הנה מי שהוא "הולך בדרכי תום - ילך בטח", אין לו מונע מן האנשים וגם נעזר בפעולתו הטובה מהש"י. ואולם מי שהוא "מעקש דרכיו" והולך לעשות חמס, "יודע" ענינו, ואף על פי שהוא מעלים ענינו בכל עוז, לזה יסור ממנו מה שיזם לעשות:
"הולך בתום ילך בטח" - ואיננו מניח תמימותו מיראתו פן יתגבר חברו, ולא יתנהג בתחבולות והערמות במשאו ובמתנו עם חברו, ולא יתן חתיתו, ולא יענה עזות.
"ומעקש דרכיו" - מי שמניח הדרך הישרה מפחדתו לחתחתים בדרך, ומבקש לשמור עצמו וללכת בעקלקלות, ירגישו בו יותר, כי "ייוודע", בהניחו הדרך הישרה, כי נפל פחד האויבים עליו.
וכן המתחכם ונוטה מן הדרך הישרה, להרבות בשמירת כבודו ולתת חתיתו, ירגישו בו, ולא יועילו תחבולותיו, ויישאר גנות העיקשות.
"הולך בתום", הביא משל ע"ז במה שהמשיל דרך החכמה נגד דרך הסכלות, שמי שהולך בדרך החכמה בתמימות נדמה כמי שהולך בפרשת דרכים והראו לו הדרך הישר והוא מאמין והולך הוא "ילך בטח" שמרויח בשתים, שלא יכשל, וגם שבוטח והולך בלא מורא, ובהפך מי שאינו הולך בדרך הטוב שהראו לו רק "מעקש דרכיו" לדרך עקלתון, "יודע" ביסורים, או ר"ל שיודע ויתגלה לפני אורבי הדרכים לסטים וחיות רעות המצויים בדרך עקש, ואחר שחשב שני ההפכים חשב שני אמצעיים, שנגד מ"ש שהמעקש דרכיו בפועל יודע, אמר שמי שהוא "קורץ עין", שהולך בדרך הישר רק שקורץ בעיניו ומרמז גם על הדרך השני ומחפש איזה דרך היא הנכונה, הגם שלא יוזק כי הלך בדרך הישר, בכ"ז כבר "יתן עצבת" בלבו אחרי שמסתפק, (כמ"ש (ישעיה נ') על דוגמא כזה למעצבה תשכבון), וגם מי שהוא רק "אויל שפתים", שגם אינו מביט לחפש הדרך העקש כי סומך על ההגדה שהראו לו דרך הטוב והולך בדרך החכמה בלבו, רק בשפתיו החיצונים הוא אויל ומסופק, ילבט ג"כ:
