ביאור:בבלי יומא דף מב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
של פרה - משקל עשרה זוז [1]; ושל שעיר המשתלח [2] - משקל שני סלעים [3]; ושל מצורע [4] - [5]משקל שקל [חצי סלע].
אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה: חד אמר משקל עשרה, וחד אמר משקל שקל; וסימניך [6]: 'אחד המרבה ואחד הממעיט [7]' [8].
אמר ליה רבי ירמיה מדיפתי לרבינא: לא בפרה [9] פליגי אלא בשעיר המשתלח פליגי!
וההוא יומא [10] נח נפשיה דרביא בר קיסי [11], ואנחו בה סימנא: רביא [בר] קיסי מְכַפֵּר כשעיר המשתלח [12].
אמר רבי יצחק: שתי שחיטות שמעתי, אחת של פרה [אדומה] ואחת של פרו [13]; אחת כשרה בזר ואחת פסולה בזר, ולא ידענא הי מינייהו!?
איתמר: שחיטת פרה ופרו: רב ושמואל, חד אמר פרה פסולה [בזר], פרו כשרה, וחד אמר פרו פסולה, פרה כשרה.
תסתיים דרב הוא דאמר פרה פסולה, דאמר רבי זירא: שחיטת פרה בזר פסולה; ואמר רב עלה: אלעזר וחוקה שנינו בה [14].
ורב, מאי שנא פרה? - דכתיב אלעזר וחוקה? פרו נמי, הא כתיב אהרן וחוקה [15]!?
שחיטה לאו עבודה היא [16].
אי הכי פרה נמי?
שאני פרה דקדשי בדק הבית היא [17].
ולאו כל דכן הוא [18]?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים [19], דלאו עבודה היא ובעיא כהונה.
ולשמואל, דאמר פרו פסולה, מאי שנא פרו, דכתיב אהרן וחוקה? פרה נמי הא כתיב אלעזר וחוקה?
שאני התם, דכתיב (במדבר יט ג) [וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה] וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: שיהא זר שוחט ואלעזר רואה [20].
ורב [21]?
שלא יסיח דעתו ממנה [22].
ושמואל שלא יסיח דעתו מנא ליה?
נפקא ליה מ- וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו [אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף] (במדבר יט ה).
ורב?
חד בשחיטה וחד בשריפה, וצריכא: דאי כתב רחמנא בשחיטה - משום דתחילת עבודה היא, אבל שריפה אימא לא? – צריכא; ואי כתב רחמנא בשריפה, משום דהשתא הוא דמתכשרא פרה [23], אבל שחיטה אימא לא? – צריכא;
למעוטי מאי [24]?: אילימא למעוטי אסיפת אפרה [25] ומילוי מים (לתת לתוך אפר להזות) לקידוש (היא נתינת מים על האפר ומערבן יחד),
יומא מב,א: תוספות ד"ה למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה כו' - תימה לי מאי קאמר 'למעוטי מאי'? וכי חובה הוא שיש לי למעט? וליכא למימר משום דהוי שחיטה ושריפה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דאדרבה אינן באין כאחד, דהא מיצרך צריכי!
ונראה דע"כ היסח הדעת לא פסיל בכולהו, דאי פסיל בכולהו - מאי איצטריך למיכתב בשחיטה ובשריפה דלא אתו מהדדי? ליכתביה גבי אסיפת אפרה או מילוי מימיה או באחת מן השאר שאינן תחילת עבודה ולא עבודה דהשתא הוא דמתכשרה פרה, וניתו כולהו וניגמר מינה; למאי הילכתא כתביה בתרתי שיש בכל חדא מילתא דחשיבותא? אלא שמע מינה למעוטי עבודה שאין לה שום חשיבותא דלא פסל בה היסח הדעת, והיינו דקאמר 'למעוטי מאי'.
(במדבר יט ט) [וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה [חַטָּאת הִוא] כתיב (משמע דצריכי שימור עד שיזה מהן)! אלא למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, דלאו גופה דפרה נינהו.
תוד"ה למשמרת למי נדה כתיב - תימה לי: אם כן מאי איצטריך קרא בשחיטה ובשריפה, ובהכי תיתי חדא מתרתי ותלת?
וליכא למימר דאין הכי נמי דלא צריכי, אלא הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין!
והא דקאמר למעוטי השלכה - משום דשלשה כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין: חדא דמשמע דקאמר אלא למעוטי השלכת עץ ארז [דומיא] דלמעוטי אסיפת אפרה: דמעיקרא דההוא מכח יתור קאמר, ולא מכח שני כתובים הבאין כאחד, כדפרישית; ועוד: אי מכח שלשה כתובים קא ממעט השלכת עץ ארז, אם כן מאי איצטריך למימר טעם לדבר 'דלאו גופה דפרה נינהו'?
ויש לומר דשחיטה לא אתיא מכולהו: דמה לכולהו שאינן נוהגין בחולין - תאמר בשחיטה דלאו עבודה היא שנוהגת בחולין!
ולהכי נאמר דלא מיפסל היסח הדעת כמו בחולין; ושריפה נמי לא אתיא מכולהו: דמה לכולהו דין הוא שיפסול בהן היסח הדעת דחזו מיד להזאה: דמיד בשעת שחיטה מקבל הדם כדי להזות, וכן באסיפת אפרה ומילוי מימיה [וקידוש] - ראוין לאלתר להזאה, משאינו כן בשריפה ואסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש, איצטריך למיכתב בהו לְמִשְׁמֶרֶת, דמכולהו לא אתו: דמה לכולהו שפסולים באשה ובלילה!
ואין להקשות אמאי איצטריך למיכתב בכל שלשתן: באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש?: [לכתוב] בחד מינייהו וניתו אינך מיניה? דיש לומר דאיזה מהם שלא היה נכתב הייתי ממעטו, ולא הייתי ממעט השלכת עץ ארז כדממעטינן השתא, כיון דהני כשירין באשה כבאיש, והשלכת עץ ארז פסול באשה.
תוד"ה אף אני אביא שחיטה וכו' עד והשלכת עץ ארז - תימה לי אמאי לא קאמר 'מה הזאת מימיה מיוחדת דעבודת גופה דפרה נינהו - אף כל דגופה דפרה' ונרבי אסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש ונמעט השלכת עץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו – דהכי נמי אמרינן לעיל גבי היסח הדעת!
ויש לומר דסברא הוא לרבויי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת טפי מאסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש, כיון דהנהו כשירים אפילו באשה, והנך חשיבי כולי האי דקבעי להו כהן;
ולעיל נמי גבי היסח הדעת, אי לאו דפסיל קרא היסח הדעת בהדיא באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש - הוה מוקמינן בהן מיעוטא, ולא בהשלכת עץ ארז; תדע: דקאמר לעיל מעיקרא 'אילימא למעוטי אסיפת אפרה כו'.
איתמר: שחיטת פרה בזר; רבי אמי אמר כשרה; ורבי יצחק נפחא אמר פסולה; עולא אמר כשרה - ואמרי לה פסולה.
מתיב רבי יהושע בר אבא לסיועיה לרב (דאמר פרה שחיטתה בזר פסולה): 'אין לי אלא הזאת מימיה, שאין כשרין באשה כבאיש (לקמן מפרש לה), ואין כשרין אלא ביום (דכתיב (במדבר יט יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי); מניין לרבות שחיטתה, וקבלת דמה, והזאת דמה (וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים (במדבר יט ד)), ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת (דלא יהיו כשרין אלא ביום? [דאילו לענין באשה כבאיש אינו אצטריך לרבויי, דכולהו כתיב בהו או אלעזר או כהן])?
תלמוד לומר: (במדבר יט ב: זֹאת חֻקַּת הַ)תּוֹרָה [אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל] (תורה אחת לכל עבודתה);
יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש?
תלמוד לומר: זֹאת (את הכתוב כאן קיים ואל תוסיף);
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שריבה הכתוב ומיעט (ולא פירש מאי ריבה ומאי מיעט; מעתה לא מסרן אלא להתבונן בה את האמת ואת הישר) - אמרת: הרי אנו למדין כולן מהזאת מימיה (שפסול הלילה מפורש בו): מה הזאת מימיה אינן כשרין באשה כבאיש [26] ואין כשרין אלא ביום - אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, הואיל ואין כשרין באשה כבאיש - אין כשרין אלא ביום, ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש: הואיל וכשרין באשה כבאיש - כשרין נמי ביום ובלילה.
והאי מאי תיובתא [27]?: אילימא מדפסולין באשה [28] פסולין נמי בזר, הזאת מימיה תוכיח, שפסולין באשה וכשרין בזר!
אמר אביי: היינו תיובתיה: אשה מאי טעמא [29]? – אֶלְעָזָר - ולא אשה! זר נמי: אֶלְעָזָר ולא זר [30]!
אמר עולא: כל הפרשה כולה [31] משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא [32]:
(במדבר יט ג) וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן [וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו]: אֹתָהּ לאלעזר [33], ולא לדורות לאלעזר;
איכא דאמרי: לדורות בכהן גדול, ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט;
בשלמא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט – שפיר [34]; אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול, מנא ליה?
גמר חוקה חוקה מיום הכפורים.
וְהוֹצִיא אֹתָהּ - שלא יוציא אחרת עמה, כדתנן [פרה פ"ג מ"ז]: 'לא היתה פרה רוצה לצאת - אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו; ואין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו [35]; רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר (במדבר יט ג) [וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא] אֹתָהּ [אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו] – לבדה.'
ותנא קמא, הא כתיב אֹתָהּ?
מאן תנא קמא? - רבי שמעון היא, דדריש טעמיה דקרא [36].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו
הערות
[עריכה]- ^ דבעיא כובד
- ^ דבעיא חלוקה
- ^ ודייה בכך
- ^ דלא הא ולא הא
- ^ סגי ליה ב
- ^ שלא תטעה לומר שאחד היה אומר משקל שני סלעים - משנה זו תהא לך סימן, ששנינו (מנחות פ"יג מ"יא, דף קי,א)
- ^ ובלבד שיכוין לבו לשמים
- ^ בסימן זה תזכור לומר שהאחד נתן בה שיעור המרבה מכולן, והאחד נתן בה שיעור וקא ממעט מכולן, אבל שיעור בינוני לא הוזכר כאן
- ^ בלשון של פרה
- ^ דאיפליגי בה
- ^ שם חכם
- ^ מיתת צדיקים מכפרת, כדאמר בעלמא (מועד קטן דף כח,א) למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרין - אף מיתת צדיקים מכפרת
- ^ פר כהן גדול של יום הכפורים
- ^ אלעזר כתיב בה: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וגו' (במדבר יט ג), וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ (במדבר יט ד), וכתיב (שם,ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, וכל היכא דכתיב חוקה - עיכובא הוא
- ^ דכתיב (ויקרא טז יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, וכתיב ב'אחרי מות' בענינא (שם,לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
- ^ ולא קיימא 'חוקה' אשחיטה
- ^ כלומר: אין בה קדושת המזבח אלא קדושת דמים בעלמא, שהרי שחיטתה בהר המשחה; הלכך אין צד עבודות נחלקות בה, וכל העבודות שוות בה
- ^ בתמיה: אשחיטת פרו, דקדושת הגוף היא - לא כתיבא חוקה, ואשחיטת פרה כתיבה חוקה ומיפסלא בזר
- ^ דכתיב [במי שנראה בו כנגע]: (ויקרא יג ב) וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
- ^ מדכתיב לְפָנָיו מכלל דהשחיטה לאו אאלעזר קאי, אלא ושחט אותה אחר לפני אלעזר [וכן הוא הספרי במדבר פסקה קכג]
- ^ לעולם אלעזר שחטה, ומאי לְפָנָיו
- ^ משמירתה
- ^ שהרי כל עצמה אינה עשויה אלא לאפרה
- ^ דלא פסיל בה היסח הדעת במעשה פרה
- ^ וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה (במדבר יט ט)
- ^ כדלקמן: וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וגו' (שם,יח)
- ^ לשמואל
- ^ אי נימא מדקתני שחיטה פסולה באשה
- ^ מנא ליה דשחיטה פסולה באשה [בשלמא קבלת דמה והזאת דמה, כתיב (במדבר יט ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ - היינו קבלה; וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ היינו הזאתה; ושריפה נמי לעיל מינה כתיב כהן, והדר (במדבר יט ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו דאלעזר, והשלכת עץ ואזוב - כהן כתיב, אלא שחיטה מהיכא
- ^ ועל כרחך (במדבר יט ג) וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו - אאלעזר קא דריש ליה תנא, כרב; דאי שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה, כדדריש שמואל - מהיכא ממעט אשה! אלא מאלעזר דריש ליה תנא, וכי היכי דממעט אשה מהכא - ממעטינן נמי זר
- ^ של פרה כמו שעבודותיה סדורות זו אחר זו
- ^ כשתדקדק בה, אינך יכול להשוות שיטת הפרשה בשוה שיהיו כל מקראותיה שוים זה עם זה, אלא יש בהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו: מה שפסל זה הכשיר זה, או מה שהכשיר זה פוסל זה! ויש בה מקראות משמעות שמתקיימין ממילא משמעותו: שהמשמע עומד במקומו, ואינו מוציא מכלל חבירו; ולפי סידורן יש לך להבין מהו המוציא מכלל חבירו, ומי משמע ממילא, ועכשיו דורש והולך את כולה
- ^ שהוא סגן
- ^ דכיון דלא קבע לה קרא בהדיא סגן או כהן גדול - כל כהנים כשרין בה
- ^ וקיימא לן שכל מלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה, כדתנן (פרה פ"ד מ"ד) כל העוסק בפרה, מתחילה ועד סוף ... פוסלין אותה במלאכה ו(לקמן דף מג,א) נמי אמרינן: וְשָׁחַט אֹתָהּ (במדבר יט ג) - שלא ישחוט אחרת עמה
- ^ בבבא מציעא (דף קטו,א): אלמנה עשירה ממשכנין אותה, עניה אין ממשכנין אותה, מפני שאתה צריך להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכינותיה