ערוך השולחן אורח חיים תכב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תכב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

סדר התפילה והלל בראש חודש
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תכב סעיף א

ראש חודש ערבית, שחרית, ומנחה – מתפלל שמונה עשרה ברכות, ואומר "יעלה ויבוא" ב"רצה". והשמש מכריז בערבית אחר חצי קדיש "יעלה ויבוא!" ולא הוי הפסק, דזהו צורך תפילה.

ואם לא אמר בשחרית ומנחה – מחזירין אותו, בין ביום ראשון בין ביום שני. ובערבית – אין מחזירין אותו, בין בליל ראשון ובין בליל שני, לפי שאין מקדשין החודש בלילה (ברכות סוף פרק רביעי).

ולכן בערבית, כיון שסיים "המחזיר שכינתו לציון" – לא יאמר עוד, כמו שכתבתי בסימן רצד לענין "אתה חוננתנו". ובשחרית ומנחה, כשסיים ועדיין לא התחיל ב"מודים" – אומרו שם. ואם כבר התחיל "מודים", אם נזכר קודם שהשלים תפילתו – חוזר ל"רצה". ואם לא נזכר עד שהשלים תפילתו – חוזר לראש, אף על פי שלא עקר רגליו עדיין.

סימן תכב סעיף ב

ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו – כל זמן שלא סיים התחנונים לא מקרי "השלים תפילתו". וכשהשלים התחנונים, אף על פי שלא עקר רגליו – עדיין מקרי "השלים תפילתו", וחוזר לראש.

ויש מי שרוצה לומר: דלענין זה תחנונים עדיף, דאף שהשלים התחנונים – כל זמן שלא עקר רגליו חוזר ל"רצה" (מגן אברהם סעיף קטן ב). והטעם משום דאין קביעות לתחנונים, ויכול לומר עוד תחנונים. ואף על פי שאינו רגיל לומר יותר מכפי שאמר, מכל מקום הא יכול לומר.

ומכל מקום קשה לומר כן, וכן נראה מירושלמי פרק חמישי דברכות, דכל שהסיח דעתו מלהתפלל עוד – מקרי עקר רגליו. ונראה דתלוי באמירת "יהיו לרצון" (שם), כלומר: אם רגיל לומר "יהיו לרצון" גם אחר התחנונים, או שאינו אומרו רק אחרי התחנונים – קודם אמירתו מקרי "לא עקר רגליו". ואחר אמירתו – מקרי "עקר" (אליה רבה סעיף קטן ה, והמחצית השקל פקפק ולא ידעתי למה). וכן יש להורות.

(ובערבית שכתבנו שכשסיים "המחזיר שכינתו לציון" לא יאמרנו עוד – הוא הדין אפילו אם רק אמר "ברוך אתה ד'". ויש מי שאומר: שיאמר "למדני חקיך", ויאמר "יעלה ויבוא", עיין שערי תשובה סעיף קטן ד. ולא נהירא. וכן כתב השערי תשובה בשם מגיד משנה, עיין שם.)

סימן תכב סעיף ג

לעיל סימן קכו נתבאר דשליח ציבור ששכח לומר "יעלה ויבוא" בחזרת הש"ץ – אין מחזירין אותו, מפני טורח הציבור. לפי שתפילת מוסף לפניו, שבה יזכיר ראש חודש, עיין שם.

ולפי זה דקדקו כמה מהגדולים דיחיד שלא אמר "יעלה ויבוא" בשחרית, ולא נזכר עד אחר מוסף, שאינו צריך לחזור ולהתפלל שחרית, דלא יהא כח יחיד גרוע בדיעבד משל שליח ציבור לכתחילה (מגן אברהם שם בשם רמ"ע וכנסת הגדולה). ולכן אם אירע כן – אין מחזירין אותו. ואם ירצה – יתפלל מנחה שתים, אחת לחובה והשנייה לתשלומין, ויכוין לתפילה נדבה (עיין שערי תשובה סעיף קטן ג).

ואם עמד להתפלל מוסף, ובתוך שלוש ראשונות נזכר ששכח "יעלה ויבוא" בשחרית – יסיים השלוש ראשונות, ויתחיל "אתה חונן" עד גמר תפילת שחרית, ואחר כך יתפלל מוסף (שם).

סימן תכב סעיף ד

כתב רבינו הרמ"א בסעיף א:

אם הוא ספק אם הזכיר "יעלה ויבוא" אם לאו – אינו צריך לחזור.

עד כאן לשונו, ותמוה מאד: דודאי לא אמר, לפי הרגילו. ודחו דבריו, ופסקו דצריך לחזור (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ד).

אמנם נראה בכונתו: דודאי אם לא ידע כלל בהתחלת התפילה שהיום ראש חודש; או אפילו ידע, רק שבעת התחילת תפילת שמונה עשרה לא עלה על דעתו כלל שראש חודש היום – ודאי דצריך לחזור. אך אם בהתחלת תפילת שמונה עשרה ידע שהיום ראש חודש, ואחר התפילה יצא הדבר מלבו, ולא נזכר אם אמר "יעלה ויבוא" אם לאו – בזה אמר דאינו צריך לחזור. דקרוב יותר שאמר, שהרי בההתחלה ידע שהוא ראש חודש, ולכן קרוב יותר שאמר (ט"ז סעיף קטן א). וכן עיקר לדינא.

סימן תכב סעיף ה

לדעת רש"י ז"ל בסוף פרק רביעי דברכות: יחיד המתפלל בציבור, ושכח "יעלה ויבוא" – יסמוך על תפילת השליח ציבור, עיין שם.

וכתב הטור דהלשון שבגמרא לא משמע כן. מיהו לענין דינא – ודאי יש לסמוך על זה. ואם יודע שיכול לכוין, ולשמוע כל חזרת השליח ציבור – ישמע ולא יפסיק, ורק יענה "אמן" ולא יותר, ויצא בזה.

סימן תכב סעיף ו

הלל בראש חודש אינו אלא מנהג, ולא מדינא. דהלל מדינא אינו אלא ביום טוב וחנוכה, בימים שנעשו נסים וישועות. והמנהג היה גם בימי חכמי הש"ס, כדאיתא בתענית (כח ב). והגאונים אמרו רמז: במזמור האחרון "הללו אל בקדשו" יש שתים עשרה פעמים "הלל", כנגד שנים עשר חודשים. והכפל של פסוק "כל הנשמה תהלל" כנגד חודש העיבור (בית יוסף).

ועיקר הטעם נראה לפי שבחידוש הלבנה – נראה רמז למצבינו, כמו שאומרים בברכת הלבנה. לכן חשבינן זה לקצת ישועה, והנהיגו בהלל.

(הפרי חדש הקשה על הרמז: הא בתשרי ליכא הלל, עיין שם. ולא קשה כלל, דכוונת הגאונים דענין ראש חודש יש הילול. ודייק ותמצא קל.)

סימן תכב סעיף ז

וכיון שאינו אלא מנהג בעלמא, לכן מדלגין בו "לא לנו" ו"אהבתי", להיכר כי אינו חובה. ודעת רש"י והרמב"ם שלא לברך עליו כלל, בין ביחיד בין בציבור. ומרי"ף נראה שהציבור מברכין, ולא היחיד. ובארץ ישראל וסביבותיה נוהגין כרש"י והרמב"ם, ואין מברכין לא בתחילה ולא בסוף. אבל דעת רבינו תם ז"ל בתוספות ברכות (יד א דגם יחיד יכול לברך. ועל כמה מנהגים מברכין, וכן המנהג הפשוט במדינות אלו. ומברך מקודם "לקרוא את ההלל", ולבסוף "מלך מהולל בתשבחות".

סימן תכב סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב דמכל מקום יזהר אדם לקרות בציבור, כדי לברך עליו עם הציבור. ויש אומרים דכשיחיד קורא – אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דאז הוי כרבים. ונוהגין כן ב"הודו" ולא ב"אנא". עד כאן לשונו.

ביאור דבריו: דכיון דהרבה דיעות שהיחיד לא יברך, ויש לחוש לברכה לבטלה, לפיכך יש לכל איש להדר לברך הלל דראש חודש עם הציבור. וכן בחול המועד פסח, ושני ימים אחרונים של פסח, דבציבור על כל פנים יש כמה דיעות לברך. ולכן אם אפילו לא התפלל עדיין – לא יתפלל, ויאמר הלל עם הציבור, ואחר כך יתפלל. ואפילו עומד באמצע פסוקי דזמרה – יש להפסיק ולומר הלל עם הציבור, כדי שלא לברך ביחיד.

ויש אומרים עצה אחרת לזה: שיאמר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים, דהוי כרבים ויכול לברך. ונוהגין כן ב"הודו". ואצלינו אין המנהג כן. וכל זה בראש חודש, וחול המועד פסח, ושני ימים אחרונים של פסח. אבל כשגומרים את ההלל – אינו צריך לכל זה, לפי שבהם חייב היחיד לברך.

ויראה לי דבראש חודש, וחול המועד וכו', המתפללין עם הציבור – לא ידעתי למה יברכו בפני עצמן, הלא יכולים לענות "אמן" על ברכת השליח ציבור בתחילה וסוף? והעונה "אמן" כמברך, ולמה לנו להרבות בברכות במקום שלגדולי רבותינו הוי ברכה לבטלה? וכן אני נוהג.

סימן תכב סעיף ט

דבר פשוט הוא שכשאומר הלל ביחיד – לא יאמר ב"הודו" אחר "יאמר נא ישראל..." ו"יאמרו נא בית אהרן..." ו"יאמרו נא יראי ד'..." – "הודו לד' כי טוב...". דזה אינו אלא בציבור, או לפחות כשהם שלושה, דאחד אומר "יאמר נא...", והשנים משיבים. ולא כשהוא יחידי, ואפילו שנים אינם כלום אלא אם כן הם שלושה, שאחד אומר והשנים משיבים.

ומנהגא דהלילא אצלינו בכל המדינות – שוות, אלא שיש שאומרים המזמורים פסקי פסקי, ויש שאומרים עד "הודו" בפעם אחת. וכל אחד יעשה כפי מנהגו.

(ומה שמפסיקין "אנא... הושיעה נא", "אנא... הצליחה נא" לשנים, ואינו אלא פסוק אחד – כבר כתבו טעמים בזה. והמחוור משום דבעת שיסדו את ההלל – אמרו כן, כדאיתא בפסחים קיח א. וכן בשירת הים אמרו פסקי פסקי, כדאיתא בסוטה ל א. ולכן חולקין המוהלים את הפסוקים. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן נא.)

סימן תכב סעיף י

לענין הפסקה בהלל בימים שגומרים אותו – דינו כבברכת קריאת שמע, וקריאת שמע עצמה. אבל בראש חודש וחול המועד וכו', כשאין גומרין אותו, כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד דאפילו באמצע שואל בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם. אבל בענין אחר – לא יפסיק. עד כאן לשונו.

ונראה דכוונתו כפי מנהג מקומו, שלא היו מברכין בראש חודש על ההלל, כמו שכתבתי מקודם. אבל במקום שמברכין – ודאי דאסור להפסיק כבקריאת שמע, דסוף סוף הא יש ברכה תחילה וסוף. ואם תשאל: דאם בלא ברכה, למה בענין אחר לא יפסיק? דיש לומר דודאי כן הוא, דאפילו בלא ברכה, למה נפסיק בחנם?

סימן תכב סעיף יא

כן היה נראה לעניות דעתי לפרש. אבל אם כן, למה לא הגיה עליו רבינו הרמ"א, דלפי מנהגינו שמברכין – אסור להפסיק?! אלא ודאי דסבירא ליה דגם כשמברכין ההפסק קל, ולא ידעתי למה. אבל גם מהטור מוכח כרבינו הרמ"א, שכתב וזה לשונו:

וכיון שאין גומרין אותו – אינו חמור לענין הפסקה כקריאת שמע. אלא אף באמצע...

עד כאן לשונו. ואי סלקא דעתך בלא ברכה – למה לו לתלות במה שאין גומרין אותו יותר? הוה ליה לתלות לפי שהיא בלא ברכה! ועוד: דהטור הביא מקודם מסקנת אביו הרא"ש ז"ל דמברכין, עיין שם.

אלא ודאי אף על פי שיש ברכה – קילא ההפסקה. ומצינו כיוצא בזה בפסוקי דזמרה לדעת האר"י ז"ל, כמו שכתבתי לעיל סימן נא. אבל הטור והשולחן ערוך החמירו שם כבקריאת שמע, עיין שם. וצריך לומר דסבירא להו דבכאן עוד קיל יותר. וצריך עיון.

סימן תכב סעיף יב

ואם הפסיק בו ושהה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה – אינו חוזר לראש. ואפילו למאן דסבירא ליה לעיל סימן סה דאם היה מוכרח להפסיק – חוזר לראש, מכל מקום כיון שקורין בדילוג – אינו צריך (בית יוסף).

ומשמע דכשגומרין את ההלל – צריך לחזור לראש בכי האי גוונא. אבל יש אומרים דבהלל שאינו אלא דרבנן, גם כשגומרין – אינו צריך לחזור לראש (דרכי משה וב"ח, ומגן אברהם סעיף קטן ט). ומי שירצה להחמיר – יחזור לקרות בלא ברכה (שם), וכן יש להורות.

סימן תכב סעיף יג

הקורא הלל למפרע – לא יצא, דצריך לקרותו על הסדר. ובמגילה (יז א) אסמכוה אקרא "ממזרח שמש עד מבואו" – שהולכת על הסדר, עיין שם. ולפיכך אם קרא וטעה – יחזור למקום שטעה, ומשם עד סופו. אבל לא יאמר מה שדילג במקום שעומד, ולקרות ממקום שעומד, דאם כן הוי למפרע. ואם אינו זוכר המקום שטעה – יחזור למקום שיצא הספק מלבו, כמו בקריאת שמע לעיל סימן סד.

ומצות קריאת הלל – מעומד. וזכר לדבר: "הללו עבדי ד', שעומדים בבית ד'...". ופשוט הוא שמי שאינו בבריאותו כראוי – יכול לישב. אף על פי שבשמונה עשרה טורח ועומד, מכל מקום בהלל לית לן בה, שהרי בלילי פסח קורין מיושב. וסמיכה אינה כעמידה.

(המגן אברהם סעיף קטן יא השיג על רמ"א בחושן משפט סימן יז שכתב דמקרי עמידה. ועיין מה שכתבתי שם בחושן משפט.)