קטגוריה:משלי י י

השורש קרץ נזכר בתנ"ך בכמה משמעויות.

א. רמיזה באמצעות העיניים או השפתיים, כמו בלשון ימינו, ותמיד במשמעות שלילית, כמו (תהלים לה יט): "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר, שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן" - קריצה מסמלת שמחה לאיד (וכן משלי ו12-13, משלי טז30).

ב. בביטוי הארמי אכילת קרץ שפירושו הלשנה (דניאל ג8, דניאל ו25, וכך גם תרגם אונקלוס את המצוה "לא תלך רכיל" - "לא תיכול קורצין").

ג. בנבואה על כיבוש מצרים, (ירמיהו מו כ): "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם, קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא".

ד. בביטוי קורץ מחומר, (איוב לג ו): "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל, מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" - אליהוא אומר לאיוב 'אני עשוי מחומר כמוך, אני לא אל או מלאך, ולכן אתה יכול להתווכח איתי בלי פחד'.

מה הקשר בין המשמעויות?

1. חיתוך (ע"פ מצודות, דעת מקרא ועוד): קריצת עין נעשית ע"י חיתוך המבט באמצעות העפעפים; אכילת קרץ משמעה, באופן מילולי, אכילת חתיכה מבשרו של הזולת, והיא משל להלשנה ורכילות שפוגעות בזולת כמו נשיכה; קרץ מצפון = שחיטה ע"י שוחטים שבאים מהצפון; מצרים נמשלת לעֶגלה, והבבלים, שפלשו אליה דרך הים מהחוף הצפוני שלה, נמשלים לשוחטים; מחומר קורצתי = נחצבתי ונחתכתי, כלומר, אני עשוי מחומר.

2.חיבור (שבי"ל, קונקורדנציה): קריצת עין נעשית דווקא ע"י חיבור מהיר של שני העפעפים, וכן קריצת שפתיים; אכילת קרץ משמעה אכילה וכילוי של החיבור בין בני אדם, שהרי כל מטרתה של רכילות והלשנה היא להפריד בין אנשים; קרץ מצפון = חבורה של לוחמים שבאה מהצפון - כינוי לצבא הבבלי המלוכד; מחומר קורצתי = חוברתי, כלומר נבראתי מחומר; ואולי זו משמעות המילה קרציה בלשון ימינו - חרק טפיל הנדבק ומתחבר לעור.

3. רמיזה (ע"פ מלבי"ם על ירמיהו מו20): קריצת עין משמעה, פשוט, רמיזה באמצעות העין; אכילת קרץ מציינת הלשנה, כי הלשנה נעשית, בדרך-כלל, על ידי רמיזות (מצודות); קרץ מצפון = רמז לכך שהכיבוש יבוא מצפון: המצרים נהגו לנחש באמצעות העגל המקודש שלהם, ולפני הכיבוש הבבלי, בכל פעם ששילחו את העגל, הוא חזר מהצד הצפוני, כרמז לכך שהמצרים ייכבשו מצפון. (מלבי"ם); אבל את מחומר קורצתי לא הצליח מלבי"ם להסביר לפי משמעות זו.

בין כך ובין כך, קורץ עין הוא המניע את עיניו באופן הרומז ללעג ושמחה לאיד.

על הביטוי יילבט ראו בפסוק 8. כאן פירשנוהו לשם גיוון לפי המשמעות הרביעית (עקימה ופיתול), ומכאן: שפתיים יילבט הוא המניע את שפתיו באופן המבטא לעג וזלזול.

1. יש מפרשים שהמילים יתן עצבת מתייחסות רק לצלע הראשונה - רק קורץ עין יגרום צער לזולת, כי הוא אדם מעמיק יותר, שמעביר את המסרים שלו ברמזים דקים - הוא קורץ בעיניו והרואים מסיקים מסקנות בעצמם.

כידוע, אנשים מפנימים יותר מידע שהם מגיעים אליו בכוחות עצמם, ולכן קורץ עין ייתן עצבת - יכניס עצבות בליבותיהם של הידידים, והם יתחילו - באופן תת מודע - להתייחס אל האחר בצורה שלילית, ושמו הטוב ייפגע. לעומת זאת, האויל - השטחי - רק ידבר בשפתיו, לא ינסה להתחכם ולהעביר מסרים סמויים אלא יגלה את כל מחשבותיו, וכך לא יצליח לגרום נזק רב: "אויל ייטפש בשפתיים ויודיע מחשבתו, ולא יירא, והוסכל במעשיו מן הקורץ עין" (הרב יונה גירונדי, וכן מצודות).

- הבעיה בפירושים אלה היא, שהם לכאורה באים לתת עצות לאנשים, איך להכפיש את חבריהם בצורה יעילה ומעמיקה יותר, וזו כמובן לא מטרתו של הספר.

2. יש שפירשו, שהפסוק מדבר על אנשים שמטילים ספקות בחוקי התורה והחכמה, ומתאר שני סוגי אנשים: מי ש"קורץ עין" - פוזל בעיניו לדעות כפרניות, "ייתן עצבת" - תיכנס עצבת בליבו; ומי שהוא "אויל שפתיים" - מביע את הספיקות בפיו - גם הוא יילבט, יתעייף (ע"פ מלבי"ם).

- אולם, קשה למצוא בפסוק רמז לויכוחים באמונה או לדעות כפרניות.

3. בפסוק 8 נאמר "חכם לב יקח מצוות, ואויל שפתיים יילבט" - שם הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית והצלע השניה מציינת תכונה שלילית; לפי ההקבלה היה אפשר לחשוב, שגם בפסוק שלנו, הצלע הראשונה מציינת תכונה חיובית כלשהי, למשל "קורץ עין משמח את חברו וגורם לו לתת ולוותר על העצבות שלו".

- אולם הפועל "קרץ" נזכר בלשון המקרא תמיד במשמעות שלילית - רמז למזימות רעות או שמחה לאיד. ועוד: הפועל "נתן" אין משמעו "ויתר על-"; אמנם, לפעמים כדי לתת משהו למישהו צריך לוותר עליו, אולם, הפועל "נתן" מדגיש לא את הויתור אלא את הקבלה, ומכאן "יתן עצבת" הכוונה "יגרום למישהו להצטער" ולא "יוותר על צערו".

4. ולענ"ד, הפסוק מזהיר את הקוראים מפני שתי פעולות שונות שעלולות לגרום צער לזולת באותה מידה - קריצת עין ועקימת שפתיים.

הפסוק מלמד, שלא רק מעשים ודיבורים עלולים לפגוע בזולת, אלא גם תנועות-גוף בלבד; גם ברמיזה של העיניים אפשר ללעוג לאדם ולגרום לו צער רב, וגם בעקימה של השפתיים; גם קורץ עין וגם אויל שפתיים יילבט שניהם יתנו (יגרמו) צער וכאב לזולתם.

החשיבות של תנועות גוף, בפרט אלו המביעות בוז וזלזול, הוכחה במחקר של ג'ון גוטמן, ובו צפה החוקר במאות זוגות נשואים בזמן ויכוחים שהתחוללו ביניהם: "בוז בא לידי ביטוי לא רק במילים שמשתמשים בהן, אלא גם בנימת הקול ובהבעה כעוסה. צורתו הברורה ביותר היא, כמובן, לעג או גידוף... אבל שפת הגוף המביעה בוז מכאיבה באותה מידה, במיוחד עווית השפתיים... או גלגול עיניים... תנועת הפנים המביעה בוז היא כיווץ השריר המושך את זויות הפה לצד (בדרך כלל השמאלי) בעוד שהעיניים מתגלגלות כלפי מעלה. כאשר אחד מבני הזוג מבזיק את ההבעה הזאת, נרשמת אצל משנהו קפיצה של שתים או שלוש פעימות בדקה בדופק הלב. שיחה נסתרת זו גובה את מחירה: גוטמן גילה, שאם בעל מפגין בוז לעתים מזומנות, אשתו פגיעה יותר לבעיות בריאות, מהצטננויות ושפעות תדירות ועד זיהומים... וכן בעיות בקיבה ובמעיים. וכאשר פניה של אשה מביעים סלידה... ארבע פעמים או יותר במהלך שיחה בת חמש-עשרה דקות, זהו אות אילם, שבני הזוג עתידים, קרוב לוודאי, להיפרד בתוך ארבע שנים" (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 9, עמ' 155).