סעיף י

אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד לזבל השדה, דזהו תולדות זורע או חורש. ואם הכניסן הרועה האינו יהודי מעצמן – מותר אפילו בשבת, דהרועה עושה כדרכו על דעת עצמו. ולכן אף אם מחזיק לו טובה על שהכניסן – מותר, ובלבד שלא יתן לו שכר. ואפילו אם אינו נותן לו אלא שכר מזונות – אסור בשבת. וביום טוב הקילו, שיכול ליתן לו שכר מזונות, ובלבד שלא יתן לו שכר אחר. דזהו כמלאכת מחובר, דלא מהני אפילו קצץ, כמו שכתבתי בסימן רמד.

ומיהו כיון דאין זה מחובר גמור – הקילו קצת ביום טוב. ובחול המועד אפילו נותן לו שכר גמור – מותר, כיון שעושה על דעת עצמו, ובלבד שלא ישכירנו לכתחילה לזה. וגם לא יסייענו, וגם לא ימסור לו שומר להוליך הצאן בהדיר ממקום למקום כדי שתזדבל כל המקום.

אמנם אם היה הרועה הזה לא שכיר יום, אלא שכיר שנה או שכיר חודש, ואפילו שכיר שבוע – מסייעין אותו בחול המועד, ומוסרין לו שומר להוליך הצאן ממקום למקום. אבל לא ישכור לו שומר ליום זה, אלא שומר מביתו, או שכיר שבוע וכיוצא בזה. ושבת ויום טוב – אפילו למסור לו שומר אסור (מגן אברהם סעיף קטן טו).

סימן תקלז סעיף יא

אסור לקצור שדה בחול המועד אם אינו נפסד עד אחר המועד כשיעמדו התבואה בקמותיה. ואם יפסד – מותר.

ולכן אצלינו בחול המועד סוכות, כשיורדים גשמים הרבה – אנו מתירים לחפור תפוחי אדמה מקרקע, מפני שמתפסדים הרבה על ידי גשמים. וכן שארי דברים שמתקלקלים על ידי גשמים. וכן יש אצלנו לפעמים שיש קור גדול בכפור. וקרח גם כן מתירים לחפרם בחול המועד, מפני שמתקלקלים הרבה על ידי זה.

סימן תקלז סעיף יב

וכל זה הוא בבעל הבית שלא נצרך לו לאכילתו במועד. אבל אם הוא עני, ואין לו מה יאכל – מותר לו תמיד לקצור לצרכו ולחפור התפוחי אדמה, ואפילו יכול לקנותם בשוק וישיג מעות על זה – לא הטריחוהו חכמים כשאין לו מוכן מקודם.

וקוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר כדרכו כל מה שצריך למועד. ובלבד שלא ידוש בבעלי חיים, משום דאוושא מילתא. ולהרמב"ם מותר על ידי שינוי, כגון שרגילין לדוש בפרות והוא ידוש בסוסים, וכיוצא בזה (שם סעיף קטן טז).

והני מילי כשאינו צריך אלא לו לבדו. אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים שצריכין במועד – מותר לו לדוש אפילו בבעלי חיים, אם לא יספיק בלעדם. ומכל מקום ראוי לעשות שינוי, כמו שכתבתי, אם אפשר לו.

סימן תקלז סעיף יג

מי שיש לו כרם אצל כרמו של אינו יהודי, והאינו יהודי בוצר כרם שלו בחול המועד, ואם הוא לא יבצרנו עתה את הכרם שלו יכול לבוא לידי הפסד – מותר לו לבצור ולדרוך היין, ולעשות חביות בלא שינוי, מפני שזהו מוכרח לעשות תיכף לאחר הבצירה. ואם יניח על לאחר המועד – יתקלקלו הענבים. ויכול לשכור פועלים ישראלים.

וזהו הכל כשלא היה יכול לעשות קודם המועד, או שלא הגיע זמן בצירתם עדיין. דאם היה יכול, וכיון להניח המלאכה למועד – אסור. וכן כל כיוצא בזה בתבואות, וגינות, ופרדסים. דדבר האבד מותר, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, כמו שכתבתי כמה פעמים.