ערוך השולחן אורח חיים קעט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH179

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קעט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מה קרוי "הסיח הדעת" בסעודה
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קעט סעיף א[עריכה]

כתב הטור:

גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים... – אסור לשתות ולאכול עד שיברך עליו תחילה, דכיון שנטל ידיו כדי לברך – הסיח דעתו מלאכול ולשתות, ואין הברכה שבירך תחילה פוטרת מה שרוצה לאכול ולשתות עוד... ואי אמר "הב לן ונברך" – הוי היסח הדעת כמו נטילת ידים...

עד כאן לשונו. אבל ברכת המזון על מה שאכל אין צריך. וכן הסכימו כל רבותינו דהיסח הדעת אין מצריך רק ברכה לפניה, אבל ברכת המזון הרי יברך אחר כך. וכי אסור להפסיק בין אכילה לברכת המזון בעניין אחר, כל זמן שלא עקר ממקומו? ורק בין מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק. וזהו וודאי דמים אחרונים שנטל בטלה, וקודם ברכת המזון יטול ידיו.

סימן קעט סעיף ב[עריכה]

ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול תמה על הטור שהשווה נטל ידיו ל"הב לן ונברך". ואינו כן: דנטל ידיו כיון דתיכף לנטילה ברכה, הוי כאילו התחיל בברכת המזון, ואסור לו לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון. וב"הב לן" ונברך אין צריך ברכת המזון, רק ברכה ראשונה על מה שאוכל. ועל פי זה כתב בשולחן ערוך, וזה לשונו:

גמר סעודתו, ונטל ידיו מים אחרונים – אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון. ואם אמר "הב לן ונברך" הוי היסח הדעת, ואסור לו... אלא אם כן יברך עליו תחילה.

עד כאן לשונו. אמנם כל מפרשי השולחן ערוך חלקו עליו, ובררו בראיות מבוררות שאין שום חילוק בזה. והעיקר כדעת הטור (ט"ז סעיף קטן א', ומגן אברהם סעיף קטן ב', ואליה רבה סעיף קטן א', וכן כתבו הב"ח והדרישה). וכן מפורש בבה"ג, וזה לשונו:

ואי בעי למשתי מיא או למיטעם מידי בתר דמשי ידיה – מברך ושתא, והדר מברך ברכת המזון.

עד כאן לשונו. ומלשונו משמע קצת דגם אין צריך אחר כך מים אחרונים. אבל כל הפוסקים לא כתבו כן.

ולבד זה מה שכתב רבינו הבית יוסף דנטל ידיו חמירא מ"הב לן ונברך", הרשב"א בחדושיו (מב א) כתב להיפך: ד"הב לן ונברך" הרי דיבר בפיו שמסלק את עצמו מסעודתו, מה שאין כן בנטל ידיו, עיין שם. ולכן העיקר לדינא כהטור.

(ויש שכתבו דמכל מקום לכתחילה אין לעשות כן, והשיג האליה רבה שם על זה. וכן מוכח להדיא מלשון הבה"ג; וכן כתב הלבוש, עיין שם.)

סימן קעט סעיף ג[עריכה]

ויש מרבותינו שמחלקים בין אכילה לשתייה. והיינו דבאכילה אפילו סילק את עצמו מלאכול, ואפילו סילקו השולחן, ואפילו אמר "הב לן ונברך" – לא הוי סילוק, ויכול לאכול בלא ברכה לפניה, אך בנטל ידיו צריך לברך. אבל בשתייה כשסילק עצמו מלשתות – הוי סילוק וצריך לברך. וכשיושב בסעודה גם לשתות מותר (ט"ז סעיף קטן ב').

וזה שיטת רבינו יונה בפרק ששי דברכות, והר"ן ב"ערבי פסחים". ונראה שזהו גם שיטת הראב"ד בפרק רביעי דין ז, שכתב:

לא אמרו לעניין אכילה אלא לעניין שתייה בלבד. אבל לעניין אכילה לא הוי הפסקה אלא במים אחרונים...

עד כאן לשונו.

(דבזה אתי שפיר שני הסוגיות דברכות ברכות מב א ודפסחים קג ב. והתוספות והרא"ש כתבו תירוץ אחר, עיין שם. והאליה רבה הכריע כדעה ראשונה, עיין שם. ולעניות דעתי נראה דהוי על כל פנים ספיקא דדינא, דהם לא הזכירו שגם הראב"ד עומד בשיטה זו. ונראה דספק ברכות להקל. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ד[עריכה]

והרמב"ם בפרק רביעי יש לו שיטה אחרת בזה, והטור והשולחן ערוך לא הביאו דעתו כלל. וזה לשון הרמב"ם:

גמר בלבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אף על פי שלא שינה מקומו – חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לאכול ולשתות, אפילו פסק כל היום כולו – אינו צריך לברך שנית. עד כאן לשונו.

ותמהו עליו: דלהדיא מסיק הש"ס בברכות שם דגמר לא הוי סילק אלא במים אחרונים. אמנם האמת דהרמב"ם היה מפרש זה לעניין ברכת המזון ולא להברכה הראשונה (לחם משנה). ודין דמים אחרונים כתב בסוף פרק ששי, דאחר זה אסור לו אפילו לשתות מים עד שיברך, עיין שם. ו"הב לן ונברך" הוה לדידיה כמים אחרונים, שכן כתב אחר הדין הקודם, וזה לשונו:

היו שותין ואמרו "בואו ונברך ברכת המזון..." – נאסר עליהם לשתות עד שיברכו...

עד כאן לשונו. וכתב כלשון הש"ס בפסחים שם דכך היה המעשה, דכן דרכו לבלי לשנות לשון הגמרא, אבל אין חילוק בין אכילה לשתייה. ועיקר כוונתו ד"הב לן ונברך" הוה כנטל ידיו.

והנה לדינא קיימא לן כהטור כמו שכתבתי, שזהו שיטת רוב רבותינו. ומכל מקום ראוי לחוש לדעת הרמב"ם. ועוד למדנו מדבריו קולא, דאם לא הסיח דעתו מלאכול ולשתות, אפילו הפסיק הרבה שעות על מקומו – לית לן בה. ומיהו זה פשוט, דאם בכל משך הזמן הסיח דעתו משמירת ידיו, דצריך נטילת ידים על כל פנים. ואפשר דאינו צריך לברך, כיון שאינו יודע שנגע במקומות המכוסים.

סימן קעט סעיף ה[עריכה]

וכתבו הטור והשולחן ערוך ד"הב לן ונברך" אינו שייך אלא בבעל הבית, דהוי היסח הדעת וצריך ברכה לפניה כמו שכתבתי. אבל הסומך על שולחן אחרים, כגון אורח כשאמר "הב לן ונברך" – לאו כלום הוא, ולא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית.

ונראה דגם בניו וחתניו הסמוכין על שולחנו כשאוכלין ביחד – לא הוי היסח הדעת באמירתן. אבל כשאוכלין בלעדו נראה דדינם כבעל הבית. וכן אורח באכסניא שמשלם בעד סעודתו – דינו כבעל הבית, שהרי שלו הוא אוכל.

ובאמירת בעל הבית נאסרו כל המסובין אם הסכימו לדבריו (מגן אברהם סעיף קטן ד'). אבל אם לא הסכימו לדבריו אין צריך ברכה. ופשוט הוא.

וכל זה ב"הב לן ונברך". אבל כשנטל ידיו – אין חילוק בין בעל הבית לאחר. ויש מי שאומר דאפילו ב"הב לן ונברך" אם גמר האורח בדעתו שלא יאכל עוד אף כשיאכל הבעל הבית, ואחר כך נמלך לאכול – דצריך לברך (שם סעיף קטן ג'). ולא משמע כן מלשון הפוסקים.

(אמנם גם האליה רבה סעיף קטן ז' הסכים להמגן אברהם. וצריך עיון.)

ודע דגם נטילת הכוס של ברכה הוי כנטל ידיו. וזה לשונו רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

אם לא אמר "הב לן ונברך" וגם לא נטל ידיו, משנטל הכוס לברך – הוי היסת הדעת.

עד כאן לשונו.

(וכתב המגן אברהם סעיף קטן ה' דהוי כנטילת ידים.)

סימן קעט סעיף ו[עריכה]

יראה לי ד"הב לן ונברך" אינו היסח הדעת כשדימה הבעל הבית שאין עוד מה לאכול, ואמרו לו שיש עוד מה לאכול ועדיין לא נגמרה הסעודה – דהוי היסח הדעת בטעות. ואלולי ידע זה לא היה אומר "הב לן ונברך"; דהא מטעם זה אין אמירת האורח כלום, מפני שסומך על שולחנו של בעל הבית, ואינו יודע אם נגמרה הסעודה. ואם כן גם בבעל הבית כן הוא.

וכן אורח באכסניא שמשלם מעות, ואמר "הב לן ונברך", והודיעוהו שיש עוד מה לאכול – הוי היסח הדעת בטעות. ודווקא כשגמר הבעל הבית בדעתו לבלי לאכול עוד, אף שיש עוד מה לאכול – הוי היסח הדעת, ולא בטעה. וכן האורח.

(כן נראה לעניות דעתי, דזיל בתר טעמא. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ז[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

הנכנס לבית חברו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים, וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל אחד "בורא פרי הגפן", כי בכל פעם הוא נמלך.

עד כאן לשונו. כלומר: כשנכנס לעניין אחר. אבל אם נכנס לישב עמהם ולשתות – וודאי דאינו צריך לברך רק על כוס ראשון (ט"ז סעיף קטן ג').

ולאו דווקא כשנותנין לו כוס, דהוא הדין אם נותנים לו מיני מאכל גם כן הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקיט, דכן דרך המסובים ליתן להבא כוס לשתייה.

ויש מי שכתב דאפילו עדיין לא גמר שתיית הכוס הראשון והושיטו לו כוס שני, דצריך לברך (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ובאמת יש פלוגתא בזה, ויתבאר בסימן ר"ו בסייעתא דשמיא.

(ובמגן אברהם יש טעות הדפוס. וכן צריך לומר: "ולא דמי..." כמו שכתב הפרי מגדים. והגרי"פ בגליון רצה להגיה "אין צריך לברך", עיין שם. ואינו מוכרח. וכן תפסו הפרי מגדים והמחצית השקל. ולדינא יתבאר שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ח[עריכה]

עוד כתב בסעיף ה:

הקרואים בבֵית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה – אינם צריכים לברך אלא על הראשון.

עד כאן לשונו. דאתכא דבעל הבית סומכין, וכוונתם על כל מה שיתן להם הבעל הבית. ולא דמי לשמש בסימן קס"ט שצריך לברך בכל פעם, משום דהשמש אין דרכו לאכול בעת שהמסובים אוכלין, ולכן אין כוונתו רק למה שלפניו. אבל אורחים יודעים שיתן להם הבעל הבית (בית יוסף).

וראיה לזה: שהרי גם בשמש נתבאר שם דכשיש אדם חשוב בסעודה אין צריך לברך על כל פרוסה, לפי שיודע שיתנו לו, עיין שם. וקל וחומר באורחים.

ויש מי שחולק בזה. וסבירא ליה דדווקא במקום שברי אצל האורח שיתן לו הבעל הבית עוד – אינו צריך לברך. אבל בספק צריך לברך (ט"ז סעיף קטן ד'). ואינו כן, דאין צריך להיות ברי אצל האורח. וכן מבואר מלשון הש"ס בברכות (מב א), עיין שם. והעיקר כפסק רבינו הבית יוסף.

(וגם האליה רבה סעיף קטן ח' השיג עליו, וכן כתב הבאר היטב בשם יד אהרן. וגם הפרי מגדים אין דעתו נוחה מזה, עיין שם. והעיקר מה שסמך על דוחק לשון התוספות שם בדיבור המתחיל "אתכא" (השני), כבר הוגה בתוספות כהוגן. והוא ממש כהבית יוסף, עיין שם ותו לא מידי. ודייק ותמצא קל.)

סימן קעט סעיף ט[עריכה]

אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים – ביום ידאג מפני ריח הפה; ובלילה ידאג משני דברים: מפני ריח הפה, ומפני אסכרא, והוא מחלה החונק את הגרון (ברכות מ א).

והאוכל מלח, אחר אכילתו לא יאכל בגודל, דקשה לקיבור בנים; ולא בזרת, דקשה לעניות. ולא באצבע, דקשה לשחין רע (אליה רבה); אלא באמה ובקמיצה. וזהו עניין סגולי כפי קבלת הקדמונים. ואין צריך ברכה על זה, כיון דזהו רק לרפואה בעלמא.

ואנחנו אין נזהרין בזה מפני שבפת שלנו יש מלח תמיד, ובתבשילין שלנו יש מים תמיד. וכבר נתבאר זה בסוף סימן ק"ע, עיין שם.

ועוד אמרו בגמרא שם: המקפה אכילתו במים – אינו בא ידי חולי מעיים. והרגיל בעדשים אחת לשלושים יום – מונע אסכרא מתוך ביתו. אבל כל יומא – לא, דקשה לריח הפה. והרגיל בחרדל אחת לשלושים יום – מונע חלאים מתוך ביתו. אבל כל יומא – לא, דקשה ללב. והרגיל בדגים קטנים – אינו בא לידי חולי מעיים. ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. והרגיל בריחו של קצח – אינו בא לידי כאב לב. אבל לא יאכלם, דקשה לגוף; אלא ידבקם על הלחם בעת האפייה, ואחר כך יקלפנו שלא ישאר בו רק הריח. ו"קצח" פירש רש"י נייל"א, ואינו ידוע לנו. ובערוך ראיתי שזהו מה שאנו קורין קימי"ל, ויש נותנין זה בלחם.

ואיתא בגיטין (ע א):

שלושה דברים מתישין גופו של אדם: אכל מעומד, ושתה מעומד...
וחמישה קרובים למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד (תיכף), שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מיטתו ועמד.

אלא ישהה מעט ואחר כך יקום, עיין שם. וכן איתא בשבת סוף פרק שמונה עשר, עיין שם.