מְכַסֶּה שִׂנְאָה המסתיר את השנאה שיש בלבו על רעהו - שִׂפְתֵי שָׁקֶר חוטא בדברי שקר, וּמוֹצִא דִבָּה אבל גם המגלה ברבים את השנאה שיש בליבו על רעהו הוּא כְסִיל טיפש ורע, כלומר, צריך למתוח ביקורת בשיחה אישית
עם טעמים:
מְכַסֶּ֣ה שִׂ֭נְאָה שִׂפְתֵי־שָׁ֑קֶר וּמוֹצִ֥א דִ֝בָּ֗ה ה֣וּא כְסִֽיל׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
הנה, הדובר שקרים יותר מגונה מהכסיל ויותר מזיק, וזה כי "מכסה שנאה שפתי שקר", כי שפתי השקר יכסו השנאה ויהיה זה סבה אל שלא יהיה נשמר משונאו ויפול ברשתו, ואולם "הכסיל יוציא" מפיו הדברים "והדבות", ויהיה זה סבה אל שישמר השנוא ממנו. ולפי שזכר שני אלו, שהאחד מדבר והאחר מעלים, והמעלים הוא היותר מגונה, בא לבאר שכבר ימצא צד אחד שיהיה המעלים יותר משובח, ואמר כי מי שירבה וגו':
(יח-יט) "מכסה שנאה" וכו', "ברוב דברים", כבר כתב הרמב"ם עמ"ש כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שהדבור יחלק לארבעה חלקים, דבור האסור ודבור הרשות ודבור מצוה ודבור מותר, והמשכיל לא ידבר רק רביעית מן הדבור, עפ"ז אמר, הנה מצד הרע של הדבור שהוא מה שמוציא דבה על חברו כלולים בו כמה רעות, "כי מכסה שנאה בשפתי שקר", שבהכרח יכסה שנאתו לחברו ומשקר לאמר שהוא אוהבו, ועי"כ הוא "מוציא דבה", שע"י שמכסה שנאה יאמינו לדבתו, וא"כ כלול בזה כמה רעות "והוא כסיל", שעושה מעשיו הפך החכמה ע"י רוע לבבו, אבל גם מי שאינו מדבר דבור האסור, בכ"ז "ברוב דברים לא יחדל פשע", שרוב חלקי הדבור אף דבורי הרשות מביאים אל הפשע, וע"כ "חשך שפתיו משכיל", המשכיל חשך שפתיו לגמרי בל ידבר רק דבור של חכמה לבד:
