ערוך השולחן אורח חיים תרעג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שמנים ופתילות הכשרות לחנוכה
ובו שבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תרעג סעיף א

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית, לפי שהוא נמשך אחר הפתילה יפה, וצליל נהוריה טובא (שבת כג א). ועוד: שהנס נעשה בשמן זית. ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשארי שמנים שאורן זך ונקי.

ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן (רמ"א). ועכשיו יש נרות של חלב שנתקשה, שקורין סטרי"ן ליכ"ט, שאורן עוד הרבה יותר צלול משעוה, והרבה נוהגין להדליק באלו. והנה מי שהוא בביתו – וודאי יש לו לקיים מצוה מהודרת בשמן זית. אך בדרך, שאי אפשר להוליך עמו פמוט ושמן – ידליק או בשעוה או בחלב שנתקשה.

סימן תרעג סעיף ב

איתא בגמרא (שם כא ב): פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה. כלומר: בשבת יש פתילות שאין מדליקין בהן, מפני שהאור מסכסכת בהם, ושמנים – אותם שאין נמשכים אחר הפתילה.

ובחנוכה אין חשש בזה. דבשבת הוי טעם האיסור דמתוך שאינו דולק יפה, וקשה התשמיש לפני אור כזה – חיישינן שמא יטה ויתקן, כדי שידלק יפה. אבל בנר חנוכה, שאסור להשתמש לאורה – למה יטה? ומה לו אם דולקת יפה או אינו יפה? ואפילו בשבת של חנוכה – מותר להדליק בהם נרות חנוכה.

ואף שבשבת יש חשש אחר, שיש לחוש דמתוך שאינה דולקת יפה תכבה, ויבא להדליקה – אך גם זה אין חשש, דאנן קיימא לן דאם כבתה הנר חנוכה בתוך זמן שיעורו – אין זקוק לה ואין צריך להדליקה עוד. ולכן גם בשבת אין חשש בזה מדינא.

אך בשבת צריך ליזהר שלא יתן בו שמן רק כשיעור. דאם יתן יותר מכשיעור – אסור, מפני שלאחר זמן שיעורו נתבאר שמותר להשתמש לאורה. ואז יש לחוש שמא יטה.

ופשוט הוא דהשמש שמדליקין בו את הנרות של חנוכה, ועומד אצל הנרות – אסור להיות מכאלה, שהרי לפניו מותר להשתמש, וחיישינן שמא יטה.

(וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן א. ואשבת קאי, אך הלשון מגומגם קצת, עיין שם.)

סימן תרעג סעיף ג

יראה לי דאף על גב דסתמא אמרו בגמרא דשמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת – מדליקין בהם בחנוכה, מכל מקום לאו כללא הוא. שהרי בעל כרחך יש דברים שאין מדליקין בהם בשבת ואין מדליקין בהם גם בחנוכה, אף בחול. והיינו: דאין מדליקין בשבת בדבר שריחו רע, דחיישינן שמא יניחנו ויצא, כמו שכתבתי לעיל סימן רסד. ופשיטא שגם בחנוכה אין מדליקין מהאי טעמא, ועיקר פרסומי ניסא הוא הראייה בהנרות.

ועוד יש שם שאין מדליקין בדבר שריחו נודף, דחיישינן שמא יסתפק ממנו, כמבואר שם. ופשיטא דחששא זו עצמה יש גם בנר חנוכה, שהרי אסור להסתפק ממנו. ואפילו אם נאמר דחשש הסתפקות אינו אלא בשבת, שיבוא על ידי זה לידי חיוב סקילה, מה שאין כן בחנוכה הוא איסור בעלמא – מכל מקום הא בשבת פשיטא שאסור, ובגמרא אמרו בין בחול בין בשבת. אלא וודאי דרק אעיקרי פסולי פתילות ושמנים שבפרק "במה מדליקין" קאי, מטעם שאין האור יפה, מה שאין כן אשארי דברים.

סימן תרעג סעיף ד

עוד נראה לי: דמותר להדליק נר חנוכה בעששית, דשפיר מקרי ראייה. כמו שכתבתי לעיל סימן עה, דערוה בעששית – אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, דיש בזה משום "ולא יראה בך ערות דבר", עיין שם. הרי דראייה בעששית – מקרי ראייה, וממילא דגם בנר חנוכה כן.

סימן תרעג סעיף ה

להדליק נר חנוכה בדברים של איסורי הנאה, כמו בשמן של ערלה, או בחמאה שנתבשל עם שומן בשר, וכיוצא בהם – מותר. דכיון דאסור להשתמש בהם, ואינו אלא למצוה – קיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן הורה אחד מהגדולים (באר היטב סעיף קטן א בשם ש"א).

ויש מי שחולק על זה, מטעם כיון דצריכין שריפה או קבורה – כתותי מיכתת שיעוריה. ונר חנוכה צריכה שיעור (שערי תשובה סעיף קטן א). ואינו כן, דכבר כתבו התוספות בעירובין (פ ב דיבור המתחיל "אבל") דכתותי מיכתת – אינו אלא בדבר שצריך גוש אחד. אבל דבר שעל ידי דיבוקין כשר, כמו לחי – לא שייך בזה כתותי מיכתת. וכל שכן בשמן, שאין בזה שום התחברות גושי. ותמיהני על האומר כן.

סימן תרעג סעיף ו

כבר נתבאר דעיקר המצוה היא שמן זית. ולכן מי שבא לביתו ולא מצא שמן זית, ולקח נרות שעוה לנר חנוכה, ודיבקם לכותל והתחיל לברך, ובתוך כך הביאו לו שמן זית, אף שלא אמר עדיין השם אלא "ברוך אתה" – יגמור עליהם. ולא ישליכם ליקח שמן זית, כי זהו בזיון להנרות של שעוה, שגם הם נתקדשו בהתחילת הברכה. ולכן אין לביישם בשביל הידור מצוה.

אבל קודם שהתחיל בברכה, אם הביאו לו שמן זית – יניח הנרות של שעוה, וידליק בשמן זית, דעל ידי ההכנה לא נתקדשו (שם בשם חכם צבי). ויש מי שאומר דגם כשדיבקן לכותל ולא התחיל לברך – לא יניחם בשביל שמן זית (שם בשם שבות יעקב), ואינו עיקר. ופשוט הוא שלא ידליק מחצה מנרות שעוה ומחצה משמן זית בלילה אחת, דזה נראה כשני דברים (שם).

וראיתי מי שכתב דנר שעוה דומה לאבוקה, ואין מברכין עליו נר חנוכה (עיין ט"ז בשם מהר"ל מפראג). ואיני יודע איזה אבוקה יש בזה, אם לא כששנים קלועים ביחד, כמו שכתבתי בסימן תרעא.

סימן תרעג סעיף ז

כבר נתבאר דאסור להשתמש לפני נר חנוכה, ובין בעיקר הנר האחת שהיא עיקר החיוב, ובין הנרות הנוספים. והטעם: משום ביזוי מצוה, שנראה שאינה חשובה כשמשתמשין לפניה.

ולכן אפילו תשמיש קל – אסור. כגון לבדוק מעות לאורה, או למנות מעות בפניה – אסור. ויש אומרים דדווקא תשמיש שצריך לעשותו סמוך להנר, כמו בדיקת ומנין מעות. אבל תשמיש קל שנעשה מרחוק – מותר (בית יוסף, דרכי משה). ויש אוסרין גם בכי האי גוונא, דסוף סוף הוי ביזוי מצוה (ב"ח וט"ז סעיף קטן ג, ומגן אברהם בשם רש"ל). וכן המנהג להחמיר, ואפילו לאכול מרחוק – אסור.

ואף על גב דנהנה בישיבתו בביתו מהם, שיש אור בבית ולא יכשל בהליכתו – זהו הנאה דממילא, וגרמא בעלמא הוא. מה שאין כן להשתמש לפניהם איזה מין תשמיש שהוא. וכשיש שמש – מותר, כמו שיתבאר.

סימן תרעג סעיף ח

יש אומרים דתשמיש מצוה – מותר להשתמש בפני נרות חנוכה, כגון ללמוד לפניהם. דכיון דהוי הטעם משום ביזוי מצוה – הרי אין זה בזיון אלא כבוד (העיטור בטור). ואין לשאול: דאם כן איך התירו להדליק בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה בשבת של חנוכה מטעם דאסור להשתמש לאורה, והא יש לחוש שילמוד ויטה? דאין זו שאלה, דהא בלאו הכי אסור ללמוד לאור הנר רק בשנים, ויזכירו זה לזה, כמו שכתבתי בסימן ערה.

ויש מי שאומר דהמתיר – אינו מתיר אלא דרך עראי, ולא ללמוד דרך קבע (ט"ז סעיף קטן ד). ודברים תמוהים הם למעיין בטור (וקושיתו של הט"ז שם צריך עיון, ודייק ותמצא קל). ומכל מקום יש אומרים דאין חילוק בין תשמיש חול או תשמיש קודש, דכל שמשתמשים לפניה – אין לה היכר שהיא לשם חנוכה. וזהו דעת רוב הפוסקים, וכן המנהג הפשוט.

סימן תרעג סעיף ט

כתב הטור דמפני שאסור להשתמש לאורה – מוסיפין נר אחד, שאם ישתמש לאורה – ישתמש לאותו הנר וכו'. והאחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה וכו'. ואין שם "שמש" עליו, כי השמש הוא המדליק בו הנרות. עד כאן לשונו.

והוסיף רבינו הבית יוסף בסעיף א לומר דיניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה. עד כאן לשונו. דאם לא כן – הרי מקלקל ההידור של המהדרין מן המהדרין, שיסבורו שכך ימים עברו מחנוכה.

אבל מדברי הטור לא משמע כן, שהרי כתב ששאלו מאחיו רבינו יחיאל: כשמדליקין אחד יותר בסתם, ולא פירש איזה מהם, אם יכול אחר כך לברור איזה מהם שירצה לשמש, הראשון או האמצעי או האחרון? והשיב שאין להפסיק בנרות חנוכה, הלכך יהיה האחרון. עד כאן לשונו.

ואי סלקא דעתך שצריך להניחו רחוק – מה זו שאלה? הרי כבר בירר את מי שהניח רחוק. אלא וודאי דעומד בשוה עם שארי נרות.

ואי קשיא: דאם כן הרי מקלקל ההידור? דיש לומר: דכיון שהמנהג היה כן – הרי הכל יודעים שיש בהם אחד יתר על מניין הימים, וממילא דמניין הימים ידועים גם כן.

(ותמיהני על מפרשי השולחן ערוך שלא העירו בזה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף י

אבל רבינו הרמ"א כתב על זה, וזה לשונו:

ובמדינות אלו – אין נוהגין להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבו מדליק הנרות, והוא עדיף טפי. ויש לעשותו יותר ארוך משארי נרות, שאם בא להשתמש – ישתמש לאותו נר.

עד כאן לשונו. ובאמת לא אבין דעת הטור והמנהג שבימיו, ולמה להם נר יותר? הלא יש השמש. ואין לומר שאצלם לא היה שמש, שהרי הטור מסיים: ואין שם "שמש" עליו, כי השמש הוא המדליק בו הנרות, עד כאן לשונו. ואם כן היה להם שמש, ומה צריך עוד? ובפרט שהשמש עדיף טפי, כמו שכתב רבינו הרמ"א. וטעמו: דזה מוכח בהדיא שאינו ממניין הנרות (מגן אברהם סעיף קטן ו). ועוד: דהוא ארוך יותר, או שמעמידו גבוה משארי הנרות (שם).

סימן תרעג סעיף יא

ונראה לי דטעמם: משום דקשה להו על מאי דאמר רבא בגמרא, דצריך נר אחרת להשתמש לאורה. וקשה: מאי קא משמע לן? פשיטא, כיון שאסור להשתמש לאורה. ואמת שהר"ן פירוש דאשעת סכנה קאי, דמניחה על שולחנו ובעל כרחו משתמש לאורו, וכמו שכתבתי בסימן תרעא סעיף כא, עיין שם.

אבל הטור סובר דהכי פירושו: שצריך עוד נר אחד נוסף בסדר הנרות, ואינו מועיל השמש שעומד מרחוק, או נר אחר שבבית משום, דחיישינן שמא ישתמש אצל הנרות של חנוכה. ולכן צריך נר אחר בשם גופה, בסדר הנרות, וכמו שכתבתי בסעיף ט.

אבל אותם הפוסקים שכתבו שצריך נר אחרת, ולהעמידה בפני עצמו (כמו שכתב בבית יוסף ובב"ח שם רי"ו וצל"ד, עיין שם) – אינם סוברים כהטור, אלא כמנהגינו שכתב רבינו הרמ"א.

(והבית יוסף והב"ח, וכן מפרשי השולחן ערוך, כתבו שכולם דיעה אחת הם, וגם כוונת הטור להעמידה בפני עצמו. וכבר הוכחנו שאינו כן, ושני דיעות הם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף יב

ויותר נראה לי דמנהגינו, וכמו שכתב רבינו הרמ"א – הוא לקיים שתי הדיעות: גם דעת הטור שהנר הנוסף תהיה דווקא אצל הנרות מטעם שכתבנו; ודיעות הפוסקים שצריך נר אחרת ולהעמידה בפני עצמו, והיינו שמעמידים השמש אצל הנרות, והוא ארוך מכולן או גבוה מכולן. דבזה יצאנו דעת הטור שצריך להיות ביחד עם הנרות, ודעת הפוסקים להעמידו בפני עצמו כדי שיהא ניכר שאינו ממניין הנרות. והכא ניכר שאינו מן המניין, שהרי חלוק מהם, כמו שכתבתי.

סימן תרעג סעיף יג

ודע: שיש מי שכתב שאף על פי שיש נר אחרת – אסור להשתמש אצלן, משום דהרואה יאמר: לצרכו הוא דאדליק כולן, דלפעמים אדם מדליק כמה נרות (מגן אברהם סעיף קטן ד בשם רמב"ן, עיין שם).

ודברים תמוהים הם: דלהדיא משמע מהגמרא והפוסקים דכשיש נר אחר – מותר להשתמש לאורה. ואף על גב דעל ידי נר חנוכה יוגדל האור – לא חיישינן לה, דהא אין כאן ביזוי מצוה, וניכר שהודלק לשם מצות חנוכה (ט"ז סעיף קטן ה). ולא הוזכר דבר זה בטור ובפוסקים.

(והרמב"ן שכתב סברא זו: זהו כשמניחה על שולחנו, וכמו שכתב המחצית השקל. דהך סברא, דהרואה אומר לצרכו הוא דאדליק – לא נאמרה בגמרא רק כשמדליק שלא במקומו, עיין שם. אבל במקומו – אינו אלא משום ביזוי מצוה. וכשיש נר אחר – ליכא ביזוי מצוה, כמו שכתב הט"ז. וגם כוונת המאור כן, כשמדליקה על שולחנו, וכמו שכתב הר"ן, ובמאור לא נמצא כלל כשיש שמש אצל הנרות, כמו שכתב המגן אברהם. והרי בעצמו הביא כן בשם הרי"ו, וזהו כוונת הרי"ו, ודברי המגן אברהם צריכים עיון. וגם מה שכתב בסעיף קטן ה, דאם רבים המדליקין צריך לכל אחד שמש, עיין שם – אין המנהג כן. וגם רש"ל חולק בזה, כמו שכתב שם.)

סימן תרעג סעיף יד

כתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א:

אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד באלף – לא בטיל, דהוי דבר של מניין. אלא ידליק מן התערובת כל כך שבוודאי נר של היתר דולק עם נר של איסור, ואז מותר להשתמש אצלן.

עד כאן לשונו, כלומר: שהתחילה להדליק ונכבתה מיד, דאסורה בהנאה. דאלו לא נדלקה עדיין – לא נאסרה בהנאה, דהזמנה לאו מילתא היא. אבל כשנדלקה – נאסרה בהנאה.

ואף על גב דבעצמו פסק ביורה דעה ריש סימן קי דדווקא דבר שדרכו למנותו תמיד – לא בטיל, אבל אם לפעמים מוכרין גם במשקל – בטל. ואם כן, גם נרות פשיטא שמוכרין לפעמים במשקל. אך נרות חנוכה תמיד מוכרין במניין, מפני חשיבותא דמצוה, ולכן לא בטיל. ולכן אין היתר אלא כשיהיה נר של היתר דולק ביחד עם נר האסור, והיינו אם נתערבה נר אחת של חנוכה – ידליק שתי נרות, ואם נתערבו שתים – ידליק שלוש, וכן לעולם.

וכמו דבנר חנוכה עצמו אם יש נר אחר – מותר להשתמש לאורה, כמו שנתבאר, כמו כן בתערובות ויש נר אחר של היתר, דמותר להשתמש לאורה. ואף שהאור מתרבה גם על ידי האיסור, מכל מקום לא חיישינן לה, כמו שכתבתי בנר חנוכה עצמה.

סימן תרעג סעיף טו

ויש חולקים בעיקר דין זה, דאינו מדבר שבמניין דלאחר התערובות בטלה חשיבותו, ושוב לא הוה דבר שבמניין, ובטיל חד בתרי. וכל שכן כיון שכבתה – בטלה חשיבותה אף כשהיא לבדה (ט"ז סעיף קטן ו וסעיף קטן ז), ובטיל חד בתרי כדין יבש ביבש (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ט בשם רש"ל). וכיון שעיקר איסור דבר שבמניין הוא רק מדרבנן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם – יש לסמוך על המקילים.

ויש שרוצים לאסור כאן מטעם קבוע. ואינו כן, דקבוע דאורייתא אין כאן, כיון שאין האיסור ניכר בפני עצמו. וקבוע דרבנן אינו אלא מפני דבר שבמניין. וכיון שבררנו שאין זה דבר שבמניין – ממילא נסתלק הקבוע. ודברים אלו מתבארים ביורה דעה שם.

(עיין שערי תשובה סעיף קטן ט, שכתב בזה. והעיקר כמו שכתבתי, ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף טז

קיימא לן בגמרא שם דכבתה – אין זקוק לה. כלומר: כיון שהדליקה, והיה בו שמן כשיעור, ועיקר המצוה היא ההדלקה – הרי עשה מצותו, ואינו זקוק להדליקה עוד פעם.

ואפילו בערב שבת, שמדליק בעוד היום גדול, וכבתה קודם קבלת שבת שהוא עדיין מבעוד יום – מכל מקום אינו זקוק לה. והוא הדין אם אחר שהדליקה בא לתקנה, וכיבה אותה בשוגג – אינו זקוק לה.

ויש אומרים דבערב שבת מחוייב להדליק פעם שנית, אך בלא ברכה, שהרי כבר בירך כראוי (מגן אברהם סעיף קטן יב בשם רש"ל, וט"ז סעיף קטן ט). וכל שכן בחול, מי שרוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה – אין לברך עליה. וראוי להחמיר על עצמו, ולחזור ולהדליק בלא ברכה. ואף על גב דמדינא אינו צריך – לא גרע ממהדר במצוה (שם).

וכל זה כשנתן בה שמן כשיעור, וגם לא העמידה במקום שהרוח שולט. דאם לא נתן שמן כשיעור, או שהעמיד במקום שהרוח שולט, שמתחילה עמד לכיבוי – מחוייב מדינא לחזור ולהדליק, ובברכה, דהברכה הראשונה היתה לבטלה. ויש אומרים דברוח אין לו לחזור ולברך (שם), דשמא אותו רוח לא היה בריא שיכביהו. אבל אם היה בריא שיכביהו – פשיטא דחוזר ומברך.

סימן תרעג סעיף יז

נר של חרס שהדליק בו לילה אחת – נעשה ישן ומאוס, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה. ואם אין לו אלא ישן – מסיקו בכל לילה באור, דנעשה כחדש. ונר של מתכת – אינו צריך חדש, ושל זכוכית או של חרס מכוסה – דינו כמתכת.

אמנם הפתילות – בוודאי אין חוששין להחליפן עד שתכלה. שאין הפתילה נמאסת, ואדרבא פתילה ישנה טובה יותר להדלקה מחדשה, כדתנן: פתילה שהבהבה (שבת כח ב: פתילה שקיפלה ולא הבהבה, ופירש רש"י דיבור המתחיל "הבהבה" – כדי שתהא מחורכת ותדלק יפה, עיין שם).