ביאור:בבלי יומא דף ו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אמר לך: ההוא אבנטו של כהן גדול, לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט [1];
ולמאן דאמר אהרן ואחר כך בניו, והכתיב וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט?
אמר לך: ההוא קא משמע לן אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט [2];
וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ [בָּ]אַבְנֵט וַיַּחְגֹּר אֹתָם למה לי?
שמע מינה אהרן ואחר כך בניו.
ובבת אחת [3] - מי משכחת לה?
לא, צריכא דאקדים [4].
מפרישין כהן גדול [מביתו ללשכת פרהדרין]:
למה מפרישין?
'למה מפרישין'? כדקאמרינן, אי לרבי יוחנן כדאית ליה [5], אי לריש לקיש כדאית ליה [6]!?
הכי קאמר: מביתו למה פירש [7]?
תניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה.
אטו ברשיעי עסקינן?
אלא: שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה [8].
אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא: כמאן? - כרבי עקיבא, דאמר נדה מטמאה את בועלה, דאי רבנן - הא אמרי אין נדה מטמאה את בועלה!? [9]
אמר להו רב חסדא: אפילו תימרו רבנן; עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי עקיבא אלא באחַר אחַר [10], אבל בחד אחַר [11] מודו ליה.
אמר רבי זירא: שמע מינה [12]: בועל נדה אינו כנדה [13] וטובל ביום [14], דאי אמרת בועל נדה כנדה - אימת טביל?: בליליא? למחר היכי עביד עבודה [15], והא בעי הערב השמש! אלא לאו שמע מינה בועל נדה אינו כנדה!?
רב שימי מנהרדעא אמר: אפילו תימא בועל נדה כנדה, דמפרשינן ליה [16] שעה אחת סמוך לשקיעת החמה [17].
מיתיבי: 'כל חייבי טבילות - טבילתן ביום [18]; נדה ויולדת - טבילתן בלילה [19]'; נדה – אִין, בועל נדה – לא!
נדה וכל דאתי מרבוייא.
מיתיבי [זבים פ"ה מ"יא]: 'בעל קרי - כמגע שרץ [20]; בועל נדה כטמא מת [21]' [22]; מאי, לאו לטבילה?
לא, לטומאתן [23].
טומאתן בהדיא כתיב בהו: האי טומאת שבעה כתיב ביה [24] והאי טומאת שבעה כתיב ביה (במדבר יט יא: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים)!?
אלא לאו לטבילתן?
לא, לעולם לטומאתן; סיפא אצטריכא ליה: 'אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב [25] בטומאה קלה: לטמא אוכלין ומשקין [26]'
תא שמע דתני רבי חייא: הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת - טבילתן ביום; נדה ויולדת - טבילתן בלילה!
תיובתא!
ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [27], הפרישהו מטומאת המת [28]?
אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא <בר תחליפא> משמיה דרבא: זאת אומרת טומאת המת - הותרה היא בציבור [29].
רבינא אמר: אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור [30]; טומאת המת לא שכיחא, טומאת ביתו שכיחא.
איתמר: טומאת המת: רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור.
היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב [31] - כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי [32], טמאין לא עבדי; כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא: רב נחמן אמר: היתר היא בציבור ולא מהדרינן, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן.
איכא דאמרי: אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן, ואמר: עבדי נמי טמאין:
הערות
[עריכה]- ^ כלומר: לעולם קרא דצוואה דווקא בבת אחת, ובעשייה דפלגינהו - ללמדנו בא: שאין האבנטים שוין, שנאמר במעשה האבנט של כהן גדול (שמות לט כט) וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן... - למדנו שהוא של כלאים, דשש – כיתנא, ותכלת - עמרא, ואבנט הבנים לא פירש הכתוב ממה היו; ואשמועינן הכא דאבנטו של כהן גדול - לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, שזה של כלאים וזה של בוץ
- ^ כלומר: שניהם של כלאים
- ^ שיהא משה לבדו חוגר חמשה בני אדם כאחת
- ^ לא בבת אחת ממש קאמר, אלא זה אחר זה, אבל בסדר אחד היו, ולא הפסיק בגד אחר בנתיים: הלביש לאהרן כל בגדיו, ולא חגר אותו אבנט, ואחר כך הלביש את בניו מכנסים כתונת ומצנפת, ואחר כך נטל את האבנטים וחגר את אהרן ואחר כך בניו; ולמאן דאמר אהרן ואחר כך בניו - ככתבו האמור בעשייה (ויקרא ח ז): וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל [וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ], ואחר כך (ויקרא ח יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט [וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה], ודברי הכל לאהרן תחילה, קודם שהתחיל לבניו
- ^ דיליף ממלואים
- ^ דיליף מסיני
- ^ מאשתו למה פירש?: תבא אשתו עמו שם, שהרי על כרחך לשכת פרהדרין לא היתה קדושה, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד - כל שכן שכיבה
- ^ שתמצא דם על הסדין שקנחה בו, ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה, ובועל נדה טמא שבעת ימים, ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים
- '^ כמאן כרבי עקיבא דאמר הרואה דם מטמאה את בועלה - למפרע כל מעת לעת, כשם שגזרו שמטמאה טהרות מעת לעת למפרע, ופלוגתייהו במסכת נדה בפרק 'כל היד' (יד,א), והכי תנן [נדה פ"ב מ"א]: דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה; [משנה ב] נמצא על שלו - טמאין שניהן כל שבעה, דודאי היה דם בשעת ביאה, שאין דרך האיש לצאת ממנו דם; נמצא על שלה: אותיום, והוא לשון מיד בלשון יוני: שקנחה בפרישת יציאת השמש מיד - טמאים ודאי; נמצא לאחר זמן, כלומר שהרחיקה בדיקה - טמאים מספק; [משנה ג] ואיזהו 'אחר זמן'? - כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה של מטה, ואחר כך [= 'אחר אחר' להלן] מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה; והכי פירושה: ואם יותר מכאן שָׁהֲתָה לבדוק, ואחר כך בדקה ומצאה - הרי היא כשאר נשים לטמא למפרע טהרות של מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה, שלא גזרו טומאת מעת לעת לענין טומאת בועלה; רבי עקיבא אומר: אף מטמאה בועלה.
- ^ ששהתה יותר מאחַר זמן - שהזמן = אותיום, ואחר זמן = לאחר אותיום: בתוך כדי שתרד ותדיח, כדקתני: איזהו אחר זמן, והתם קתני טמאים מספק, ולא פליגי עם רבי עקיבא, ו'באחר אחר זמן' פליגי, כדקתני: ואחר כך מטמאה את בועלה מעת לעת
- ^ בתוך אחר זמן, דהיינו בתוך כדי שתרד
- ^ מדקתני 'מפרישין שבעת ימים', ואוקימנא טעמא משום חשש טומאת נדה
- ^ שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה
- ^ אלא טובל בשביעי ביום, הלכך לא בעי פרישה אלא שבעת ימים, ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה - מונה מקצת היום ככולו כנדה, וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום, ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים
- ^ אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים
- ^ שמונה ימים לפני יום הכפורים
- ^ והאי דקרי ליה 'שבעה' - דמשום ההוא פורתא לא חשיב ליה; וטביל אור של ערב יום הכפורים, ועביד למחר של ערב יום הכפורים הערב שמשו
- ^ כדיליף במסכת מגילה (כ,א) מוְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב (במדבר יט יט)
- ^ נדה - דכתיב (ויקרא טו יט) שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ - כל שבעה; ויולדת - שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב)
- ^ לטבול ביום טומאתו, כדאמרינן בפרק 'אלו דברים' בפסחים (סז,ב)
- ^ לטבול ביום שביעי
- ^ אלמא טובל ביום
- ^ בעל קרי כמגע שרץ לטומאת ערב וראשון לטומאה, בועל נדה - טומאת שבעה ואב הטומאה כטמא מת
- ^ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא טו כד)
- ^ אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וטמא מת אינו מטמא אלא מגעו
- ^ ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה משכב ומושב - כגון זב וזבה ונדה ומצורע, שטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים; אבל בועל נדה - כתיב ביה (ויקרא טו כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא - נתקו הכתוב מטומאה חמורה דמשכב נדה עצמה שמטמא אדם, כדכתיב (ויקרא טו כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב; והביאו לטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין, דאי לטומאה חמורה - לישתוק קרא מיניה, ואנא ידענא דמשכבה טמא כמשכב נדה, דהא כתיב וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו (ויקרא טו כד)
- ^ ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו
- ^ ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו, שמא ימות מת עליו
- ^ כדכתיב (במדבר ט י) אִישׁ [אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ] - איש נדחה ואין ציבור נדחין (חולין כט א); וביום הכפורים כוליה קרבן ציבור, ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה, שהרי זמנו קבוע, וקרבנו תלוי בו
- ^ אף על פי שהקרבן ציבור דוחה אותה: בקושי הותרה, ולא היתר גמור, וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה
- ^ שעובד באותו יום
- ^ תמידים דההוא יומא, אף על פי שקרבן ציבור הן