ביאור:משלי י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קיצור דרך: a2810

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
ר' הביאור במהדורה המעומדת

משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא       (מהדורות נוספות של משלי י)

---

א מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה {פ}

איך לתת חינוך כלכלי לילדים

בֵּן חָכָם - יְשַׂמַּח אָב ...ולכן יש להשקיע בחינוך הילדים

להרחבה, וּבֵן כְּסִיל - תּוּגַת אִמּוֹ.

ב לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע רכוש שהושג בתחבולות וגרימת נזק לזולת, וּצְדָקָה רכוש שהושג תוך הקפדה מיוחדת לקחת רק מה שמגיע

להרחבה תַּצִּיל מִמָּוֶת.

פסוקים עם רעיון דומה. ראו ביטוח מפני רעב לצדיקים

ג לֹא יַרְעִיב יְהוָה נֶפֶשׁ צַדִּיק ה' ידאג שלצדיק לא יחסרו צרכיו הבסיסיים

להרחבה, וְהַוַּת התאוות

להרחבה רְשָׁעִים יֶהְדֹּף ידחוף וירחיק מהם

להרחבה.

ד רָאשׁ רש, עני - עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה יהיה האדם המרגיל את ידיו למעשי מרמה

להרחבה, וְיַד חָרוּצִים של אנשים זריזים ושקדנים

להרחבה תַּעֲשִׁיר תעשה את בעליה החרוץ לעשיר.

ה אֹגֵר בַּקַּיִץ בסוף תקופת השפע

להרחבה – בֵּן מַשְׂכִּיל מביא הצלחה להוריו

להרחבה, נִרְדָּם בַּקָּצִיר בשיא תקופת השפע - בֵּן מֵבִישׁ מביא בושה וכישלון להוריו.

איך להתייחס לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו

ו בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק יש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו

להרחבה, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס אין צורך לקלל את הרשעים, הפה שלהם ממילא מכסה אותם ברוע.

ז זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה גם אחרי מותו של הצדיק, יש לברכו כשמזכירים את שמו

להרחבה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב אחרי מותו של הרשע, ראוי שלא להזכיר את שמו, כך ששמו יינטש ויירקב.

ח חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֺת החכם לומד ומפנים בלבו את משמעות המצוות

להרחבה, וֶאֱוִיל שטחי

להרחבה שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט מעקם את שפתיו בזלזול

להרחבה.

ט הוֹלֵךְ בַּתֹּם מתנהג בשלום וביושר עם הבריות

להרחבה יֵלֶךְ בֶּטַח, וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו מתנהג בדרכי מרמה ומכשיל את הבריות

להרחבה יִוָּדֵעַ תתפרסם רשעתו ויישבר

להרחבה.

י קֹרֵץ עַיִן מכווץ את עינו לאות לעג

להרחבה – יִתֵּן עַצָּבֶת יגרום צער וכעס לזולת

להרחבה, וֶאֱוִיל וגם השטחי, שאינו חושב על תוצאות מעשיו שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט מעקם את שפתיו בלעג

להרחבה.

יא מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק דיבוריו של הצדיק, העושה צדק בין אדם לחברו, נותנים חיים לבריות

להרחבה, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס דיבוריו של הרשע מכסים את העולם בקלקול והשחתה.

יב שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים גורמת לאנשים לריב מחדש על עניינים ישנים

להרחבה, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה כשאנשים אוהבים זה את זה, הם מעלימים עין מפגיעות ועלבונות.

דיבורים של צדיקים ורשעים - ממי ואיך ראוי ללמוד

יג בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה הנבון, היודע לפתח בעצמו את חומר הלימוד, יודע גם להסביר טוב יותר, וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב והחסר-לב, שאינו יודע לפתח בעצמו, אינו יודע להסביר ונאלץ להשתמש באיומים ואלימות

להרחבה.

יד חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת שומרים בצנעה את מחשבותיהם ושומרים בזיכרון את ידיעותיהם, וּפִי אֱוִיל דיבורו של השטחי, המפרסם כל מחשבה שעולה בדעתו - מְחִתָּה הריסה ושבירה

להרחבה קְרֹבָה כלומר, דבריו הורסים לו את האפשרות ללמוד דברים חדשים ולזכרם

להרחבה.

טו הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ רכושו של העשיר מגן עליו ומאפשר לו לשמור על עושרו, מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם עוניים של העניים הורס להם את השמירה ומונע מהם להתעשר

להרחבה.

טז פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים האמצעים שהצדיק מכין נועדו למטרה חיובית, תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת אך הרשע משתמש באמצעים אלה למטרה שלילית

להרחבה.

יז אֹרַח לְחַיִּים המצליח לשמור על המטרה החיובית הוא - שׁוֹמֵר מוּסָר רק מי שמתייחס ברצינות לביקורת

להרחבה, וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת ביקורת

להרחבה - מַתְעֶה.

יח מְכַסֶּה שִׂנְאָה המסתיר את השנאה שיש בלבו על רעהו - שִׂפְתֵי שָׁקֶר חוטא בדברי שקר, וּמוֹצִא דִבָּה אבל גם המגלה ברבים את השנאה שיש בליבו על רעהו הוּא כְסִיל טיפש ורע, כלומר, צריך למתוח ביקורת בשיחה אישית

להרחבה.

יט בְּרֹב דְּבָרִים באמירת הרבה דברי ביקורת

להרחבה לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע לא ישתכנע השומע להפסיק לפשוע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מונע את שפתיו מדיבורים מיותרים

להרחבה - מַשְׂכִּיל מצליח להשפיע על רעהו

להרחבה.

כ כֶּסֶף נִבְחָר כמו כסף מזוקק ונקי מסיגים לְשׁוֹן צַדִּיק כך דיבורו של הצדיק, המקפיד להגיד רק דברי אמת וצדק

להרחבה, לֵב רְשָׁעִים - כִּמְעָט דומה לדבר מועט וחסר-ערך, כלומר, אינם חושבים לפני שהם מדברים

להרחבה.

כא שִׂפְתֵי צַדִּיק הנותן לכל אחד את המגיע לו

להרחבה יִרְעוּ ינהיגו, כמו רועה צאן רַבִּים, וֶאֱוִילִים שטחיים, שאינם מתעניינים בצרכיהם של הרבים

להרחבה בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ יישארו במיעוט תומכים עד יום מותם

להרחבה.

צדיקים ורשעים בסערות החיים

כב בִּרְכַּת יְהוָה ברכה שאדם מברך את ה' על מה שנתן לו

להרחבה הִיא תַעֲשִׁיר תאפשר לאדם להתעשר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עבודת אלילים

להרחבה עִמָּהּ כלומר, הברכה שומרת על העשיר שלא ישכח את ה' ויעבוד אלילים.

כג כִּשְׂחוֹק כמו צחוק, שקורה באופן ספונטני וללא מחשבה

להרחבה לִכְסִיל - עֲשׂוֹת זִמָּה, וְחָכְמָה - לְאִישׁ תְּבוּנָה.

כד מְגוֹרַת רָשָׁע הדבר שהרשע פוחד ממנו יותר מכל הִיא תְבוֹאֶנּוּ הוא העונש הראוי עבורו

להרחבה, וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן ראוי לתת להם

להרחבה.

כה כַּעֲבוֹר סוּפָה כמו סופה, הגורמת הרס רב אך בסוף שוקטת נעלמת

להרחבה וְאֵין רָשָׁע כך הרשע, גורם הרס רב אך סופו שייעלם, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם יהיה נטוע וקיים לאורך זמן

להרחבה.

כו כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם כמו חומץ, שמטרתו לעורר את התיאבון אך בכמות גדולה הוא פוגע בשיניים וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם וכמו עשן, שנוצר כאשר מדליקים אש לתאורה אך בכמות גדולה הוא פוגע בעיניים כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו כשמפצירים בו למלא שליחות שאינו רוצה בה, גורם יותר נזק מתועלת

להרחבה.

כז יִרְאַת יְהוָה תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה.

פסוקים נוספים באותו נושא. ראו תקוות הצדיקים והרשעים

כח תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה, וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

כט מָעוֹז לַתֹּם הגנה על האנשים שאין פגם באישיותם

להרחבה דֶּרֶךְ יְהוָה היא דרכו של ה' שראוי לחקות

להרחבה, וּמְחִתָּה וכן דרכו של ה' היא לשבור ולהרוס את-

להרחבה לְפֹעֲלֵי אָוֶן העושים מעשי רשע.

פסוקים נוספים באותו נושא. ראו צדיקים ורשעים לאורך זמן

ל צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט, וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ.

לא פִּי צַדִּיק יָנוּב נותן פירות חָכְמָה כלומר, מדבריו הכנים של הצדיק אפשר ללמוד ולהחכים

להרחבה, וּלְשׁוֹן תַּהְפֻּכוֹת האומרת דבר והיפוכו

להרחבה תִּכָּרֵת משולה לעץ סרק שאינו נותן פירות ולכן מותר לכרתו.

לב שִׂפְתֵי צַדִּיק הצד הצודק במשפט

להרחבה יֵדְעוּן רָצוֹן שפתיו יודעות מה הוא רוצה להגיד, ואינו מתבלבל בחקירה

להרחבה, וּפִי רְשָׁעִים הצד האשם במשפט

להרחבה תַּהְפֻּכוֹת פיו משנה את הגירסה לדבר והיפוכו וכך נלכד בשקריו.

ביאורי פסוקים

מבנה וסיכום הפרק

עריכה

דקויות

ספר משלי, החל מפרק י והלאה, נראה כאוסף אקראי למדי של פסוקים, שכל אחד מהם כולל רעיון נפרד: "ואיננו הולך על סדר דברים נמשכים בפרשיות כ[חלק ה]ראשון [פרקים א-ט], אבל כולו פסוקים מפורדים, אין בהם התקשרות והרכבה זה עם זה, [אלא] רק הרכבת שכנות..." (המאירי).

כמה מפרשים ניסו למצוא מבנה וסדר באוסף זה.

1. פרופ' יהודה קיל ("דעת מקרא" החל מפרק יז) הסביר שכל פסוק מתחבר לפסוק שלפניו או לפסוק שלפני-פניו על-דרך של "רמזי לשון" (מילה משותפת) או "רמזי עניין" (נושא משותף).

2. סימה שרייבר ("ראה זה חדש" - ניסיון להתחקות אחרי המבנה הצורני של הספר משלי שלמה י-כד) גילתה מספר כללים שלפיהם אפשר לחלק את הפרקים בספר משלי לפסקאות ותת-פסקאות בעלי מבנה סימטרי, והם (בקיצור): א. בתחילת הפסקה ובסופה ישנם ביטויים דומים ומקבילים - דבר היוצר תמונת-ראי ("מבנה כיאסטי"); ב. מספרי הפסוקים בתת-הפסקאות הם סימטריים - מסודרים בסדר עולה או ב"תמונת ראי"; ג. סוגי הפסוקים בכל פסקה (מבחינת הניגוד או ההשלמה שבין המחציות שלהם) גם הם יוצרים מבנה הרמוני; ד. בכל פסקה ישנם מילים וביטויים ייחודיים, החוזרים בתדירות גדולה משמעותית מאשר בפסקאות אחרות; ה. בכל פיסקה ישנן שלוש תת-פיסקאות המסודרות במבנה של "אריח על גבי לבנה", כלומר, שתיים מתוכן מקבילות זו לזו, והשלישית נוספת על-גביהן (כפתיחה, סיום או מרכז).

בעזרת כללים אלה אפשר להציע מבנה אפשרי לכל פרק, למשל לפרק י:

• 5 פסוקים בפסקה הראשונה - פסוקים 1-5 - על החינוך הכלכלי שההורים צריכים לתת לילדיהם;
• 7 פסוקים בפסקה השניה - פסוקים 6-12 - על היחס הראוי לצדיקים ולרשעים בחברה;
• 9 פסוקים בפסקה השלישית - פסוקים 13-21 - על דיבורים של צדיקים ושל רשעים, ממי ואיך ראוי ללמוד;

• 11 פסוקים בפסקה הרביעית - פסוקים 22-32 - על התמודדותם של צדיקים ורשעים עם סערות החיים.

הרחבה של הרעיון ניתן למצוא בספריה "משלי שלמה על אישי התורה" ו"משלי שלמה על מלכות בית דוד" (פתח-תקווה ה'תשס"ח), בהם היא מסבירה את הפרקים י-כד כמדרש רציף, המפרש את קורותיהם של האבות ושל מלכי בית דוד לפי סדר הזמנים.

3. ר' אליהו שץ פירש, שכל הפרקים י-כב מחולקים לשלשות של פסוקים, כל שלשה מתייחסת לדמויות הסטוריות בתקופה מסויימת. למשל, בפרק י: פסוקים 1-3 מדברים על דוד שלמה ואבשלום, פסוקים 4-6 מדברים על לבן יעקב ועשו, וכו'. ובסוף הקטע יש פסוק המסכם ואומר, (משלי כב כ): "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שלשום[שָׁלִישִׁים] בְּמֹעצוֹת וָדָעַת"*- כלומר שלישיות של פסוקים. פירוט הדברים, בספרו "פירוש אליהו על ספר משלי" (חשמונאים ה'תשס"ח).

4. יש מפרשים שראו קשר ניגודי בין פסוקים סמוכים מסויימים, שאחד מהם נותן עצה על-דרך הטבע והשני קשור ליראת ה', כמו בפסוקים 2-5 בפרקנו ועוד מעל 10 דוגמאות בפרקים י-כב. החשיבות של יראת ה' מודגשת גם על-ידי מבנה הקובץ כולו: יש בו 13 פרקים, ובמרכזו - בפרק השישי (פרק טז) - ישנו אוסף גדול של פסוקים העוסקים ביראת ה' (שמעתי מד"ר נילי סמט בשיעור ספר משלי באונ' בר-אילן, ה'תשע"ו).

הסידור של פסוקים אלה זה ליד זה נועד להרגיל את התלמיד לחשיבה בשני מישורים - ההשתדלות והאמונה: מצד ההשתדלות יש לפעול בחריצות ובחכמה בדרך הטבע, ומצד האמונה יש לפעול בהתאם לדבר ה'. המסר המשולב הזה מודגש היטב גם בחינוך הדתי בדורנו.

5. ולענ"ד אין צורך לחפש מבנה הגיוני, שהרי החכמה נמשלה לתכשיט, כמו (משלי א ח): "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ; וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (ע"פ אליעזר שבייד בספר "חכמתה של מלכות ישראל"): גם במחרוזת של אבנים יקרות, לא תמיד יש קשר 'הגיוני' בין אבנים סמוכות. יופיה של המחרוזת נובע מעצם העובדה שאבנים בצבעים שונים נמצאות יחד על מחרוזת אחת, הנמצאת על הראש או הגרגרת. גם היופי של ספר משלי נובע מהמגוון של משלים בנושאים שונים הנמצאים יחד, הקשורים כולם להתנהגותו של האדם.

פסוק א

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: לפי שעד כה דבר בשבח התורה, וכאילו היא תאמר אמריה, ועתה חזר לדבר דבריו כאשר ייסר איש את בנו - לכן נאמר שוב משלי שלמה, כאלו הוא ספר אחר.

בן חכם ישמח אב - בראותו יושב במושב חכמים; ובן כסיל תוגת אמו - כי הכסיל יתמיד לשבת בית עם אמו, ובכל עת רואה שטותו, ועצבונה מרובה.

תרגום ויקיטקסט: כאן מתחיל אוסף חדש של משלי שלמה - משלים קצרים, שכל אחד מהם כולל פסוק אחד בן שתי צלעות.

הורים! השקיעו בחינוך ילדיכם, כי בן חכם ישמח את אביו, ובן כסיל יהיה תוגה (יגון וצער) לאמו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י א.

דקויות

להשקיע בחינוך

1. על-פי הפשט, הפסוק מלמד את ההורים להשקיע בחינוך ילדיהם לחכמה, כי "הבן... השקוד ללמוד תורה עד שנעשה חכם, משמח את אביו יותר מכל שאר הבנים שעוסקים במשא ומתן ומכניסים הון ועושר בביתו, כי העושר אינו מתקיים לעולם ותלוי במזל, אבל החכמה תחיה בעליה והיא ירושה עולמית" (ע"פ רמ"ד וואלי על משלי טו20)

2. אולם, מניתוח מבנה הקטע נראה שהפסוק עוסק, לא סתם בחינוך, אלא בחינוך מסוג מיוחד - חינוך כלכלי - שההורים חייבים להעניק לבניהם על-מנת שיצליחו ולא יביישו אותם; להסביר לילדים מה הן הדרכים הנכונות לנהל את רכושם. כמה רמזים מקשרים בין הפסוקים בפיסקה (ע"פ ס. שרייבר, "משלי שלמה על אישי התורה"):

• פסוק 1 ופסוק 5 עוסקים בבנים ובהשפעתם על הוריהם - בן חכם, בן כסיל, בן משכיל, בן מביש.
• פסוק 2 ופסוק 3 עוסקים ברשע וצדק ובהשפעתם על המצב הכלכלי, ושניהם מתחילים במילה "לא".
• פסוק 4 ופסוק 5 עוסקים בתכונות נוספות המשפיעות על המצב הכלכלי - חריצות, רמיה ועצלות.

ייתכן שהנושא המשותף לכל הפסקה הוא, החינוך הכלכלי שההורים צריכים לתת לילדיהם; חובתם של ההורים להסביר לילדיהם, מה לעשות כדי להתעשר, ומה לא לעשות.

מדוע האב שמח והאם עצובה?

מדוע בן חכם ישמח דווקא אב, ובן כסיל הוא התוגה דווקא של אמו, ולא להיפך? מדוע האב זוכה דווקא בשמחה, והאם "זוכה" דווקא בצער? כמה פירושים:

1. המילה "אב" מהצלע הראשונה מתייחסת גם לצלע השניה, והמילה "אם" מהצלע השניה מתייחסת גם לצלע הראשונה, ומשמעות הפסוק היא "בן חכם ישמח אביו ואמו, ובן כסיל תוגת אביו ואמו"; ובלשון השירה המקראית מקובל להשמיט מילים שחוזרות על עצמן בשני חלקי הפסוק, לשם קיצור וגיוון (ראו דעת מקרא). לפי פירוש זה אין הבדל בין האב לאם; ואכן רוב הפסוקים אינם מבחינים בין האב לאם, למשל:

• (משלי יז כה): "כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל; וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ" - הכסיל מצער גם את אביו וגם את אמו;
• (משלי כג כה): "יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" - החכם משמח גם את אביו וגם את אמו.

2. באופן טבעי, האַם שמחה בבנה גם כשהוא לא חכם - מעצם העובדה שהוא בנה. היא נעשית עצובה רק כשבנה ממש כסיל (ע"פ דוד ישראל אינגבר, "חכמת החיים").

3. הפסוק מתייחס למציאות מצערת, שבה לבנים כסילים אין מסגרות חינוכיות ראויות, אין מי שידאג ויטפל בהם. כשהאב יוצא החוצה הוא לוקח עמו את הבן החכם ומתפאר בו, ולכן "בן חכם ישמח אב"; אבל בבן הכסיל הוא מתבייש, ולכן הוא משאיר אותו בבית, אצל האם, ו"בן כסיל תוגת אמו" (הרב י.מ. לאו על-פי הגאון מווילנה).

4. האֵם סובלת הרבה כדי להביא את הילד לעולם - היא נושאת אותו ברחמה תשעה חודשים, ויולדת אותו בְעֶצֶב. כשהוא יוצא כסיל, היא נזכרת בכל הצער והסבל שעברה, כביכול, לחינם. זאת בניגוד לאב, שתפקידו ביצירת הילד הרבה יותר קל.

5. האב והאם מסמלים מהויות רוחניות: האב מסמל את מצוות "עשה" הקשורות לכבוד, והאם מסמלת את מצוות "לא תעשה" הקשורות ליראה (ראו אב ואם בספר משלי); הבן החכם מקיים מצוות עשה ומשמח את אביו, והבן הכסיל עובר על מצוות לא-תעשה ומצער את אמו.

6. לפירוש נוסף ראו "הקבלות".

הקבלות

1. האדם היחיד בתנ"ך שנקרא בן חכם היה שלמה המלך עצמו, (מלכים א ה כא): "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד, וַיֹּאמֶר 'בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה'".

דוד רצה מאד לבנות את בית המקדש, אך ה' אסר עליו. הבן החכם שנולד לו בוודאי שימח אותו מאד, כי יכל לסמוך עליו שימשיך את דרכו וישלים את שאיפת חייו:

(דברי הימים א כב ט): "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו; הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".

גם חירם, שהיה חבר טוב של דוד, שמח שיש לו בן הממשיך את דרכו.

לכן בן חכם ישמח אב.

אולם לאחר מותו של דוד, שלמה התקלקל ונשא נשים נכריות, (מלכים א יא א): "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת...".

זאת בניגוד גמור לעצתה של החכמה ב(משלי ז ד): "אֱמֹר לַחָכְמָה 'אֲחֹתִי אָתְּ', ו'מֹדָע' לַבִּינָה תִקְרָא; לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה"*. שלמה, לפי ההגדרות של ספר משלי עצמו, נהג כבן כסיל.

באותו זמן, אביו כבר לא היה בחיים, אבל אמו, בת-שבע, ראתה אותו בכסלותו. לפי חכמי המדרש, היא אף הוכיחה אותו על כך:

(משלי לא א): "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אשר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ..." "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין" (ראו מדרש משלי לא).

לכן בן כסיל תוגת אמו (ע"פ ס. שרייבר, "משלי שלמה על מלכות בית דוד").

לפי זה, הכותרת "משלי שלמה" היא דו-משמעית - לא רק "משלים של שלמה", אלא גם "משלים על שלמה" - שְלֹמֹה הוא גם המֹשֵׁל וגם המָשָׁל!

2. בפרק טו נמצא פסוק דומה, (משלי טו כ): "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב; וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ". לדעתי, הפסוק שלנו מיועד להורים - לעודד אותם שישקיעו בחינוך ילדיהם כדי שיזכו לשמחה; והפסוק ההוא מיועד לבנים - ללמד אותם שינהגו בחכמה, שישמחו את הוריהם ולא יבזו אותם.

פסוק ב

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: אוצרות הנאספות ברשע לא יועילו בעת בא יום הפקודה, כי לא יפדה נפשו בממון; אבל הצדקה מצלת מן המיתה.

תרגום ויקיטקסט: אוצרות שהושגו בדרכי רשע, לא יביאו תועלת לבעליהם - הוא לא יצליח להשתמש בהם בצורה מועילה; אולם אוצרות שהושגו בדרכי צדק יביאו תועלת רבה לבעליהם, הוא יצליח להשתמש בהם באופן שיציל את חייו ממוות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ב.

דקויות

בלשון חז"ל ובלשון ימינו, צדקה היא מתנה שנותנים לעניים. אולם, בלשון המקרא, בכל הפסוקים שמצווים בפירוש לתת מתנות או הלוואות לעניים, לא נזכרה מילה זו (למשל ויקרא יט10, ויקרא כה35, דברים טו8, דברים טו10), לכן, מסתבר שבלשון המקרא למילה צדקה ישנה משמעות אחרת (כמו מילים רבות נוספות שמשמעותן בלשון חז"ל שונה ממשמעותן בלשון המקרא). היא באה מהשורש צדק, המנוגד לרשע. ובפסוק שלנו, יש אוצרות רשע - אוצרות שהושגו בדרכי מרמה ואלימות, ולעומתם צדקה - אוצרות שהושגו בדרכי צדק ויושר.

מטרת הפסוק היא ללמד, שהתועלת של הכסף אינה תלויה רק בערכו הנומינלי, אלא גם באופן שבו הושג:

אוצרות רשע - שהושגו תוך תחבולות וגרימת נזק לזולת - לא יועילו - כי הרשע לא יצליח להשתמש בכספו באופן שיביא לו תועלת; אותו רֶשַע, שבו השתמש כדי להשיג את כספו, ישבש את שיקול הדעת שלו ויגרום לכך שהוא יבזבז את כספו לחינם, כמו בפסוקים:

• (ירמיהו יז יא): "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, בַּחֲצִי ימו[יָמָיו] ""יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל"*.
• (קהלת ה יב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה".
• (קהלת ו ב): "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה, וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ; זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא".

ומצד שני, אוצרות של צדקה - שהושגו בהקפדה מיוחדת לקחת רק את מה שמגיע - יצילו ממוות - כי הצדיק יידע איך להשתמש בכספו באופן שיציל את חייו; אותו צֶדֶק, שבו השתמש כדי להשיג את כספו, יעזור לו גם להשתמש בכספו בצורה המועילה ביותר האפשרית.

הקבלות

1. בפסוק הקודם, "משלי שלמה... ", פירשנו שהמשל יכול להתייחס גם לשלמה עצמו. ייתכן שגם הפסוק שלנו ממשיך את הרעיון. ישנם כמה פסוקים המדברים על האוצרות שאסף שלמה:

• (מלכים א ז נא): "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה', וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'".
• רחבעם בן שלמה נתן את האוצרות לשישק מלך מצרים, כאשר עלה על ירושלים, (מלכים א יד כו): "וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה"
• אסא בן רחבעם נתן את מה שנשאר מהאוצרות להדד מלך ארם, כדי שיעזור לו במלחמה מול מלך ישראל, (מלכים א טו יח): "וַיִּקַּח אָסָא אֶת כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית מלך[הַמֶּלֶךְ] , וַיִּתְּנֵם בְּיַד עֲבָדָיו, וַיִּשְׁלָחֵם [הַמֶּלֶךְ] אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר"
• יהואש מלך יהודה, צאצא של אסא, נתן את מה שנשאר מהאוצרות לחזאל מלך ארם, (מלכים ב יב יט): "וַיִּקַּח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת קֳדָשָׁיו וְאֶת כָּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּעַל מֵעַל יְרוּשָׁלִָם"
• יהואש מלך ישראל לקח את מה שנשאר מהאוצרות מידיו של אמציה בן יהואש מלך יהודה, (מלכים ב יד יד): "וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה"
• אחז, צאצא של אמציה מלך יהודה, שלח את מה שנשאר מהאוצרות למלך אשור, (מלכים ב טז ח): "וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד"
• חזקיה בן אחז נתן את מה שנשאר מהאוצרות למלך אשור, (מלכים ב יח טו): "וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵית הַמֶּלֶךְ"
• נבוכדנאצר לקח את מה שנשאר מהאוצרות, כאשר הגלה את יהויכין מלך יהודה, (מלכים ב כד יג): "וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'"

ניתן לפרש את ההקבלה בשתי דרכים:

• האוצרות של בית ה' ובית המלך כללו את האוצרות שהקדיש דוד. אלה ודאי היו אוצרות של צדקה, (שמואל ב ח טו): "וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". והם אכן הצילו ממוות את צאצאיו של דוד, מלכי יהודה.
• מצד שני, האוצרות כללו גם את האוצרות של שלמה, וייתכן שהם נחשבו לאוצרות רשע, שהרי הם נאספו תוך שיעבוד של בני ישראל, (מלכים א יב ד): "אָבִיךָ""הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ""הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ". אוצרות אלו אכן לא הועילו לשלמה - הם רק נלקחו ונשדדו על-ידי מלכים זרים.

האם ניתן לפרש גם את הפסוק הבא על שלמה? נשאיר שאלה זו לקוראים.

2. בפרק הבא נמצא פסוק דומה, (משלי יא ד): "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". הפסוק שלנו מדבר על אוצרות רשע, שאינם מועילים כלל; והפסוק בפרק יא מדבר על הון כלשהו, גם אם הושג ביושר. הון כזה יכול להועיל בדרך כלל, אך לא ביום עברה*.

3. אוצרות רשע נזכרו גם ב(מיכה ו י): "עוֹד הַאִשׁ בֵּית רָשָׁע אֹצְרוֹת רֶשַׁע, וְאֵיפַת רָזוֹן זְעוּמָה"; זו שאלה רטורית: "האמנם יישאר משהו בבית הרשע מכל האוצרות שאגר ברשע, ומכל המשקלות שבהן רימה אנשים?" (ע"פ רש"י). הפסוק שלנו נותן תשובה שלילית לשאלה זו.

פסוק ג

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: לא ירעיב ה' נפש צדיק - כי מזמין לו די מחסורו; והוות (השבר) שהרשעים עושים הוא יהדוף (ידחוף) אותם, רוצה לומר: העבירה עצמה משלמת לו גמול רע.

תרגום ויקיטקסט: ה' שומר על הצדיק (המקפיד לנהוג רק בצדק) שלא יהיה רעב; וכן ה' הודף, מרחיק מהצדיקים את ההוות (תאוות ההרס) שהרשעים רוצים להביא עליהם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ג.

דקויות

מה זה הוות?

המפרשים פירשו את המילה הוות בשתי משמעויות מנוגדות: הוויה, או הרס ההוויה. ניתן לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהמשמעויות:

1. הוות = הויה, קיום: ה' יהדוף ( = ידחוף) את הווייתם וקיומם של הרשעים, או: ה' יהדוף את כל מה שיהיה לרשעים (שבי"ל); ואולי זה רומז לכך שה' יהדוף, לא את הרשעים עצמם אלא רק את ההוויה החוטאת שלהם, כדברי ברוריה על (תהלים קד לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (פירוט).

2. הוות = הרס, אסון: ה' יהדוף ( = ידחוף) וירחיק מהצדיקים את ההרס שהרשעים מכינים עבורם (רמ"ד וואלי), או: ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את ההרס שהם מתכננים לעשות, או: ההרס שהרשעים מתכננים להביא על אחרים ידחוף אותם ויפגע בהם, או: הרס מאת ה' ידחוף ויפגע ברשעים (מצודת דוד), או: ה' ידחוף הרס על הרשעים וימהר להביאו עליהם (רלב"ג).

לפי שני הפירושים, המילה הוות בצלע השניה מנוגדת לשם הוויה בצלע הראשונה: הצדיקים קשורים אל ה', אל מקור ההוויה והקיום; אולם הרשעים רחוקים ממקור ההוויה והקיום, וקרובים אל מקור ההרס.

3. ויש שפירשו, שבפסוק זה, הוות = אַוַּת = תאוה ורצון; ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את תאוותם ורצונם (כמו בפסוקים אחרים על תקוות הצדיקים והרשעים). לפי פירוש זה, הוות בצלע השניה מנוגדת לנפש בצלע הראשונה - שגם לה משמעות של רצון ותאווה: ה' יתן לצדיקים את כל צרכם, וירחיק מהרשעים את תאוותם (דעת מקרא).

שילוב משמעות זו עם המשמעות הקודמת נותן: תאוות הרס.

הקבלות

1. דוד העיד מניסיונו האישי, (תהלים לז כה): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". ושלמה הביע בלשון כללית את אותו רעיון: ה' נותן לצדיקים "ביטוח אישי מפני רעב". כדי להיות צדיק, צריך להיות מוכן לוותר על מותרות ולרדת ברמת החיים, אבל ה' מבטיח שרמת החיים של הצדיק אף פעם לא תרד עד כדי כך שירעב ללחם. כך לפחות היה בימי דוד ושלמה, כשהשגחת ה' ליוותה את עם ישראל בארץ ישראל; אולם בתקופות אחרות, כשה' הסתיר את פניו מעם ישראל, המצב היה שונה; ראו: שכר ועונש בתנ"ך.

2. מסקנה מעשית העולה מפסוק זה היא, שהצדיק לא צריך להרעיב את נפשו; ראו גם (משלי יא יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד"*.

3. בפסוקנו הפרנסה תלויה ברצון ה', אולם בפסוק הבא הפרנסה תלויה בחריצות האנושית. זוהי דוגמה לעיקרון החוזר רבות בספר משלי - השילוב בין מעשי ה' למעשי האדם. דוגמאות נוספות ראו בביאורנו על (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

רעב לדבר ה'

4. על-פי הפשט, הפסוק מדבר על רעב גופני, שכן בלשון המקרא הנפש מציינת את צרכי החיים החומריים (ויש אף אומרים שנפש היא הגרון). אולם ניתן לדרוש את הפסוק גם על רעב רוחני, כמו ב(עמוס ח יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ד' ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". לפי זה, הפסוק רומז שה' ישביע את רעבונו של הצדיק - הנוהג בצדק - ויאפשר לו לשמוע את דבר ה' אולם כדי לזכות לכך, הצדיק צריך להדוף מעליו את הוויית הרֶשַע. אותו כוח נפשי שבאמצעותו הצדיק הודף מעליו השפעות שליליות, אותו כוח נפשי מאפשר לו גם לקלוט השפעות חיוביות - לשמוע ולהבין את דבר ה' (ע"פ גליה). ועל כך נאמר גם ב(משלי ג לב): "כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ"*.

פסוק ד

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הכף רמיה עושה את האדם לרש, רוצה לומר: השוקל ב(מאזניים עם)כף רמיה לרמות הבריות, יעני בעבור זה; אבל היד של החרוצים (הזריזים), המתנועעים וטורחים על מזונם ואין עסקיהם לרמות, הנה היד ההיא תעשיר את בעליה.

תרגום ויקיטקסט: רָש (עני) יהיה האדם העושה לעצמו כף-יד של רמיה (מרגיל את עצמו לרמות); אולם יד חרוצים (שהתרגלה לעבוד בזריזות וביושר) - תעשיר את בעליה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ד.

דקויות

של מי הכף רמיה?

1. יש שפירשו שזו כף של מאזניים בלתי-מאוזנים, שמשמשת לרמאות במסחר, ושהפסוק מדבר על עונשו של הרמאי - אדם שעושה כפות-מאזניים מזוייפות, ייענש בכך שיהיה רש (ע"פ רש"י ומצודת דוד).

- אולם, על-פי ההקבלה בין שני חלקי הפסוק, נראה ש"כף רמייה" עומדת בניגוד ל"יד חרוצים", שתיהן מציינות איבר בגוף האדם.

2. נראה שזו כף-ידו של אדם המתרגל לרמות. הרמאי הוא גם עצל והוא משתמש רק בכף, והחרוץ משתמש בכל היד .

ראש עושה כף רמיה - מי עושה מה?

1. לענ"ד נושא המשפט הוא "עושה כף רמיה", והנשוא הוא "רש". הפסוק מדבר על אדם העושה לעצמו כף של רמיה, כלומר מרגיל את כפות-ידיו לרמות. יש כאן רמז ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך): כל מעשה-מרמה שהאדם עושה, מלבד הנזק המיידי שהוא גורם, משפיע גם על האישיות שלו - הוא מתרגל להתפרנס במרמה ושוכח איך להתפרנס ביושר ובחריצות, וכך - כאשר תתגלה רמאותו ולא יוכל יותר להמשיך לרמות - לא יידע איך לעבוד, ויהיה רָש. ומצד שני, כל פעולה של חריצות וביושר, מלבד התועלת המיידית שלה, משפיעה גם היא על האישיות שלו ועושה לו יד חרוצים אשר בסופו של דבר תעשיר אותו.

2. יש שפירשו שנושא המשפט הוא "כף רמיה" והנשוא הוא "עושה ראש", כלומר - כף שמרמה, גורמת לעוני.

- אולם לפי פירוש זה היה ראוי לנקד את הפסוק אחרת: "כף רמיה עושָה רֵאש".

3. ויש שדרשו, שנושא המשפט הוא "ראש", והנשוא הוא "עושה כף רמיה". המושג "ראש" הוא תודעתי: "אדם שבתודעתו הוא עני, שהרגשתו היא שחסר לו תמיד משהו והוא חייב לספק לעצמו עוד... בעקבות תודעה זו מייצר ה"עני" כף רמיה, כלים ושיטה על מנת להשיג את רצונותיו ותאוותיו בדרכים כשרות פחות ופחות" .

הקבלות

חריצות לעומת רמאות

הפסוק מציג ניגוד ברור בין חריצות לבין רמיה. אולם יש אנשים שהגבול בין שני המושגים לא ברור להם; לאנשים כאלה מסביר הרמח"ל:

"ראה נא בענין ההונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו, ויאמרו על כל זה, "יש זריז ונשכר", ו"יד חרוצים תעשיר"...."

"אמנם, אם לא ידקדק וישקול מעשיו הרבה, הנה "תחת חטה יצא חוח", כי יעבור בעון ההונאה אשר הוזהרנו עליה (ויקרא כה): ולא תונו איש את עמיתו... וקרא כתיב (צפניה ג): שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן אמרו (בבא מציעא ס): אין מפרכסין את הכלים הישנים שיראו כחדשים. אין מערבים פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים, אפילו סאה בדינר. ואפילו יפה דינר וטריסית, לא יערב וימכרם סאה בדינר. (דברים כה): [כי תועבת ה' אלהיך] כל עושה אלה, כל עושה עול, וקרוי חמשה שמות: עול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה." (רמח"ל, מסילת ישרים יא).

פסוק ה

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: בן משכיל - דרכו לאגור (לאסוף) גרנו בימי הקיץ, ועושה כל דבר בזמנו; אבל הבן הכסיל, אשר כל דבר בושה נמצא בו - דרכו להיות נרדם (ישן שינה עמוקה) בעת הקציר, ואין עושה שום דבר בזמנו.

תרגום ויקיטקסט: האוגר מזון בעונת הקיץ ושומר אותו לחורף, הוא בן משכיל המביא הצלחה להוריו; אולם הנרדם בעונת הקציר ואינו אוסף מזון, הוא בן מביש המביא בושה וכישלון להוריו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ה.

דקויות

כמה בדיוק צריך לאגור?

הפסוק מלמד שצריך לאגור ולחסוך לעתיד. אבל כמה בדיוק צריך לחסוך?

1. בפסוק מקביל בפרק ו נאמר שיש ללמוד מהנמלה, אשר (משלי ו ח): "תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ"*. חז"ל הסבירו מה בדיוק צריך ללמוד מהנמלה: "הנמלה הזו... אינה חיה אלא ששה חודשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ, כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים... שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים, ויהיה לי מוכן לאכול" (דברים רבה ה ב), "וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך" (מצודת דוד). לפי זה, צריך לאגור כמה שיותר - בלי שום הגבלה - הרבה מעבר למה שהאדם חושב שיצטרך במשך חייו. כמו שהנמלה אוגרת "כל מה שמוצאה", כך גם האדם, בתקופת שפע, צריך לאגור כל מה שהוא מוצא, שמא יצטרך בעתיד. אולם:

• לענ"ד, אין זה מסתבר שהאדם נברא רק כדי לעבוד ולאגור מזון ורכוש. חייבת להיות תכלית נעלה יותר לחיי האדם.
• גם שלמה המלך עצמו, בספר קהלת, דיבר בגנותם של האנשים שעובדים יותר מדי, חוסכים יותר מדי, ואינם נהנים מהרכוש שצברו (ראו קהלת ה).
• לפי הידוע לנו היום, הנמלים חיות במושבות שיתופיות. כל נמלה אוספת מזון, לא לעצמה בלבד אלא לכל המושבה, ולכן אורך החיים של נמלה בודדת אינו רלבנטי. הפסוק "לך אל נמלה... תכין בקיץ לחמה" מתייחס לא לנמלה בודדת אלא למושבת נמלים שלמה, הפועלת כגוף אחד ("אורגניזם-על" בלשון המדענים), ומכינה במשך הקיץ את המזון שתצטרך בחורף.

2. ייתכן שאפשר ללמוד מההנחיה של ה' לבני ישראל בקשר למן שירד ביום השישי, (שמות טז כב): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאֵפוּּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר'". היום השישי הוא יום של שפע, והיום השביעי הוא יום של מחסור במזון; בני ישראל נצטוו לאגור מחצית מהכמות שקיבלו ביום השישי (שהיתה כפולה מיום רגיל) ליום השבת. לפי אותו הגיון, בתקופות של שפע יש לחסוך 50% מההכנסה לתקופת מחסור.

כך קרה גם כשבני ישראל שמרו שמיטה - בשנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, ה' נתן לבני-ישראל אוכל שהיה אמור להספיק להם לשנתיים (ויקרא כה20-22): "וְכִי תֹאמְרוּ ' מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ?' וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

כך גם במצרים בימי יוסף, היו 7 שנות שבע, ואחריהן 7 שנות רעב. יוסף, שהיה בן משכיל, אגר תבואה ב-7 שנות השבע כך שתספיק ל-7 שנות הרעב.

כך גם הנמלים, שהזכרנו קודם, אוגרות במשך העונה היבשה של השנה את המזון שיצטרכו במשך העונה הגשומה.

3. אך אפשר לעשות את החשבון באופן אחר: בני ישראל במדבר קיבלו, במשך 6 ימים, מן שהספיק למשך 7 ימים; הם היו צריכים לאכול 6/7 מהכמות הזאת במשך ימי החול, ולחסוך 1/7 לשבת. לפי זה, שיעור החיסכון המומלץ הוא 1/7 מההכנסה.

אין סתירה בין שני החשבונות: החשבון הראשון מתייחס לתקופה של שפע יוצא מן הכלל (כמו יום שישי או השנה השישית, שבה קיבלו פי שניים משנה רגילה), והחשבון השני מתייחס לתקופה של פרנסה מסודרת אך ללא שפע מיוחד. בתקופה של שפע מיוחד יש לשמור 1/2, אך בתקופה ממוצעת יש לשמור 1/7.

הבהרה: הכותב אינו מוסמך לתת ייעוץ השקעות.

קיץ - קציר - חורף

הקיץ (מהשורש קץ, סוף) הוא סוף עונת אסיף הפירות - מאמצע אב עד אמצע תשרי. בעונה זו היבול כבר מועט, אולם בן משכיל עדיין אוסף את מה שנשאר כדי לשמור לחורף.

הקציר הוא העונה שבה היבול בשיאו - מאמצע ניסן עד אמצע סיון. אולם בן מביש נרדם אפילו בעונה זו (ע"פ רמ"ד ואלי).

הקיץ והקציר שניהם מציינים תקופה של שפע; פסוק אחר מלמד איך צריך להתנהג בתקופת מחסור, הנמשלת ל"חורף", (משלי כ ד): "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, ""ישאל[וְשָׁאַל]""בַּקָּצִיר וָאָיִן"*.

בן

מדוע הפסוק מדבר דווקא על "בן משכיל", "בן מביש"? למה לא נאמר פשוט "‎אוגר בקיץ משכיל, נרדם בקציר מביש"? - ייתכן שהפסוק פונה בעיקר להורים, ומטרתו ללמד אותם שעליהם להשקיע בחינוך הכלכלי של ילדיהם, כדי שיביאו להם הצלחה ולא יביישו אותם; לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שנזכר לפניו ב(משלי י א): "מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה: בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ"*.

מביש - משכיל

למה אמר דווקא "מביש" ולא כסיל או עצל? - על דרך הרמז, מביש בגימטריה = משכיל פחות מח, "לרמוז שאין מֹח בקדקדו, ולכן מעשיו מביישין את עצמו ומביישין את קרוביו" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

קציר לעומת מן

כשבני ישראל היו במדבר, נאסר עליהם לאגור מן מיום ליום, פרט ליום שישי שבו הותר להם לאגור מן לשבת (ראו שמות טז). איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, המעודד אנשים לאגור מזון למשך חודשים רבים?

הסבר יפה התחדש לי לפני מספר שנים, בזכות איש אחד שפגשתי בתחנת הרכבת בתל אביב. האיש פנה לעוברים ושבים וביקש מהם כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. כשהוא פנה אליי, כבר היו בידו כמה שקלים, והוא ביקש עוד כמה שקלים כדי להשלים למחיר של כרטיס. הצעתי לו שאקנה לו כרטיס נסיעה בויזה. כשנתתי לו את הכרטיס, הוא נתן לי את כל השקלים שהיו בידו.

בעיניי, המעשה הזה מעיד על בטחון גדול בה'. הוא הרי היה יכול לשמור את השקלים לעצמו, למקרה שיצטרך עוד משהו בדרך הביתה, אבל הוא החליט לתת לי אותם, כדי שלא לקבל מתנות מעבר למה שהוא צריך באותו רגע. הוא לא רצה לאגור מתנות.

לפי זה, ייתכן שיש להבדיל בין אדם המתפרנס מיגיע כפיו לבין אדם המתפרנס ממתנות:

• אדם המתפרנס מיגיע כפיו - כמו הבן המשכיל בפסוקנו, העובד בקציר - רשאי (וצריך) לאגור חלק מהתוצרת שלו לעתיד, לתקופה שבה אולי לא יוכל לעבוד;
• אך אדם המתפרנס ממתנות - כמו בני ישראל במדבר, שקיבלו מן במתנה מהשמים - צריך לקחת רק את המינימום ההכרחי לאותו יום בלבד, ואסור לו לאגור.

חיזוק להסבר זה ניתן למצוא ב(דברים כג כה): "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" - כשאדם נכנס לכרם של רעהו (כמובן ברשותו של רעהו, כגון שהוא פועל העובד בכרם), מותר לו לאכול ענבים מהכרם, אבל אסור לו לאגור. הענבים שהוא אוכל אינם שייכים לו, הוא מקבל אותם במתנה, ולכן מותר לו לקחת מהם רק את מה שהוא צריך לאותו רגע.

קציר לעומת שוק

בהלכה ישנו איסור על אגירת מוצרי-מזון חיוניים, "אין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל... שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל. במה דברים אמורים? בלוקח מן השוק; אבל המכניס משלו, מותר לו לעשות קבו אוצר" (רמב"ם הלכות מכירה יד ה, וכן שולחן ערוך חושן משפט רלא).

אולם שם הכוונה היא לסוחר הקונה כמות גדולה של מוצרים בשוק, במטרה ליצור מחסור ואז למכור את המוצרים ביוקר. בפסוק שלנו מדובר על אדם ה"מכניס משלו", אוגר את המוצרים שהוא עצמו הרוויח, במטרה לחסוך לעתיד.

אגב, גם לאדם הקונה מהשוק "מותר לאגור פירות שלוש שנים: ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית" (שם), שהרי בשנה השביעית אסור לגדל תבואה חדשה, (ויקרא כה כב): "וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן"*.

חכמי המדרש פירשו את הקללות שב(דברים כח סו): "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" על מצב שבו לאדם אין נכסים המספקים לו פרנסה לטווח ארוך, והוא תלוי בקניית מזון מהשוק: "רבנן ורבי ברכיה. רבנן אמרי: והיו חייך תלואים לך – זה שהוא לוקח חטים לשנה, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם – זה שהוא לוקח חטין מן הסידקי, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – זה שהוא לוקח לו מן הפלטר. ור' ברכיה אמר: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ – זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם – זה שהוא לוקח לו חטים לשנה, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – זה שהוא לוקח לו חטים מן הסידקי. מתיבין רבנן לר' ברכיה: והלוקח מן הפלטר מהו? אמר להם: לא דברה תורה במתים" (אסתר רבה פתיחה א, ודומה לזה בבלי מנחות קג:). לפי רבי ברכיה, מי שאין לו בבית חיטה לאפות ממנה לחם לשבוע, וצריך לקנות בכל יום לחם מהאופה, חשוב כמת!

מקורות נוספים וחולקים

כתבנו שאסור לאדם לאגור מתנות שהוא מקבל מאחרים, אבל בהלכה נרמז שמותר לעני לאגור מתנות-עניים לשנה: "מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי" (משנה פאה ח ח), "מאתים זוז - קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות" (ברטנורא שם).

כתבנו שמותר לאדם לאגור משל עצמו ולחסוך לעתיד, אולם ספר הזוהר מתנגד לכך ורואה בזה חסרון אמונה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, רבי יוסי פתח, (תהלים קמה16): פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב למעלה, עיני כל אליך ישברו, כל אלו בני עולם מצפים וזוקפים עייניהם לקודשא בריך הוא, בגין כך כל אינון בני אמונה מבקשים בכל יומא ויומא לשאול מזונותיהם מקודשא בריך הוא, ולהתפלל תפילה עליה עליה, מאי טעמא, בגין דכל מי שמתפלל תפילה לגבי קודשא בריך הוא על מזונותיו, גורם דיתברך כל יום על ידו ההוא אילנא דמזון שהכל בו. ואף על גב שנמצא איתו, צריך לשאול לפני קודשא בריך הוא, ולהתפלל תפילה על מזונות כל יום, בגין דימצא על ידו ברכות כל יום ויום למעלה, ודא הוא ברוך יהו"ה יום יום. ועל כן לא צריך לו לאדם לבשל מזונות מיום ליום אחרת, ולא לעכב מיום ליום אחרת, הדא הוא דכתיב ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו דייקא, חוץ מערב שבת לשבת כמו שהידוע." (זוהר ח"ב דף סב.), "... אלו שלא מאמינים בו בקודשא בריך הוא, לא צריך להסתכל בדרכיו אלו צריך לטרוח בעצמם כל יום אחר מזונות יום ולילה ולא עולה בידם לחם, מי גרם להם את זה? בגלל שאינם בני אמונה. גם כאן, שטו העם ולקטו, שטו בשטות עצמם וצריך לטרוח עליו, הדא הוא דכתיב וטחנו ברחים, ואחר כל הטרחא לא עולה בידם אלא כמה דכתיב והיה טעמו כטעם לשד השמן, ולא יותר, מי גרם להם את זה? בגלל שלא היו בני אמונה." (שם דף סג.).

ראו גם: "האם מותר או חובה לחסוך כסף לגיל הפרישה?", הרב עזריה אריאל, אתר "ישיבה" שאלה 87903, ח' בסיון ה'תשע"ד.

פסוק ו

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: ברכות יבואו לראש צדיק; והחמס שעושים הרשעים יכסה את פיהם למען ייחנקו בה, רוצה לומר: העבירה עצמה נפרעת ממנו.

תרגום ויקיטקסט: ראוי להרעיף ברכות על ראשו של כל צדיק;

וכן ראוי לכסות את פיהם של הרשעים בזעקות "חמס!": בכל פעם שהרשעים פותחים את פיהם לדבר, יש לזעוק ולהתריע על העוולות שעשו, כך שזעקות החמס יכסו את פיהם וימנעו מהם לדבר.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ו.

דקויות

1. הפסוק מתאר את היחס הראוי לצדיקים ולרשעים הנמצאים בינינו:

ברכות לראש צדיק = יש לברך את הצדיקים הנמצאים בינינו; כשמברכים מישהו, נהוג לשים יד על ראשו, כסמל לכך שהברכות יכסו את כולו מלמעלה עד למטה, ולכן "ברכות לראש צדיק" (מלבי"ם). ולעומת זאת -

ופי רשעים יכסה חמס = יש לכסות את פיהם של הרשעים ב"חמס" - קול-זעקה של אדם שעשו לו עוול, כמו (בראשית טז ה): "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ!...יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וביניך!", (ישעיהו ס יח): "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד: 'חָמָס!' בְּאַרְצֵךְ, 'שֹׁד וָשֶׁבֶר!' בִּגְבוּלָיִךְ; וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה"; כלומר, בכל פעם שהרשע פותח את פיו ונואם, יש לזעוק "חמס!" ולהזכיר לו את כל העוולות שהוא עשה, עד שהזעקות יכסו את פיו וישתיקו אותו.

2. ויש מפרשים שהפסוק מתאר את הנהגתו של ה': ה' מוריד ברכות מהשמים על ראשו של הצדיק, ולעומת זאת -

ה' אינו צריך להוריד קללות על הרשע - הפה שלהם, המפיץ דברי שקר ושנאה, כבר מכסה אותם בחמס (= קלקול והשחתה); או: החמס עצמו, שהרשע עושה, מכסה את פיו ומחסל אותו (מצודות דוד, ודומה לזה רש"י); "[לאחר המוות], כריסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה, ואומרת לו: "הא לך, מה שגזלת וחמסת ונתת בי"" (רבי חייא בר נחמיה, קהלת רבה יב; ראו חפץ חיים, שפת תמים פרק ד).

גם בפסוק הבא נזכרים צדיקים ורשעים, (משלי י ז): "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"*:

1. לפי הפירוש הראשון, פסוק 6 מתאר את היחס הראוי לצדיקים ורשעים בחייהם (כאשר ראשם ופיהם עדיין קיימים ופועלים), ופסוק 7 מתאר את היחס הראוי לצדיקים ורשעים לאחר מותם (כאשר רק זכרם ושמם נשארים);

2. ולפי הפירוש השני, פסוק 6 מתאר את ברכת ה' הבאה מלמעלה (לראש צדיק), ופסוק 7 מתאר את ברכותיהם של בני האדם (ר' יונה גירונדי).

הקבלות

חכמי המדרש דרשו את הפסוק על יעקב ועשו, על-פי (עובדיה א י): "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה, וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם": "ברכות לראש צדיק - זה יעקב, בירכו יצחק אביו... ופי רשעים יכסה חמס - זה עשו, שנאמר 'מחמס אחיך יעקב תכסה בושה'." (הרוקח על משלי, ע"פ בראשית רבה וישלח עה ח).

בהמשך הפסקה מופיע פסוק דומה, (משלי י יא): "מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס". אך משמעות הביטוי פי רשעים יכסה חמס היא שונה: כאן החמס מכסה את פיהם של הרשעים (בניגוד לברכה המכסה את ראשם של הצדיקים), ושם - פיהם של הרשעים מכסה בחמס את כל העולם (בניגוד לפיהם של הצדיקים, הנותן חיים לעולם).

פסוק ז

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: זכרון הצדיק הוא לברכה, כי בכל עת יזכרו בו יברכוהו; ושם רשעים - על כי אין רצון הבריות לזכרו, נשכח שמו כאילו נרקב.

תרגום ויקיטקסט: גם לאחר מותו, ראוי לזכור את הצדיק לברכה - לברך אותו בכל פעם שמזכירים את שמו; אולם אין לברך את הרשעים לאחר מותם, אלא להתעלם מהם עד ששמם יירקב יאבד ויישכח.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ז.

דקויות

נהוג לכתוב, ליד שמו של צדיק שנפטר, את האותיות זצ"ל = זכר צדיק לברכה; וליד שמו של רשע - את האותיות שר"י = שם רשעים ירקב. שני ביטויים אלה נובעים מאותו פסוק. ניתן לפרש את הפסוק בשתי דרכים:

תיאור המציאות -

הפסוק ממשיך את קודמו, (משלי י ו): "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס": הפסוק הקודם לימד שכולם מברכים את הצדיק, ופיו של הרשע מתכסה בחמס והשחתה*; והפסוק הזה מלמד, שגם לאחר המוות, אנשים זוכרים לטובה ומברכים את זכרו של הצדיק, אך שמו של הרשע נרקב. ריקבון הוא תהליך הדרגתי של בלייה והרס המאפיין עצים (ישעיהו מ20, איוב מא19). והוא משל:

1. משל לשיכחה - כמו עץ הנשכח בחוץ, נרטב ומתפורר: "ריקבון עולה בשמם, שאין אדם חפץ להזכיר שמו והוא משתכח מאליו" (רש"י, וכן מצודות), "שם רשעים לא ייתכן בו הזיכרון ברוב הימים, כמו שתולדת העץ לריקבון" (ר' יונה פירוש ראשון).

2. משל לגנאי - כמו עץ רקוב המעורר גועל בכל הרואה אותו: "הגנות מחוייב ומוכרח מהזכרת שמו" (ר' יונה פירוש שני).

הדרכה מעשית -

הפסוק מלמדנו איך ראוי להתייחס לצדיקים ולרשעים: בכל פעם שמזכירים את שמו של צדיק, גם בחייו וגם לאחר מותו צריך לברכו ולספר בשבחו; ויש לדאוג ששמו של הרשע יירקב - לפי שני הנמשלים של הריקבון:

3. משל לשיכחה - ראוי שלא להזכיר כלל את שמו של הרשע, עד שיירקב וייעלם במרתפי ההסטוריה (ויש אנשים שעבורם התעלמות היא עונש גדול יותר ממוות...);

4. משל לגנאי - אם כבר מזכירים את שמו של הרשע, יש להזכיר את גנותו, כדי שתהיה לו תדמית שלילית ואנשים לא ילמדו ממעשיו: "והודיענו, כי זיכרון המום ברשעים - חובה" (ר' יונה, פירוש שני; וכן שערי תשובה ג קפט).

אם כך, מי שכותב זצ"ל (או בקיצור ז"ל) ליד שמו של אדם צדיק שנפטר, מקיים מצוה; וכן מי שכותב שר"י ליד שמו של רשע שנפטר.

-

לשני הפירושים ישנם מקורות בדברי חז"ל (ראו בראשית רבה מט א):

1. 3. "אמר רבי שמואל בר נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורייס, מה כלי קורייס - כל מה שאת משתמש בהם הם עומדים הנחתם הם מתרפים, כך, שמעת מימיך אדם קורא שם בנו פרעה סיסרא סנחריב? אלא אברהם יצחק יעקב ראובן שמעון" - עונשו של הרשע הוא ההתעלמות - להתעלם ממנו עד ששמו יישכח.

2. 4. "אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר בעשה. מה טעמיה? זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר בעשה. מה טעמיה? וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" - מי שמזכיר את הצדיק חייב לברכו ומי שמזכיר את הרשע חייב לקללו. חז"ל אף קיימו מצווה זו בכך שסיפרו על מעשיהם הטובים של צדיקים וגינו את מעשיהם הרעים של רשעים (לדוגמה ראובבלי תענית כח א, משנה יומא ג).

הקבלות

דור המבול

הביטויים צדיק, חמס, שם, בפסוקים 6-7, רומזים כולם לדור המבול (ע"פ מבוא דעת מקרא לספר משלי):

• (בראשית ו ד): "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם; הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".
• (בראשית ו ט): "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" - נוח הוא האיש הראשון שנקרא צדיק.
• (בראשית ו יא): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

לפי זה, ניתן לפרש את כל הפסוקים 2-7 על דור המבול: "לא יועילו אוצרות רשע שאגרו אנשי דור המבול, וצדקה צדקתו של נוח תציל אותו ממוות. לא ירעיב ה' נפש צדיק נוח בתיבה, והוות רשעים - הווייתם וקיומם בעולם - יהדוף אל האין. ראש עושה כף רמיה - דור המבול הרמאים, ויד חרוצים - נוח הישר - תעשיר. אוגר בקיץ בן משכיל - נוח, שאגר מזון בתיבה לפני המבול; נרדם בקציר בן מביש - אנשי דור המבול שראו אותו וישנו, ולא התכוננו למבול. ברכות לראש צדיק - נוח, ופי רשעים - דור המבול - יכסה חמס - כיסו את העולם בחמס, ולכן נגזר גורלם לכליה. זכר צדיק - נוח - לברכה, ושם רשעים - אנשי השם של דור המבול - ירקב - כמו שהם עצמם טבעו במבול ונרקבו".

ואכן, רש"י מזכיר את פסוקנו בפירושו על בראשית ו9: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק - הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר זכר צדיק לברכה". אחרי המילים "אלה תולדות נוח", היינו מצפים שהכתוב יתאר את הבנים שנוח הוליד, אבל הם מתוארים רק בפסוק הבא, ולפני כן נאמר ש"נוח איש צדיק"! רש"י מסביר, שהמילים "נוח איש צדיק..." הן מאמר מוסגר: מכיוון שה' הזכיר את נוח, הוא כביכול "חייב" לברך אותו, כמו שנאמר בפסוקנו "זכר צדיק - לברכה", ורק אחר-כך הוא ממשיך לתאר את תולדותיו.

משה

הראשון שהביטוי "זכר צדיק לברכה" נזכר בהקשר למותו היה משה רבנו, ראו בסוף מדרש דברים רבה יא י.

פסוק ח

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: חכם לב - יקח מצוות בכל עת, ולא יחדל מלקחת; אבל האויל - ילבט (מייגע) הוא השפתים לבד, לומר הרבה ואין עושה מאומה.

תרגום ויקיטקסט: החכם - אל תוך ליבו הוא לוקח את מצוות התורה, מקיים כל מצוה מכל הלב לפי רוחה וכוונתה; אולם האויל (השטחי) - רק בשפתיו הוא נלבט (מתאמץ); נותן "מס שפתיים" למצוה אך אינו משתדל לקיים אותה בכוונת הלב.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ח.

דקויות

מצוות רבות בתורה כוללות "פתח מילוט" - מעין פטנט שמאפשר לקיים את המצוה באופן פורמלי, בלי להרגיש שום הפרעה או שינוי בחיי היום-יום (הדוגמאות רבות: "היתר עסקא" לאיסור ריבית, "היתר מכירה" לאיסור החזקת חמץ בפסח ולאיסור עבודת הקרקע בשביעית, ועוד). מי שמשתמש בהיתרים אלה, אמנם אינו עבריין, אבל הוא מפסיד את אחת התועלות העיקריות של המצוה - ההשפעה שלה על הלב.

בפסוק ישנן שתי צלעות מנוגדות: החכם (= היודע ללמוד) הוא ניגוד של האויל (= השטחי); לב (= מקום המחשבות, הפנימיות) הוא ניגוד של שפתיים (= מקום הדיבור, החיצוניות; ראו מלבי"ם). הפועל ייקח מצוות מקביל לפועל יילבט (= יפתל או ייגע). ומשמעות הפסוק היא:

• החכם לוקח את המצוות לליבו, לפנימיותו ומחשבותיו; הוא אינו מסתפק בקיום טכני-חיצוני של מצוה, אלא מקיים אותה "מכל הלב". רק כך אפשר לקלוט את חכמתו של ה', הגנוזה בכל המצוות שהוא נתן לנו.
• לעומתו, האויל מקיים את המצוות בלביטה של השפתיים בלבד; הוא נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני, בדיבור, "על הנייר". כך, הוא אמנם יוצא ידי חובה, אך אינו קולט את החכמה שבמצווה.

אם כך, מדוע ה' שתל "פתחי מילוט", המאפשרים לקיים את המצוות בלי לב? אולי הסיבה היא ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (רבי חנניא בן עקשיא, תלמוד בבלי, מכות כג:). התורה והמצוות נועדו להיות זכות ולא מכשול; הם נועדו לאפשר לבני ישראל להיות זכים וטהורים יותר, ולא חוטאים ועבריינים. לכן, ה' איפשר לכל אדם שאינו מסוגל לקיים את המצוה לקבל "פטור" מהמצוה - להישאר מחובר לתורה ולמצוות מבלי להפוך לעבריין בעל כרחו. עם זאת, המצוות עדיין מוגדרות כחובה, כדי לזכות את אלה שכן מסוגלים לקיים אותן.

רעיון דומה נמצא בדברי הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: "לפעמים האדם יכול לפטור עצמו מן הדין, ולא יהיה עליו עונש, לדוגמה:""אם שכר פועל, ולעת ערב חייב לשלם לו... דווקא אם יש לו, כדכתיב (ויקרא יט13) 'אִתְְךָ' - ביש איתך. ומכל מקום, אם הוא איש חכם ומהדר אחר מצוות, יראה ללוות ממון ולשלם לו בזמנו, ויקיים מצוות עשה דאורייתא.""ועוד איתא בגמרא: '[בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים]: דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך פתח הבית כדי לחייבן במעשר וכו' [דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית]' (" בבלי ברכות לה: ")"", וזה שאמר הכתוב חכם לב יקח מצוות" (זכור למרים ו)

אפשר להמשיל את העניין למדיניות הגיוס של צה"ל. בישראל קיים חוק גיוס חובה, אולם למעשה כל אדם שיתאמץ מספיק יצליח להשתחרר מגיוס, על-ידי פטורים רפואיים או נפשיים או בדרכים אחרות. שלטונות הצבא מודעים לכך שאדם שגויס בניגוד לרצונו יהיה חייל גרוע, ולכן מאפשרים למי שמאד לא רוצה להתגייס למצוא "פתח מילוט". עם זאת, חוק גיוס חובה נשאר בתוקף, כדי שהצעירים המתלבטים יעדיפו להתגייס כברירת מחדל.

מה הניגוד בין חלקי הפסוק?

1. בקריאה ראשונה נראה שהניגוד העיקרי בפסוק הוא חכם לב (ביטוי המופיע גם בפסוקים אחרים בספר משלי ובתנ"ך), לבין אויל. החכם-לב ייקח מצוות (= ישתדל לקיים כמה שיותר מצוות מיוזמתו), והאויל שפתיים יילבט (= ישתדל לצאת ידי חובה בעקימת שפתיים בלבד): "חכם לב... מחזר ומחפש אחרי המצוות, וגם כי לא הגיעה חובה לידו, מתבונן במחשבותיו איזה הדרך תמצא לו מצוה לעשות... והאויל הוא בעל עבירות, מתעסק בחטא בידיו ובשפתיו ולא דיו המעשה"; ועוד: "החכם לב... ייקח מצוות בידיו לעשותם, ולא בשפתיו, כי לא יתפאר ויתהלל, אך יאמר מעט ויעשה הרבה. והאויל נלבט בשפתיו ומודיע עברותיו" (הרב יונה גירונדי. וראו גם בבלי סוטה ט:-יג. לגבי משה רבנו).

- אולם, לפי זה המילה שפתיים בחצי השני לא מתאימה לאף מילה בחצי הראשון.

2. אפשרות שניה היא שהניגוד העיקרי הוא בין חכם לב (= הלומד כל דבר לעומק עד שהוא מבין אותו בעמקי ליבו), לבין אויל שפתיים (= העושה כל דבר בשטחיות, ב"מס שפתיים" בלבד).

- אולם, הביטוי אויל שפתיים אינו מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, פרט לפסוק 10 שגם בו משמעותו אינה ברורה.

3. ולענ"ד, יש שני ניגודים בפסוק: בין חכם לבין אויל, ובין לב לבין שפתיים: החכם לב יקח מצוות (=ייקח את המצוות ללב), והאויל שפתיים יילבט (=יקיים את המצוות בעבודת-שפתיים בלבד). החכם מקיים את המצוות "מכל הלב", תוך ניסיון להבין את מהותן הפנימית; אולם האויל רק נותן "מס שפתיים" למצוות, מקיים אותן רק באופן חיצוני כדי לצאת ידי חובה.

פירוש זה אמנם אינו מתאים לטעמים המחברים את המילים "חכם לב" לביטוי אחד, אולם יש לו יתרון - הניגוד בין שני חצאי הפסוק הדוק יותר.

מאיפה לוקחים מצוות?

1. רוב המפרשים פירשו שהמצוות בפסוק זה הן מצוות ה' הכתובות בתורה; וכן פירשנו למעלה.

2. ורלב"ג פירש, שהחכם קובע לעצמו "מצוות", כלומר, נהלים המאפשרים לו לבצע את משימותיו בצורה מסודרת, קביעת סדר יום וכד'; בניגוד לאויל, הפועל בצורה נמהרת, ללא סדר ותכנון, ולכן נכשל במשימותיו.

מה זה ילבט?

בלשון ימינו, השורש לבט מציין דילמה פנימית, מצב שבו לא יודעים מה לעשות.

במקרא, השורש לבט מופיע בשלושה פסוקים, וכל הקורא את הפסוקים מתלבט (תרתי משמע) לגבי פירושו של השורש: הושע ד14: "וְעָם לֹא יָבִין - יִלָּבֵט"*, משלי י8: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט"*, משלי י10: "קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת, וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט"*.

המפרשים פירשוהו ע"י השוואה למקורות מחוץ לתנ"ך:

1. יגיעה, מאמץ, טרחה: "ויש בספרי, בפרשה 'ויהי העם כמתאוננים', אמרו 'כמה נתלבטנו בדרך'" (רש"י על משלי י8, בשם ספרי על במדבר יא1). בני ישראל בספר הושע אינם מבינים ואינם מקיימים את התורה, ולכן יתייגעו בגלות; האויל בספר משלי מייגע את שפתיו, אומר הרבה ואינו עושה (מצודות).

2.כישלון, טעות, טיפשות: "יהיה נכשל בזה" (הגאון מווילנה על משלי י8), "שעצתו נמהרה" (רלב"ג על משלי י8), "יימשך אל הטיפשות והתאוה" (רבנו יונה על משלי י8). בני ישראל בספר הושע נעשים טיפשים ונכשלים בעבירות; האויל בספר משלי נכשל בתוכניותיו בגלל שפתיו הטיפשות המדברות יותר מדי.

3. שיבוש, אי-ידיעה מה לעשות (דומה למשמעות השורש בלשון ימינו): "ומלת ילבט, בלשון ישמעאל, כמשתבש, שלא ידע מה לעשות" (אבן עזרא על הושע ד14). בני ישראל בספר הושע רואים את השרים חוטאים, ומתלבטים מהי הדרך הנכונה; האויל בספר משלי מדבר בלי סוף על הלבטים שלו, ואינו מסוגל לקבל החלטות.

4. פיתול, עיקום ("דעת מקרא" על משלי י8 / פרופ' מרדכי זר כבוד, והביא שם פירושים דומים בשם המאירי וטור-סיני. וראו שם בהערת שוליים פירושים נוספים): בני ישראל בספר הושע מפתלים את דרכם והולכים לעבור עבירות בסתר; האויל מפתל את שפתיו כדי להביע בוז לרעהו.

לענ"ד, בפסוקנו יש לפרש לפי משמעות 1: האויל עושה מאמץ גדול לקיים מצוות, אבל המאמץ הוא רק בשפתיים ולא בלב.

הקבלות

בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, (שמות יב לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם, וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם". רק משה עצמו היה עסוק במבצע אחר - הוא חיפש אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען, (שמות יג יט): "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אִתְּכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם'"*.

"בוא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "... ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף..." (תלמוד בבלי, סוטה ט: - יג.).

כשכולם עוסקים ברדיפה אחר עושר וכסף, חכם לב - ייקח מצוות, כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף.

פסוק ט

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הולך בתמימות לב - יילך בטח; והמעקש (מעקם) דרכיו ללכת ברמיה - הוא ייוודע (יישבר וידוכא).

תרגום ויקיטקסט: אדם ההולך בתום-לב ונוהג ביושר, ראוי שיוכל להמשיך ללכת בבטחון ושלוה, ואין לפגוע בפרטיותו; אולם אדם המעקש (מעקם) את דרכיו ומרמה את הבריות, ראוי שייוודע ורשעתו תתפרסם, כך שכולם יידעו להיזהר ממנו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ט.

דקויות

על-פי התקבולת, המילה יִוָּדֵעַ מנוגדת למילים יילך בטח; מה משמעות הניגוד?

1. כמה מפרשים פירשו ייוודע = יישבר ויתייסר, כמו ב(שופטים ח טז): "וַיִּקַּח אֵת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים, וַיֹּדַע בָּהֶם אֶת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת"*, וכמו ב(ישעיהו נג ג): "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי, וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ": "המעקם דרכיו ללכת ברמיה, הוא ישבר וידוכא" (מצודות, וכןרש"י, דעת מקרא). פירוש זה מתאים לפסוק המקביל, (משלי כח יח): "הוֹלֵךְ תָּמִים יִוָּשֵׁעַ, וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם יִפּוֹל בְּאֶחָת" - "ייוודע" בפסוק שלנו מקביל ל"ייפול" שם*. ולפי זה, הביטוי הולך בטח מתפרש כפשוטו - יהיה בטוח מפני ייסורים וצרות.

- אולם, הראיות שלשורש ידע ישנה משמעות של "שבירה וייסורים" אינן חד-משמעיות. סביר יותר לפרש שמשמעות השורש היא, כמו בכל התנ"ך, היכרות קרובה; גם בספר שופטים הכוונה היא, שגדעון גרם לאנשי סוכות "להכיר מקרוב" את הקוצים והברקנים; וגם בספר ישעיהו הכוונה היא, שהמחלות "מכירות מקרוב" את עבד ה'*.

2. ייתכן שהמילה ייוודע משמעה "תתפרסם רשעותו" (ע"פ "יסוד מלכות"), ולפי זה, המושג בטח מציין את ההיפך - ביטחון ושלווה הנובעים מפרטיות, מכך שהאדם אינו זוכה לפרסום שלילי. מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, אינו יכול אף פעם להיות בטוח ורגוע, הוא תמיד מודאג שמא רשעתו תתגלה ותתפרסם: "החורש רעה... ייוודע הדבר לחברו, שהקדוש ברוך הוא מפרסמו" (הגאון מווילנה); אולם המתנהג בתום-לב, יכול להיות בטוח שלא ייחשפו עליו דברים רעים.

כמו בפסוקים רבים אחרים, גם כאן אפשר לפרש שהפסוק אינו מדבר על שכר ועונש אלא על הנחיה לשלטון לגבי היחס הראוי לאנשים שונים: לאנשים תמימים יש לאפשר בטחון הכולל גם שמירה על הפרטיות, ואנשים עיקשים יש להעניש ע"י פרסום ופגיעה בפרטיותם. וכך קבעו חז"ל: "מפרסמים את החנפים מפני חילול ה'" (בבלי יומא פו:), "חנפים - רשעים ומראין עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמם" (רש"י).

כמובן, אין הכוונה שצריך לפרסם כל אדם שנחשד בעבירה, כמקובל בתקשורת בימינו, כי ייתכן שבסוף יתברר שהוא חף מפשע - הולך בתום; יש לפרסם רק אדם שהורשע בעבירה, וכבר התברר שהוא מעקש דרכיו.

3. ייתכן שהמילה ייוודע משמעה "יתגלה לפני אורבי הדרכים, לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עיקש" (ע"פ מלבי"ם), ובנמשל - מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, יפגוש שם נוכלים ורשעים אחרים, וכך לא יוכל אף פעם לנהל חיים בטוחים ורגועים.

4. "מי שמניח הדרך הישרה מפחדו לחתחתים בדרך, ומבקש לשמור עצמו וללכת בעקלקלות, ירגישו בו יותר, כי ייוודע, בהניחו הדרך הישרה, כי נפל פחד האויבים עליו" (רבנו יונה). מי שמתנהג בדרך עקומה ומעוותת, למעשה מודיע לכולם שהוא חלש ופחדן, ושאין לו מספיק ביטחון בכדי להתמודד בדרך הישרה, "ולא יועילו תחבולותיו, ויישאר גנות העיקשות".

הקבלות

הפסוק מזכיר את דברי ה' לאברהם אבינו, (בראשית יז א): "אֲנִי אֶל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים; וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד"

ואכן חז"ל דרשו את הפסוק על אברהם אבינו, שהלך אחרי ה' בשלמות וקיים את כל מצוותיו ללא ערעור: "הולך בתום - זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים. מה אמר לו הקב"ה? לך לך מארצך וממולדתך, ולא השיב דבר להקב"ה לומר לו "מה בין נשב כאן ומה בין לליך לעיר אחרת, למה? שמי שהוא מפנה מבית לבית מיצר, אין צריך לומר מעיר לעיר", ולא עיכב, אלא מיד עשה כל מה שאמר לו, שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. שמא הפסיד? - כשבאו המלכים... נפלו לפניו, שנאמר ויחלק עליהם לילה."

"ואף כשאמר לו קח נא את בנך את יחידך [... ולך לך אל ארץ המוריה], היה לו להשיב ולא השיב, לומר "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, הריני מקריבו, מהיכן אתה מברכני?", ולא השיבו, אלא מיד עשה כל מה שאמר לו הקב"ה, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, ואף הקב"ה" "עשה מה שהבטיחו," "ואעשך לגוי גדול, וכן עשה לו, ואברהם יהיה לגוי גדול, וכן הוא אומר וה' ברך את אברהם בכל" (מדרש תהלים קיט, באבער).

לפי זה יש לפרש, ש"מעקש דרכיו" הוא לוט, שעיקם את דרכיו והלך לגור בין אנשי סדום הרשעים (מטמונית למשפחות סופרים).

פסוק י

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הקורץ (מנדנד ומרמז) בעין לעשות רעה למי - דבר זה יתן עצבון בלב הנרמז עליו, כי לא ישקוט עד יגמור הדבר, הואיל ולא הוציא בשפתיו לא נח חמתו; אבל אויל, המדבר בשפתיו לעשות הרעה - ילבט (נעשה עיף ויגע) מעשות הדבר ההוא, כי נח חמתו בגיזום דבריו.

תרגום ויקיטקסט: הקורץ (מכווץ) את עפעפי עינו בלעג, גורם לזולת עצב, צער וכאב; וגם האויל, אשר נלבט ומפתל את שפתיו בזלזול, גורם לזולת עצב רב.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י י.

דקויות

קריצת עין

השורש קרץ נזכר בתנ"ך בכמה משמעויות.

א. רמיזה באמצעות העיניים או השפתיים, כמו בלשון ימינו, ותמיד במשמעות שלילית, כמו (תהלים לה יט): "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר, שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן" - קריצה מסמלת שמחה לאיד (וכן משלי ו12-13, משלי טז30).

ב. בביטוי הארמי אכילת קרץ שפירושו הלשנה (דניאל ג8, דניאל ו25, וכך גם תרגם אונקלוס את המצוה "לא תלך רכיל" - "לא תיכול קורצין").

ג. בנבואה על כיבוש מצרים, (ירמיהו מו כ): "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם, קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא".

ד. בביטוי קורץ מחומר, (איוב לג ו): "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל, מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" - אליהוא אומר לאיוב 'אני עשוי מחומר כמוך, אני לא אל או מלאך, ולכן אתה יכול להתווכח איתי בלי פחד'.

מה הקשר בין המשמעויות?

1. חיתוך (ע"פ מצודות, דעת מקרא ועוד): קריצת עין נעשית ע"י חיתוך המבט באמצעות העפעפים; אכילת קרץ משמעה, באופן מילולי, אכילת חתיכה מבשרו של הזולת, והיא משל להלשנה ורכילות שפוגעות בזולת כמו נשיכה; קרץ מצפון = שחיטה ע"י שוחטים שבאים מהצפון; מצרים נמשלת לעֶגלה, והבבלים, שפלשו אליה דרך הים מהחוף הצפוני שלה, נמשלים לשוחטים; מחומר קורצתי = נחצבתי ונחתכתי, כלומר, אני עשוי מחומר.

2.חיבור (שבי"ל, קונקורדנציה): קריצת עין נעשית דווקא ע"י חיבור מהיר של שני העפעפים, וכן קריצת שפתיים; אכילת קרץ משמעה אכילה וכילוי של החיבור בין בני אדם, שהרי כל מטרתה של רכילות והלשנה היא להפריד בין אנשים; קרץ מצפון = חבורה של לוחמים שבאה מהצפון - כינוי לצבא הבבלי המלוכד; מחומר קורצתי = חוברתי, כלומר נבראתי מחומר; ואולי זו משמעות המילה קרציה בלשון ימינו - חרק טפיל הנדבק ומתחבר לעור.

3. רמיזה (ע"פ מלבי"ם על ירמיהו מו20): קריצת עין משמעה, פשוט, רמיזה באמצעות העין; אכילת קרץ מציינת הלשנה, כי הלשנה נעשית, בדרך-כלל, על ידי רמיזות (מצודות); קרץ מצפון = רמז לכך שהכיבוש יבוא מצפון: המצרים נהגו לנחש באמצעות העגל המקודש שלהם, ולפני הכיבוש הבבלי, בכל פעם ששילחו את העגל, הוא חזר מהצד הצפוני, כרמז לכך שהמצרים ייכבשו מצפון. (מלבי"ם); אבל את מחומר קורצתי לא הצליח מלבי"ם להסביר לפי משמעות זו.

בין כך ובין כך, קורץ עין הוא המניע את עיניו באופן הרומז ללעג ושמחה לאיד.

על הביטוי יילבט ראו בפסוק 8. כאן פירשנוהו לשם גיוון לפי המשמעות הרביעית (עקימה ופיתול), ומכאן: שפתיים יילבט הוא המניע את שפתיו באופן המבטא לעג וזלזול.

מה הקשר בין שתי צלעות הפסוק?

1. יש מפרשים שהמילים יתן עצבת מתייחסות רק לצלע הראשונה - רק קורץ עין יגרום צער לזולת, כי הוא אדם מעמיק יותר, שמעביר את המסרים שלו ברמזים דקים - הוא קורץ בעיניו והרואים מסיקים מסקנות בעצמם.

כידוע, אנשים מפנימים יותר מידע שהם מגיעים אליו בכוחות עצמם, ולכן קורץ עין ייתן עצבת - יכניס עצבות בליבותיהם של הידידים, והם יתחילו - באופן תת מודע - להתייחס אל האחר בצורה שלילית, ושמו הטוב ייפגע. לעומת זאת, האויל - השטחי - רק ידבר בשפתיו, לא ינסה להתחכם ולהעביר מסרים סמויים אלא יגלה את כל מחשבותיו, וכך לא יצליח לגרום נזק רב: "אויל ייטפש בשפתיים ויודיע מחשבתו, ולא יירא, והוסכל במעשיו מן הקורץ עין" (הרב יונה גירונדי, וכן מצודות).

- הבעיה בפירושים אלה היא, שהם לכאורה באים לתת עצות לאנשים, איך להכפיש את חבריהם בצורה יעילה ומעמיקה יותר, וזו כמובן לא מטרתו של הספר.

2. יש שפירשו, שהפסוק מדבר על אנשים שמטילים ספקות בחוקי התורה והחכמה, ומתאר שני סוגי אנשים: מי ש"קורץ עין" - פוזל בעיניו לדעות כפרניות, "ייתן עצבת" - תיכנס עצבת בליבו; ומי שהוא "אויל שפתיים" - מביע את הספיקות בפיו - גם הוא יילבט, יתעייף (ע"פ מלבי"ם).

- אולם, קשה למצוא בפסוק רמז לויכוחים באמונה או לדעות כפרניות.

3. בפסוק 8 נאמר "חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" - שם הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית והצלע השניה מציינת תכונה שלילית; לפי ההקבלה היה אפשר לחשוב, שגם בפסוק שלנו, הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית כלשהי, למשל "קורץ עין משמח את חברו וגורם לו לתת ולוותר על העצבות שלו".

- אולם הפועל "קרץ" נזכר בלשון המקרא תמיד במשמעות שלילית - רמז למזימות רעות או שמחה לאיד. ועוד: הפועל "נתן" אין משמעו "ויתר על-"; אמנם, לפעמים כדי לתת משהו למישהו צריך לוותר עליו, אולם, הפועל "נתן" מדגיש לא את הויתור אלא את הקבלה, ומכאן "יתן עצבת" הכוונה "יגרום למישהו להצטער" ולא "יוותר על צערו".

4. ולענ"ד, הפסוק מזהיר את הקוראים מפני שתי פעולות שונות שעלולות לגרום צער לזולת באותה מידה - קריצת עין ועקימת שפתיים.

הפסוק מלמד, שלא רק מעשים ודיבורים עלולים לפגוע בזולת, אלא גם תנועות-גוף בלבד; גם ברמיזה של העיניים אפשר ללעוג לאדם ולגרום לו צער רב, וגם בעקימה של השפתיים; גם קורץ עין וגם אויל שפתיים יילבט שניהם יתנו (יגרמו) צער וכאב לזולתם.

הקבלות

החשיבות של תנועות גוף, בפרט אלו המביעות בוז וזלזול, הוכחה במחקר של ג'ון גוטמן, ובו צפה החוקר במאות זוגות נשואים בזמן ויכוחים שהתחוללו ביניהם: "בוז בא לידי ביטוי לא רק במילים שמשתמשים בהן, אלא גם בנימת הקול ובהבעה כעוסה. צורתו הברורה ביותר היא, כמובן, לעג או גידוף... אבל שפת הגוף המביעה בוז מכאיבה באותה מידה, במיוחד עווית השפתיים... או גלגול עיניים... תנועת הפנים המביעה בוז היא כיווץ השריר המושך את זויות הפה לצד (בדרך כלל השמאלי) בעוד שהעיניים מתגלגלות כלפי מעלה. כאשר אחד מבני הזוג מבזיק את ההבעה הזאת, נרשמת אצל משנהו קפיצה של שתים או שלוש פעימות בדקה בדופק הלב. שיחה נסתרת זו גובה את מחירה: גוטמן גילה, שאם בעל מפגין בוז לעתים מזומנות, אשתו פגיעה יותר לבעיות בריאות, מהצטננויות ושפעות תדירות ועד זיהומים... וכן בעיות בקיבה ובמעיים. וכאשר פניה של אשה מביעים סלידה... ארבע פעמים או יותר במהלך שיחה בת חמש-עשרה דקות, זהו אות אילם, שבני הזוג עתידים, קרוב לוודאי, להיפרד בתוך ארבע שנים" (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 9, עמ' 155).

פסוק יא

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: פי צדיק הוא מקור (מעיין) הנובע חיים בעולם, כי בצדק אמרי פיו מביא חיים בעולם; אבל פי רשעים ידבר מרמה, לכסות על מחשבת החמס שבלבבו.

תרגום ויקיטקסט: פיו של הצדיק דומה למקור מים חיים, טריים ונקיים - הוא מנצל כל הזדמנות להגיד דברי חסד ואמת; ופיהם של הרשעים מכסה את העולם בחמס, קלקול והשחתה - הם מנצלים כל הזדמנות להגיד דברי נזק ושקר.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יא.

דקויות

החיים מזמנים לנו הזדמנויות רבות להגיד דברים טובים, דברים צודקים. האם נדע לנצל את ההזדמנות?

מקור חיים = מעיין מים טריים ונקיים, ש"כל השותה מנוזליו יחיה" (ר' יונה גירונדי); צדיק = העושה צדק, הנותן לכל אחד את המגיע לו; מקור חיים פי צדיק = פה המדבר דברי צדק ואמת הוא כמו מעיין נובע, הנותן חיים לכל השומעים: "כי שפתי צדיק אינם פוסקות מדברי מוסרים ודברי צדיקים, וחיים הם לשומעיהם המקשיבים לדבריהם" (רבנו יונה).

הנה כמה דוגמאות המבוססות על מקרים אמיתיים:

1. כשהוא עומד בתור, במקום לקטר על כך שהתור כל כך ארוך ולצעוק על אנשים שמנסים לעקוף, הוא פותח בשיחה מעניינת על משמעות החיים. 2. כשמתקשרים אליה להציע לה להתחבר לכבלים במבצע, היא לא מסתפקת בתשובה קצרה "לא מעוניינת", אלא מוסיפה דברי עידוד וחיזוק "תודה שטרחת להתקשר ולהציע לי, אבל אני לא רואה טלביזיה, אני מעדיפה ללכת לשיעורי תורה, רוצה להצטרף?" 3. כשהיא רואה ילדה שנפגעה, בגלל שילדה אחרת העליבה אותה, היא הולכת לילדה שנפגעה, אומרת לה שהיא חמודה כדי לנחם אותה, ואז הולכת לילדה שפגעה ומבקשת ממנה שתתנצל, ואז חוזרת לילדה שנפגעה ואומרת לה "הנה, היא ביקשה סליחה, היא באמת מצטערת", וכך משלימה בין חברותיה ומחזירה אותן לחיים (והפסוק הבא רומז לכך, (משלי י יב): "...וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה"*). 4. כשמישהו פונה אליו ומנסה להגיד לו דברי גנאי על הזולת ללא צורך, הוא עונה "סליחה, אני לא מעוניין לשמוע, על-פי התורה אסור לשמוע דברי לשון הרע".

ומצד שני - הרשע:

חמס = קלקול והשחתה; יכסה חמס = החמס שוטף ומכסה את העולם; פי רשעים יכסה חמס = דיבורם של הרשעים מכסה את העולם בקלקול והשחתה:

1. תלונות, קיטורים והאשמות; 2. צעקות ובזיונות; 3. דברי שנאה והסתה, המעוררים מריבות בין אנשים וקבוצות ומקלקלים את החברה (והפסוק הבא רומז לכך, (משלי י יב): "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים..."). 4. דברי רכילות, לשון הרע ושקרים.

"ואל תתמה שיהיה כוח כל-כך גדול אל הדיבור להמשיך טובה או רעה אל האדם! כי האדם נברא בצלמו ובדמותו של בוראו, וכשם שהבורא ית' ברא את העולם בדיבורו, כך האדם בורא את עצמו בניין של טוב או של רע כפי דיבורו" (רמ"ד ואלי).

הקבלות

הניגוד בפסוק זה הוא בין מקור מים חיים, לבין חמס, שגם הוא נמשל למשקה: משלי ד17: "כִּי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשַׁע, וְיֵין חֲמָסִים יִשְׁתּוּ"* משלי כו6: "מְקַצֶּה רַגְלַיִם, חָמָס שֹׁתֶה, שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל"*

דבריו של הצדיק הם מים הנותנים חיים לעולם, ודבריו של הרשע מכסים את העולם בשטפון של קלקול והשחתה.

פיהם של הרשעים מכסה את העולם בחמס, אך קודם-כל הוא מכסה בחמס אותם עצמם, (משלי י ו): "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק; וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס"*.

לשם גיוון פירשנו את הביטוי פי רשעים יכסה חמס באופן שונה בשני הפסוקים: בפסוק שלנו פיהם של רשעים מכסה בחמס את העולם, ובפסוק הקודם פיהם של רשעים מכסה בחמס אותם עצמם: "ואין פתרון מקרא זה דומה לפתרון העליון, והענין יורה עליהם" (רש"י, וכן דעת מקרא).

פסוק יב

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: השנאה שיש לאדם על מי, היא מעוררת מדנים לעשות מריבה ולהקפיד על דבר קל; אבל אהבת אדם לחבירו תכסה על כל דבר פשע, לבל יקפיד אף על דבר קשה.

תרגום ויקיטקסט: שנאה בין בני-אדם מעוררת כעסים ישנים שהיו רדומים בליבם, וגורמת מדנים (ריבים) ביניהם; אולם אהבה בין בני-אדם מכסה על כל הפשעים שהם עושים זה לזה, ומרדימה את הכעסים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יב.

דקויות

תעורר מדנים - איזה מדנים בדיוק?

לפי הפשט, מדנים הם ריבים בין בני אדם:

1. ריבים יְשָנים שנשכחו והם "יְשֵנים" בתת-התודעה, והשנאה מעוררת אותם ומחזירה אותם אל התודעה: "כי אין דרך האדם להתקוטט מחמת דבר קל ומועט, אך נוטר הוא בלבבו, וכאשר יזדמן עוד דבר, אז תתעורר השנאה הישנה, עד שמתחיל להתקוטט עמו, ומזכיר לו הדבר הקל" (הגר"א, וכן 'דעת מקרא', וכן כנראה הבין רש"י). ולפי זה, בצלע השניה תכסה - רמז לכיסוי בשמיכה, המרגיע את האדם וגורם לו להירדם ולישון, כמו ב(שופטים ד יח): "וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה". האהבה מרדימה את הכעסים, והשנאה מעוררת אותם מחדש.

2. ריבים חדשים, ולפי זה תעורר מדנים = תעיר את יצר המריבה שבלב האדם (מצודות, וכן הרב יונה גירונדי ומלבי"ם). כשאנשים שונאים זה את זה, הם רבים על כל דבר קטן, אבל כשהם אוהבים זה את זה, הם מוכנים לוותר ולסלוח גם על דברים גדולים.

לפי שני הפירושים הללו, פשע = פגיעה בזכויותיו של הזולת (ולא דווקא מעשה פלילי); על כל פשעים תכסה אהבה = רגשות של אהבה וקרבה בין בני אדם גורמים להם להעלים עין גם ממעשים חמורים שהזולת עשה כנגדם.

3. ועל-דרך הדרש, מדנים הם דינים בשמים. בעם ישראל ישנן קבוצות שונות וזרמים שונים, ובכל זרם ישנן נקודות חיוביות ונקודות שליליות. ישנם זרמים שמדגישים יותר את לימוד התורה, ויש שמדגישים יותר את המלאכה ותיקון העולם החומרי; יש שמצטיינים במעשי חסד, ויש שמצטיינים במעשי גבורה והגנה על המולדת; יש שדואגים יותר לאחיהם בני ישראל, יש שדואגים יותר דווקא לנכרים שבינינו, ויש שדואגים לחיות ולצמחים. כאשר יש שנאה בין הזרמים, וכל זרם מגנה את הנקודות השליליות שיש באחרים, הדבר מעורר דינים בשמים, כי ה' נוהג באותו אופן, מתייחס לנקודות השליליות שיש בעם ישראל ומחייב את עם ישראל בדין; אבל כשיש אהבה בין הזרמים, וכל זרם משתדל דווקא לשבח את הנקודות הטובות שיש באחרים, גם ה' נוהג באותו אופן, מתייחס לנקודות החיוביות שיש בעם ישראל, מכסה על פשעיהם, ומזכה אותם בדין: "אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו" (ויקרא רבה ל יב, ארבעת המינים כמשל).

משל ונמשל

1. יש שפירשו את הפסוק כמשל על היחסים בין ה' לבין עם ישראל: כשיש שנאה בין ה' לעם ישראל, ה' מקפיד גם על עוונות מהעבר הרחוק; אך כשיש אהבה בין ה' לעם ישראל, ה' מכסה ומעלים עין גם מפשעים מההווה הקרוב (רש"י, ע"פ ויקרא רבה ז א; ראו גם בני ישראל עובדים אלילים במצרים, אהבה מקפיצה).

2. וע"פ הגר"א, הפסוק הוא גם משל ליחסים בין ה' לבין האדם הפרטי: כשאדם עובר עבירות גדולות, ה' מעניש אותו וכולל בכך גם את העבירות הקטנות שעשה בעבר.

פסוק יג

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: כאשר ישאלו דבר-מה מהנבון, תמצא בתשובת אמרי-שפתיו גם חכמת השכל וגם שבט מוסר לגו (גוף) חסר לב, כי בדבריו יגנה מעשה חסר-לב ותחשב לו לשבט המייסר.

תרגום ויקיטקסט: בשפתיו של אדם נבון נמצאים דברי-חכמה, שבהם הוא מסביר ומנמק את דעתו; אולם אדם חסר-לב אינו יודע להסביר את דעתו, ולכן מכה בשבט על הגו (הגוף) כדי לכפות על שומעיו להסכים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יג.

דקויות

שבט לגו חסר לב

1. בקריאה ראשונה נראה, שהצלע השניה של הפסוק מתארת את העונש הראוי לחסר-לב, או את האופן שבו יש לחנך חסר-לב, כמו ב(משלי כו ג): "שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים"*.

- אולם, לפי פירוש זה, הניגוד בין שני חלקי הפסוק אינו ברור, שכן הצלע הראשונה מתארת תכונה של הנבון ("בשפתי נבון תמצא חכמה"), והצלע השניה מתארת את היחס החיצוני הראוי לחסר הלב.

--- ייתכן שהניגוד אינו כתוב כי הוא מובן מאליו, ויש להשלים: "בשפתיו של החסר-לב לא תמצא חכמה כי הוא לא יודע להבין מעצמו, ויותר מזה, גם כאשר מלמדים אותו הוא לא מבין, ורק על-ידי שבט וייסורים אפשר לחנך אותו" (ע"פ ר' יונה גירונדי).

2. יש אומרים שהצלע השניה של הפסוק מתייחסת גם היא לנבון, ומשמעות הפסוק היא: "בשפתי נבון תמצא חכמה, ובשפתי נבון תמצא שבט לגו חסר לב": הנבון יודע, לא רק להגיד דברי חכמה, אלא גם להוכיח ולייסר את חסרי הלב שאינם משתמשים בכוח המחשבה שלהם (מצודות, ודומה לזה הגר"א).

- אולם, כמעט כל שאר הפסוקים האחרים בפרק זה מציגים שני טיפוסים שונים, ולא שתי תכונות של אותו טיפוס.

3. יש אומרים, שהפסוק כולו מתייחס לתוכחה, ומתאר את תגובתם של אנשים שונים לתוכחה: הנבון נוהג בחכמה ומודה שחטא, וחסר-הלב אינו מודה עד שמכים אותו בשבט (רש"י).

- אולם, המילה "חכמה" אינה המילה המתאימה לתאר הודאה; לפי פירוש זה היה ראוי לכתוב "בשפתי נבון תמצא אמת" או "בשפתי נבון תמצא תודה".

4. ולענ"ד, הצלע השניה אכן מתארת תכונה של החסר-לב - הוא משתמש בשבט לגו, מכה את תלמידיו במקל, כי אין לו מספיק שכל להסביר להם את חומר הלימודים בהגיון.

נבון = היודע להסיק מסקנות, לחקור ולפתח רעיונות חדשים; חכמה = הכישרון ללמוד וללמד; בשפתי נבון תמצא חכמה = אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם ללמד טוב יותר: חלק מחומר הלימוד מבוסס על רעיונות שהוא עצמו פיתח, ולכן הוא יודע טוב יותר להסביר אותם לאחרים. ועוד: אדם היודע להסיק מסקנות יודע גם מה להגיד כדי לגרום לזולת להסיק מסקנות בעצמו. כך למשל, מורה נבון לא יגיד לתלמיד "עשה כך וכך", אלא ינחה אותו לחקור בעצמו ולהבין לבד מה לעשות.

הצלע השניה של הפסוק מתארת את הטיפוס המנוגד לנבון: לב הוא מקום המחשבות, חסר לב הוא אדם שאינו חושב, ומכאן, חסר לב הוא טיפוס מנוגד לנבון - אדם שאינו יודע להסיק מסקנות בעצמו; ושבט לגו חסר לב = אדם חסר-לב אינו יכול להסביר את דבריו בהגיון, ולכן נאלץ להשתמש בשבט לגו, כלומר, מכות וייסורים (פיסיים או נפשיים), על מנת לגרום לשומעים לקבל את דבריו.

אדם חסר לב, שאינו יודע איך לדלות מתוך ליבו משאבים רוחניים ונפשיים, אינו יודע איך להשפיע על הזולת בצורה חיובית, ואם בכל זאת ירצה להשפיע, הוא עלול לנהוג בצורה דוגמטית וכפייתית (ע"פ גליה).

פסוק יד

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: חכמים - אף את הדעת הם צופנים (מסתירים) לבל היגלות כי אם להראוים לה, בחושבם פן יהיה למוקש למי שלא יבינם על האמת; אבל פי כסיל יגיד דבר אשר המחיתה (שבירה) קרובה ומעותדה לבא בעבורו, ואינו חושש.

תרגום ויקיטקסט: אנשים חכמים נוהגים להצפין (להסתיר ולשמור) את המידע שברשותם, כך שיגיע ליעדו ולא ייפול לידי האויב; אולם פיו של האויל (השטחי) מגלה את כל הסודות והורס את חומת ההצפנה, כמו מחיתה (הריסת חומת-ההגנה) הקרובה ומגנה על העיר.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יד.

דקויות

יצפנו

בדברי המפרשים ניתן למצוא את שתי המשמעויות של השורש צפנ:

1. הסתרה: "יצפנו דעת - אף הדעת מסתירים, לבל היגלות כי אם להראויים לה, בחשבם פן יהיה למוקש למי שלא יבינם על האמת" (מצודת דוד, ודומה לזה מלבי"ם).

2. שמירה: "יצפנו דעת - ישמרוהו בליבם שלא ישכחוהו" (רש"י).

ולענ"ד יש לפרש את הפסוק על-פי שתי המשמעויות יחד: החכמים מעבירים מידע מסווג בצורה מוצפנת, וכך שומרים עליו שלא יגיע לידי האויב.

כמו שבמלחמה עם אויב חיצוני ישנם סודות בטחוניים, שנמסרים רק למעטים כדי שלא יתגלגלו לידי האויב, כך גם במלחמה הפנימית של האדם עם הרע שבתוכו, ישנם סודות שעדיף שלא יגיעו לידיעתו של יצר הרע. אם אדם יגלה שישנה דרך נוחה לעבור עבירה, הדבר עלול לחזק את יצר הרע שלו ולהכשיל אותו. לכן, המורים החכמים נזהרים ואינם מגלים "סודות צבאיים" במלחמה זו לאנשים שאינם זקוקים להם: הם מעבירים מידע בצורה מוצפנת, כך שכל אחד מהתלמידים יבין את מה שהוא צריך להבין; כך הם שומרים על המידע, שלא יחזק את ה"אויב" שבנפש.

כך מספרים על הבעל שם טוב, ששני חסידים נכנסו אליו ודיברו איתו, וכשהם יצאו התברר להם שכל אחד שמע משהו אחר ולא שמע את מה שהבעש"ט אמר לשני, והדברים שכל אחד שמע היו בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע (שמעתי מאהרן אריאל לביא).

מיהם החכמים ומיהו האויל?

1. מורים: מורים חכמים יודעים להעביר את ידיעותיהם בצורה מוצפנת, כך שכל אחד יבין מה שהוא צריך להבין; אולם מורים אוילים אינם יודעים לסווג את המידע בהתאם לרמתם של התלמידים, וכך גורמים מחיתה והרס לנפשם.

2. תלמידים: חכמים = היודעים ללמוד; חכמים יצפנו דעת = החכמים, כאשר יש להם הזדמנות ללמוד ולקבל עצות מהזולת, צופנים ומצניעים את הידע הנוכחי שלהם כדי שיהיו פנויים ללמוד דברים חדשים, וכן צופנים ושומרים היטב את הידע החדש שקיבלו. ולעומתם: ופי אויל מחיתה קרובה = האויל, כאשר מישהו מנסה ללמד אותו או לתת לו עצות, מדבר בלי הפסקה. במקום ללמוד דברים חדשים, הוא מתפאר בדברים שהוא כבר יודע; במקום להקשיב לקבל עצות שיעזרו לו להתקדם בעתיד, הוא מסביר ומתרץ מדוע לא הצליח להתקדם בעבר.

מחיתה

1. השורש חתת משמעו שבר, והמילה מְחִתָּה נזכרת פעמים רבות כניגוד של מבצר, מעוז או מושגים אחרים הקשורים לשמירה או בנין (ירמיהו יז17, תהלים פט41, משלי י15, משלי י29, משלי יג3, ישעיהו נד14). ומכאן: מחיתה = שבירת חומת-ההגנה. ובפסוקנו, בהתאם לפירוש 1 למעלה, ההצפנה מסמלת חומה של סודיות מסביב למידע המסווג, והמחיתה מסמלת את הריסת ושבירת חומת הסודיות.

2. ויש שפירשו, שהמשמעות המקורית של מחיתה היא חפיר שהמגנים חופרים מסביב לחומה, כדי להכשיל את האויבים המנסים להתקרב אליה (ע"פ "דעת מקרא" על משלי י15). ובפסוקנו: חכמים צופנים ושומרים את ידיעותיהם בליבם, המשול למבצר; ופיו של האויל הוא כמו חפירה סביב המבצר, המונעת ממנו לגשת אל המבצר וליהנות מהידיעות השמורות שם.

- אולם, על-פי הפסוקים שהובאו למעלה, שבהם מחיתה מנוגדת להגנה ובניה, מסתבר יותר שהמחיתה היא שבירת החומה, כבפירוש 1.

הקבלות

פתיחת השפתיים נמשלה למחיתה (- הריסת חומת-ההגנה) גם ב(משלי יג ג): "נֹצֵר פִּיו שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִתָּה לוֹ"*וב(משלי יח ו): "שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב, וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא; פִּי כְסִיל - מְחִתָּה לוֹ, וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ"*.

פסוק טו

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הון (ממון) העשיר הוא לו למחסה כקרית עוז (עיר מבצר); ועל העשיר בתורה ידבר; ומחיתת (שברון) הדלים בתורה היא רישם (עניותם), כי בעבור חסרון התורה יישברו מהר.

תרגום ויקיטקסט: ההון של העשיר דומה בעיניו לקריית עוז (עיר מבוצרת), המגנה עליו מכל צרה; והריש (העוני) של הדלים דומה בעיניהם למחיתה (הריסת הבית) המונעת מהם לבנות את חייהם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י טו.

דקויות

קרית עוז = עיר מבוצרת; מחיתה = שבירת חומות ההגנה.

ניתן לפרש את העושר כפשוטו או כמשל:

1. כפשוטו - עושר וביטחון: הפסוק מלמד שהעושר מגן על העשיר, והעוני שובר את הגנתו של העני. העושר מאפשר לעשיר להתעשר עוד יותר ע"י השקעות, והעוני אינו מצליח להיחלץ בעוניו כי הוא שקוע בסבך של חובות.

2. אולם, בפסוקים אחרים בתנ"ך נאמר, שהבטחון בעושר הוא רק זמני ודמיוני; ראו (משלי יח יא): "הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ"*. לפי זה, ייתכן שגם כאן:

• הון עשיר קרית עזו - ההון של העשיר הוא מבצר שמגן עליו - רק במחשבתו ודמיונו; במציאות, (משלי יא ד): "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה"*.
• מחתת דלים רישם - הדלות של העניים היא מחיתה שהורסת להם את הסיכויים להצליח בחיים - רק במחשבתם ודמיונם; במציאות כל אדם יכול לשפר את מעמדו הכלכלי, אם יתאמץ מספיק.

3. משל - עושר וחכמה: בפסוק הקודם נאמר, (משלי י יד): "חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת, וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה"*. בשני הפסוקים מופיעה המילה מחיתה, שמשמעותה המקורית היא - חפירה שחופרים כדי להפיל חומה: ההון של העשיר הוא כמו עיר מבוצרת שמגנה עליו, והריש של הדל הוא כמו חפירה שמפילה אותו.

לפי זה, ייתכן שיש כאן משל ונמשל - פסוק 15 הוא משל לפסוק 14:

• הריש (העוני) הוא משל ל- פי אויל;
• ההון של העשיר הוא משל לדעת של החכם: "הון עשיר - בתורה" (רש"י, מצודות, מלבי"ם ועוד).

נפרט:

• העני נמצא לרוב במעגל של עוני שאי אפשר לצאת ממנו: בגלל עוניו, אף אחד לא רוצה להלוות לו כסף או לעשות איתו שותפות, ולכן הוא לא מצליח לממן לעצמו לימודים או להשקיע בפתיחת עסק, ולכן הוא נאלץ לעבוד בעבודות פשוטות עם שכר נמוך, ונשאר עני. בכל פעם שהוא מנסה לבנות לעצמו "מבצר" של עושר - העוני שלו הורס את המבצר, כמו מחיתה.
• הנמשל הוא, שהאויל ( = השטחי) נמצא ב"מעגל של איוולת": בגלל שהוא אומר כל רעיון שעולה בדעתו בלי להתעמק עד הסוף, קשה לו לחזור בו ולתקן את טעויותיו, ולכן נשאר בדעה שגויה*; ועוד: אנשים מתרגלים לראות בו אדם שטחי, ואינם טורחים ללמד אותו דעת. הם אומרים "אין טעם ללמד אותו - ממילא הוא לא יבין". גם אם הוא רוצה ללמוד - הוא לא מצליח כי אנשים לא מתייחסים אליו ברצינות, וכך הוא נשאר אויל. המחיתה העיקרית שלו, שהורסת לו את הכל, הוא הפה שלו: אילו הוא היה שותק, אנשים היו חושבים שהוא חכם, ומלמדים אותו דעת, ואז היה מצליח להיחלץ ממצבו, (משלי יז כח): "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב, אֹטֵם שְׂפָתָיו - נָבוֹן"*.

ואפשר לפרש עוד, ש:

• במשל - "הון עשיר קרית עוזו" - העשיר מעדיף לשמור את העושר שלו במבצר, ולא להלוות אותו לעניים, כי בגלל עוניים יש סיכוי רב שלא יוכלו להחזיר. ולכן "מחיתת דלים - רישם".
• ובנמשל - "חכמים יצפנו דעת" - חכמים מעדיפים לצפון ולהסתיר את הדעת שלהם מפני האויל, ולכן "פי אויל - מחיתה קרובה".

גם רס"ג קישר בין הפסוקים: "לשני פסוקים אלו שני עניינים: האחד - שהחכם ראוי לו לנצור את ידיעותיו ולשמרן כמו ששומר העשיר את רכושו, ולפי שאם לא ישמרהו יהיה כעני בלי רכוש. והשני - שהחכמה דרכה לשגב את בעליה ולהגן עליו כמו שמגן הממון ומשגב את בעליו, ואף יותר ממנו." (רס"ג על הפסוק; ראו הנבחר באמונות ובדעות, הקדמה פרק ד, הערה 98).

פסוק טז

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: פעולת (מעשה) הצדיק הוא סיבה לחיים; אבל תבואת (פרי מעשה) הרשע היא סיבה לחטאת (להחסיר) ימי חייו.

תרגום ויקיטקסט: כל פעולה שעושה הצדיק נועדה למטרה טובה, להרבות חיים בעולם; אולם כאשר התבואה (תוצאת הפעולה) מגיעה לידי אדם רשע, הוא משתמש בה לחטאת בהתאם לאינטרסים הפרטיים שלו ובניגוד לכוונה המקורית.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י טז.

דקויות

הכוונה והתוצאה

פעולה היא תחילת המעשה, ותבואה היא סיומו ותוצאתו; כך גם בעולם החקלאות - פעולה היא החרישה, הזריעה והקצירה, ותבואה היא התוצאה שמביאים הביתה.

אדם צדיק עושה פעולה במטרה להוסיף חיים, טוב וצדק בחברה, אך הרשע לוקח את התבואה, התוצאה מפעולתו של הצדיק, ומשתמש בה לחטאת (= חיסרון), בניגוד לכוונה המקורית.

כך פירש רש"י את פסוקנו, והביא דוגמה מבית המקדש: "שלמה עשה פעולת המקדש לחייהם של ישראל לכפרתן... ותבואתו של מנשה, שהכניס בו הסמל, היא היתה לחטאת" (רש"י בשם מדרש אגדה). הצדיק בנה את בית המקדש כמקום להתעלות מעל חיי החומר והתדבקות באינסוף, אבל הרשע הפך את בית המקדש ל"מאורת פריצים" (ירמיהו ז), מקום שבו מנקים את המצפון לאחר ביצוע פשעים חמורים.

כמו המקדש, כך גם כל רעיון לתיקון החברה, גם הרעיון הצודק והנשגב ביותר, עלול להיות מנוצל על-ידי רשעים לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם. הנה כמה דוגמאות דמיוניות לחלוטין, אבל אפשריות:

א. הצדיק מחוקק חוק לשמירה על בריאות הציבור ואיכות הסביבה, למשל, חוק שמחייב מפעלים להתקין מסנן נגד זיהום; הרשע - שהוא בעל מפעל למסננים - מפעיל לוביסטים שדואגים לכך, שהתקנות יגדירו במדוייק את סוג המסנן המותר להתקנה, ו"במקרה" רק המסננים של אותו רשע עומדים בתקן, וכך הוא מתעשר והמתחרים פושטים רגל.

ב. הצדיק מחוקק חוק לשמירה על זכויות העובדים, למשל, חוק שכר מינימום; הרשע משחד פקידים במשרד העבודה והרווחה, כך שיאכפו את החוק בקפדנות רבה, אבל רק על המתחרים שלו.

ג. הצדיק רוצה לעודד אנשים לחסוך כסף לעת זקנה; הרשע משכנע אותו לחוקק חוקים שיעודדו אנשים לחסוך כסף דווקא בקרנות מאד מסויימות, ששייכות למשפחות של בעלי ההון.

ד. הצדיק מחליט להפריט מפעל ממשלתי כדי להקטין את הריכוזיות במשק; הרשע מבטיח לפקידים במשרד האוצר, שאם המפעל יימכר לו במחיר מוזל, הוא ייתן להם משרה מכובדת אחרי שיפרשו מתפקידם. הוא זוכה במכרז והציבור מפסיד.

ה. הצדיק מלמד שצריך לבטוח בה', ולהאמין שכל מה שקורה לאדם הוא ביד ה'; הרשע פוגע באנשים תמימים ועושק אותם, וכשהם מנסים למחות ולתבוע את מה שמגיע להם, הוא אומר להם שאין טעם להתלונן כי "הכל מה'".

ו. הצדיק מלמד שצריך לשמוע בקול חכמים ולקבל את ברכתם; הרשע מתחזה לרב, מקבל שליטה והשפעה על מספר גדול של אנשים, וגובה כסף מאנשים שבאים לבקש את ברכתו. או: הרשע לוקח אדם תמים שנראה כמו רב, מפיץ סיפורים על כך שהוא "רב גדול וצדיק", וממנה את עצמו ל"משרת בקודש" של אותו "רב", המחליט איזה שאלות להעביר לרב ואיזה תשובות להעביר מהרב אל הציבור, וכך מקבל כוח ושליטה על האנשים שבאים להתייעץ עם הרב.

ז. רעיון דומה נמצא בכתבי האדמו"ר מגור: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית-המדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה. ואחר כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה" (ראיתי באתר אדרבה).

פירושים נוספים

הפסוק מדבר במושגים מאד כלליים - פעולה, חיים, תבואה, חטאת. אילו מסקנות פרטיות ניתן להסיק ממושגים כלליים אלה?

1. לעשות פעולות שמרבות את החיים ולהיזהר מפעולות שמקצרות את החיים: "מעשה הצדיק הוא סיבה לחיים, אבל פרי מעשה הרשע הוא סיבה להחסיר ימי חייו" (מצודת דוד). יש כאן גם רמז שמידת השכר מרובה ממידת העונש - ה' נותן שכר לצדיק גם על מעשים טובים ללא תוצאות, אבל שופט את הרשע רק על מעשים רעים שיש להם פרי (תוצאות רעות).

2. לשים לב לאמצעים ולא רק למטרות. פעולה היא האמצעי ותבואה היא המטרה (שהרי המטרה של כל פעולה שעושים בשדה היא התבואה שקוצרים בסוף): "הצדיק... גם האמצעיים שעוסק בהם להכין את התכלית הם לחיים, וכל-שכן התכלית... והרשע... גם התבואה הנגמרת, שהיא תכלית מעשהו, הוא לחטאת וחיסרון, והוא תכלית כוזב" (מלבי"ם, ודומה לזה פירש הגאון מווילנה). כלומר, כדי להיות צדיק, צריך גם לפעול למען מטרה טובה המרבה חיים בעולם, וגם לעשות זאת באמצעים כשרים השומרים על החיים.

3. להעשיר את הצדיקים ולא את הרשעים. בהמשך לפסוק הקודם, שתיאר את העשיר והעני החושבים שהעושר והעוני הם הדבר החשוב ביותר בחיים, הפסוק שלנו מלמד שהדבר החשוב ביותר הוא איך משתמשים בכסף, כי "צדיק... כל מה שיפעל, אם במצוות, אם ביגיע כפיו להרויח ממונו, ואם מעט ואם הרבה, כל פעולתו לחיים, כי יגיעו בממון למען לא ישלח בעוולתה ידו, ולמען שיכבד את ה' מהונו, ולמען יוכל לייחד נפשו למלאכת שמיים, ויעזור לנשא יראי ה'... רשע... צבירת ההון ותוספת הממון... גם כי לא יקבצנו מן הגזל... הכל לחטאת ולמכשול עוון, וכל תוספת ריווחו למען ספות חטאת, כי יעזור ברשעו, וישלוט לחזק ידי מרעים כמוהו, ותשיג ידו למלאות תאוותו ברשעו ובחטאים, ולתת חתיתו ולהשתרר על הצדיקים... ויוסיף בהון גאווה וגודל לבב... וישים כסלו בהונו ומבטח בקניינו ולא בקונו..." (ר' יונה גירונדי).

4. ועל-דרך הדרש, הפסוק מדבר על תבואת הבטן - ילדים ונכדים, וממליץ לאדם לתת את תבואתו למחנכים צדיקים: "פעולת צדיק לחיים... זה אליפז שגדל בחיקו של יצחק. ותבואת רשע לחטאת זה עמלק שגדל בחיקו של עשו" (רבי תנחום, דברים רבה, פרשת ואתחנן).

5. וכפי שפירשנו למעלה (ע"פ רש"י), הפסוק מלמד להיזהר מרשעים המנצלים לרעה את פעולת הצדיקים.

פסוק יז

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: שמירת המוסר הוא אורח לחיים; ועוזב תוכחת הוא תועה מאורח חיים.

תרגום ויקיטקסט: השומר על מוסר, ומקפיד לקבל ביקורת, יילך בדרך הנכונה לחיים; אולם העוזב את התוכחת, ואינו מקבל ביקורת, מתעה את עצמו מהדרך הנכונה לחיים.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יז.

דקויות

לחיים

המילה לחיים מקשרת את פסוקנו לפסוק הקודם: כדי שהצדיק יוכל להמשיך ולפעול בדרך הנכונה, אורח לחיים, הוא צריך לשמור מוסר, כלומר, לשמוע ולהתייחס ברצינות לדברי ביקורת, גם כשהם קשים ומייסרים (מוסר = ביקורת נוקבת ומייסרת). אולם אם יעזוב תוכחת ולא ישמע ביקורת, הרשע עלול להשתלט על פעולותיו ולהשתמש בהן לחטאת.

למה לא נאמר תועה (בעצמו) אלא מתעה (את אחרים)?

1. "מתעה את היצר הטוב ומכריחו לילך בדרכי מיתה כנגד רצונו, כי הוא בא משורש החיים וחפץ להתקיים בדרכי חיים... וכשם שהצדיק השומר את התורה מחזיר את הרע לטוב ושכרו גדול, כך הרשע העוזב את התורה מחזיר את הטוב לרע ועונשו גדול" (רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. "מתעה את אחרים, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולומדים יותר מן הרעים ממה שלומדים מן הטובים, ונמצא שחוטא אחד מעמיד כמה חוטאים אחרים שלומדים ממעשיו, והוא נענש על כולם" (רמ"ד ואלי פירוש שני).

פסוק יח

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: המכסה השנאה בלב ואינה עוזבה - גורם עוד עבירה, לדבר שפתי שקר להראות עצמו כאוהב; ומי שאינו מכסה השנאה, ומראה כעסו להוציא לעז על חבירו שיהיו אנשים דובבים (מספרים) בו - הלא לכסיל יחשב, כי הכל יאמרו 'כל הפוסל במומו פוסל'.

תרגום ויקיטקסט: המכסה את שנאתו לזולת בשפתי שקר (משקר ואומר שהוא אוהב אותו), וכן המגלה את שנאתו לזולת ומוציא את דיבתו ברבים, כל אחד מהם הוא כסיל -

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יח.

דקויות

מה הקשר בין מכסה שנאה לבין מוציא דיבה?

1. אלה שני קצוות - שתיקה מוחלטת (מכסה שנאה) ודיבור מוגזם (מוציא דיבה). מטרת הפסוק היא לגנות את שני הקצוות: אסור לשמור ולכסות את השנאה בלב, אך אסור להוציא דיבה על האדם ששונאים. במשתמע, הפסוק מכוון אותנו לדרך האמצע: להוכיח את הזולת באופן אישי, בשיחה פרטית: """והנה, הראוי על השונא, להודיע מחשבת השנאה, ולא מחשבת הדיבה" (ר' יונה גירונדי). לפי זה הפסוק דומה לפסוקים נוספים המתארים את שביל הזהב בין קצוות.

2. אלה שני שלבים בתהליך נפשי שעובר על אדם אחד - הוא מדחיק את השנאה שבליבו ומכסה אותה בשפתי שקר וחנופה, הלב שלו מתמלא ברעל נפשי ובסופו של דבר הוא מוציא אותו החוצה בצורת דיבה. המשמעות המעשית היא שיש לשמור על נקיות נפשית, לפרוק את רגשות השנאה בצורה מבוקרת כדי להגיע לפיוס (ע"פ גליה).

רמז לפירוש זה נמצא בתורת הסוד: "מילת דיבה... עולה י"א, לרמוז אל י"א דרגין דמסאבותא, שמוציא דיבה מוציאם ממקומם ובאים לשרות עליו" (רמ"ד ואלי). 11 הדרגות הטמאות רומזות ל-11 סוגי רגשות שליליים המצטברים בלב ומכסים אותו בקליפות, עד שהם מתפרצים ויוצאים החוצה בצורת דִּבָּה.

פסוק יט

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: במרבית הדברים - לא יחדל מהם דבר פשע, כי אי אפשר להזהר בכולם על כי מרובים המה; וחושך (מונע) אמרי שפתיו מכל וכל - הוא משכיל.

תרגום ויקיטקסט: - ברוב דיבורים שהאדם מדבר על שונאו לא יחדל פשע, כי בהכרח יפשע באחד מן השניים, או בשקר או בדיבה; רק החוסך (מונע) דיבורים מיותרים משפתיו, שותק ואינו מדבר על שונאו, משכיל (מצליח) לשמור על נקיות למרות השנאה.

/ בריבוי של דברי-ביקורת לא ישתכנע השומע לחדול מפשעיו; דווקא החוסך בדברי שפתיו, ומותח ביקורת בקיצור, מצליח להשכיל את השומע ולשכנעו.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י יט.

דקויות

ברוב דברים לא יחדל פשע - מי הפושע כאן?

1. המדבר: מי שמדבר הרבה, לא יצליח לחדול מעשיית פשע. ישנם פשעים רבים שקשורים לדיבור - שקר, רכילות, חנופה ועוד; ומי שמדבר הרבה, בוודאי ייכשל באחד מהם, וכדברי חז"ל "כל המרבה דברים מביא חטא" (רש"י, מצודות, רלב"ג). הפסוק מכוון בעיקר לא/נשים שמדברים "סתם", כדי למלא את החלל, כדי שלא תהיה שתיקה באויר. ספר משלי (ומסכת אבות) מתנגדים לגישה זו, ומלמדים שיש לדבר רק כשיש משהו חשוב להגיד, כי "סתם" דיבורים באויר עלולים להיגרר לפגיעה בזולת. לפי זה, הפסוק ממשיך את הפסוק הקודם, שתיאר שני סוגים של חטאים הקשורים לדיבור - שקר והוצאת דיבה. לכן חכמי ההלכה הרחיבו את איסור לשון הרע, ואסרו להרבות אפילו בדברי שבח, הנקראים "אבק לשון הרע", "כדי שלא יעבור מן השבח אל הגנאי ברוב דבריו" (רמ"ד ואלי). ובימינו ישנם עיתונאים המתפרנסים מזיהוי פליטות-פה של אנשים מפורסמים והוצאתן מהקשרן; עיתונאים אלה נרמזים בתורת הסוד: "כי כן דרכם של הכוחות החיצונים, שאורבים תמיד אל היתר... ולכן קופצים לארוב ולהתאחז אפילו בריבוי של הדיבור, והאחיזה שלהם היא שגורמת להחטיא אפילו האנשים הכשרים. ונמצא שאין טוב לאדם אלא למנוע את עצמו מלהיות דברן" (רמ"ד ואלי).

2. השומע: מי שמדבר הרבה מדי דברי תוכחה וביקורת, לא יצליח למנוע את הזולת מפשעיו. הפסוק הקודם דיבר על היחס הנכון לאנשים שאנו כועסים עליהם, (משלי י יח): "מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר, וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל" - כשנקלעים לשיחה על אדם ששונאים, אסור לכסות את השנאה בדברי שקר, אבל גם אסור להוציא את דיבתו ברבים, אלא יש למתוח עליו ביקורת בשיחה פרטית*. הפסוק שלנו ממשיך באותו נושא ומלמד, שגם כאשר מותחים ביקורת באופן אישי ופרטי, אין להרבות בדברים, כי: ברוב דברים לא יחדל פשע - ריבוי הדיבורים לא יגרום לשומע להפסיק את הפשעים ש(לדעתנו) הוא עושה; דיבור מרובה עלול לגרום לשומע להתעייף ו"להיסתם", כך שלא יוכל לשמוע אותנו כלל. ולכן, עצתו של החכם היא: וחושך שפתיו משכיל - מי שחוסך (=מונע) את שפתיו מלדבר, ואומר רק את המינימום ההכרחי, הוא ישכיל (=יצליח) להשפיע לטובה על רעהו ולהעביר לו קצת מהשכל שלו. עדיף למתוח ביקורת על נושא אחד בלבד בכל שיחה, ולהשאיר את שאר הנושאים לשיחה אחרת.

3. השפתיים, המורדות בבעליהן ומשחררות "פליטת פה": מי שמדבר הרבה, לא יצליח להימנע מפליטת-פה שתביך אותו. פשע של שפתיים נזכר גם ב(משלי יב יג): "בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק"*.

פסוק כ

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: לשון צדיק המוכיח לבני אדם הוא ככסף נבחר; אבל לב הרשעים הוא קטן כשיעור היותר מעט, רוצה לומר: אין להם לב להבין כי-אם מעט מזעיר.

תרגום ויקיטקסט: כמו כסף נבחר (נקי ומזוקק) כך היא לשון הדיבור של הצדיק, החושב ובודק היטב כל משפט שיוצא מפיו; אולם הלב (מקום המחשבות) של הרשעים כמעט שאינו פועל, והם מדברים דברים רעים בלי לחשוב.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כ.

דקויות

כסף נבחר לשון צדיק

1. דבריו של הצדיק נקיים מניבול-פה, כלומר, הצדיק מקפיד לא רק על תוכן הדברים, אלא גם על המילים, שלא להגיד מילים רעות (הרב יונה גירונדי, שערי תשובה ג ר..).

2. כסף = משל לתוכחות ודברי-מוסר; כסף נבחר = תוכחות שכולם בוחרים בהן ורוצים לשמוע אותן, כי הן נאמרות בצורה נעימה ובתוספת מחמאות (ראו מחמאות לפני ביקורת). ולב רשעים כמעט = הרשעים, גם כשהם שומעים את תוכחותיו של הצדיק, אינם מושפעים מהן לאורך זמן, אלא רק לזמן מועט (ע"פ הגאון מווילנה ומצודת דוד).

"על עדו הנביא נאמר, שקרא על המזבח בבית אל, וירבעם - אע"פ שיבשה ידו לא קבל תוכחה, שנאמר "חל נא את פני ה' אלהיך וגו'" (מלכים א יג), ולא אלהי, ואומר "ותשב ידו כבראשונה" (שם), עובד ומקטיר לעבודת גלולים, ואף בסוף כן" .

3. כסף - משל לתיקון המידות: כמו שאדם המתעסק בכספים צריך להיות מאד זהיר ומדוייק, כך גם אדם המתקן את מידותיו:

"מי שנושה בחברו, ובא לשלם לו כסף במשקל - אם אינו מכיר באמיתת המשקל וצדק המאזנים, או מכיר הכל אך שאינו בקי בבחינת הכסף – זה האיש קרוב להיות ניזק בעניין המשקל והכסף, כי לפעמים ימאן בכסף ויקח הסיגים, גם יקח פחות ממשקל הראוי לו, כי שמא יקח משקל הקל או ישים הכסף בכף הכבד שבמאזנים – מכל אלו יבוא לידי טעות. או אפילו אם הוא בקי בכסף ובמשקל, אם אינו מסתכל בו כראוי, אפשר שיתערב בכספו סיגים. אבל אם הוא בקי בכל, במשקל ובכסף, ומסתכל בו כראוי – אז הוא משתלם כראוי כסף נקי ושלם במשקל."

"לכן דימה לשון צדיק לכסף נבחר, כי הצדיק צריך להכיר הטוב והרע וכל המידות, וצריך להסתכל ולהתבונן בהן כראוי, ולהיות טורח בגופו ובחכמתו לעזוב הטיפשות ולאחוז בתבונה, ולהסיר תערובות הסיגים ממנו, ואז תהיה נשמתו צרופה ומזוקקה לאלהים, כדכתיב הגו סיגים מכסף, ויצא לצרף כלי; פירוש: כשיסירו הסיגים, אז יהיה הכלי צרוף." (אורחות צדיקים, הקדמה)

4. וכן לגבי מחקר באמונה: "וכבר דימה הכתוב הרצאת דברי הצדק כהרצאת המעות, באומרו: כסף נבחר לשון צדיק, לב רשעים כמעט: עשה את אשר ידיעתם מעטה במלאכת החליפין, או חסרי הסבלנות, רשעים, מפני שהם עושים עוול לאמת, כאומרו: לב רשעים כמעט; ועשה את הבקיאים בכך צדיקים, בגלל ידיעתם וסבלנותם, כמו שהקדים: כסף נבחר לשון צדיק. ולא ישתבחו החכמים ויסורו מהם הספקות, כי אם בסבלנותם בהתעמקות בחלקי המלאכה, אחרי ידיעתם אותה..." (רס"ג, האמונות והדעות הקדמה).

5. צדיק מתייחס גם לה', "צדיקו של עולם", שכתב את התורה בקיצור, כל מילה בה חשובה ויקרה כמו כסף מזוקק, (תהלים יב ז): "אִמֲרוֹת ה' אִמֲרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (ע"פ רמ"ד ואלי, וכן נראה בילקוט שמעוני סוף פרשת תצוה).

למה רק כמעט?

1. בלשון ימינו, כשאומרים "א כמעט ב" מתכוונים: א דומה מאד ל-ב. משמעות זו קיימת בלשון המקרא, אולם בפסוקנו קשה להכניס אותה כי חסרה מילה אחרי "כמעט", ואולי יש להשלים: "לב רשעים כמעט שאינו פועל".

2. לכן נראה שהמשמעות כאן, כמו ברוב המקרא, היא כמעט = כמו מעט, דומה לדבר מועט וחסר-ערך (מצודות, ודומה לזה מלבי"ם).

הקבלות

הפסוק מנגיד בין צדיק לרשעים, אולם הוא מתייחס ללשון של הצדיק וללב של הרשעים; לכאורה היה מתאים יותר להשוות בין לשון הצדיק ללשון הרשעים, או בין לב הצדיק ללב הרשעים!

התשובה נמצאת ב(משלי טו כח): "לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת; וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת": פסוק זה מתייחס ללב של הצדיק ולפה של הרשעים*, והוא משלים את הפסוק שלנו.

בנוסף, בפסוק שלנו בפרק י נזכר כסף ובפסוק המקביל בפרק טו נזכר הפועל הגה; שתי מילים אלה קשורות זו לזו, כמו שרואים ב(משלי כה ד): "הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף, וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי"*. הפועל הגה משמעו "הסיר", ובמיוחד - הסיר סיגים מכסף על-מנת לנקות אותו ולטהרו.

יש להבין את שלושת הפסוקים יחד:

• הלב (= מקום המחשבות) של הצדיק יהגה (יסיר) את הסיגים, את המחשבות הרעות שעולות על דעתו של הצדיק, לפני שהוא יבוא לענות ולהגיד אותן ברבים, ולכן לשונו היא כסף נבחר, נקי וללא סיגים: הצדיק מדבר באופן ענייני, בלי עלבונות אישיים וכינויי-גנאי.
• אבל אצל הרשעים, לב רשעים כמעט - הלב שלהם מועט, כמעט שאין להם לב. כלומר, הכוח הנפשי, שאמור לסנן את המחשבות, כמעט שאינו פועל אצלם. ולכן ופי רשעים יביע רעות - הפה שלהם מביע (= מוציא בלי מעצור כמו מעיין נובע) דיבורים רעים (מצודות).

לא כל מה שחושבים צריך להגיד; יש להשתמש במוח כדי לסנן היטב את המחשבות, לפני שאומרים אותן, כך שלא ייצא מהפה שום דיבור רע.

פסוק כא

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הצדיק - רבים אוכלים מפרי שפתיו, כי יורה להם הדרך אשר ילכו בה לטוב להם; אבל האוילים, אשר לא שמעו אליו - ימותו בעבור חסרון לבם, שלא בחנו דבריו.

תרגום ויקיטקסט: שפתי צדיק, הנותן לכל אחד את המגיע לו, יצליחו לרעות ולהנהיג אנשים רבים, שילכו אחריו מתוך הכרה בצדקתו; אולם האוילים (השטחיים), שאינם דואגים לצרכיהם של הרבים, לא יצליחו להשפיע על ליבם של הרבים, וימותו בחסר-לב וללא תומכים.

/ דברי שפתיו של הצדיק רועים (מדריכים) אנשים רבים להתנהג בדרך הצדק; אולם האוילים מתייחסים אל הצדיק בצורה שטחית, חסר להם הרצון לקחת את דבריו ללב, הם רק רוצים לקבל ממנו ברכות וקמיעות, ולכן נשארים חסרי-לב והבנה עד יום מותם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כא.

דקויות

שפתי צדיק ירעו רבים

רועה הוא כינוי למנהיג, והפסוק מלמד שרק הצדיק - הנותן לכל אחד את המגיע לו - ראוי להגיע להנהגת הציבור, מבחינה חומרית או רוחנית:

1. הנהגה חומרית: "[הצדיקים] מנהיגים ויועצים רבים בדרך טובה, ויכלכלו אותם כמו הרועה שירעה את הצאן" (ר' יונה גירונדי). צדיק בלשון המקרא הוא איש המעשה, איש שעושה צֶדֶק בפועל, נותן לכל אדם ובעל-חיים את המגיע לו, (משלי יב י): "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ"*. כאשר הצדיק נואם ומדבר בשפתיו, דבריו ינהיגו וירעו אנשים רבים, מסוגים וזרמים שונים, שיסכימו ללכת אחריו, כי יראו שהוא דואג להם - הוא דואג שכל אחד ואחד יקבל את המגיע לו.

לעומת זאת, אויל בלשון המקרא הוא שטחי; בפסוקים קודמים נאמר שהאויל אינו אוהב לעשות דברים - הוא מעדיף להסתפק ב"מס שפתיים", דיבורים בלבד, (משלי י ח): "וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט"*. כאשר אדם כזה מנסה להנהיג אחרים ולהשפיע על ליבם (מחשבותיהם), הוא לא יצליח; האנשים, הרואים שהוא לא עושה שום דבר, לא ילכו אחריו; הוא לא יצליח "להתנחל בלבבות", ויישאר חסר לב, כלומר, במיעוט של לבבות שתומכים בו, עד יום מותו.

2. הנהגה רוחנית: "הצדיק הוא מדריך בדיבורו לרבים - לגדולים... אפילו לתלמידי חכמים... מפני שהם מבינים דבריו שהם טובים, לכן הם רצים אחריו שיהא מדריכם" (הגאון מווילנה, וכן מצודות). דבריו שפתיו של הצדיק יכולים לסייע לאנשים רבים. כמו רועה, המביא את הצאן אל האחו, כך גם הצדיק, בדברי שפתיו, נותן לתלמידיו עצות צודקות, כך שיוכלו להתקדם ולהיות אנשים טובים יותר. אבל יש אנשים שאינם מבינים אותו: התלמידים האוילים אינם לוקחים אל ליבם את דברי האמת והצדק של הצדיק, הם באים רק לקבל ממנו ברכה או קמיע שיאפשרו להם להצליח בלי להתאמץ... ולכן ליבם נשאר חסר עד יום מותם (ע"פ גליה).

ואוילים בחסר-לב ימותו

הפירוש המקובל הוא ש"חסר לב" הוא תכונה של האויל - האויל הוא חסר לב כי אינו מסוגל לחשוב, ונשאר חסר לב עד יום מותו (כי איננו שומע בקול הצדיק). אולם:

• "אויל" ו"חסר לב" הם שני טיפוסים שונים - חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב*, ואויל דווקא כן מסוגל לחשוב, רק שהוא חושב בשטחיות.
• בפסוק שלנו, בניגוד לשאר הפסוקים, הביטוי "חסר לב" אינו שם עצם אלא תואר הפועל.

לכן מסתבר שהכוונה כאן אינה לתכונת-אופי אלא לתיאור מצב:

1. הביטוי חסר לב מנוגד לביטוי רבים בתחילת הפסוק - בניגוד לצדיק, הרועה ומנהיג אנשים רבים, האוילים מסוגלים להנהיג רק מיעוט קטן, תמיד חסרים להם לבבות שיבואו אחריהם, וגם כשימותו יישארו במצב זה של "חסר לב".

2. הביטוי חסר לב מנוגד לביטוי ירעו בתחילת הפסוק - בניגוד לרוב האנשים, המקבלים מהצדיק עצות טובות, האוילים מתייחסים לצדיק בשטחיות ליבם נשאר חסר עד יום מותם.

הקבלות

יוסף הצדיק, שהיה גם רועה, דאג לצרכיהם החומריים של המצרים, ולכן זכה להתמנות למנהיגם, והנהיג אותם בשפתיו, (בראשית מא מ): "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי" (ע"פ רמ"ד ואלי).

מצד שני, הנביא זכריה תיאר רועה אויל, המנהיג את הצאן באופן שטחי ואינו דואג לצרכיהם החומריים, (זכריה יא טו): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי 'עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי. כִּי הִנֵּה, אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ, הַנִּכְחָדוֹת לֹא יִפְקֹד, הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ, וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא, הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל, וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל, וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק'". ראו: רעיית צאן כמשל להנהגה.

פסוק נוסף בספר משלי מלמד, שרק מי שדואג להרוות את צרכיהם החמריים של האזרחים, יוכל להורות וללמד אותם עניינים רוחניים, (משלי יא כה): "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא"*.

פסוק כב

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הברכה שנותן ה' היא מעשׁרת את האדם, ועם הברכה ההוא לא יצטרך להוסיף עוד עצבון ויגיעה להרבות הון, כי יהיה די לו בהברכה הבאה.

תרגום ויקיטקסט: הברכה שה' מברך את האדם, רק היא תקבע כמה יהיה עשיר; ושום עצב (עצבנות ורוגז) לא יוסיף לעושרו.

/ הברכה שהאדם מברך את ה' על הצלחתו, היא תאפשר לו להיות עשיר ולא להוסיף לעושרו עצב (עבודת אלילים).

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כב.

הקבלות

1. מקובל לפרש: ברכת ה' = ברכה שה' מברך את האדם, עצב = עבודה ויגיעה: "ברכה שנותן ה' היא מעשרת את האדם, ועם הברכה ההוא לא יצטרך להוסיף עוד עצבון ויגיעה להרבות הון, כי יהיה די לו בהברכה הבאה" (מצודת דוד). כמו יצחק אבינו, שהתעשר בזכות ברכת ה', (בראשית כו יב): "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (ע"פ מבוא דעת מקרא).

- אולם, על-פי פסוקים אחרים, כדי להתעשר צריך להיות חרוץ, למשל (משלי י ד): "יד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר"*. גם יצחק לא הסתפק בברכת ה', אלא גם עבד, זרע וחפר בארות. אם כך, מי שרוצה להתעשר, צריך לא רק לסמוך רק על ברכת ה', אלא גם לעבוד ולהתייגע, בניגוד לחצי השני של הפסוק "ולא יוסיף עצב עמה"!

2. יש שפירשו עצב = צער וייסורים: "אם קניין נכסיו הוא מברכת ה' - היא מעשרת אותו, וגם נותנת לו נחת רוח בעושרו, שלא יקבל עצב עמה. אבל העשירות שאינה מצד ברכת ה', שבאה לו על-ידי שעבר על רצון ה', נותנים לו ביחד עם עושרו גם עצב, שכל מה שיגדל עושרו - יתווסף גם העיצבון עמו, כגון מחלות ר"ל, או צער בנים, או שבאים עליו לסטים ובוזזין אותו, עד שאינו מקבל שום נחת רוח מעושרו" (החפץ חיים, קונטרס נפוצות ישראל פרק ג, ודומה לזה: נדחי ישראל חתימה, שם עולם א ו, רמ"ד ואלי).

- אולם, לפי דברי החכם ב(משלי ל ח): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי: רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי, וְאָמַרְתִּי 'מִי ה'?' וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי, וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי"; העושר אינו דבר רצוי, ועלול להרחיק את האדם מה'. אם כך, מדוע נאמר ברכת ה' היא תעשיר - מדוע ה' מברך את האדם בדבר שאינו רצוי? (ראו תשובות שונות לשאלה זו).

3. אפשר לפרש: עצב = עצבנות ורוגז. הפסוק פונה לאנשים המתעצבנים על כך שהפסידו כסף, ואומר להם: אין טעם להתעצבן, העצבים לא יוסיפו לכם שום דבר, רק ברכת ה' היא תעשיר אתכם (ודומה לזה פירש ר' יונה גירונדי).

4. אפשר לפרש את הפסוק בעזרת הקבלה ל(דברים ח ז): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְהָיָה, אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם - הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן...":

משה מזהיר את בני-ישראל, שהם עומדים להגיע אל ארץ טובה ולהיות עשירים, והם עלולים לשכוח את ה' ולחשוב שהעושר בא להם בכוחם בלבד, להשתחוות לאלילים מעשי ידיהם, ולאבד מהארץ; לכן הוא ממליץ להם, לברך את ה' על הארץ הטובה שנתן להם (זה המקור למצווה לברך ברכת המזון). הברכה הזאת תזכיר להם את ה', וכך לא יגיעו לעבודת אלילים.

הפסוק שלנו בספר משלי מקביל מבחינה לשונית ועניינית לקטע מספר דברים, וייתכן שיש לפרש אותו בהתאם להקבלה זו:

• הברכה שנזכרה בחצי הראשון של הפסוק - ברכת ה' - אינה ברכה שה' מברך את האדם שיהיה עשיר, אלא ברכה שהאדם מברך את ה' על כך שנתן לו עושר, כמו בספר דברים;
• והעצב שנזכר בחצי השני - ולא יוסיף עצב - אינו מילה נרדפת לצער, אלא מילה נרדפת לאלילים מעשה ידי אדם, כמו האלילים שנזכרו בספר דברים (עצב במשמעות של עבודת אלילים נזכר בשמואל א לא9: "לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם", שמואל ב ה21: "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם, וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו", ישעיהו מו1: "כָּרַע בֵּל, קֹרֵס נְבוֹ; הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה", ועוד).

הפסוק אינו בא ללמד איך להתעשר - הוא בא ללמד איך להתמודד עם העושר. הפסוק מלמד, שאדם שמתעשר צריך לברך את ה', כדי שלא ישכח את ה' ולא יהפוך לעובד אלילים: הברכה שאדם מברך את ה' על כל דבר שה' נותן לו, תעזור לו להיות עשיר באופן שלא יוסיף לעושרו עבודה של עצב = אליל; ובפרט, שלא יהפוך את עצמו ואת רכושו לאליל.

גם הנביא ישעיהו קישר בין עושר לבין עבודת אלילים, (ישעיהו ב ז): "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו".

פסוק כג

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: כמו השחוק הוא דבר נקל, כן נקל לכסיל לעשות זימה; וכמו-כן נקל לאיש תבונה לעשות דבר חכמה.

תרגום ויקיטקסט: כמו שחוק, הנובע מאיתנו באופן ספונטני ובלא תיכנון, כך נובעת עשיית מעשי זימה מאדם כסיל, וכך נובעת החכמה מאיש תבונה.

/ כשהכסיל רוצה לשחק ולהשתעשע, הוא משחק בעשיית זימה ותועבה; אולם כשאיש-תבונה רוצה לשחק ולהשתעשע, הוא משחק בחכמה וחשיבה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כג.

דקויות

מהו שׂחוֹק ומהו כשׂחוֹק?

1. לפי רוב המפרשים, שחוק = צחוק, משל לדבר שקורה לנו באופן ספונטני ובלתי-נשלט. כשאנחנו רואים משהו מצחיק, או כשמדגדגים אותנו, אנחנו צוחקים מייד, באופן כמעט אוטומטי. הפסוק מלמד, שגם הדברים שאנחנו עושים באופן בלתי-נשלט הם תוצאה של הבחירות שלנו בעבר:

כסיל הוא אדם השונא ללמוד חכמה; זימה = מעשים רעים ומתועבים. כשחוק לכסיל עשות זימה = עבור אדם השונא ללמוד, עשיית מעשי זימה היא כמו שחוק - הוא עושה אותם באופן אוטומטי, בלתי-נשלט, כי התרגל לחיות בלי מעצורים ובלי שליטה עצמית.

איש תבונה = איש היודע לנתח ולהסיק מסקנות; וחכמה לאיש תבונה = עבור איש תבונה, עשיית מעשי-חכמה היא כמו שחוק - הוא עושה מעשי-חכמה באופן אוטומטי, כי הוא כבר התרגל לחיות בחכמה ולהשתמש בה באופן מעמיק - לא רק ללמוד אלא גם להסיק מסקנות. גם אם הוא שוכח משהו ממה שלמד - הוא יכול לפתח את זה מחדש בכוח תבונתו.

אכן, יש תגובות שקשה לנו לשלוט בהן - אך זה רק משום שבחרנו בדרך חיים מסויימת. הבחירה היא בידינו - לחיות כמו כסיל או כמו איש-תבונה.

2. ולענ"ד, שחוק = משחק, משל לדבר שאנחנו עושים לשם בילוי והנאה. הפסוק מלמד, שכדאי לנו לבחור את המשחקים המתאימים למי שאנחנו רוצים להיות. אדם הבוחר במשחקים של עשיית זימה הוא כסיל, ואדם הבוחר במשחקים של חכמה הוא איש תבונה. ו"כשם ששמח הכסיל בעשותו את הזימה, כך שמח איש תבונה כשלומד איזה דבר של חכמה" (רמ"ד ואלי). ראו גם "הקבלות".

הקבלות

1. בשני מקומות נוספים בספר משלי מדובר על משחקים:

• (משלי ח ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם"*.
• (משלי כו יט): "כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הלא מְשַׂחֵק אָנִי"*.

נראה שהפסוק שלנו מתייחס לשני סוגי המשחקים:

• כשחוק לכסיל עשות זימה - אצל הכסיל, מעשי זימה ורשע הם כמו משחק; הוא נהנה ממשחקים שיש בהם אלימות, הרס ורמאות, כמו אותו איש הנזכר במשלי כו19.
• וחכמה לאיש תבונה - אצל איש התבונה, המשחקים הם מסוג אחר לגמרי; הוא נהנה ממשחקים שיש בהם חכמה ומחשבה, כמו החכמה המדברת במשלי ח31.

אם כך, ניתן להבחין בין כסיל לבין איש תבונה גם לפי המשחקים שהם משחקים.

2. לאחר פטירתו של גדעון השופט, אבימלך בנו רצח את שבעים אחיו ועלה לשלטון בעיר שכם (שופטים ט). מעשה זה נרמז ב(הושע ו ט): "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ". ייתכן שגם הפסוק שלנו רומז למעשה זה: לכסיל, מעשה-זימה כמו רצח שבעים איש נחשב כמו שחוק - בעיניו זה אמצעי כשר ב"משחק" להשגת השלטון. אולם החכמה האמיתית נמצאת בפיו של איש תבונה - יותם בן גדעון. הוא נמלט מאבימלך ונשא משל של דברי-חכמה, שבו חזה שאבימלך ייפול תוך זמן קצר וישרוף גם את תומכיו, וכך אכן קרה (שופטים שם).

גם את הפסוק הבא אפשר לקשר לאבימלך - ראו שם "הקבלות".

פסוק כד

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: מגורת הרשע (הדבר אשר ממנו יפחד הרשע) - היא תבוא עליו; ודבר הטובה אשר יתאוה לו הצדיק - יתן לו מי שבידו ליתן, והוא הקב"ה.

תרגום ויקיטקסט: ראוי להביא על הרשע את המגורה שלו - העונש שהוא הכי פוחד ממנו; וכן ראוי לתת לצדיקים את הדבר שהם הכי מתאווים (רוצים) לקבל.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כד.

דקויות

מהי מגורת רשע ומהי תאוות צדיקים?

מגור הוא פחד, כמו ב(במדבר כב ג): "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא" (מצודת ציון) ו(ירמיהו ו כה): "כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב". מגורת רשע היא תבואנו = עונשו של העבריין הוא, שיקרה לו הדבר שהכי פחד שיקרה.

ולפי זה, ותאוות צדיקים יתן = ה' ייתן לצדיקים את הדבר שהם הכי רוצים ומתאווים לקבל.

כמו בפסוקים נוספים בספר משלי, גם כאן ראוי לפרש שהפסוק הוא עצה מעשית לשלטון: להעניש את הרשעים בעונש שהם הכי פוחדים מפניו, ולתת לצדיקים את הדבר שהם הכי מתאווים לו. ואיך אפשר לברר, מה הכי מפחיד את הפושע? והרי הפושע יכול לשקר ולהגיד "אני הכי פוחד לקבל מיליון דולר"?! כאשר ה' מעניש, הוא כמובן רואה ללבב ויכול לדעת מה האמת, אבל גם אנחנו יכולים לפעמים לדעת - לדוגמה, כשאנחנו תופסים פושעים ששייכים לארגון פשע או ארגון טרור מוכר ופועלים במסגרתו, אנחנו יכולים לדעת מה מטרת הארגון ולפגוע במטרה זו; אפקט ההרתעה של עונש זה יהיה הרבה יותר גדול מפגיעה בפושע עצמו.

2. ופרופ' שלום רוזנברג פירש: ה' ייתן לצדיקים תאוה, התאוה שלהם תישאר בריאה ורעננה לאורך זמן. ראו במאמרו "בין שתי תרבויות".

הקבלות

ישנן כמה פרשיות שבהן ה' נהג לפי גישת "ענישה מותאמת אישית":

1. פרשת דור הפלגה: הם אמרו, (בראשית יא ד): "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", וה' הביא עליהם בדיוק את העונש שחששו ממנו, (בראשית יא ט): "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (רש"י על הפסוק).

2. בפרשת הקללות בספר דברים נאמר בפירוש, (דברים כח ס): "וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם, וְדָבְקוּ בָּךְ".

3. אבימלך מלך שכם: לאחר שאישה זרקה עליו אבן, (שופטים ט נד): "וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ 'שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ'; וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת". אולם כמה דורות מאוחר יותר, נראה שכולם ידעו שאישה הרגה אותו, (שמואל ב יא כא): "מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ...". מכאן, שהכלל "מגורת רשע היא תבואנו" מתקיים גם לאחר המוות.

גם את הפסוק הקודם אפשר לקשר לאבימלך - ראו שם "הקבלות".

4. זה היה גם אחד מנושאי הויכוח בין איוב לבין רעיו: איוב מתלונן, (איוב ג כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי"; למרות שאני צדיק, אני נענש בדבר שהכי חששתי מפניו, כמו הרשעים הגרועים ביותר. ורעיו רואים בכך הוכחה שהוא אכן רשע.

פסוק כה

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: מיד כאשר תעבור הסופה (כאשר תבוא הפורעניות) - יוכרת הרשע ואיננו; אבל הצדיק - הוא דומה ליסוד העולם, שאינו זז ממקומו.

תרגום ויקיטקסט: כמו מעבר של סופה, החולפת מעל הראש ונעלמת במהירות, כך גם הרשע, מתגאה ועולה לגדולה אבל גם חולף ונעלם במהירות; וכמו יסוד, שהוא נמוך אבל מחובר לאדמה וקיים לעולם, כך גם הצדיק, עניו ושפל-רוח אבל יציב ומתקיים לאורך זמן.

/ כאשר עוברת סופה, אסון מהיר ופתאומי, העם הרשע אינו מצליח לשמור על אחדות, מתפזר לכל עבר ואיננו; אולם העם הצדיק מצליח לשמור על שיתוף פעולה ועזרה הדדית גם במהלך הסופה, הצדיקות שלו היא יסוד אשר מחזיק מעמד לעולם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כה.

דקויות

כעבור סופה ואין רשע

סופה = סערה, צרה או מלחמה הבאה במהירות מאת ה'. כעבור סופה - ניתן לפרש לפי שתי משמעויות שונות של האות כ:

1. כ- = כאשר-: כאשר עוברת הסופה, מגלים שאין רשע; לרשע אין שורשים, הוא חושב רק על הטווח הקצר, כשקצת קשה הוא מתייאש, ולכן אינו יכול לשרוד בתקופות סוערות (מלבי"ם).

2. כ- = כמו-: כמו סופה, שגורמת הרבה הרס אך בסוף שוככת ומשאירה את העולם שקט, כך גם הרשע, שוטף את העולם וגורם הרבה הרס אך בסוף עובר ונעלם (דעת מקרא).

וצדיק יסוד עולם

ניתן לפרש לפי שתי משמעויות שונות של המילה עולם:

1. עולם = נצח (המשמעות המקובלת בלשון המקרא): הצדיק הוא יסוד שקיים לעולם; לצדיק יש שורשים, הוא חושב על הטווח הארוך, גם כשהמצב קשה והתקופה סוערת הוא לא מתייאש, בניגוד לרשע שנשבר מהר (ראב"ע, דעת מקרא).

2. עולם = תבל (המשמעות המקובלת בלשון חז"ל ובלשון ימינו): הצדיק הוא היסוד של כל העולם, בזכותו יש קיום ויציבות לעולם כולו, בניגוד לרשע הגורם רק הרס (ר' יונה גירונדי, מצודות). וכדברי חז"ל: "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר וצדיק יסוד עולם" (רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, בבלי יומא לח ב; רב כהנא, גטין סא א), "הארץ... עומדת... על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם" (רבי אלעזר בן שמוע, בבלי חגיגה יב ב).

פרט וכלל

הפסוק מתייחס לא רק לאנשים פרטיים אלא לקבוצות או עמים:

בקבוצה של רשעים, כל אחד מהם חושב רק על עצמו, ולכן, כאשר סופה עוברת ביניהם, כל אחד בורח כדי להציל את עורו, והקבוצה איננה; אך בקבוצה של צדיקים, כל אחד חושב גם על הזולת, הם עוזרים זה לזה להתמודד עם הסופה; הצדיקות שלהם היא כמו יסוד, שורש, המאפשר להם להתקיים לעולם.

לעם צדיק יש שורשים, הוא חושב על הטווח הארוך, גם כשהמצב קשה והתקופה סוערת הוא לא מתייאש: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" (הרב יהושע וייצמן, ה'תשס"ה. ע"פ אורות התחיה ד).

הקבלות

הפסוק התקיים כפשוטו בימי נוח: "כעבור סופה ואין רשע - זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם - זה נח" (בראשית רבה ל א). נוח הצדיק בוודאי סבל מאד מכל הרשעים שסביבו; המבול נועד לא רק להשמיד את הרשעים, אלא גם להציל את נוח - הצדיק היחיד - שלא יישחת גם הוא. וכאשר עברה הסופה (המבול) - התגלה שאין יותר אף רשע בעולם, והצדיק - נוח - יכל לייסד את האנושות מחדש, ויסוד זה החזיק מעמד לעולם (רמ"ד ואלי).

פסוק כו

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: כמו שהחומץ מזיק לשיניים, והעשן מזיק לעיניים - כן מזיק העצל למשלחו, כי סומך עליו והוא מתעצל בדבר.

תרגום ויקיטקסט: כמו חומץ, שנועד לעורר את התיאבון אך בכמות מוגזמת הוא פוגע בשיניים; וכמו עשן, שנוצר כשמדליקים אש לתאורה אך בכמות מוגזמת הוא פוגע בעיניים; כן השליח העצל, כשמשתדלים יותר מדי לשלוח אותו למשימה שאינו רוצה לבצע, גורם נזק לשולחיו.

/ כמו חומץ הנדבק לשיניים, ומשאיר טעם חמוץ גם כששוטפים את הפה; וכמו עשן של מדורה, הנדבק לעיניים גם כשמנסים לסלק אותו; כן השליח העצל נדבק לשולחיו ואינו רוצה לצאת למשימה.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כו.

דקויות

חומץ ועשן - מה הנמשל?

1. החומץ נועד לעורר את התיאבון (ראו (רות ב יד): "וַיֹּאמֶר לָהּ בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל: גֹּשִׁי הֲלֹם, וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ..."; ראו גם תלמוד בבלי, שבת קיא. - מדברי רש"י נראה שהיה מקובל לטבול לחם בחומץ לפני האכילה). אך כשאוכלים יותר מדי חומץ זה מקהה את השיניים (ראו בתלמוד שם), ואז אי אפשר לאכול - למרות שיש תיאבון. העשן נוצר כשמדליקים אש כדי להאיר את הבית. אך כשהבעירה לא מספיק טובה ויש יותר מדי עשן - הוא מכהה את העיניים ואז אי אפשר לראות - למרות שיש אור. כן גם העצל - שולחים אותו לבצע משימה, אך עד שהוא מבצע אותה כבר עובר זמנה ושולחיו אינם יכולים ליהנות מהתוצאות: "כי מעצלותו להקשיב לקול דברי השולח ולצפון אותם בלבבו, או לכוון את דברי מי ששלחוהו, או מעצלותו ואיחורו בדרך - לא תינצל שליחותו מן הקלקול" (ע"פ ר' יונה גירונדי, מלבי"ם, רמ"ד ואלי פירוש ראשון).

2. החומץ נדבק לשיניים - גם כשמנסים לירוק אותו נשאר טעם חמוץ ומעצבן; העשן נדבק לעיניים"" - גם כשמנסים לסלק אותו בידיים זה לא עוזר (כפי שיודע כל מי שישב אי-פעם ליד מדורה); כך העצל נדבק לשולחיו - גם כשהם מנסים לשלוח אותו לעשות משהו, הוא לא הולך, אלא אומר "אין לי כוח, אני רוצה להישאר כאן..." (אראל, מדורת נח"ת, ל"ג בעומר ה'תשנ"ט).

והמסר המעשי הוא - תיזהרו כשאתם שולחים מישהו לבצע בשבילכם משימה; אם אתם רואים שהוא מנסה "להידבק" למקום ולהתחמק מהמשימה בתירוצים שונים, עדיף שתעזבו אותו; גם אם בסוף תצליחו לגרום לו לקחת על עצמו את המשימה, הוא יעשה אותה בעצלות ויגרום לכם יותר נזק מתועלת.

3. משל ונמשל -

הפסוק נמצא בקטע שבו רוב הפסוקים מדברים על רשעים, צדיקים ויראי ה'. לפי זה פירשו שהפסוק הוא משל לעבודת ה' - כל אדם הוא שליח של ה' בעולם, וצריך לקיים את מצוות ה' בזריזות ולא להתעצל, כדי שלא יהיה "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים" (ר' יונה גירונדי, רמ"ד ואלי פירוש שני). ראו: קיום מצוות כשליחות.

הקבלות

רוב הפסוקים בספר משלי בנויים משתי צלעות, אך יש גם פסוקים רבים המורכבים משלוש צלעות - שני משלים ונמשל אחד - כמו הפסוק שלנו. ראו משלי כה20.

פסוק כז

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: יראת ה' תוסיף ימים למי שאוחז בה; והרשע - אף השנים הקצובות לו תקצורנה, כי פוחתין לו מהם.

תרגום ויקיטקסט: יראת ה' עושה את האדם אהוב על ה', ולפעמים ה' מוסיף על ימי חייו; אולם הרשעים שנואים על ה', ולכן הוא מקצר את שנות חייהם.

/ יראת ה' מונעת מהאדם לבזבז את זמנו על חטאים, וכך מוסיפה לו ימים של פעילות יעילה; אולם הרשעים מבזבזים את זמנם על מעשי רשע, וכך שנותיהם קצרות יותר.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כז.

דקויות

1. הפסוק נסמך על ההנחה, שלכל אדם ישנו זמן קבוע שהוקצב לו לחיות, אבל המעשים שלו יכולים להשפיע על אורך חייו: יראת ה' תוסיף ימים ותאריך את חייו מעבר למה שהוקצב לו, ושנות רשעים תקצורנה וחייהם יהיו קצרים יותר ממה שהוקצב להם (מצודות). וכך סיפרו חז"ל:

"רבי שמעון בן חלפתא הלך לברית מילה, וסעד שם אביו של תינוק, והשקה אותן יין ישן בן ז' שנים. אמר להן: "מן היין הזה אני מיישן לשמחתו של בני"! היו סועדין עד חצי הלילה."

"ר' שמעון בן חלפתא, שהיה בטוח על כחו, יצא לו בחצי הלילה לילך לעירו. מצא שם מלאך המות בדרך, וראה אותו משונה. אמר לו 'מי אתה?' אמר לו: 'שלוחו של מקום!'. אמר לו: 'ומפני מה אתה משונה?' אמר לו: 'משיחתן של בריות, שהן אומרים 'כך וכך אנו עתידין לעשות', ואינו יודע אימתי הוא נקרא למות! אותו האיש שהיית סועד אצלו, ואמר לכם 'מן היין הזה אני מיישן לשמחת בני', והרי הגיע פרקו ליטול אחר שלושים יום!'. אמר לו ' הראה לי את פרקי!' אמר לו 'לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט. פעמים שהקב"ה חפץ במעשים הטובים, ומוסיף בכם חיים, שנאמר יראת ה' תוסיף ימים'." (דברים רבה ט א).

"יראת ה' תוסיף ימים, הגם שהיראה מפני דבר דרכה לקצר הימים, לא כן יראת ה', שהיא תוסיף ימי האדם; ושנות רשעים תקצרנה ע"י עונשי ה'" (מלבי"ם). לדוגמאות, ראו "הקבלות".

2. ויש שפירשו שהפסוק אינו מתייחס לזמן הכולל המוקצב לאדם בחייו, אלא ליעילות שבה אדם מנצל את זמנו:

"על-ידי שיהיה שומר [לשונו] כדין, ממילא בוודאי יהיו דיבוריו מצומצמים כדי שלא יילכד בלשונו... וממילא יתווסף" "לו איזה שעות בכל שבוע שיהיו פנויות ללימוד תורה, ובמשך שנה יוכל להתווסף לו כמה מאות שעות. ובדרך רמז נוכן לאמר על איש כזה מה שכתוב יראת ה' תוסיף ימים, ואשרי חלקו" (חפץ חיים, חובת השמירה ח יא),

"ובחינת זקן, דהינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא על ידי יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום. שעל-ידי-זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת יראת ה' תוסיף ימים" (לקוטי מוהר"ן ס).

הקבלות

1. חזקיהו מלך יהודה חלה במחלה אנושה, והנביא ישעיהו ניבא לו שימות בקרוב. אולם חזקיהו היה ירא ה', הוא לקח ברצינות את דבר ה' והתפלל לה' מכל הלב, וה' אמר לישעיהו, (ישעיהו לח ה): "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".

2. בימי בית ראשון, הכהנים הגדולים היו נאמנים לתורה (גם כאשר המלכים חטאו), והאריכו ימים בתפקידם. אולם בימי בית שני, הכהנים התייחסו לתפקידם כאל עוד "ג'וב" שנועד להביא להם כבוד ופרנסה, וקנו את כהונתם בכסף, ולכן רובם לא זכו לסיים אפילו שנה אחת בתפקיד:

"יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים - זה מקדש ראשון, שעמד 410 שנים, ולא שמשו בו אלא 18 כהנים גדולים; וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה - זה מקדש שני, שעמד 420 שנה, ושמשו בו יותר מ-300 כהנים; צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, ועשר ששמש ישמעאל בן פאבי... מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו" (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן, בבלי יומא ט א),

"מקדש ראשון, על ידי ששמשו בו באמונה, שמשו בו 18 כהנים, הוא ובנו ובן בנו; מקדש שני, על שהיו נוטלין אותה בדמים, ויש אומרים: שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שמשו 80 כהנים... מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף מחוקיהן כסף, ועמד אחד ושלח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות זהב ומחוקיהון זהב, אמרו "כפה סייח את המנורה" (= השוחד של השני ניצח את השוחד של הראשון)" (ויקרא רבה כא ט).

פסוק כח

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: תוחלת (תקות) צדיקים היא להם לשמחה, כי באה ושמחים המה על אשר היו מקוים לה; אבל תקות הרשעים תהיה אבודה ולא תבוא, ומיצר על התוחלת.

תרגום ויקיטקסט: כשהצדיקים מייחלים מחכים ומקווים שמשהו יקרה, עצם התוחלת היא שמחה עבורם, והם מחכים בסבלנות; אולם כשהרשעים מקווים שמשהו יקרה, הם מאבדים את סבלנותם ומתעצבנים, והתקווה שלהם אובדת במהירות.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כח.

דקויות

תוחלת = מצב שבו אדם מייחל, מחכה ומקווה שמשהו יקרה.

1. רוב המפרשים פירשו תוחלת צדיקים שמחה - כי תקוותם תתגשם, ותקות רשעים תאבד - כי לא תתגשם (מצודות, ודומה לזה רש"י, מלבי"ם).

- אולם, לפי זה היה ראוי לכתוב בפירוש "תוחלת צדיקים תבוא".

2. המילים "תוחלת צדיקים שמחה" לענ"ד מלמדות, שאצל הצדיקים, עצם ההמתנה היא שמחה: "כי תוחלתם - לא על כוחם ועוצם ידם, ולא אל בינתם יישענו, כי על רחמי ה' יתברך... ולא ידאגו בהימשך התוחלת, כי אינם דואגים למיעוט העושר... אך שמחה ישיגו מן התוחלת על כל פנים, כי הם שמחים בכל עת על אשר השיגו לערוך תוחלתם לאלהים, ולשום תקוותם לחסדו, וכל מה שנמשכת ומתאחרת תוחלתם - הם מתענגים על העבודה אשר יעבדון את האלהים בתוחלת ובביטחון." (ר' יונה). הצדיקים מקווים שה' יעזור להם להיות עשירים מתישהו, אבל זה לא דחוף להם, הם יכולים לחיות בצמצום. עצם העובדה שהם ומתפללים לה', ומקווים שיעזור להם, נותנת להם שמחה. דוגמה לזה, ב(בראשית כט כ): "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"* (חגי הופר).

3. ועל-דרך הדרש, הצדיקים מייחלים לשמחת הגאולה, השמחה הנזכרת ב(ירמיהו לא יב): "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו, וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם", וכן בישעיהו ל29, ישעיהו לה10, ישעיהו נו7 ועוד. הרשעים מקווים שהגאולה לא תגיע כדי שיוכלו להמשיך ולשעבד את ישראל, אולם תקוותם זו תאבד כשתגיע הגאולה, (ירמיהו נ יב): "הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (ע"פ רמ"ד ואלי).

פסוק כט

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: דרך ה' הוא למעוז (חוזק) לאיש תם בעבור כי הלך בו, והיא למחיתה (שבר) לפועלי האון על אשר לא הלכו בו; ורוצה לומר: היא מלמדת זכות על התם וחובה על הרשעים.

תרגום ויקיטקסט: הדרך של ה', שגם אנחנו צריכים לנהוג בה, היא להיות מעוז (מגן חזק) לאנשים הפועלים בתום לב, ולהיות מחיתה (שבירה והריסה) לאנשים הפועלים באוון (אלימות ורוע).

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י כט.

דקויות

מהי דרך ה'?

1. יש מפרשים שדרך ה' היא הדרך שה' קבע לנו ללכת בה. לפי זה, הפסוק מתאר את השכר של מי שהולך בדרך ה' ואת העונש של מי שאינו הולך בדרך ה' (מצודת דוד); ואפשר גם לפרש: מעוז - אומץ וגבורה - יש רק לתם דרך ה' - רק למי שהולך בתמימות בדרך ה'; ומחיתה - שבירה נפשית ופחד - יש לפועלי אוון; כך העיד דוד על עצמו, (שמואל ב כב כד): "וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ, וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי... הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל, וַיַּתֵּר תָּמִים דרכו[דַּרְכִּי]" (ע"פ גליה).

- לפי פירושים אלה, הפסוק מלמד על התועלת שמביאה ההליכה בדרך ה', אבל אי-אפשר ללמוד מתוך הפסוק מהי דרך ה'.

2. ולענ"ד דרך ה' היא מנהגו של ה', האופן שבו ה' מנהל את העולם: "מידות השם יתברך - מעוז לתום, כי אם כשל כוח התום - ה' עוזו ומעוזו" (הרב יונה גירונדי). דרכו של ה' היא לעזור ולהגן על התמימים, ולהיות מחיתה (שבירה) לפועלי אוון.

ולמה זה חשוב לנו? כי לפי התורה, יש מצוה ללכת בדרכי ה': אנחנו צריכים לחקות את ה', להגן על התמימים ולשבור את הרשעים. לקנות "פצצות חכמות", המאפשרות פגיעה מדוייקת ברשעים ואינן מזיקות לסובבים אותם.

---

בתלמוד בבלי (גיטין נו:) מסופר על רבן יוחנן בן זכאי, שהצליח לברוח מירושלים הנצורה והגיע לפני אספסיאנוס המצביא הרומאי: "אמר אספסיינוס לריב"ז: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה - לא היו שוברין את החבית בשביל הדרקון?", והנמשל: ירושלים מלאה בריונים טרוריסטים, ולכן אני חייב להחריב אותה. "אישתיק", ריב"ז לא מצא תשובה, וכביכול הודה שחייבים להחריב את ירושלים. "קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". איבעי למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וחביתא שבקינן לה", כלומר, האמת היא שלא חייבים להשמיד את החבית, אפשר להשתמש ב'צבת' - באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים - על מנת לבצע סיכול ממוקד של הבריונים, ולא להחריב את העיר כולה.

הקבלות

הביטוי דרך ה' נזכר בדברי ה' בפרשת סדום ועמורה, בראשית יח17-21: " "וַה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה".

מדברי ה' בפרשה זו ניתן ללמוד על כמה עקרונות שמאפיינים את דרך ה':

א. מצד אחד - להילחם ברשעים ולכלות אותם מן העולם: הכצעקתה הבאה אליי - עשו כלה!

ב. ומצד שני - לפני שמתחילים במלחמה, לרדת ולראות שאכן כולם רשעים, לא להסתמך רק על שמועות ודעות קדומות: ארדה נא ואראה - הכצעקתה; אם יש שם לפחות עשרה צדיקים - לוותר על הכילוי, (בראשית יח לב): "וַיֹּאמֶר 'לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה'"; ואם יש פחות מעשרה צדיקים - להציל אותם לפני שמשמידים את העיר.

שני העקרונות הללו נזכרים גם בפסוק שלנו: ה' הוא מעוז לתום (מגן על התמימים), ומחיתה לפועלי אוון (שובר את הרשעים).

הביטוי "מחיתה לפועלי אוון" נמצא גם ב(משלי כא טו): "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן"*. הפסוק שלנו מדבר על דרכו של ה' - המגן על התמימים ושובר את פועלי הרע; והפסוק בפרק כא מדבר על דרכו של צדיק בשר ודם, ההולך בדרכו של ה' - שמח לעשות משפט צדק ולשבור את פועלי הרע.

פסוק ל

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: צדיק - אף אם הוא מט, לא לעולם ימוט, כי יחזור ויקום; ורשעים - לא ישכנו (יחנו בהשקט ב)ארץ לזמן מרובה, אף אם שעתם מצלחת היא לפי שעה.

תרגום ויקיטקסט: צדיק, גם אם יתמוטט באופן זמני, לעולם - לא יתמוטט;

ורשעים, גם אם יצליחו באופן זמני, לא ישכנו באופן קבוע בארץ.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י ל.

דקויות

"צדיק לעולם בל ימוט - כשהוא מט, אין מוטתו מוטת עולם, כי ייפול וקם" (רש"י, מצודות, מלבי"ם, הגר"א).

הקבלות

רעיון דומה נזכר בנבואת (ירמיהו מו כח): "אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי, כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה; וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ": ה' מייסר את עם ישראל, אבל עם ישראל לא יכלה והייסורים לא יימשכו לעולם (ע"פ רמ"ד ואלי).

וכן בכמה פסוקים בספר משלי: (משלי ב כא): "כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ, וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ; וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ, וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה"*, (משלי כד טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה"*, (משלי כה כו): "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת, צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע"*.

פסוק לא

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: הצדיק -באמרי פיו יוכלל ניב (דיבור) של חכמה ומוסר, ומרמז לומר שהלשון המהפך חכמת התורה למינות - יוכרת.

תרגום ויקיטקסט: פיו של צדיק תמיד מניב (נותן פירות של) חכמה; אולם לשון של איש תהפוכות (ההופך את דעתו מצד לצד בהתאם לאינטרסים מתחלפים) אינה מניבה פירות, והיא כמו עץ-סרק שכורתים אותו כי אין בו תועלת.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י לא.

דקויות

מה זה ינוב?

ינוב - מהשורש ניב, מזכיר מצד אחד את הביטוי ניב שפתיים שפירושו דיבור (מצודת ציון), ומצד שני את המילה תנובה שמשמעה יבול ופרי.

1. הפסוק מציג ניגוד בין:

• פי הצדיק הנמשל לעץ המניב פרי, לבין:
• לשון תהפוכות הנמשלת לעץ שאינו מניב פרי, ולכן אפשר לכרות אותו.

כלומר:

• דברי הצדיק הם כנים, הוא באמת מאמין במה שהוא אומר, ולכן, גם אם לא מסכימים איתו, אפשר ללמוד ממנו - הדיבורים שלו מניבים פירות של חכמה (= דברים שאפשר ללמוד מהם); הצדיק הוא הנוהג בצדק, ולכן הוא בהכרח גם חכם - ראו לשפוט בצדק - בחכמה ובתבונה ולא ברגש.
• אולם, ישנם אנשים (למשל, פוליטיקאים "מזגזגים"), שדבריהם הם דברי תהפוכות (= דעות מתהפכות ומשתנות בהתאם לצרכים הפוליטיים של האומר): הם לא מאמינים במה שהם אומרים, לא מתעמקים בטענות ובנימוקים, ולכן דבריהם אינם מקדמים כל דיון ענייני בבעיות שעל הפרק; אין שום דבר חכם שאפשר ללמוד מהם; הם לא מניבים שום פירות; ולכן הם משולים לעץ סרק שמותר לכרות אותו.

2. ע"פ חלק מהמפרשים, הפסוק אינו מציג ניגוד, אלא הצלע השניה היא המשך של הצלע הראשונה:

• "באמרי פיו" (של הצדיק) "יוכלל חכמה ומוסר ומרמז, לומר שלשון תהפוכות תיכרת" (מצודת דוד) - דברי החכמה של הצדיק כוללים גם דברי איום ואזהרה מפני אנשי תהפוכות;
• "הצדיק יעמיד כנגדו" (כנגד איש תהפוכות) "מופתי הניסיון והבחירה... ועל-ידי כן תיכרת לשון תהפוכות..." (מלבי"ם) - דברי החכמה של הצדיק כוללים גם תשובה והוכחה כנגד דברי אנשי התהפוכות.

הפועל תיכרת יכול לתאר גם את עונשו של האיש המדבר לשון תהפוכות - אנשים יפסיקו להתייחס ברצינות לדבריו, ולשונו כאילו תהיה כרותה וחסרת ערך.

הקבלות

כשעורכים מצור על עיר, אסור לכרות עץ הנותן פרי מאכל, אך מותר לכרות עץ סרק שאינו נותן פירות, (דברים כ יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא, אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ".

חוק זה הוא הרקע למשל בפסוק שלנו. פי הצדיק נמשל לעץ פרי שפירותיו הם דברי-חכמה; אולם פי הרשע נמשל לעץ סרק שאינו נותן פירות, ולכן הוא ייכרת. כריתה כמובן במשמעות מושאלת - אנשים מפסיקים להתייחס ברצינות לדבריו, ולשונו כאילו כרותה וחסרת השפעה.

פסוק לב

עריכה

<< · ביאור · משלי י · פסוקים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב · >>

תרגום מצודות: שפתי צדיק יודעים לרצות לה'; ופי רשעים ידעון תהפוכות להפך דבר ה', כי כל עסקם בזה והורגלו בדבר.

תרגום ויקיטקסט: שפתיו של צדיק (הצד הצודק בדין) תמיד יודעות מה הוא רוצה להגיד, ואינן מתבלבלות בחקירה; אולם פיהם של רשעים (הצד האשם בדין) מדבר דבר והיפוכו, וחושף את רשעתם.

---

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי י לב.

דקויות

איזה רצון יודע הצדיק?

ניתן לפרש לפי משמעויות שונות של המילה רצון:

1. רצון = חפץ-לב: הצדיק יודע לדבר דברים המעוררים בזולת רצונות טובים, או לדבר דברים המתאימים לרצון ה'.

2. רצון = חיבה ואהבה: הצדיק יודע להגיד דברים המעוררים אהבה בין אדם לחברו ובין אדם לה'.

3. רצון = פיוס והשלמה: הצדיק יודע לפייס ולהשלים בין בני אדם, ו"לשכנע" את ה' (בתפילה) שיתפייס וישלים עם החוטאים.

לפי כל הפירושים הללו, פי רשעים תהפוכות = דברי הרשעים הפוכים מדברי הצדיקים, הם יודעים רק לגרום למהפכות, שנאה ומריבות בין אדם לחברו ובין הבורא לבריאה, (משלי טז כח): "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף"*.

4. ולדעתי אפשר לפרש: רצון = רצונו של הצדיק עצמו: שפתיו של הצדיק (= הצד הצודק והזכאי במשפט) יודעות תמיד מה הצדיק רוצה להגיד, ולכן אינן מתבלבלות בחקירה; אולם, פיו של הרשע (= הצד האשם במשפט) מדבר תהפוכות ( = גירסאות מתחלפות ומתהפכות); הוא לא מצליח לשמור על גירסה אחידה, והשופט החכם ירבה לחקור אותו ויצליח לזהות את רשעתו ולפסול את עדותו: "מצות עשה לדרוש העדים, ולחקור אותן, ולהרבות בשאילתן; ומדקדקין עליהן, ומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאילה, כדי שישתוקו או יחזרו בהן, אם יש בעדותן דופי: שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" (דברים יג,טו)." (רמב"ם הלכות עדות א ד).

הקבלות

פסוק דומה מלמד, שגם כאשר יש לצדיק "פליטת פה" הגורמת לו צרה גדולה, הוא מצליח להיחלץ ממנה בצדקתו ובנועם אמריו, (משלי יב יג): "בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע, וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק"*.

משני הפסוקים ניתן ללמוד, שכדאי לאדם לאמן את שפתיו לדבר דיבורים טובים ורצויים; כך יינצל מצרות הנובעות מפליטות פה.