ביאור:בבלי יומא דף לט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת יומא: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בא [1] למדוד נפט, [2] אומר לו [3]: "מדוד אתה לעצמך"; בא למדוד אפרסמון - אומר לו "המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה".'

תנא דבי רבי ישמעאל: 'עבירה מטמטמת [4] לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא מג) [אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ] וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם; אל תקרי 'ונטמאתם' אלא 'ונטמטם [5]'.

תנו רבנן: '(ויקרא יא מג) [אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ] וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: אדם מטמא עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה [6]; מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה; בעולם הזה - מטמאין אותו לעולם הבא.'

תנו רבנן: '(ויקרא יא מד) [כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם] וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים [כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ] [7]: אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה; מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה - מקדשין אותו לעולם הבא.'

הדרן עלך אמר להם הממונה




יומא פרק רביעי טרף בקלפי

משנה:

טרף [8] בקלפי [9] והעלה שני גורלות, אחד כתוב עליו 'לשם' ואחד כתוב עליו 'לעזאזל' [10]; הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו; אם של שם עלה בימינו - הסגן אומר לו "אישי כהן גדול הגבה ימינך" ואם של שם עלה בשמאלו - ראש בית אב אומר לו "אישי כהן גדול הגבה שמאלך";

נתנן על שני השעירים ואומר: "לה' חטאת".

רבי ישמעאל אומר: לא היה צריך לומר 'חטאת' אלא "לה'";

והן עונין אחריו [11] "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

גמרא:

למה לי טרף בקלפי?

כי היכי דלא ניכוין ולישקול [12].

אמר רבא: קלפי של עץ היתה, ושל חול היתה [13], ואינה מחזקת אלא שתי ידים.

מתקיף לה רבינא: בשלמא אינה מחזקת אלא שתי ידים - כי היכי דלא ליכוין ולישקול; אלא של חול נקדשה אם כן הוה לה כלי שרת של עץ, וכלי שרת דעץ לא עבדינן! ונעבדה דכסף ונעבדה דזהב?

התורה חסה על ממונן של ישראל [14]

מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא: 'רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין ידן בקלפי; אם בימינו של כהן גדול עולה - הסגן אומר לו "אישי כהן גדול הגבה ימינך", ואם בימינו של סגן עולה - ראש בית אב אומר לו לכהן גדול "דבר מִילָך (דבר דבריך: "לה' חטאת")"'.

ונימא ליה סגן?

כיון דלא סליק בידיה (דכהן גדול ובידיה דסגן סליק) - חלשא דעתיה (דכהן גדול אי אומר לו סגן).

במאי קא מיפלגי?

מר סבר ימינא דסגן עדיף משמאליה דכהן גדול, ומר סבר כי הדדי נינהו.

ומאן האי תנא דפליג עליה דרבי יהודה?

רבי חנינא סגן הכהנים הוא, דתניא: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: למה סגן מימינו? - שאם אירע בו פסול בכהן גדול - נכנס סגן ומשמש תחתיו ('למה סגן מימינו שהולך תמיד לימינו? כך אמרו בשם רבי יצחק הלוי; ואני שמעתי מרבינו יצחק בר יהודה: למה סגן ממונה? - שאם יארע פסול, אבל כל זמן שלא יארע בו פסול - אין הסגן עובד שום עבודה בעולם).

תנו רבנן: 'ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין; מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל;

והיה לשון של זהורית מלבין (צמר סרוק ומשוך כמין לשון, וצבוע אדום, וקושרין אותו בראש שעיר המשתלח, והיה מלבין מאיליו, והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל, שנאמר (ישעיהו א יח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ), מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין;

והיה נר מערבי דולק [15], מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה;

והיה אש של מערכה מתגבר [16], ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה [17], חוץ משני גזירי עצים [18] כדי לקיים מצות עצים, מכאן ואילך פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו;

ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית - יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר; מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים [19], וכל כהן מגיעו כפוֹל [20]: [21] הצנועין מושכין את ידיהן [22], והגרגרנין נוטלין ואוכלין;

ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו "בן

עמוד ב

חמצן [23]" עד יום מותו.'

אמר רבה בר רב שילא: מאי קרא? - (תהלים עא ד) אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.

רבא אמר מהכא: (ישעיהו א יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה]: אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [24] ואל תאשרו חומץ. [25]

תנו רבנן: 'אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם "בשנה זו הוא מת".

אמרו לו: מניין אתה יודע?

אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי.

אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם [26].'

תנו רבנן: 'ארבעים שנה קודם חורבן הבית - לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [27] - עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי; אמר לו: "היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך!? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה יא א) פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ" [28]!

אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו "לבנון"? - שמלבין עונותיהן של ישראל.

אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו "יער"? - דכתיב (מלכים א י יז) [וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ] בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן, - לומר לך: מה יער מלבלב - אף בית המקדש מלבלב', - דאמר רב הושעיא: 'בשעה שבנה שלמה בית המקדש - נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן; וכיון שהרוח מנשבת בהן - היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב טז) [יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים] יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ [וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ], ומהן היתה פרנסה לכהונה; וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל – יבשו, שנאמר (נחום א ד) [גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל] וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל; ועתיד הקב"ה להחזירה לנו, שנאמר (ישעיהו לה ב) פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ [הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ].

נתנן על שני השעירים:

תנו רבנן: 'עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלשה בוידוי ראשון[29], ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות [30]; וכבר אמר השם - ונשמע קולו ביריחו [31].

אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו - עשרה פרסאות, וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת; עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת; נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת; כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח קטורת [32].

'אמר רבי אליעזר בן דגלאי: עזים היו לאבא בהרי מכמר [33] [מכוור], והיו מתעטשות מריח הקטורת.'

אמר רבי חייא בר אבין: 'אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה [34]'.

אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי מעכבת [35], הנחה [36] אינה מעכבת [37];

ורבי יוחנן אמר: אף עלייה אינה מעכבת [38];

אליבא דרבי יהודה, דאמר 'דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ לא מעכבא' [39], כולי עלמא לא פליגי דלא מעכבא [40]; כי פליגי אליבא דרבי נחמיה [41]: מאן דאמר מעכבא - כרבי נחמיה; ומאן דאמר לא מעכבא, הני מילי [42] עבודה [43], הגרלה לאו עבודה היא! [44]

איכא דאמרי: אליבא דרבי נחמיה, דאמר מעכבא - כולי עלמא לא פליגי דמעכבא [45]; כי פליגי אליבא דרבי יהודה: מאן דאמר לא מעכבא - כרבי יהודה; ומאן דאמר מעכבא - שאני הכא דתנא ביה קרא אֲשֶׁר עָלָה אֲשֶׁר עָלָה תרי זימני* [46].

  • [ויקרא טז,ט: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת [פסוק י] וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה]

מיתיבי: מצוה להגריל, ואם לא הגריל – כשר בשלמא להך לישנא דאמרת אליבא דרבי יהודה כולי עלמא לא פליגי דלא מעכבא - הא מני?- רבי יהודה היא;

הערות[עריכה]

  1. ^ הלוקח
  2. ^ מפני שריחו רע
  3. ^ המוכר
  4. ^ אוטמת וסותמת מכל חכמה
  5. ^ חסר א'
  6. ^ מניחין אותו ליטמא הרבה,; והכי קאמר קרא: אל תטמאו בהן, ואם תטמאו - סוף ונטַמְתם
  7. ^ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם - מעט, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים – הרבה: הבא ליטהר מסייעין אותו
  8. ^ פתאום, בטריפה ובחטיפה
  9. ^ שנינו בפרק שלמעלה (פ"ג מ"ט דף לז,א) וקלפי היתה שם
  10. ^ אחד בימין ואחד בשמאל, והשעירים עומדים אחד לימין ואחד בשמאל, ונותן גורל שעולה בימין לשעיר של ימין
  11. ^ כשמזכיר את השם
  12. ^ שלא ימשמש להבין במשמושו איזה של שם, ויטלנו בימין - לפי שהוא סימן יפה כשהוא עולה בימין
  13. ^ אינה מקודשת
  14. ^ שנאמר (ויקרא יד לו) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת; על מה חסה תורה? - על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה; אם כן חסה על ממון קל, כל שכן על ממון חשוב - אם כן חסה על ממונן של (צרי עין, קל וחומר על ממונן של צדיקים).
  15. '^ לאחר שכבו שאר כל הנרות; ואף על פי שממנו מתחיל להדליק ערבית - בו היה מסיים הטבת נרות שחרית, והוא עדות שהשכינה שורה בישראל, כדכתיב מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד ג) ואמרינן במסכת שבת (דף כב,ב) עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל; ואמרינן (שם): מאי עדות? - זה נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים; ואיזהו 'נר מערבי'? למאן דאמר (מנחות דף צח,ב) שבעת הנרות סדורים מזרח ומערב - קרי 'נר מערבי' נר שני שסמוך לראשון שבמזרח, כדתנן (תמיד פ"ו מ"א) נכנס אחד ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו'; למאן דאמר כו' צפון ודרום נתונין - היו אמצעיתן פניו מסובין כלפי מערב, והוא קרוי 'מערבי', ושאר הנרות מצדדין פניהם כלפי אמצעי, כדכתיב (במדבר ח ב) אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה - היא אמצעית - יאירו נרות של ששה קנים
  16. ^ ודולק מאיליו בלא תוספת עצים
  17. ^ משסדרוהו שחרית
  18. ^ של בין הערבים, שהן חובה, כדאמרי בפרקין לעיל
  19. ^ שאינו משביעו
  20. ^ שאינו כזית
  21. ^ מאחר שראו שאינו משביע
  22. ^ ובימי שמעון את מי שמגיע כפול לא היו מושכין ידיהם
  23. ^ גזלן
  24. ^ החזיקו הנגזל
  25. ^ 'ולא חומץ' לא שייך הכא אלא, [בסנהדרין] (דף לה.) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחילה.
  26. ^ מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש, שלא היו כדאי
  27. ^ סימן לאויבים לבא וליכנס
  28. ^ שהפתיחה זו היא סימן לחורבן
  29. ^ של פר: "אנא השם חטאתי..." אנא השם כפר..." "...לפני ה' תטהרו"
  30. ^ לה' חטאת
  31. ^ כלומר: וכבר היה מעשה שהלך קולו עד יריחו
  32. ^ כלה - דרכה להתקשט בבשמים
  33. ^ שם המחוז
  34. ^ מקטורת שנעשה בו בעוד המשכן בשילה
  35. ^ עבודה שאין השעירים מתפרשין זה לשם וזה לעזאזל אלא על פי הגורל, לפיכך צריך לראות איזה עלה בימין - ויהא שעיר של ימין נקבע בו, ואי זה עלה בשמאל - ויהא שעיר של שמאל נקבע בו
  36. ^ של גורל על השעיר
  37. ^ אפילו לא הניחו עליו, שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין, וכן שעיר השמאל לגורל שמאל
  38. ^ ואם יקרא הכהן שם חטאת על האחת, ושם עזאזל על חבירו - הוקבעו בלא הגרלה: שאין הגרלה מעכבת, אלא שחיסר מצוה
  39. ^ בפרק 'הוציאו לו' (לקמן דף ס,א) פליגי רבי יהודה ורבי נחמיה אם שינה בסדר עבודות להקדים את המאוחר, ואמר רבי נחמיה: כל סדר העבודות שנעשות בבגדי לבן - בין בפנים, כגון לפני לפנים, בין מבחוץ, כגון בהיכל או בעזרה – מעכב, ד'חוקה' דכתיבא בענינא ד'אחרי מות' (ויקרא טז כט: וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם או פסוק לד: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם) - עלייהו כתיבא; ורבי יהודה אומר: לא כתיבא 'חוקה' אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים; הלכך: הגרלה - שהיא אינה נעשית מבפנים אלא מבחוץ, לרבי יהודה דאמר אדברים שנעשים מבחוץ - לא כתיבא חוקה
  40. ^ דאפילו רבי ינאי מודה דלרבי יהודה לא מעכבא, דהא לא כתיב בהו עיכובא
  41. ^ דאמר חוקה - אכל דברים הנעשים בבגדי לבן כתיבא, וְזוֹ - בבגדי לבן היא, כדכתיב בענינא
  42. ^ דכתיב חוקה לעיכובא
  43. ^ בעבודה הוא דאתא לעיכובא
  44. ^ עד כאן לא אמר רבי נחמיה דכתיב חוקה בעבודה לעכובא - כגון חתיות גחלים מן המזבח ושחיטת פר, דעבודות נינהו, ופסולות בכהן אחר; אבל הגרלה דלאו עבודה היא - שכשרה בסגן, למאן דאמר לעיל הסגן וכהן גדול מכניסין ידיהן של ימין בקלפי - אימא הכא מודה רבי נחמיה דלא מעכבא!
  45. ^ דקאמר: 'חוקה' - עלייהו כתיב
  46. ^ אף על גב דחוקה לאו עלה קיימא, לעכב מעכבא, שהרי שנה עליו הכתוב לעכב' ומקרא יתירה נפקא לה עיכובא