ביאור:בבלי יומא דף לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בסירוגין [1].

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו:

תנו רבנן: 'מה נסים נעשו לדלתותיו?

אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות [2] מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו, עמד עליו נחשול [3] שבים לטבעו; נטלו אחת מהן והטילוה לים [4] ועדיין לא נח הים מזעפו; בקשו להטיל את חברתה עמד הוא וכרכה [5]; אמר להם: "הטילוני עמה"! מיד נח הים מזעפו, והיה מצטער על חברתה; כיון שהגיע לנמלה של עכו [6] - היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה;

ויש אומרים בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה,

ועליה אמר שלמה: (שיר השירים א יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רחיטנו רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים [7]; אל תיקרי 'בְּרוֹתִים' אלא 'ברית ים' [8] [## ויש לפרש בריית ים, מלשון ברייתא, שיצא מהים];

לפיכך כל השערים שהיו במקדש - נשתנו [9] להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בו נסים;

ויש אומרים מפני שנחושתן מוצהבת היתה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחשת קלוניתא [10] היתה, והיתה מאירה כשל זהב.'

משנה:

ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים;

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת;

הוגרס בן לוי [11] היה יודע פרק [12] בשיר ולא רצה ללמד;

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב [13];

על הראשונים נאמר (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה..., ועל אלו נאמר [14] וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

גמרא:

תנו רבנן: 'בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד;

שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות [15] כמותן: שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ [16], והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים; הללו פיתן מתעפשת והללו אין פיתן מתעפשת;

כששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו בראו, שנאמר (ישעיהו מג ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו [יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו]; וחזרו בית גרמו למקומן;

שלחו להם חכמים ולא באו; כפלו להם שכרן [17] ובאו; בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה; רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד?

אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך.

ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו 'ממעשה לחם הפנים זה ניזונין', לקיים מה שנאמר (במדבר לב כב) [וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ] וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל [וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’].

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת:

תנו רבנן: 'בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא רצו ללמד; שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים והיו יודעין לפטם כמותם [18] ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן [19]: של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן; וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו בראו, שנאמר: (משלי טז ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ [וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה] - וחזרו בית אבטינס למקומן; שלחו להם חכמים, ולא באו; כפלו להם שכרן – ובאו; בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה; רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה;

אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד?

אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך!

ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר - מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו 'ממעשה הקטורת מתבסמין', לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל.'

תניא: 'אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו: אבותיך בקשו להרבות כבודן ורצו למעט כבוד המקום; עכשיו כבוד מקום במקומו ומיעט כבודם [20]!

אמר רבי עקיבא: <פעם אחת> סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים, וראיתי שבכה ושחק; אמרתי לו: מפני מה בכית?

אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי;

ומפני מה שחקת?

אמר לי: שעתיד הקב"ה להחזירה לנו;

ומפני מה נזכרת?

אמר לי: [21] מעלה עשן [22] כנגדי.

הראהו לי!

אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם.

אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו; אמרתי לו: מאין אתה?

אמר לי: מבית אבטינס אני;

ומה בידך?

אמר לי: מגילת סממנין [23];

הראהו לי!

אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו הרי הוא לך והזהר בה.

וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו!

מכאן אמר בן עזאי [24]: בשמך יקראוך [25] ובמקומך יושיבוך

עמוד ב

ומשלך יתנו לך [26]: אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה [27] אפילו כמלא נימא [28].'

הוגרס בן לוי [היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד]:

תניא: 'כשהוא נותן קולו בנעימה - מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין [29], עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש [30] לאחוריהם.'

תנו רבנן: 'בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב; אמרו עליו שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו, ואם היתה תיבה של ארבע אותיות - היה כותבה בבת אחת;

אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?

כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו;

על הראשונים נאמר (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה..., ועל בן קמצר וחביריו נאמר [31] וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.'

מאי וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב?

אמר רבי אלעזר: רקביבות [32] תעלה בשמותן, דלא מסקינן בשמייהו [33].

מתיב רבינא: 'מעשה בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן לאמו; בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים [34] ונותנת משקלו [35] של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב - טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה (איכה ב כ) [רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה] אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים; משיבה רוח הקדש ואומרת [סוף הפסוק] אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא [36]' [37]!?

חזי מאי סליק ביה [38]!

אמר רבי אלעזר: צדיק מעצמו [39], ורשע מחבירו [40]: צדיק מעצמו - דכתיב (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה..., ורשע מחבירו – דכתיב [סוף הפסוק] וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב [41].

אמר ליה רבינא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה: מנא הא מילתא דאמור רבנן 'זכר צדיק לברכה'?

אמר ליה: דהא כתיב (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה [וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב]!

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב (בראשית יח יז) וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה [42] וכתיב [43] (בראשית יח יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם [וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ].

מנא הא מילתא דאמור רבנן 'שם רשעים ירקב'?

אמר ליה: דהא כתיב וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב!

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב (בראשית יג יב) [אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר] וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם, וכתיב (בראשית יג יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַידֹוָד מְאֹד.

אמר רבי אלעזר: צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם; רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם:

צדיק דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם – עובדיה [44];

רשע דר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם - זה עשו.

ואמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים [45], ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים:

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים - דכתיב (בראשית יח יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו, וכתיב בתריה (בראשית יח כ) וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה [וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד];

מקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים - דכתיב (בראשית יג יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד (בראשית יג יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ [שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה].

ואמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר (בראשית א ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב [וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ], ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב [כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ] [46].

ואמר רבי אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו - גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד ו) [נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ ואמאסאך וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי] וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי;

רבי אבהו אמר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ [וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם]; עד שלא כבתה שמשו של עלי - זרחה שמשו של שמואל הרמתי.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין - עמד ושתלן בכל דור ודור, שנאמר (שמואל א ב ח) [מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם] כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל [47].

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי י כה) [כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע] וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.

רבי חייא דידיה אמר מהכא: (שמואל א ב ט) רַגְלֵי חסידו חֲסִידָיו יִשְׁמֹר [וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ] [48]; חֲסִידָיו - טובא משמע.

אמר רב נחמן בר יצחק: חסידו כתיב.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא, שנאמר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר [49].

דבי רבי שילא אמרי: כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא - שוב אינו חוטא, שנאמר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר [50].

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג לד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ ולעניים וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן? בא לטמא [51] - פותחין לו [52], בא לטהר - מסייעין אותו [53].

תנא דבי רבי ישמעאל: 'משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון;

הערות[עריכה]

  1. ^ אִם לֹא שָׁכַב (במדבר ה יח) - אחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא, וְאַתְּ כִּי שָׂטִית [פסוק כ] - ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא, יִתֵּן ה' אוֹתָךְ ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא, וּבָאוּ הַמַּיִם [פסוק כב] ואחריו ראשי תיבות
  2. ^ לשער המזרח של העזרה, ושל נחושת היו
  3. ^ סערה
  4. ^ להקל לספינה
  5. ^ חבקה
  6. ^ פורט"ו [נמל] מקום שהספינות נמשכות שם ליבשה
  7. ^ רהיטנו - לשון דלת, שהוא רץ ונועל רץ ופותח
  8. ^ כאילו כרתו ברית זו עם זו, ויש אומרים: בריית ים
  9. ^ כשהעשירו
  10. ^ מזוקקת, וכן שם מין נחושת, והוא נחושת קלל
  11. ^ כלומר: מן הלוים
  12. ^ הכרעת קול נעימה
  13. ^ קושר ארבעה קולמוסין בארבע אצבעותיו וכתב שם בן ארבע אותיות כאחד
  14. ^ המשך הפסוק
  15. ^ מן התנור
  16. ^ שהללו שבאו מן האלכסנדריא, לפי שלא יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר, לפי שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה כמין ספינה, היו יראים לדבקם מבפנים לתנור ואופין אותן מבחוץ
  17. ^ מתרומת הלשכה
  18. ^ לכתוש הסמנין ולערבם יפה, כמו שנאמר (שמות ל לה) מְמֻלָּח
  19. ^ שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה את העשן זוקף ומתמר כמקל
  20. ^ בחורבן ביתו
  21. ^ עשב שהוא
  22. ^ ראיתי
  23. ^ שכתובין בה שמות סמני הקטורת
  24. ^ ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותם ממקומם ולא יכלו
  25. ^ לא ידאג אדם לומר: פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך, בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך
  26. ^ כלומר: לא משלהם הוא מתנה, אלא מזונות קצובים לך מן השמים
  27. ^ משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת - לא יאחר זמן
  28. ^ אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה, שנאמר (דניאל ה ל) בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר, ושזמנה ביום נופלת ביום, שנאמר (יחזקאל ל יח) וּבִתְחַפְנְחֵס חָשַׂךְ הַיּוֹם
  29. ^ בין חליקת נימת השפה, נגד מחיצת החוטם
  30. ^ נרתעין מהכרעת הקול
  31. ^ המשך הפסוק
  32. ^ רדולי"א = חלודה, ככלי ברזל שאין משתמשין בו
  33. ^ לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע
  34. ^ לידע כמה נוסף בו מיום ליום
  35. ^ ונותנת המשקל אומד התוספת
  36. ^ זכריה בן יהוידע הכהן
  37. ^ אלמא מסקינן בשמייהו, דהא דואג האדומי - רשע היה, וזה קראו לתינוק בשמו
  38. ^ ראה מה עלתה ביה: שנשחט
  39. ^ על ידי מעשיו נזכר לטובה
  40. ^ אף על ידי חבירו נזכר לרעה
  41. ^ 'שם רשעים' - ולא כתיב 'שם רשע'
  42. ^ וכיון שהזכיר שמו – ברכו:
  43. ^ וסמיך ליה
  44. ^ עובדיה היה דר בין אחאב ואיזבל
  45. ^ במקום שהקדוש ברוך הוא מברך את הצדיקים, שם מקלל את הרשעים
  46. ^ ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב
  47. ^ פיזרן בכל הדורות, להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל
  48. ^ בשביל חסידיו, כמו וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי (בראשית ל ל)
  49. ^ סופי חסידיו ישמור
  50. ^ רַגְלֵי חֲסִידָיו = משהנהיג בחסד שני רגלים; כמו זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב כח) = פעמים - יִשְׁמֹר אותו מן החטא
  51. ^ להיות רשע
  52. ^ פתח הטומאה ליכנס בו: מספיקין בידו, ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו; אם ללצים הוא יליץ - אם ללצים הוא בא להתחבר - הוא יליץ, לא ימנעוהו ולא יעזרוהו
  53. ^ אם וְלַעֲנָוִים הוא בא להתחבר - יִתֶּן לו חֵן מי שבידו ליתן