ערוך השולחן אורח חיים קסט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: AHS:OH169

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קסט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דינים בשמש של הסעודה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן קסט סעיף א[עריכה]

כל דבר מאכל שמביאים את האדם לידי צער כשאין נותנין לו לטעום בהריחו את ריחו, והיינו שהמאכל יש לו ריח טוב או קיוהא גדולה והרואה המאכל לפניו יתאוה ויצטער ויכול להתנזק (רש"י כתובות ס"א.), ולכן יש חובה על הבעל הבית כשהשמש המשרת אותו מביא לו מאכל כזה והוא אוכלו, צריך ליתן מיד להשמש גם כן מעט מהמאכל שיטעום מזה. וכך אמרו בגמרא שם: כללא דמילתא: כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא, ופירש רש"י: ריחא או קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל עכ"ל, ומשמע דעיקר התאוה הוא כשהאחר מתחיל לאכול ולא מקודם.

ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין, אך מדינא אין צריך ליתן לו רק ממין אחד, דבזה נשקטה תאוותו. וכן מדינא אין צריך ליתן לו רק אחר אכילתו, וממדת חסידות ליתן קודם אכילתו (גמרא שם). ויראה לי מה שעכשיו אין נזהרים בזה משום דהמשרתים טועמים בעצמם בבית המבשלות, ועוד דדברים אלו אינם אלא בעשירים, ואצל העשירים המשרתים אוכלים בעצמם כרצונם, אבל תנאי לא מהני בזה כיון שהטעם משום צער (מגן אברהם סק"א), ובשארי עניינים מהני תנאי.

סימן קסט סעיף ב[עריכה]

ומיהו לא יתן להשמש מהמאכל כשהכוס בידו של הבעל הבית או ביד השמש, דתניא בחולין (ק"ז:): לא יתן אדם פרוסה לשמש, בין שהכוס ביד השמש, דשמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס, ובין שהכוס ביד בעל הבית, דשמא יסתכל לראות מה שנתן להשמש וישפוך הכוס, כן מפרש הטור. ורש"י ז"ל פירש דעל אחד מן האורחים קאי ע"ש. וזהו רק לשמש, אבל שארי בני הסעודה יכולים ליתן זה לזה גם בזמן שהכוס ביד בעל הבית, דעל אלו אינו מקפיד.

ואין חילוק בין שמיסב עם בני ביתו בין שמיסב עם אורחים, יוכלו ליתן זה לזה, דכיון דזימנם אינו מקפיד עליהם. אבל ליתן למי שאינו מהמסיבה - דינו כשמש. ועכשיו לא ידענו מזה, דאצלם היתה השתייה מיין קביעות בכל סעודה, ולא כן אצלינו. ולכן אפילו אם במקרה אנו שותין קצת, לא חיישינן לה.

סימן קסט סעיף ג[עריכה]

עוד איתא בגמרא שם, דאין ליתן פרוסה להשמש אלא אם כן יודע שנטל ידיו. ומשמע מרש"י שם דרק בשמש חיישינן לזה, דמתוך שהוא טרוד ליתן אל השלחן ישכח מליטול ידיו ע"ש, אבל באחר לא חיישינן לה, דלמה נחשוב כזאת על איש ישראל.

אבל רבינו יונה כתב דכן הדין לכל אדם, ומזה דקדק גם כן דאין ליתן לאדם לאכול אלא אם כן יודע בו שיברך, כמ"ש רבינו הבית יוסף בסעיף ב'.

ויש מי שכתב דרק בנטילת ידים צריך לחשוש, משום שעליו ליטול ידיו קודם שלוקח הפרוסה לתוך ידו, אבל 'המוציא' הלא צריך ליתן לו קודם שיברך, ואחר שנתן לו אם אינו מברך מה עליו לעשות (ב"ח). וגם רבינו יונה כתב שיש להקל אם נותן לעני בתורת צדקה, והביאו רבינו הרמ"א, והכי פירושו: דצדקה הוי מצוה וצריך ליתן לו, ואינו יכול לעכב הנתינה מפני הספק שמא לא יברך, דאין ספק מוציא מידי וודאי. וזהו רק ב'המוציא', אבל בנטילת ידים הא צריך ליטול מקודם.

וכן אם נותן לאחד בתורת מתנה ולא בתורת צדקה, אין לו ליתן עד שיודע שיברך, וכן אם יודע וודאי שהמקבל לא יברך - אסור אפילו בעני (מגן אברהם סק"ו), וכן יש להורות.

סימן קסט סעיף ד[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג': "השמש מברך 'בורא פרי הגפן' על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף. ואין צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת (לאו דווקא, דהוא הדין מכל מאכל ועיין ט"ז). ואם אין אדם חשוב בסעודה - צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין" עכ"ל.

ואם היה דעתו של השמש בשעת הכוס הראשון שבירך וכיון על כל הכוסות שיתנו לו, אין צריך לברך על כל כוס וכוס, וכן בפרוסות (שם סק"ז). ויש מי שחולק בזה, וסבירא ליה דלא מהני כוונתו כיון שאינו יודע אם יתנו לו (ט"ז ס"ס קע"ט), וצ"ע לדינא (אליה רבה), ובסוף סימן קע"ט יתבאר בזה בס"ד.

וכתב רבינו הרמ"א: דשנים שאוכלין ביחד - השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות כדי שיצטרפו לזימון עכ"ל, ויתבאר בסימן הבא.