קטגוריה:משלי י ג

המפרשים פירשו את המילה הוות בשתי משמעויות מנוגדות: הוויה, או הרס ההוויה. ניתן לפרש את הפסוק לפי כל אחת מהמשמעויות:

1. הוות = הויה, קיום: ה' יהדוף ( = ידחוף) את הווייתם וקיומם של הרשעים, או: ה' יהדוף את כל מה שיהיה לרשעים (שבי"ל); ואולי זה רומז לכך שה' יהדוף, לא את הרשעים עצמם אלא רק את ההוויה החוטאת שלהם, כדברי ברוריה על (תהלים קד לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (פירוט).

2. הוות = הרס, אסון: ה' יהדוף ( = ידחוף) וירחיק מהצדיקים את ההרס שהרשעים מכינים עבורם (רמ"ד וואלי), או: ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את ההרס שהם מתכננים לעשות, או: ההרס שהרשעים מתכננים להביא על אחרים ידחוף אותם ויפגע בהם, או: הרס מאת ה' ידחוף ויפגע ברשעים (מצודת דוד), או: ה' ידחוף הרס על הרשעים וימהר להביאו עליהם (רלב"ג).

לפי שני הפירושים, המילה הוות בצלע השניה מנוגדת לשם הוויה בצלע הראשונה: הצדיקים קשורים אל ה', אל מקור ההוויה והקיום; אולם הרשעים רחוקים ממקור ההוויה והקיום, וקרובים אל מקור ההרס.

3. ויש שפירשו, שבפסוק זה, הוות = אַוַּת = תאוה ורצון; ה' ידחוף וירחיק מהרשעים את תאוותם ורצונם (כמו בפסוקים אחרים על תקוות הצדיקים והרשעים). לפי פירוש זה, הוות בצלע השניה מנוגדת לנפש בצלע הראשונה - שגם לה משמעות של רצון ותאווה: ה' יתן לצדיקים את כל צרכם, וירחיק מהרשעים את תאוותם (דעת מקרא).

שילוב משמעות זו עם המשמעות הקודמת נותן: תאוות הרס.

1. דוד העיד מניסיונו האישי, (תהלים לז כה): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". ושלמה הביע בלשון כללית את אותו רעיון: ה' נותן לצדיקים "ביטוח אישי מפני רעב". כדי להיות צדיק, צריך להיות מוכן לוותר על מותרות ולרדת ברמת החיים, אבל ה' מבטיח שרמת החיים של הצדיק אף פעם לא תרד עד כדי כך שירעב ללחם. כך לפחות היה בימי דוד ושלמה, כשהשגחת ה' ליוותה את עם ישראל בארץ ישראל; אולם בתקופות אחרות, כשה' הסתיר את פניו מעם ישראל, המצב היה שונה; ראו: שכר ועונש בתנ"ך.

2. מסקנה מעשית העולה מפסוק זה היא, שהצדיק לא צריך להרעיב את נפשו; ראו גם (משלי יא יז): "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד"*.

3. בפסוקנו הפרנסה תלויה ברצון ה', אולם בפסוק הבא הפרנסה תלויה בחריצות האנושית. זוהי דוגמה לעיקרון החוזר רבות בספר משלי - השילוב בין מעשי ה' למעשי האדם. דוגמאות נוספות ראו בביאורנו על (משלי טז ט): "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"*.

4. על-פי הפשט, הפסוק מדבר על רעב גופני, שכן בלשון המקרא הנפש מציינת את צרכי החיים החומריים (ויש אף אומרים שנפש היא הגרון). אולם ניתן לדרוש את הפסוק גם על רעב רוחני, כמו ב(עמוס ח יא): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ד' ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ; לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". לפי זה, הפסוק רומז שה' ישביע את רעבונו של הצדיק - הנוהג בצדק - ויאפשר לו לשמוע את דבר ה' אולם כדי לזכות לכך, הצדיק צריך להדוף מעליו את הוויית הרֶשַע. אותו כוח נפשי שבאמצעותו הצדיק הודף מעליו השפעות שליליות, אותו כוח נפשי מאפשר לו גם לקלוט השפעות חיוביות - לשמוע ולהבין את דבר ה' (ע"פ גליה). ועל כך נאמר גם ב(משלי ג לב): "כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ"*.